בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ז.
בלתי מוגה
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "והיא שעמדה", ואח"כ הניגון "אני מאמין"].
א. ישנו כלל בכל דיני התורה ש"הכל הולך אחר החיתום"1, והיינו, שהגמר והסיום של כל ענין הוא העיקר והשלימות של הענין כולו.
ומתאים גם עם המבואר בקבלה ובחסידות2 הענין ד"אור חוזר" – שדוקא בגמר וסיום ההמשכה ישנו העילוי דאור חוזר, ומצד זה יש מעלה באויר התחתון לגבי אויר האמצעי, ואפילו לגבי אויר העליון.
ועפ"ז מובן גם בנוגע לחג הפסח – שגדלה מעלת הימים האחרונים דפסח על הימים הראשונים דפסח (כולל גם יום הראשון דפסח שהוא תחלת ההמשכה דחג הפסח),
ובהימים האחרונים דפסח גופא – גדלה מעלת אחרון של פסח על מעלת שביעי של פסח.
[וגם באה"ק ששם הוא רק יום אחד, הרי זה באופן שביום אחד גופא ישנם ב' ענינים, הענין דשביעי של פסח והענין דאחרון של פסח, אלא ששניהם הם ביום אחד, הנה בזה גופא גדלה מעלת הענין דאחרון של פסח על הענין דשביעי של פסח].
ב. מעלת אחרון של פסח לגבי שאר ימי הפסח מודגשת בהפטרת היום. ולהעיר, שכללות ענין ההפטרה הוא גם ענין של גמר וסיום, ולכן, מעלת אחרון (גמר וסיום) של פסח מודגשת בעיקר בהפטרת היום.
ביאור הדברים:
מעלת אחרון של פסח לגבי יום ראשון דפסח – מודגשת בכך שההפטרה דיום ראשון דפסח היא אודות התחלת הכניסה לארץ ישראל3, ואילו ההפטרה דאחרון של פסח היא אודות ביאת המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"4.
והרי מובן שביאת המשיח הו"ע נעלה הרבה יותר מאשר התחלת הכניסה לארץ – כמ"ש5 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", היינו, שהגאולה העתידה היא באופן של "נפלאות" לגבי גאולת מצרים6, שבה נכללת גם הכניסה לארץ שהיא הגמר דיציאת מצרים, שהרי היציאה ממצרים היתה על מנת שתהי' הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה"7.
ומעלת אחרון של פסח לגבי שביעי של פסח – מודגשת במ"ש בהפטרת היום "והניף ידו על הנהר וגו'"8, היינו שבהפטרה מדובר אודות בקיעת הנהר שתהי' לעת"ל בביאת המשיח, והרי גדלה מעלת בקיעת הנהר דלעת"ל על בקיעת הים שהיתה בשעת יציאת מצרים, בשביעי של פסח (כדלקמן ס"ד).
ג. ולהעיר:
אע"פ שבהפטרת אחרון של פסח מדובר אודות הגאולה העתידה שהיא נעלית הרבה יותר מגאולת מצרים (כנ"ל), מ"מ, הרי גם אחרון של פסח הוא אחד מימי חג הפסח, שזהו הזמן דיציאת מצרים, ומזה מובן שגם הגאולה העתידה שייכת לגאולת מצרים.
כלומר: הגאולה העתידה אינה ענין בפני עצמו, אלא היא הגמר והשלימות דיציאת מצרים, והיינו, שאמיתית השלימות דיציאת מצרים היא הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו.
ועפ"ז יובן מה שמצינו שגם הגאולה העתידה תהי' ע"י משה רבינו, שנקרא "גואל ראשון" ו"גואל אחרון"9,
– וכמרומז גם בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "אראנו, אראך מבעי לי', אלא אראנו ממש למאן דחמי בקדמיתא יחמי לי' תניינות"10, היינו, שפסוק זה נאמר למשה רבינו שהוציא את בנ"י ממצרים, ש"כימי צאתך מארץ מצרים", כמו כן "אראנו נפלאות", שגם הנפלאות של הגאולה העתידה יהיו על ידו –
וידועה הקושיא11: הרי משה רבינו הוא משבט לוי, ומשיח הוא משבט יהודה (כמ"ש "ויצא חוטר מגזע ישי"), וא"כ, איך יתכן שמשה הוא "גואל ראשון" ו"גואל אחרון"?
ומבואר בזה12, שמדריגת משה היא "נשמה", ומדריגת משיח היא "נשמתא לנשמתא", והיינו, שבמשה כלול בהעלם גם משיח, שהוא ה"נשמתא לנשמתא" דמשה, אלא, שבשעת יציאת מצרים נתגלתה רק מדריגת הנשמה דמשה, ובגאולה העתידה תתגלה גם מדריגת "נשמתא לנשמתא" דמשה, שזוהי מדריגת המשיח.
וענין זה מתאים עם האמור לעיל שהגאולה העתידה היא גמר ושלימות גאולת מצרים.
וזהו גם מ"ש "כימי צאתך מצרים מצרים", "כימי" דייקא, לשון רבים:
כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא במאמרי חג הפסח13 דיוק הזהר14 בלשון הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים", "כימי (לשון רבים), כיום מבעי לי', דהא בחד זמנא נפקו", וכמ"ש "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים"15, "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"16, "יום" לשון יחיד, וא"כ, למה נאמר "כימי" לשון רבים?
ומבאר בהמאמר: "אך הענין הוא, דהנה מזמן יציאת מצרים עד הגאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים, ולכן אמר כימי לשון רבים",
והיינו, שהענין דיציאת מצרים נמשך כל משך הזמן מאז שיצאו בנ"י ממצרים עד הגאולה העתידה, שממשיכים תמיד לצאת ("מ'האַלט אין איין אַרויסגיין") ממיצרים וגבולים ("מצרים") אל ארץ טובה ורחבה, כי, גם לאחרי שכבר יצאו ממצרים ובאו אל ארץ טובה ורחבה, הרי לגבי מדריגה נעלית יותר, נחשבת גם "ארץ טובה ורחבה" ל"מצרים", ולכן צריכה להיות היציאה גם מדרגא זו של "מצרים" אל ארץ טובה ורחבה.
וע"ד שאמרו חז"ל17 "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר18 ילכו מחיל אל חיל", והיינו, שככל שתגדל מעלתו בעבודת השם צריך להוסיף ולילך בעילוי אחר עילוי, כיון שתכלית העבודה היא להתקשר עם הקב"ה שהוא אין-סוף.
ד. ויש להוסיף ולבאר מעלת הגילויים דלעתיד לבוא לגבי הגילויים דקריעת ים סוף19:
בשעת קריעת ים סוף אמרו ישראל "זה א-לי ואנוהו"20. וידוע שענין "זה" הוא ראיית אלקות במוחש, היינו, לא רק ידיעה והשגה בלבד כ"א ראיית אלקות במוחש, כמבואר בכ"מ21.
אמנם, בקריעת ים סוף אמרו "זה" רק פעם אחת בלבד. ואילו לעתיד יהי' גילוי נעלה יותר שלכן יאמרו ב' פעמים זה22, כמ"ש23 "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו".
ה. וביאור הענין:
איתא בזהר24 "תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא".
כלומר, שישנו גליא דקוב"ה וסתים דקוב"ה: גליא דקוב"ה הוא בחי' האלקות המתלבש בעולמות, וסתים דקוב"ה הוא בחי' האלקות שלמעלה מהעולמות.
והנה, החילוק שבין ב' דרגות אלו – בכללות – שמבחי' האלקות המתלבש בעולמות נמשכת הנהגת הטבע, ומבחי' האלקות שלמעלה מהעולמות נמשכת הנהגה ניסית שלמעלה מהטבע.
אמנם בפרטיות יותר – הנה בניסים גופא ישנם ב' סוגים: (א) ניסים גלויים, היינו, שאופן הנס הוא ע"י שידוד מערכות הטבע, וכמו הנס דקי"ס. ונסים אלו נמשכים מבחי' גליא דקוב"ה. (ב) ניסים נסתרים המתלבשים בלבושי הטבע, שנמשכים מבחי' סתים דקוב"ה, ולכן הם ניסים נסתרים, ועז"נ25 "לעושה נפלאות גדולות לבדו", שרק הוא לבדו ית' יודע את הנפלאות26.
וזהו ההפרש בין קי"ס להגילויים דלעתיד – שבקי"ס שענינו שידוד מערכות הטבע, נס גלוי, הי' גילוי בחי' גליא דקוב"ה, ואילו האלקות המתלבש בטבע גופא, שהוא מבחי' סתים דקוב"ה, לא נמשך בגילוי. אמנם לע"ל כתיב27 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", שיתגלה גם האלקות המתלבש בלבושי הטבע, והוא בחי' סתים דקוב"ה.
ו. והענין בעבודה:
ידוע שקריעת ים סוף היתה הכנה למתן תורה, שאז נעשה החיבור דנברא עם בורא, כדאיתא במדרש28 שבמתן תורה ביטל הקב"ה את הגזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים".
אמנם, ההתחדשות דחיבור נברא ובורא שנתחדשה במתן תורה (ע"י ההכנה דקי"ס) היא רק בעניני תומ"צ, אבל לא בשאר ענינים גשמיים שהם עניני הרשות, גם כאשר עוסק בהם "לשם שמים"29 ומקיים על ידם "בכל דרכיך דעהו"30.
וזהו שמצינו שחייבו רז"ל31 לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה, שזהו "מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו" (כמבואר בתניא32) – והרי המצוה לקום היא מפני "עוסק במצוה" דוקא, אבל לא מפני עוסק בדברי הרשות אפילו כאשר עושה זאת "לשם שמים" ובאופן ד"דעהו".
ולכן, בקי"ס שהי' הכנה למתן תורה, היו רק נסים גלויים באופן של שידוד הטבע, אבל לא ניסים הנסתרים בלבושי הטבע עצמם.
משא"כ לעת"ל שאז יהי' החיבור דנברא ובורא לא רק בענינים של תומ"צ בלבד, אלא יהי' גילוי אלקות בכל הענינים הגשמיים, גם קודם עשיית המצוה בהם (שזהו"ע ב"פ זה33) – הנה אז יתגלו גם הניסים הנסתרים המלובשים בלבושי הטבע עצמם.
ז. וכל זה הוא מצד החילוק שבאופן התגלות התורה – גליא דתורה וסתים דתורה:
ידוע שבשעת מתן-תורה נתגלתה גליא דתורה, ולעתיד לבוא תתגלה פנימיות התורה. והחילוק שביניהם – שמצד גליא דתורה, ישנו החיבור דאלקות עם עניני תומ"צ בלבד, משא"כ מצד פנימיות התורה, יהי' החיבור דאלקות גם עם כל עניני העולם.
ולכן, הענין דגילוי אלקות עתה הוא רק ע"י נסים היוצאים מדרכי הטבע, כיון שאין חיבור בין אלקות עם עניני הטבע; משא"כ לעתיד יהי' גילוי הנסים גם בעניני הטבע, כיון שמצד פנימיות התורה נעשה החיבור דאלקות עם עניני העולם, כנ"ל.
ח. והנה, איתא בתניא34 שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".
ומזה מובן, שההכנה לגילוי אלקות גם בהדברים הגשמיים שיהי' לעתיד לבוא, היא – עי"ז שהעבודה עכשיו היא לא רק בעניני תומ"צ, אלא גם באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שגם בעניני הרשות יהי' "דעהו".
כלומר: אע"פ שעכשיו עניני העולם הם באופן שהאלקות הוא בהעלם, מ"מ, ע"י ההתבוננות בהמבואר בפנימיות התורה (התחלת הגילוי דלעתיד לבוא) ש"לית אתר פנוי מיני'"35, ו"אין עוד מלבדו"36, כפירוש החסידות37 שאין שום דבר זולת אלקות, וכל עניני העולם אינם אלא אלקות – אזי יכולה להיות אמיתית העבודה באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שלא זו בלבד שכל עשיותיו יהיו "לשם שמים", אלא שבהם עצמם ("בכל דרכיך") יהי' "דעהו"38, כיון שנרגש אצלו ("ער הערט אָן") החיות האלקי, שהוא עיקר מציאותו של הנברא.
וזוהי ההכנה להגילוי דב"פ זה שיתגלה לעתיד, במהרה בימינו.
ט. והנה, השמחה של הגאולה העתידה שייכת – לכאורה – רק ברגע הראשון של הגאולה, משא"כ במשך הזמן שלאח"ז, שאז הרי זה בבחינת תענוג תמידי אינו תענוג39.
אבל האמת היא, ששמחת הגאולה תהי' לא רק ברגע הראשון, היינו, ברגע היציאה מהגלות להגאולה, אלא גם במשך הזמן שלאח"ז, ועז"נ40 "כי בשמחה תצאו וגו'", שהכוונה בזה היא לא רק על היציאה מהגלות, אלא על כל משך זמן הגאולה.
י. ויש לבאר כללות ענין השמחה דלעתיד – בהקדם מאמר רז"ל41 כל המועדים בטלים לעתיד חוץ מפורים, ומבואר בזה42, ששמחת המועדים שהיא בהגבלה, לא תהא נחשבת לעתיד לבוא, וזהו הפירוש שכל המועדים בטלים – ביטול מצד העדר החשיבות, כ"שרגא בטיהרא"43, משא"כ פורים, שהשמחה היא "עד דלא ידע"44, בלי גבול, תהא נחשבת גם לעתיד לבוא.
ובענין זה הוא כללות החידוש דלעתיד לבוא – שעכשיו כל הענינים הם בהגבלה, ועד שאפילו שמחה, שענינה פריצת גדר45, מ"מ, גם היא בהגבלה, ואילו הענין דבלי גבול יתגלה לעתיד לבוא. ולכן אמרו חז"ל46 "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז", כי, ל"מלא שחוק פיו" היינו שמחה בלי גבול, וענין זה אינו שייך בזמן הזה.
וזהו מ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "נפלאות" דייקא, ש"פלא" ענינו מה שלמעלה מהשתלשלות, שזהו אור הבלי גבול.
וכמבואר בא' המאמרים47 שלעתיד לבוא יתגלה בעולמות כפי שהם בבחי' ההשערה בכח. והכוונה בזה – לא לבחי' ההשערה עצמה, דכיון ששיער בכח מה שעתיד להיות בפועל, הרי בהכרח שגם בכח ישנו ענין של הגבלה, אלא הכוונה היא לענין ההשערה (לא מצד ההשערה עצמה, אלא) כפי שהוא מצד המשער.
וכיון שהגילוי דלעתיד הוא בלי גבול, הרי מובן, שהעליות דלעתיד יהיו ג"כ בלי גבול, שזהו שלעתיד יהיו תמיד עליות בעילוי אחר עילוי, בלי גבול.
ואף שלכאורה לא שייך חילוקי מדריגות בבלי גבול, וכיון שברגע הראשון דלעתיד יאיר אור הבלי גבול, א"כ, איך שייך שיהיו עליות בזה? – אך הענין הוא, כמבואר בדא"ח48 שדוקא בהתגלות העצמות לא שייך עליות, שזהו"ע "יום שכולו שבת ומנוחה"49, אבל באור הבלי גבול יש ענין של עליות בעילוי אחר עילוי, ואדרבה, באור הבלי גבול הרי גם ריחוק הערך שנעשה ע"י כל עלי' הוא באופן של בלי גבול.
יא. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) וע"פ האמור שבאחרון של פסח הוא הגילוי דלעתיד, וכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות – צריך להיות עתה ענין של שמחה, לא רק כשמחת המועדים שהיא בהגבלה, אלא שמחה שהיא מעין דלעתיד.
[וצוה לנגן ניגון שמח, מתוך "שטורעם"].
* * *
יב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הנה ישכיל עבדי וגו'.
* * *
יג. דובר לעיל (בהמאמר50) אודות ג' הבקיעות: (א) קריעת ים סוף, (ב) בקיעת הירדן, (ג) בקיעת הנהר לעתיד לבוא. ונתבאר טעם החילוק בין קריעת ים סוף לבקיעת הנהר, שקריעת ים סוף היתה לי"ב גזרים, ובקיעת הנהר תהי' לז' נחלים.
ומזה מובן גם הטעם שבקיעת הירדן היתה לקרע אחד – דכיון שלא היו בזה ענינים נוספים מלבד העובדה שהוצרכו לעבור את הירדן כדי להכנס לארץ ישראל, אין סיבה שתצטרך להיות הבקיעה ליותר מקרע אחד.
וכיון שכל סיפור בתורה מהוה הוראה בעבודת האדם בחיי היום-יומיים, הרי גם ענין זה שהירדן נבקע לקרע אחד, מהוה הוראה בעבודת האדם.
יד. כאשר בנ"י עברו את הירדן בדרכם מהמדבר לארץ ישראל, היו ביניהם סוגים שונים – החל מהחילוק בין ב' השבטים וחצי השבט שהלכו תחילה, ולאחריהם תשעת השבטים וחצי השבט51, וכן החילוק בין הכהנים נושאי הארון52 לכל שאר בנ"י. ומובן, שכיון שהארון הלך בראש, הרי הכהנים נושאי הארון נכנסו לארץ ישראל לפני שאר בנ"י.
אמנם, חילוק זה אינו אלא בנוגע לקדימה ואיחור, אבל בנוגע לעצם ענין הכניסה לארץ ישראל לא היו חילוקים; כל בנ"י נכנסו לארץ.
ועל זה מורה בקיעת הירדן לקרע אחד – שכאשר בנ"י צריכים להכנס לארץ ישראל, ובינתיים ישנו ירדן המפסיק וצריך לבקוע אותו, אזי הבקיעה היא לקרע אחד, היינו, שביטול המניעות ועיכובים להכנס לארץ ישראל היא אצל כל בנ"י בשוה; בקריעת ים סוף נקרע לי"ב גזרים כנגד י"ב שבטים, היינו, שבענין הקריעה היו חילוקים בין בנ"י, ואילו בבקיעת הירדן היו כל בנ"י בשוה.
בנ"י הוצרכו אמנם להכהנים נושאי הארון, שכן, כדי שיוכלו להכנס לארץ ישראל הרי זה דוקא עי"ז שהולך לפניהם ארון ברית ה'; אבל כאשר ישנו ארון ברית ה' ההולך לפניהם, אזי בטלים כל המניעות, וכל בנ"י, ללא חילוקים, נכנסים לארץ ישראל.
טו. והענין בזה:
ענינה של ארץ ישראל הוא – "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה"53. כלומר: הקב"ה נמצא אמנם בכל מקום, שהרי "לית אתר פנוי מיני'"35, ו"ה' עיניו משוטטות בכל הארץ"54, אבל אעפ"כ, אין זה מגיע למעלתה של ארץ ישראל ששם אלקות בגילוי, ועד שאפילו אומות העולם מודים שזוהי ארץ קדושה.
ומזה מובן ענינה של ארץ ישראל הרוחנית בעבודת האדם – שיהודי נמצא במעמד ומצב שנרגש אצלו שהקב"ה נצב עליו ומביט עליו תמיד בכל עת55, ובהתאם לכך מתנהג הוא בכל עניניו – "בכל דרכיך דעהו"30, היינו, שבכל הענינים שעושה יהי' ניכר ש"עיני ה' אלקיך בה".
ועל זה אומרים שכל יהודי נכנס לארץ ישראל – שהרי כאו"א מישראל הוא בן אברהם יצחק ויעקב, והי' נוכח בשעת מתן תורה ושמע את דברי הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך"56, כחך וחיותך57, וכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה58, נעשה כן בפועל, שכחו וחיותו של כאו"א מישראל הוא "אנכי הוי'", וכיון שכל כחו וחיותו הוא "אנכי הוי'", הרי מובן שמצד פנימיות לבבו כל עשיותיו הם אלקות.
בחיצוניות ולפי שעה יכול הוא להמצא במדבר שיש בו "נחש שרף ועקרב"59, רחוק מארץ ישראל, עד כדי כך, שבינו ובין ארץ ישראל יש ירדן המפסיק; אבל כל זה אינו אלא בחיצוניות, ואילו בפנימיות לבבו – הרי "אנכי הוי' אלקיך", והרי הקב"ה הוא כל יכול, ואף א' אינו יכול לעמוד נגדו, אלא שהקב"ה אומר "ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים"60, שרצונו שהאדם יגיע לזה ע"י עבודתו ויגיעתו, ומובטח שסוכ"ס יגיע לזה, שהרי "לא ידח ממנו נדח"61, להיותו "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"62.
טז. והנה, הכניסה לארץ ישראל היא ע"י ארון ברית ה' ההולך לפניהם:
ענינו של הארון – שבו היו הלוחות, "מעשה אלקים"63, כדאיתא בירושלמי64 על הפסוק65 "מזה ומזה הם כתובים", שהיו נקראים מכל עבריהם, ו"מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין"66 – שזהו"ע שאין לו מקום מצד הטבע, ואין זה אלא מצד הגילוי אלקות שהי' בהאותיות שנחקקו על הלוחות שנעשו מאבן גשמית.
ויתירה מזה, שלא רק הלוחות עצמם, אלא אפילו הארון שהוא ה"כלי" להלוחות – הי' בו אלקות בגילוי, כדאיתא בגמרא67 שעמידת הארון בקדש הקדשים היתה באופן ש"מקום ארון אינו מן המדה", שזהו החיבור של מקום ולמעלה ממקום.
וענין הארון בנפש האדם הוא – האלקות שבנפשו, בחי' היחידה שבנפש, נקודת היהדות68, כמבואר בחסידות69 שנקראת "יחידה" ע"ש שמקבל מ"יחיד", יחידו של עולם – "יחידה לייחדך"70.
ובכח זה הולך יהודי ב"מדבר העמים"71, מבלי להתפעל מ"נחש שרף ועקרב", ועד שנבקע הירדן לפניו – לא רק לפני הכהנים נושאי הארון, אלא לפני כאו"א מישראל, עד לאחרון שבישראל משבט דן ה"מאסף לכל המחנות"72, ולכולם בשוה, שכן, מבלי הבט על חילוקי הדרגות די"ב השבטים, אשר, כל שבט ושבט במסילתו יעלה73, הרי מצד נקודת היהדות שוים כל בנ"י, ומצד זה ביכלתו להכנס לארץ כנען ולעשות ממנה ארץ ישראל74, דירה לו ית'.
יז. והענין בזה:
כללות ענין הכניסה לארץ הי' קשור עם כו"כ מלחמות עד שעשו מארץ כנען – ארץ ישראל.
ולכאורה יכולים לשאול75: למה צריכים בנ"י להכניס את עצמם ("אַריינשפּאַרן זיך") לארץ שבעה אומות, שהם מקולקלים במעשיהם משאר האומות76, ולעשות עמהם מלחמה כו' – וכי מה הי' חסר להם בהיותם במדבר, שהיו מוקפים מענני הכבוד שהגנו עליהם, וקבלו כל צרכיהם מן המוכן, לחם מן השמים ומים מבארה של מרים, ובאופן ש"שמלתך לא בלתה מעליך גו'"77; למה להם כל הקשיים הכרוכים בהכניסה לארץ, ובכללות העבודה בארץ ישראל, אפילו בזמן בית ראשון ועאכו"כ בזמן בית שני?
וכן הוא בנוגע לכללות העבודה – דלכאורה אינו מובן: אם רצונו של הקב"ה שיהודי יקיים תורה ומצוות, למה ישנם נסיונות על זה?
– וכידוע פתגם הרה"צ מבארדיטשוב78, שטען להקב"ה, שאילו הי' מעמיד לעיני בשר את ה"גן-עדן" וה"גיהנם", תמורת תאוות ותענוגי עוה"ז, אזי היו כל בנ"י מקיימים תומ"צ בשלימות! –
אך הענין הוא, שעלה ברצונו להיות נחת רוח לפניו דוקא כאשר האדם מתגבר על הנסיונות כו', ובכללות, שיש לפניו שני דרכים, אשר, על שניהם אומר הקב"ה "ראה נתתי לפניך", ואעפ"כ בוחר הוא בדרך החיים, למלא את רצונו ית'.
וזהו גם מ"ש בגמרא79 "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן, תורה וארץ ישראל והעולם הבא".
והיינו, שעלה ברצונו ית' שמתנות אלו יבואו ע"י יסורים דוקא, שאז יהי' התענוג גדול יותר – כפי שרואים במוחש שכאשר אדם מקבל מתנה, אינו מתענג בזה כ"כ, כי אם בדבר שהתייגע ועמל עליו, וכיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, אינו רוצה ליתן "נהמא דכיסופא"80, כי אם שלימות הטוב דוקא, עי"ז שהאדם מתייגע על זה.
יח. ובפרטיות יותר:
כדי שיהודי יוכל לקבל תורה, היינו, שיהי' אצלו גילוי אלקות, שזהו כללות הענין דמתן תורה, שנתבטלה הגזירה דעליונים לא ירדו למטה כו'28, כמ"ש81 "וירד הוי' על הר סיני", ונעשה חיבור בין בורא לנברא – צריך להיות הקדמת ענין היסורים, שזהו ענין בירור וזיכוך הגוף ("דער גוף זאָל ווערן איידעלער"), שעי"ז נעשה כלי לקבל אלקות.
ומובן שאין הכוונה לשבירת הגוף ח"ו ע"י תעניות וסיגופים, כידוע תורת הבעש"ט82 שהעבודה צריכה להיות באופן ד"עזוב תעזוב עמו"83, כי אם, שלא למלא ("ניט נאָכגעבן") תאוות הגוף, ולפעול על הגוף שיתנהג כפי רצון הנשמה.
וכאשר מקבל את התורה שעל ידה יודע הוא רצונו של הקב"ה – הרי זו הדרך לקבל חיים רוחניים, שזהו ענינה של ארץ ישראל ברוחניות – "עיני ה' גו'", ומזה בא גם לארץ ישראל כפשוטה, היינו, שעושה מארץ כנען ארץ ישראל, ארץ קדושה, לא רק ברגעים וימים מיוחדים, אלא "מרשית השנה ועד אחרית שנה"53.
וכאמור, אף שענין זה כרוך ביסורים, הנה בידעו שרצונו של הקב"ה שענין זה יבוא ע"י יסורים כדי שהתענוג שבדבר יהי' גדול יותר – הרי בודאי שלא יאמר "לא הן ולא שכרן"84,
וכאשר אינו מתיירא מיסורים – אזי מקבל הוא את ג' המתנות: "תורה"; "ארץ ישראל" – כפי שקשורה עם התורה, דכשם שאי אפשר לארץ ישראל ללא בנ"י, כך אי אפשר לארץ ישראל ללא תורה; ו"העולם הבא" – כמ"ש הרמב"ם85 שנקרא כן "לא מפני שאינו מצוי עתה .. הרי הוא מצוי ועומד .. אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה", ועד ש"עולמך תראה בחייך"86, היינו, שבחיי העוה"ז גופא נעשה מעמד ומצב דעולם הבא – שזהו תוכן הפטרת היום: "לא ירעו וגו' כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"87.
יט. והנה, איתא במגלה עמוקות88 על הפסוק89 "אחת שאלתי", ש"אחת" ר"ת א.רץ ישראל, ח.יי העוה"ב ותורה.
והענין בזה – שדוד המלך אומר בשם כאו"א מישראל "אחת שאלתי מאת ה' גו'", היינו, שמבקש רק דבר הנקרא בשם "אחת", כדאיתא בתוס'90 ש"אחת" קאי על בחי' היחידה שבנפש, שעל ידה מתאחדים בנ"י "גוי אחד"91, עם "ה' אחד"92.
וכאשר ישנו הגילוי ד"אחת", בחי' היחידה – אזי נמשכים כל פרטי הענינים דארץ ישראל חיי עוה"ב ותורה, היינו, שבנ"י ממלאים את כוונת בריאתם ("אני נבראתי לשמש את קוני"93) ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, ועי"ז זוכים לחיי העוה"ב, ומקבלים את ארץ ישראל כפשוטה,
ובאופן שמתבטלים כל המניעות והעיכובים על הכניסה לארץ ישראל – כמודגש בבקיעת הירדן, וכאמור, שהבקיעה היא (לא לי"ב גזרים, או ז' נחלים, אלא) לכל בנ"י ביחד, כיון שענין זה הוא מצד בחי' היחידה ("אחת") שבה שוים כל בנ"י,
ואז – ללא צורך במלחמות – כובשים את כל ארץ ישראל לגבולותי', "מדן ועד באר שבע"94, ויתירה מזה, באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"95, הרחבה אמיתית בלי גבול, כפי שיהי' בגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו.
והרי כל ענינים אלו עומדים מן המוכן, וממתינים רק לכך ש"ישראל עושין תשובה" ואז "מיד הן נגאלין"96, "כהרף עין"97 – שתומשך ארץ ישראל הרוחנית וארץ ישראל הגשמית, וכל טוב רוחני וגשמי.
* * *
כ. נמצאים כאן בחורים ואברכים שהלכו לשמח כו"כ מבנ"י98.
ובהקדם גודל הענין שבזה – כפי שמצינו בגמרא99 שהיו שני אנשים שאמרו עליהם ש"בני עלמא דאתי נינהו", כיון שהיו "אינשי בדוחי" (שמחים ומשמחים בני אדם).
והדברים אמורים אפילו בנוגע לשמחת הגוף בלבד – שהרי גדלה מעלת הגוף של איש הישראלי, כמבואר בתניא100 בפירוש "ובנו בחרת מכל עם ולשון"101, דקאי על "הגוף החומרי שנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", והיינו, דכיון שענין הבחירה נופל רק על דברים שוים, הרי מובן שבנוגע לנפש האלקית לא שייך ענין של בחירה, כי אם בנוגע להגוף, רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שלעיני בשר אין חילוק בין גוף זה לשאר גופי בני אדם שבעולם, ובפרט קודם יציאת מצרים ומתן תורה, ואעפ"כ, בוחר הקב"ה בגופו של איש הישראלי דוקא102.
ובזה ניתוסף גם הענין דאהבת ישראל – כידוע גודל המעלה שבזה, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר103 ששאלו פעם אצל רבינו הזקן: אהבת ה' ואהבת ישראל – מי מהם קודם? והשיב, שאהבת ישראל קודמת והיא כלי לאהבת ה', דכיון שהקב"ה עצמו אוהב את בנ"י, נמצא, שהאוהב איש ישראל אוהב הוא מה שהאהוב אוהב.
ועאכו"כ כאשר השמחה שמשמחים את בנ"י קשורה גם עם ענין של מצוה – שזהו"ע שמחת יו"ט, "מועדים לשמחה"104, ובפרט בשביעי (ואחרון) של פסח שאז ישנו ענין השירה (שמחה) – "אז ישיר משה גו'"105, ובפרט ע"פ דרשת חז"ל106 "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה", היינו, שבזה נרמזת השירה דלעתיד לבוא, ע"י משה רבינו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון"9, שתהי' שמחה אמיתית, בלי גבול, כנ"ל.
ומובן, שכאשר השמחה קשורה עם ענין של מצוה, אזי השמחה היא פנימית יותר, ובמילא פועלת היא יותר – הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע למעלה, וכיון שהפעולה למעלה היא באופן נעלה יותר, הרי זה פועל יותר גם בנוגע לעצמו, כידוע הפתגם107 שכאשר קשורים למעלה אזי אין נופלים למטה.
ובכן: כל אלה שטרחו בגופם והלכו לשמח יהודים – יאמרו לחיים, וינגנו ניגון שמחה, וימשיכו זאת על כל השנה כולה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שגם הוא יצטרף לאמירת "לחיים", אף שלא הלך – כיון שהיתה לו תאוה לכך108].
* * *
כא. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי", ואח"כ אמר:]
הפירוש הפשוט בפסוק זה109, הוא, שכאשר דוד המלך הי' "במדבר יהודה"110, בריחוק מעיר המלוכה, המקום שבו הי' המשכן והארון כו', לאחרי ש"גרשוני .. מהסתפח בנחלת ה'"111 – אמר, שמתאווה ומשתוקק למקום הקודש (שיהי' "בקודש חזיתיך") כמו אדם הצמא למים בהיותו בארץ צי';
ונוסף לזה ישנו פירוש אדמו"ר הזקן בשם הבעש"ט112, ש"כן בקודש חזיתיך" היינו שמתברך בכך ש"הלואי בקודש חזיתיך", שבהיותו בקודש יהיו אצלו התשוקה והצמאון כמו בהיותו במדבר יהודה.
וכיון שזהו פסוק בספר תהלים, שהוא חלק מהתורה, שהיא נצחית113, וניתנה לכאו"א מישראל (כמודגש בכך שעשה"ד נאמרו בלשון יחיד114) באופן שנעשית כמו נכסיו – הרי ענין זה מהוה הוראה נצחית לכאו"א מישראל, בכל מקום ובכל זמן, לא רק בזמן הבית שזהו ע"ד המעמד ומצב שהי' בזמן דוד, אלא גם בזמן הגלות ובחוץ לארץ כו'.
כב. ובהקדמה:
כאשר יהודי נמצא בזמן הגלות במעמד ומצב ש"כל גוים סבבוני"115, היינו, שאוה"ע יש להם שליטה עליו – נשאלת השאלה: כיון ש"בנים אתם לה' אלקיכם"116, איך יתכן שתהי' למישהו שליטה על בניו של מלך מלכי המלכים הקב"ה?!
והמענה לזה – שהאפשרות לכך היא אך ורק בגלל שהיהודי עצמו גרם זאת עי"ז שהניח שתהי' שליטה ל"אל זר אשר בקרבך"117, כמבואר בלקו"ת118 בפירוש הכתוב "כל גוים סבבוני", "שיש בחי' גוים הם הגוף ונפש הבהמית .. והם הם הסובבים ומלבישים את הנפש כו'", כך, שעם היות שבפנימיותו נשאר במעמד ומצב ש"אנכי הוי' אלקיך", כחך וחיותך, ולא שייך בזה שינוי ח"ו (כנ"ל סט"ו), מ"מ, הפנימיות היא בכיסוי ובהעלם בהחיצוניות, שזהו המעמד ומצב ד"כל גוים סבבוני".
כג. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אודות אחד מצעירי החסידים של אדמו"ר הזקן – החסיד ר' שמואל מונקעס119, שמטבעו אהב ענין של צחות... – כיצד היתה תחלת התקרבותו לאדמו"ר הזקן:
כאשר הר"ש הגיע בפעם הראשונה אל אדמו"ר הזקן בליאזנא, הי' זה באמצע הלילה, העיירה כולה היתה שרוי' בחשכה, וכל בני העיירה היו ישנים.
ר"ש לא ידע היכן נמצא ביתו של אדמו"ר הזקן, אבל שיער לעצמו שבביתו של הרבי בודאי מואר, שהרי הרבי יושב ולומד כל הלילה, והחליט, שיחפש בית שבוקע ממנו אור, וזה יהי' סימן עבורו שזהו ביתו של הרבי.
וכך הוה. ר"ש הסתובב ברחובות העיירה עד שהבחין באור שבוקע מאחד הבתים, ונגש לשם, ודפק על הדלת. – כיון שכל בני הבית היו ישנים, נגש אדמו"ר הזקן בעצמו ופתח את הדלת, ושאל את ר"ש מה רצונו. והשיב ר"ש, שרצונו ללון בבית. שאל אותו אדמו"ר הזקן: וכי לא מצאת בית אחר ללון? אמר לו ר"ש: זהו ג"כ בית יהודי... ואמר לו אדמו"ר הזקן: יכולני לקרוא לגוי שיגרש אותך. בשמעו זאת, התפרץ ר"ש בבכי ואמר: "רבי! מיין גוי איז שטאַרקער פון אַייער גוי" (הגוי שלי חזק יותר מהגוי שלכם). ואז הכניסו אדמו"ר הזקן לביתו. וזו היתה תחלת התקשרותו של ר"ש לאדמו"ר הזקן.
והנה, סיפור שמספר נשיא ישראל, ובפרט כאשר מספר זאת באופן שיתפרסם לאח"ז – הרי זה מהוה הוראה בעבודה:
כאשר יהודי מתהלך בעולם, בחשכת הלילה, ומחפש מקום לינה (מנוחה), מקום מקלט – עליו לדעת שצריך לחפש "בית יהודי", והסימן לבית יהודי הוא, שבוקע ממנו אור!
– יתכן אמנם שמסביב ישנם עוד בתים, שבחיצוניותם הם גדולים ויפים יותר, אבל אעפ"כ, כיון שאינם מוארים, אינם יכולים לשמש מקום לינה ומקלט עבורו, והיינו, לפי שהכוונה היא להאיר אור, וכיון שאינם מוארים, הרי זה שלא כפי הכוונה, ובמילא, הרי זה היפך ענינו.
וגם כאשר מגיע כבר לבית יהודי שבוקע ממנו אור, לא יחשוב שיכול כבר להכנס לשם כמו שהוא בחומריותו וגסותו מצד הגוף ונפש הבהמית, ויתנו לו "תודה" על בואו; לכל לראש שואלים אותו, מהי מטרת בואו, ומה מבקש.
והיינו, שמצד החושך והחומריות כו', יכול להיות לפעמים שאינו יודע שצריך לחפש ולבקש משהו, ובודאי שלא יודע מה. צריך לחפש ולבקש, ולכן צריכים לעורר אותו – עי"ז ששואלים אותו: מה הנך מבקש. וע"ד שמצינו ב"הגדה": "ושאינו יודע לשאול את פתח לו"120, שאף שמצד עצמו אינו יודע לשאול, מ"מ, צריכים לפתוח לו ולעורר אותו שידע מה לשאול.
ושאלה זו (מה רצונו) מעוררת אצלו את המענה – שכיון שמרגיש שנמצא בחוץ, "בארץ צי' ועייף", רצונו להכנס לבית יהודי ללון שם!
אינני צריך דבר – אומר הוא – אינני צריך "עולם הבא", "גן עדן", "ש"י עולמות", וכיו"ב, כי אם, "אחת שאלתי מאת ה' .. שבתי בבית ה'", שיכניסו אותי לבית שהוא "בית יהודי", דירה לו ית'.
ועל זה אומרים לו: אינך יכול להכנס כ"כ מהר... כיון שישנו ה"גוי" שיכול לזרוק אותך...
כלומר: כיון שנמצא במעמד ומצב ש"כל גוים סבבוני", עד כדי כך, שכאשר מסתכלים עליו בלכתו ברחוב לא ניכר ההבדל בינו לבין הגוי – אזי מתנהגים עמו ג"כ באופן כזה, "כמים הפנים לפנים"121, וכמ"ש122 "אם תלכו עמי קרי גו' והלכתי אף אני עמכם גו'", ואומרים לו שיגרשוהו מהבית, שכן, כיצד יעלה על דעתו שבהיותו במעמדו ומצבו יוכל להסתפח בנחלת ה'?!...
ובשמעו זאת, שיש אפשרות של ניתוק מיחידו של עולם – אזי פורץ בבכי...
– שהרי אפילו קל שבקלים, כששומע שיש דבר שיכול לנתק אותו מהקב"ה, אזי מוסר נפשו בפועל על קידוש השם, אע"פ שכל ימיו היתה אצלו הנהגה הפכית, והיינו, לפי שענין זה נוגע בבחי' היחידה שבנפש, שמצדה מתבטלים כל הקליפות, מניעות ועיכובים כו'123 –
וצועק: "מיין גוי איז שטאַרקער כו'", שמרגיש את תוקף הרע שבו, והיינו, שגם ענינים כאלו שבערך הנהגתו הקודמת היו נחשבים אצלו לדבר קל, הנה עתה מתברר לו גודל החומר שלהם, וע"ד מארז"ל124 "צדיקים נדמה להם כהר".
וענין זה פועל שפותחים לו את הדלת ומניחים אותו להכנס אל הקודש פנימה, ואז נעשית התקשרותו עם הקב"ה לא רק מצד בחי' היחידה, אלא גם מצד הגוף ונפש הבהמית נעשה מקושר בהקב"ה.
כד. וכללות הענין בזה – שדוקא מצד הרגש הריחוק מתעורר ומתחזק הרצון והתשוקה והתענוג בהקירוב אל הקודש.
וזהו גם תוכן הענין ד"צמאה לך נפשי גו' בארץ צי' וגו'" – כפי שרואים במוחש בטבע אדם התחתון, שדוקא בהיותו במעמד ומצב של צמאון גדול, אזי מרגיש הבשר הגשמי טעם אחר לגמרי בשתיית המים. וכן הוא גם בנוגע להנשמה, ואדרבה: הסיבה לטבע הגוף הוא לפי שכן הוא טבע הנשמה125.
וזוהי גם מעלת העבודה דבעלי תשובה לגבי עבודת הצדיקים – "להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות .. ורחוקה מאור פני ה' בתכלית", ולכן כאשר תופס זאת ("ווען ער כאַפּט זיך"), אזי "צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים כו'"126.
ועל זה אומרים: "כן בקודש חזיתיך", "הלואי בקודש חזיתיך", היינו, שמתברכים ומבקשים שגם כאשר נמצאים "בקודש", יהי' אותו צמאון כמו בשעה שהיו "במדבר יהודה", "בארץ צי' ועיף".
ובודאי שכאשר יהודי, בן מלך, מבקש בקשה מאביו המלך, מלכו של עולם, ובפרט כאשר הבקשה היא מפנימיות נפשו – אזי ממלא הקב"ה את בקשתו, שגם סדר העבודה בעניני תומ"צ גופא יהי' אצלו באופן של תשוקה וצמאון כמו בשעה שנמצאים במדבר, שזהו כללות הענין שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא127.
כה. וזוהי ההוראה לכאו"א מישראל בכל מעמד ומצב, אפילו בזמן הגלות:
מבלי הבט על כך שלא נמצאים ב"ארץ טובה ורחבה"7, אלא במעמד ומצב של גלות, הנה כיון שבעת קבלת התורה בחר הקב"ה בישראל והבדילם מכל העמים, כמ"ש128 "ואבדיל אתכם גו'", הרי תמיד עומד כל יהודי במעמד ומצב של "חירות"129, כיון שיש לו נכסים רוחניים שאף א' אינו יכול לשלוט עליהם (כפתגם כ"ק אדמו"ר נ"ע130 שהשליטה של אוה"ע היא רק בענינים הקשורים להגוף).
ולאידך גיסא, הרי הוא עדיין ב"מצרים", מיצרים וגבולים – כל אחד לפי ערך מעמדו ומצבו, ועכ"פ – מיצר וגבול ביחס למעמד ומצב של "ופרצת".
אלא, שיש מי שצריכים לעורר אצלו את הרגש של "צמאה לך נפשי", ויש מי שצריכים לעורר אצלו את הרגש של "כן בקודש חזיתיך".
וע"י שניהם – פועלים לזרז ולמהר (באופן ד"אחישנה"131) את הזמן שבו יהי' "בקודש חזיתיך" בשלימות, כאשר כל בנ"י יצאו מ"מדבר יהודה", ויבואו לעיר דוד ששם נמצא המשכן, ושם ממלא הקב"ה את בקשתם של בנ"י: "אחת שאלתי מאת ה' גו' שבתי בבית ה' לחזות בנועם ה'".
* * *
כו. בהמשך להמדובר לעיל אודות המעמד ומצב ד"צמאה לך נפשי" כאשר נמצאים "במדבר יהודה" – יש להוסיף:
האמת היא שגם כאשר יהודי נמצא "במדבר", "נחש שרף ועקרב גו'"59 – יודע הוא שזהו "מדבר יהודה", ש"נקרא כולו על שמו של הקב"ה"132, ובזה גופא – לא רק שם אלקים, אלא שם הוי' דוקא, שמורה על דרגת האלקות שלמעלה מהטבע, והיינו, שיודע שהאמת היא שכל מקום שבעולם קשור עם שם הוי' ("יהודה"), שהרי "לית אתר פנוי מיני'"35, וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן133 "שאי אפשר כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו .. על הקב"ה".
אלא, שענין זה הוא אצלו באופן של "יהודה" – ע"ש "הפעם אודה את ה'"134, כמבואר בחסידות135 שזהו"ע של הודאה שאינה מצד טעם ודעת, שהרי ע"פ שכל אינו מובן מהי השייכות ד"מדבר" ("נחש שרף ועקרב גו'") ל"יהודה" (שם הוי').
וכשם שע"פ שכל אינו מובן איך יתכן מעמד ומצב ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו"136 – דלכאורה ממה-נפשך: או שתתבטל המציאות ד"עכו"ם מרקדין", או שלא יהי' זה "היכלו" של הקב"ה; אבל איך אפשר שיהיו שני הענינים ביחד: "היכלו" של הקב"ה – שזהו ענינו של כל מקום שבעולם שצריך לעשות ממנו דירה לו ית', כמו "היכל" שבו דר האדם, ואעפ"כ, יהיו שם "עכו"ם (לא כפי שהם במעמד ומצב של עבדים, אלא במעמד ומצב ש)מרקדין"?!...
וכמו"כ אינו מובן בשכל כיצד יתכן מעמד ומצב ד"מדבר יהודה" – "מדבר" ו"יהודה" ביחד?!
וכיון שכן, שואל יהודי: כיצד יש בכחו לעבוד עבודתו בהיותו במעמד ומצב ד"מדבר יהודה"?!
כז. ומוסיף לבאר שאלתו:
בשלמא בימים ההם, כשהיו נשיאי ישראל שפירשו וביארו והורו כיצד צריכה להיות ההנהגה בכל ענין וענין – הנה גם אם הוא בעצמו אינו יודע ואינו רואה כו', הרי להיותו קשור עם מישהו שיודע ורואה כו', אזי ילך לבטח דרכו;
אבל כשנמצאים בדור יתום, דרא דעקבתא דמשיחא, כאשר נשיאי ישראל אשר לאורם נלך נמצאים לא באופן גלוי לעיני בשר, ע"ד שהי' בזמן שהיו שואלים ב"אורים ותומים" – כיצד תובעים ממנו למצוא את דרך המלך, מלכו של עולם?!
כח. והמענה לזה – על יסוד מארז"ל137 "צדיקים דומין לבוראם":
כאשר הקב"ה ברא את העולם באופן ש"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"138, והוריד לעולם את הנשמה להתלבש בגוף, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"139 – נשאלת ג"כ השאלה הנ"ל: כיצד יכולים לדרוש ולהבטיח שהנשמה תוכל למלא את תפקידה מבלי להכשל בעניני העולם?
והמענה לזה – שבשביל זה נתן הקב"ה את התורה, שעי"ז הנה בכל מקום שנמצאים בנ"י למטה בעולם נמצא הקב"ה יחד עמהם, כדאיתא במדרש140 "אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה .. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו .. זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב"ה לישראל כו'", והיינו, שע"י התורה "אותי אתם לוקחים"141, כיון שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה142, כמארז"ל143 ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית".
ועד"ז בנוגע לצדיקים ונשיאי ישראל שענינם הוא להראות לבני ישראל את הדרך אשר ילכו בה – שענין זה נמשך גם לאחר הסתלקותם, כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר144 שנשיאי ישראל לא יעזבו צאן מרעיתם, כי, כשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, כמו"כ צדיקים שמחדשים בתורה ע"י יגיעתם בלימוד התורה בכל כחות נפשם עד כדי מסירת-נפש, מכניסים את עצמותם בתורה, ולכן, כאשר לומדים ומתייגעים בתורתו של הצדיק, אזי "יגעת ומצאת"145 – "מ'האָט אים אַליין", ובמילא מקבלים את כל הכחות שנמשכים על ידו.
כט. וזהו גם תוכן הביאור בדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמר קודם הסתלקותו, "איך גיי אין הימל און די כתבים לאָז איך אַייך"146 (הנני הולך השמימה ואת הכתבים הנני משאיר לכם):
לכאורה אינו מובן: ענין זה שהכתבים נשארים למטה – הוא דבר הפשוט, ומאי קמ"ל?! וגם מה שייך ענין זה (שהכתבים נשארים למטה) להתחלת המאמר "הנני הולך השמימה"?
ויובן בהקדם מה שמצינו אצל הנשיא הראשון של בנ"י, משה רבינו, "רעיא מהימנא", שקודם הסתלקותו אמר להקב"ה "יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו'"147, "להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור"148.
וכן הוא בנוגע לכל מנהיג ונשיא בישראל, אתפשטותא דמשה שבכל דרא149, שבשעה שנפטר מן העולם, אינו חושב על עצמו, אלא לכל לראש חושב אודות צאן מרעיתו, מה יהי' עמהם, וכיצד יוכל להבטיח ("באַוואָרענען") שיומשך כל המצטרך להם.
וכיון שכן, אין לבנ"י ליפול ברוחם מהעובדה שנשיא ישראל נתעלה למעלה מעשרה טפחים – כיון שגם לאחרי עלייתו ממשיך לדאוג להם בכל הענינים.
וזהו גם תוכן דברי כ"ק אדנ"ע קודם הסתלקותו:
באמרו "הנני הולך השמימה", כוונתו להבהיר לצאן מרעיתו ולבאר להם, שגם עלייתו השמימה קשורה עמהם – כיון שגם בהיותו בשמים הרי הוא "עומד ומשמש", כמארז"ל150 "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד משמש", להמשיך להם כל צרכיהם, היינו, לא רק בנוגע לענינים רוחניים, תורה ומצוותי', אלא גם בנוגע לענינים גשמיים, כפי שמצינו במשה רבינו שבזכותו נמשך לבנ"י ה"מן" (וגם הבאר וענני הכבוד חזרו בשביל משה)151, ועד כדי כך, שכאשר משה רבינו טען "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה"152, הראה הקב"ה שגם השפעת הבשר צריכה להיות ע"י משה רבינו דוקא153, וכן הוא גם לאחר הסתלקותו.
וזהו מה שאומר נשיא ישראל לצאן מרעיתו, שכיון שכדי שיצליחו בעניניהם, הן ברוחניות והן בגשמיות, יש צורך באתערותא דלעילא כו', הנה בשביל זה עולה הוא השמימה, כדי שיוכל לפעול שתהי' האתערותא דלעילא ביתר שאת וביתר עוז, ומה גם שכיון שמשנה לשנה הולך ומתגבר חושך הגלות, יש צורך בכחות גדולים יותר.
וכיון שבכל דבר יש צורך שתהי' גם אחיזה בגשמיות – הנה על זה ממשיך ואומר ש"הכתבים הנני משאיר לכם", דכיון שב"כתבים" אלו הכניס את עצמותו בהיותו בחיים חיותו בעלמא דין, הנה על ידם נמשכת השפעתו גם עתה154.
ל. ומזה מובן גודל הזכות של כל מי שמשתדל בהפצת התורה בכלל ובפרט בהפצת פנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורתם של רבותינו נשיאינו.
ובהקדמה155 – שהסיבה לכך שדוקא בדורות האחרונים נתגלתה פנימיות התורה, היא, דכיון שחושך הגלות הולך ומתגבר, הנה כדי שלא להטמע בחושך, יש צורך באור גדול יותר, ולכן, אע"פ ש"אכשור דרי" (בתמי')156, הנה דוקא עכשיו מתגלים אורות עליונים – ע"י התגלות פנימיות התורה, שנמשכת מהפנימיות דלמעלה, ע"י הפנימיות של בעל המאמר שמחדש ענין זה בתורה, ובאה בהפנימיות של האדם הלומד, וענין זה נותן כח שלא להתפעל מהתגברות החושך כו'.
וזהו הטעם שמדור לדור הולך וניתוסף בהתגלות פנימיות התורה והפצתה בכל מקום ומקום, ומה גם שכיון שהולך וגדל מספרם של בני ישראל שצריכים להשפיע עליהם, אזי יש צורך להוסיף ולהרבות עוד יותר בהפצת ופירסום הדברים, שלכן השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר ביותר בהפצת תורת החסידות, גם בלשונות דאוה"ע157, ובדפוס דוקא.
לא. כהנ"ל קשור עם ההשתדלות לאחרונה בנוגע להדפסת מאמריו של אדמו"ר הזקן158, כאמור, שבהם הכניס את עצמותו ופנימיות נפשו ממש,
– וכידוע159 שכאשר רבינו הזקן הי' אומר דא"ח, הנה לפעמים הי' מתגלגל על הרצפה מרוב דביקותו כו', שזהו"ע של "התפשטות הגשמיות" (כלשון רבינו הזקן בשו"ע160 בנוגע לתפלתם של חסידים הראשונים), ע"ד שמצינו שבעת התגלות הנבואה הוצרך הנביא להיות בהפשטת הגשמיות161, כמ"ש162 "ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא" –
והתקווה חזקה אשר בקרוב ממש יצאו-לאור מאמרים חדשים של אדמו"ר הזקן, אשר, עד עתה היו אצל יחידים.
לב. וכאמור, גדול זכותם של המשתדלים והמסייעים בזה, ועד כדי כך, שמצינו גבי ישכר וזבולון שהכתוב "הקדים זבולון לישכר", לפי "שתורתו של ישכר ע"י זבולון היתה", לפי שזבולון "יוצא לפרקמטיא .. ומשתכר ונותן לתוך פיו של ישכר, והן יושבים ועוסקים בתורה"163, וכן הוא גם בכל דור ודור ובכל עניני תורה, שיש קדימה לאלו שעל ידם נעשית האפשרות ללימוד התורה.
ומזה מובן גם בנוגע להשכר שמקבלים מהקב"ה: ומה בנוגע לישכר שלומד תורה נתפרש השכר ד"אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד"164, "למיימינין בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד"165 – בנוגע לזבולון שעל ידו נעשית האפשרות והיכולת ללמוד תורה, עאכו"כ שישנו השכר ד"אורך ימים" ו"עושר וכבוד", הן ברוחניות והן בגשמיות.
וכל זה – נוסף על השכר העיקרי, "שכר מצוה מצוה"166, העושר הרוחני שהוא הפנימיות של העושר הגשמי – ההוספה בלימוד התורה, ובפרט פנימיות התורה, סתים דתורה, שנמשכה ונתגלתה ע"י נשיא בישראל מבחי' סתים דקוב"ה24.
לג. והעיקר – שענין זה יבוא לידי פועל ממש, שיודפסו המאמרים וילמדו אותם,
ועי"ז יתוסף בכל הענינים שנמשכים ע"י לימוד התורה, עד לענינים שלמעלה מהטבע – כמודגש במ"ש בקריעת ים סוף (בשביעי של פסח) "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם"167, ש"מימינם" רומז על זכות התורה (כנ"ל בהמאמר168) שנאמר בה169 "מימינו אש דת למו"170,
ועד להענין העיקרי – שע"י ההוספה בהפצת המעיינות חוצה ממהרים ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "קול ביער", ו"האָפּ קאָזאַק"171].
* * *
לד. דובר לעיל (ס"א) אודות הענין ד"הכל הולך אחר החיתום", שמזה מובן, שבעמדנו עתה בסיום וחותם אחרון של פסח, צריך להיות הענין דשמחת יו"ט עוד יותר מהשמחה שבהתחלת חג הפסח, בליל הסדר, כמ"ש בסידור האריז"ל172 שאמירת ההגדה צריכה להיות "בשמחה רבה".
אמנם, ישנם כאלו "יראי-שמים" שמהדרים ביותר במאמר רז"ל46 "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז", וטוענים: "לשמחה מה זה עושה"173 – בה בשעה שבית המקדש חרב וכו'?!...
אבל אעפ"כ, יודעים אנו שדרכו של הבעש"ט היתה להדגיש את ענין השמחה – "עבדו את ה' בשמחה"174.
ובאמת אין זה חידוש של הבעש"ט, אלא זהו פס"ד מפורש בדברי הרמב"ם:
בסוף הל' לולב כותב הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא .. ואין הכבוד והגדולה אלא לשמוח לפני ה', שנאמר175 והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'";
ובהל' דעות176 כותב הרמב"ם: "צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולם ("שבתו וקומו ודבורו .. אכילה ושתי' וכו'") לידע את השם בלבד .. נמצא .. כל ימיו עובד את ה' תמיד .. כל מעשיך יהיו לשם שמים29 .. בכל30 דרכיך דעהו".
וא"כ, כאשר מקיימים שני פסקי-דינים אלו, אזי נמצאים תמיד במעמד ומצב של שמחה177.
לה. וענין זה מודגש ביותר ע"פ המבואר בחסידות178 גודל מעלת ענין המצוות, שעי"ז נעשה קשר ושייכות בין הבורא לנברא – שהרי בעצם אין ערוך הנברא להבורא, וכאשר הבורא מצוה לנברא ציווי מסויים, שיעשה דבר פלוני, או שימנע מעשיית דבר פלוני, אזי נעשה קשר ושייכות בין הבורא להנברא.
ובפרט ע"פ הידוע שהוא ורצונו וחכמתו ודעתו אחד, אחדות פשוטה, שאינה נחלקת לחלקים179, וא"כ, בשעה שמקיימים רצונו ית', שזהו"ע המצוות, אזי מתאחדים עם אחדות הפשוטה.
ומזה מובן גודל השמחה שבקיום התומ"צ – כמבואר בתניא180 המשל מ"שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וק"ו לאין קץ לקרבת ודירת ממ"ה הקב"ה", כך, שבשעת מעשה שוכח הוא לגמרי שהוא הדיוט ושפל אנשים, ושמח ביותר על היותו ביחד עם המלך.
ונמצא, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב בלתי-רצוי, יכולים לעמוד בשמחה גדולה מצד גודל המעלה שבקיום המצוות, באופן ש"בכי' תקיעא בליבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא"181, ויתירה מזה, ששמחת הנפש גוברת על עצבון הגוף, כמ"ש בתניא182 ש"תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף"177.
לו. וזהו גם החילוק שבין שיטת המוסר לשיטת החסידות183:
בשתי השיטות התכלית היא – "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"184,
אלא שהחילוק הוא, שבשיטת המוסר ההדגשה היא על הענין ד"סור מרע", ע"י ההתבוננות בשפלות הגוף והענינים החומריים, ולאחרי הקדמה זו בא גם ל"עשה טוב";
משא"כ בשיטת החסידות ההדגשה היא על הענין ד"עשה טוב", ע"י ההתבוננות במעלתה של נפש האלקית, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"185, ואשר ע"י קיום המצוות, אפילו מצוה קלה, מתאחדים עם מלך מלכי המלכים הקב"ה – שלכן, שום דבר לא יקשה בעיניו כדי לקיים רצון הבורא.
ומובן, שב' שיטות אלו שייכים לכאו"א מישראל – שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"186, כך, שתמיד יכול להתבונן בשפלות הגוף; ולאידך, גם אצל קל שבקלים ופושעי ישראל ישנו גודל המעלה שבקיום המצוות187, כך, שיכולים תמיד להתחיל בהתבוננות בגודל הענין ד"עשה טוב".
והרי רואים בפועל החילוק בין ב' השיטות – שכאשר עוסקים בהענין ד"סור מרע", הרי זה פועל רגש של מרירות, או אפילו גם עצבות, ולאחרי כל זה הנה לפעמים מצליח לצאת ממעמדו ומצבו, שאז הי' כדאי הדבר, ולפעמים אינו מצליח לצאת ממעמדו ומצבו, ונמצא שהי' כל ימיו במרירות ועצבות מצד שפלות הגוף וענינים החומריים; משא"כ כאשר עוסקים בהענין ד"עשה טוב", הרי זה פועל רגש של חדוה ושמחה, וא"כ, לא מבעי כאשר מצליח בעבודתו בשלימות, אלא גם כאשר מצליח במדה קטנה, הרי בינתיים הי' במעמד ומצב של שמחה, בקרן אורה.
לז. ובענין זה יש הוראה מיציאת מצרים שבחג הפסח:
ביציאת מצרים כתיב188 "כי ברח העם", ומבואר בתניא189 שזהו "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו'", וזהו גם מש"נ190 "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו' פן ינחם העם גו' ושבו מצרימה", והיינו, שמצד עצמם לא היו מוכנים להיציאה ממצרים, והיציאה ממצרים היתה רק עי"ז ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"191.
ואעפ"כ היתה היציאה ממצרים וההליכה במדבר – מתוך שמחה, בידעם שבכל צעד וצעד הולכים ומתקרבים למתן-תורה! אלא מאי, יש עדיין רע בנפשם – אין לחשוב על זה; לשם מה לחשוב אודות הרע – בה בשעה שהרבה יותר נעים ("אַ סאַך געשמאַקער") לחשוב אודות מתן-תורה!
וזוהי גם הדגשת ענין השמחה בקריעת ים סוף – "אז ישיר משה ובני ישראל גו'"105, שבזה נכללת גם השירה דגאולה העתידה לבוא – "שר לא נאמר אלא ישיר"106.
וזוהי ההוראה גם בנוגע לגאולה העתידה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"5 – שתבוא ע"י העבודה בשמחה דוקא, כשיטת תורת החסידות, וכדברי רבינו הזקן192 שתורת החסידות אינה עבור כתה ומפלגה מסויימת, אלא עבור כל בנ"י, ולכן הדגישו רבותינו נשיאינו בכל הדורות את הצורך בהפצת המעיינות חוצה, לכאו"א מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, והמאור שבה יחזירנו למוטב193, וכאמור לעיל (ס"כ), שאהבת ישראל קודמת וממנה ועל ידה באים לאהבת ה', ועד שמוציאים אותו מהגלות המר ומעמידים אותו בקרן אורה.
וכאשר הולכים בדרך זו – "בשמחה תצאו" – אזי "בשלום תובלון", שלום בין פמליא של מעלה ופמליא של מטה194, בין יצ"ט ויצה"ר195, ו"ההרים והגבעות" שמצד עצמם מונעים ומעכבים את ההליכה בדרך, לא זו בלבד שלא יעכבו, אלא אדרבה, "יפצחו לפניכם רנה גו'"40.
לח. ולא לדרשה קאתינא, אלא בנוגע לפועל – שילמדו חסידות בפשטות.
ולא רק באחרון של פסח ואסרו-חג, אלא גם בכל יום ויום196; ביום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, ויום ששי, ועאכו"כ ביום הש"ק.
ועי"ז תקויים הבטחתו של משיח להבעש"ט, שכאשר יפוצו מעינותיך חוצה אזי קא אתי מר דא מלכא משיחא197, והוא יוליכנו קוממיות לארצנו, בחסד וברחמים.
* * *
לט. איתא במכילתא198 שבשעת קריעת ים סוף נבקעו כל המימות שבעולם (חוץ מנהר פרת – כפי שמובא במאמר של אדמו"ר מהר"ש199). וזהו מ"ש200 "תפול עליהם אימתה ופחד", על כל אומות העולם – דכיון שראו דבר פלא שנבקעו המים, התחילו להתעניין ולברר סיבת הדבר, וכאשר נודע להם שהסיבה היא בגלל בנ"י, אזי נפל עליהם אימתה ופחד.
והנה, ענין זה שנבקעו כל המימות שבעולם, מורה על גודל ותוקף הנס, שפעל לא רק בים סוף, אלא גם בכל המימות שבעולם; אבל לאידך גיסא, יש בזה גם סתירה, העלם והסתר, לענין הנס, כי:
כאשר נבקע ים סוף בלבד, אזי רואים בבירור שזהו נס שנעשה ע"י הקב"ה בשביל בנ"י – אם בשביל להצילם ממצרים, או שזהו ענין רוחני בתור הכנה למתן תורה;
משא"כ כאשר נבקעו כל המימות שבעולם, יכולים לטעון שזהו ענין הקשור עם תהלוכות הטבע, שברגע זה הוצרכו המים ליבקע מצד הטבע, ואין לזה קשר עם בנ"י, והראי', שנבקע לא רק ים סוף עבור בנ"י, אלא גם כל המימות שבעולם.
והענין בזה201 – שההנהגה שלמעלה בכל הענינים היא באופן שיש מקום לטעות, כמארז"ל202 "כתוב והרוצה לטעות יטעה", והיינו כדי שיוכל להיות ענין הבחירה. ולכן, גם נסים גלויים היוצאים מדרכי הטבע, כמו הנס דקרי"ס, שהוא נס גדול ביותר, עד שנאמר על זה הלשון203 "קשה כקריעת ים סוף" – עושה הקב"ה באופן כזה שיהי' מקום לטעות שאין זה ענין של נס.
וכפי שמצינו עד"ז גם בנוגע להנס שאירע לאליהו בהר הכרמל בעת הקרבת ב' הפרים – שלמרות שהי' נס גלוי, כמ"ש204 "ותפל אש ה' ותאכל את העולה גו'", מ"מ, הוצרך אליהו להתפלל ולבקש מה': "ענני ה' ענני"205, "שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם"206 (כפי שטענו החרטומים בנוגע לעשר המכות שהביא הקב"ה על המצריים207), והיינו, שגם כאשר ישנו נס גלוי, לא נשללת האפשרות לומר באופן הפכי.
ובאופן כזה היא כללות ההנהגה מלמעלה – ליתן מקום לקס"ד ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"208, או שזהו "מעשה כשפים", כפי שמצינו שהיו כאלו שטענו ש"מן אז חדלנו לקטר גו' חסרנו כל"209, שזהו"ע של עבודה זרה (כולל גם "עבודה זרה" בדקות – "עבודה שזרה לו"210). והכוונה בזה – להראות כחם ומעלתם של בנ"י, שלמרות שיש אפשרות לומר באופן הפכי, מ"מ, יודעים ומכירים את האמת כו'211.
מ. ע"פ212 האמור לעיל יובן גם מאמר רז"ל213 "רוח צפונית אינה מסובבת". ואיתא הטעם לזה214, בכדי להורות הפלא שבבריאת שמים וארץ, שאם יבוא מישהו ויאמר שאין פלא בבריאת שמים וארץ215, יאמרו לו, אדרבה, לך וגמור את הרוח הצפונית, ובמילא יוכרח להודות שהבריאה היא רק בחיק הבורא.
ולכאורה אינו מובן: כיצד שייך שמישהו ידמיין לעצמו ויטען שבריאת העולם אינה פלא?
ויובן ע"פ האמור לעיל – שבכדי שתוכל להיות בחירה, נותנים מלמעלה רשות ליצה"ר לפתות ולהטעות, והוא, היצה"ר, בהיותו אומן גדול בעבודתו, יכול להטעות את האדם בדברים הכי פראיים, עד – שבריאת שמים וארץ אינה פלא.
מא. לאידך גיסא, אע"פ שמצד ההעלם יכולה להיות טעות גדולה כזו, מ"מ, יש בכל ענין גם הגילוי אלקות. הקב"ה משאיר פרט אינו גמור שהנבראים בכח עצמם אינם יכולים לגמרו. ומזה יש להם הוראה על כל הכלל, שזהו רק בחיק הבורא.
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לבריאת העולם, כן הוא גם בנוגע להנהגת העולם, הן באופן ניסי, הן באופן טבעי. אפילו כאשר אדם רוצה להשלות את עצמו שההצלחה שלו216 באה מצד תהלוכות הטבע, או שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה – וההעלם והסתר של העולם נותן מקום לכך – משאיר הקב"ה פרט אחד שהנברא אינו יכול בשום אופן לגמרו217, וע"י ההתבוננות בפרט זה באים להכרה שגם כל הכלל הוא רק מצד ברכת הוי'.
מב. ולכן, כאשר האדם רואה שבפרט מסויים מעניניו אינו מצליח בשום אופן – עליו לחזק את האמונה והבטחון בהקב"ה, ואז יגמור כבר הקב"ה גם פרט זה.
וכשם שהוא בחיי הפרט, כן הוא גם בחיי הכלל. כאשר רואים בענין כללי פרט אחד שאי אפשר לגמרו, אזי העצה לזה – לא תחבולות, אלא לחזק את האמונה והבטחון בהקב"ה.
ואז יגמור הקב"ה גם את הרוח צפונית – "מצפון תפתח הרעה"218 – שתהי' מ"ם סתומה מכל הצדדים, שזהו הענין דגאולה העתידה219. לא יהיו זקוקים עוד לחסדי אומות העולם – שהאמת היא ש"חסד לאומים חטאת"220, ו"לגרמייהו עבדין"221 – אלא הקב"ה בעצמו יביא אותנו אל "ארץ טובה ורחבה"7, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה"53, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.
* * *
מג. ידוע המנהג שהנהיג כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע222, שבאחרון של פסח ישתו תלמידי התמימים ד' כוסות, על חשבון הישיבה.
וכמדובר אשתקד223, שייך מנהג זה לא רק לאלו שהם תלמידי הישיבה בהוה, אלא גם לכאו"א מישראל שאליו נאמר224 "תמים תהי' עם ה' אלקיך".
ועי"ז ניתוסף בברכת ה' שנותן לכאו"א את כל צרכיו, ובלשון הידוע225: "תומך תמימים הושיעה נא".
* * *
מד. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מאדמו"ר מהר"ש, ואח"כ אמר:]
בהמשך וככה226 מבאר אדמו"ר מהר"ש החילוק שבין הגאולה ממצרים להגאולה העתידה, שבגאולה העתידה נאמר227 "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל", משא"כ הגאולה ממצרים היתה באופן של חפזון, כמ"ש15 "כי בחפזון יצאת ממצרים",
ויתירה מזה, שגם באכילת הפסח קודם היציאה ממצרים נאמר228 "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון" – אע"פ שאין זה דרך אכילת סעודה, ואדרבה, מצינו בגמרא229 "מאימתי התחלת אכילה .. משיתיר חגורה", ועד"ז בנוגע לחליצת הנעלים, שהרי היו נוהגים באכילתם להסב ע"ג מטות230 – דכיון שהיציאה ממצרים היתה צריכה להיות בחפזון דוקא, לכן הוצרכה להיות גם אכילת הפסח באופן כזה.
ומבאר שם פרטי הענינים ד"מתניכם חגורים וגו'" בעבודת האדם, כדלקמן231.
מה. ובהקדמה:
יציאת מצרים היתה מן הקצה אל הקצה – שהרי בהיותם במצרים היו בנ"י במעמד ומצב של קושי השעבוד, "בחומר ובלבנים וגו'"232, וממעמד ומצב זה יצאו למעמד ומצב של גאולה שלימה, ולא עוד אלא שנטלו עמהם "כלי כסף וכלי זהב"233, ועד ש"וינצלו את מצרים"234, "כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים"235, ומה שנשאר לאח"ז במצרים236 – קיבלו בנ"י בקריעת ים סוף בשביעי של פסח, כמארז"ל237 "גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים".
וכמו"כ ברוחניות – שבהיותם במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה238 דתועבות מצרים כו', ועד כדי כך, שבשעת קרי"ס קטרגה מדת הדין ואמרה "הללו עובדי ע"ז והללו כו'"239; וממעמד ומצב זה באו למעמד ומצב של כניסה תחת כנפי השכינה.
וכדאיתא בתיקוני זהר238 בביאור הטעם שהקב"ה מתפאר כו"כ פעמים בכך שהוציא את בנ"י ממצרים – דלכאורה, הרי הקב"ה הבטיח לאברהם "כי גר יהי' זרעך גו' ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"240, ומהו החידוש בכך שהקב"ה עומד בהבטחתו ומקיים מה שהבטיח? – כיון שהקב"ה הבטיח רק להוציאם מגלות מצרים, אבל לא הבטיח להוציאם ממ"ט שערי טומאה!
וזהו שבחו של הקב"ה – שמבלי הבט על כך שבנ"י היו שקועים במ"ט שערי טומאה, הוציאם הקב"ה משם והכניסם לגבול הקדושה, ולא עוד אלא שכעבור חמשים יום בלבד נעשו בנ"י מוכנים לקבל את התורה – "חמודה גנוזה"241, אשר, מלאכי השרת טענו שאין לתתה לבשר ודם, "מה אנוש כי תזכרנו"242, אלא "תנה הודך על השמים"243, ואעפ"כ נתנה הקב"ה לבנ"י דוקא.
ונמצא, שהיציאה ממצרים היתה באופן ש"כהרף עין"70 נעשה שינוי מן הקצה אל הקצה – מתכלית השעבוד לתכלית החירות, הן בגשמיות והן ברוחניות.
וכיצד זכו להגאולה ממצרים – על ידי קרבן פסח, היינו, שעוד בהיותם במצרים קיימו הציווי "משכו וקחו גו' ושחטו הפסח"244, שלקחו צאן שהי' העבודה-זרה של מצרים245, ושחטו אותו לשם קרבן לה', ואח"כ אכלו ממנו, והאכילה היתה באופן ש"מתניכם חגורים גו' ומקלכם בידכם", היינו, שעומדים מוכנים לצאת ממצרים, מבלי לשאול "היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו"246 – שזוהי זכות גדולה שהקב"ה זוכר לישראל בכל הדורות, כדברי ירמי'247: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", תמורת היותם בארץ מצרים, שנוסף לכך שהיתה שולטת על כל הארצות (שהרי פרעה הי' מושל בכיפה248), היתה טובה יותר מכל הארצות (חוץ מארץ ישראל249).
מו. והנה, כשם שבנ"י היו צריכים להיות מוכנים להיציאה ממצרים עי"ז ש"מתניכם חגורים וגו'" בגשמיות – כמו כן היו צריכים להיות מוכנים להיציאה ממצרים ברוחניות231.
ועל זה מבאר אדמו"ר מהר"ש250, שענין ה(הליכה ב)רגל בנפש האדם מורה על כח האמונה, וזהו שמצינו שיש מעלה ברגל על הראש, לפי שהאמונה היא למעלה מטו"ד. אך על זה צריך להיות הענין ד"חגרה בעוז מתני'"251,
– כפי שמביא מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק252 ש"מתנים הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם, והם המוליכים אותו ומביאים אותו למחוז חפצו, וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחי' רוחניות הנפש האלקית, האמונה האמיתית בה' אחד .. נק' בשם מתנים, דבר המעמיד ומקיים את הראש הוא השכל המתבונן כו'" –
"כמו שאנו רואים בגשמיות שכאשר חוגר את מתניו אז הוא מהלך בקל יותר כו', ועד"ז יובן למעלה שבכדי להיות ההילוך חזק בהאמונה צ"ל חגרה בעוז", ונמצא, ש"חיגור מתנים .. הוא ענין חיזוק האמונה".
והענין בזה:
כאשר האמונה היא כדבעי אזי גם כללות העבודה היא כדבעי, "כי באמונה כתיב253 וצדיק באמונתו יחי'", א"ת יִחְי' אלא יְחַיֶ'254, היינו, שהאמונה פועלת חיות בכל תרי"ג המצוות, שזהו שאמרו רז"ל255 "תרי"ג מצוות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחי'".
אמנם, כדי שכח האמונה יוכל להספיק גם עבור ההליכה "במדבר בארץ לא זרועה" – הנה על זה צריך להיות חיזוק האמונה, שזהו"ע "חגרה בעוז מתני'", "מתניכם חגורים".
ומוסיף לבאר, "אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים .. הוא עסק ולימוד התורה שבע"פ .. אין עוז אלא תורה256, שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים החגורים כו'", והיינו, ש"כאשר איש הישראלי יתלבש בלבוש התורה .. עי"ז נמשך אצלו חיזוק האמונה", ומסיים, "והגם כי ע"פ שכל אינו מושג כלל איך עי"ז מתחזק האמונה, אבל באמת כן הוא, וגם האיך נוכל להשכיל דבר זה, הלא כל ענין האמונה הוא למעלה מן השכל, א"כ אינו שייך שענין חיזוק האמונה נבין טעמו בכיון למה הוא מחזק כו'".
וכאשר ישנו ענין האמונה, וכן חיזוק האמונה, שזהו"ע "מתניכם חגורים" – אזי אינו שואל שאלות ("היאך נצא למדבר בלא צדה"), אלא הולך לבטח דרכו גם "במדבר בארץ לא זרועה", בידעו שהולך יחד עם הקב"ה, ובמילא בטוח הוא שיהי' לו כל טוב ברוחניות ובגשמיות.
מז. ועד"ז ישנו גם הענין ד"נעליכם ברגליכם" כפי שהוא ברוחניות257:
ענין ה"נעל" הוא – ש"שומר ומגין על הרגל, לפי שבהרגל הולכים על הארץ שיש שם רפש וטיט וקוצים וברקנים שבלתי לבוש המנעל יזיק להרגל, ולכן צריכים להרגל לבוש המנעל דוקא שהוא לבוש גס שמגין על הרגל".
והנה, "הנעלים עושים מעור בהמה עבוּדה היטב ע"י שדורכים אותה לרכותה מקשיותה, וגם ע"י סממנים המעבדים אותה היטב", שעי"ז יכולים לעשות ממנה "כלי" שיהי' בצורה המתאימה לרגל – "נעל", ועוד זאת, שהרי "עור הבהמה יש לה סרחון, וכאשר מעבדים אותה נעשה העור מתוקן ויפה כו'".
וענינו ברוחניות:
כאשר איש ישראל עובד עבודתו בעולם, עליו להזהר מה"רפש וטיט וקוצים וברקנים" שבעולם, כך, שגם בעת הליכתו בעולם, לא יתלכלך מהרפש וטיט ולא ינזק מקוצים וברקנים שבעניני העולם.
ובהקדמה:
עיקר מציאותו של יהודי – שלכן נקרא "אדם", "אתם קרויין אדם"258 ע"ש "אדמה לעליון"259 – היא נפשו האלקית, "חלק אלקה ממעל ממש"185, וכידוע הפירוש ד"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"260, שמציאותו של יהודי ("ישראל") היא באופן ש"הוי'" הוא "אלקינו", כחנו וחיותנו, ומצד זה נעשה הענין ד"הוי' אחד" – ענין המס"נ, כפתגם אדמו"ר הזקן261 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד ח"ו מאלקות.
ומ"מ רואים בפועל, שלמרות זאת, יתכן שיהודי יהי' במעמד ומצב בלתי-רצוי. והסיבה לזה היא – בגלל שנמצא בעולם התחתון ובא במגע עם עניני העולם כו'.
והעצה לזה – לא להיות בהתבודדות כו', שהרי יש לו תפקיד ושליחות לפעול בעולם, כי אם – שלא לילך בעולם ברגלים יחפות... והיינו, שגם העקב שברגל, שהוא החלק היותר תחתון שבאדם (עד כדי כך שלא נרגש בו חיות262), שמורה על הבחי' היותר תחתונה שבנשמה, לא יבוא במגע ישיר עם ה"רפש וטיט וקוצים וברקנים" דעניני העולם, כי אם ע"י "ממוצע" – "נעל", שהיא הלבוש המגין על העקב שברגל – שזהו ענינה של נפש הבהמית, שהרי ה"נעל" נעשית מעור בהמה; אלא, שצריכים תחלה לברר ולזכך את נפש הבהמית, כשם שצריכים לעבד את עור הבהמה, "קוועטשן און דריקן כו'", עד שיהי' אפשר לעשות ממנה כלי תשמיש ל"אדם".
וכידוע סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר263 אודות רבינו הזקן בהיותו במעזריטש, שבאחד הפעמים שעמד לנסוע ממעזריטש לביתו, הלך ר"א המלאך ללוותו אל העגלה, ואמר לבעל-העגלה: "מ'דאַרף שמייסן די פערד זיי זאָלן וויסן אַז זיי זיינען פערד" (יש להצליף בסוסים שידעו שהם סוסים), או בנוסחא אחרת: "מ'דאַרף שמייסן די פערד זיי זאָלן ווערן אויס פערד" (יש להצליף בסוסים שיחדלו להיות סוסים), ואמר רבינו הזקן, שנתחדש אצלו דרך בעבודה, והניח את נסיעתו ונשאר עוד איזה זמן במעזריטש.
והענין בזה – שלכל לראש צריכים לפעול על נפש הבהמית שתדע שהיא "בהמה", שכן, אם יניחוה לנפשה, אזי לא זו בלבד שתשאר בהמה, אלא היא עלולה לדמיין לעצמה ("זיך אַיינרעדן") שהיא כאחד האדם... ולאחרי כן יכולים וצריכים לפעול שתחדל להיות בהמה ("ווערן אויס פערד").
ובסגנון האמור – שיעשו ממנה כלי תשמיש לאדם, דהיינו נפש האלקית, שזהו שעושים מעור בהמה נעל לאדם, ועי"ז נעשה הבירור בשלימות, עד שזוכה שלעתיד לבוא תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף264.
וכאשר "נעליכם ברגליכם", אזי יכול להלך ברשות-הרבים באופן שלא זו בלבד שאינו ניזוק ח"ו, אלא אדרבה, שממלא שליחותו בבירור וזיכוך עניני העולם והעלאתם לקדושה, ע"י עבודתו באופן ד"בכל דרכיך דעהו"30.
מח. ונוסף לזה צריך להיות גם הענין ד"מקלכם בידכם"265:
איתא במדרש266 "אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במטה, ולמה, לפי שנמשלו לכלבים .. כשם שדרכו של כלב לרדות במקל, כך הם לוקים במקל".
וענינו בעבודה – "משארז"ל267 לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שענין ההרגזה הוא בדברים קשים כו'", וכמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא268 "לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו אתה רע ורשע .. עד מתי תסתיר לפני כו'", "אָפּרייסן פון אלקות"... – "שענין דברים קשים שירגיז על היצה"ר הרי זה נחשב כהכאה ממש", "כהכאת המטה והמקל".
אמנם, ענין זה צריך להיות באופן ש"מקלכם בידכם" – יד ימין, היינו, באופן ד"ימין מקרבת"269.
מט. וזוהי כללות ההוראה בנוגע לאופן היציאה ממצרים – שענין זה צריך להיות בכל יום, כנ"ל (סי"ג) שכל הימים "מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים":
לכל לראש צריכה להיות שחיטת הפסח, דהיינו, לשחוט את ה"עבודה-זרה" של מצרים, ודוגמתו בכל מדינה ומדינה – הענין המיוחד שבני המדינה להוטים אחריו ומשתחווים לו, אם זה "עגל הזהב", וכיו"ב בשאר הענינים הקשורים עם הנהגת וחוקי הטבע, שעל זה אומרים ליהודי "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה"270, כיון שיהודי הוא למעלה מענינים אלו.
ואז, כאשר "מתניכם חגורים" שהו"ע חיזוק ותוקף האמונה, "נעליכם ברגליכם", כדי להפסיק אפילו בין העקב שברגל לעניני ארציות, "ומקלכם בידכם", כדי להתגבר על היצה"ר שרוצה לבלבלו – אזי יוצאים ממצרים, והולכים לקבל את התורה מחדש.
וענין זה הוא בכחו וביכלתו של כאו"א מישראל, ובמילא, הרי זה חובתו וזכותו – שגם בשעה שנמצא עדיין בגלות, שוחט הוא את הע"ז, ועומד מוכן לצאת מן הגלות אל הגאולה, כך, ש"אע"פ שיתמהמה", עומד הוא במעמד ומצב ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", וממתין בשמחה להרגע שבו תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "כי אנו עמך"].
* * *
נ. בנוגע להגאולה ממצרים – שממנה למדים גם בנוגע להגאולה העתידה, עלי' נאמר5 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – איתא בגמרא271:
"דבר נא באזני העם וגו'272 .. אין נא אלא לשון בקשה, אמר לי' הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) ועבדום וענו אותם, קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול240, לא קיים בהם. אמרו לו, ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהי' חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם, בבקשה מכם הוציאוני היום ואין אני מבקש כלום".
כלומר: בנ"י אמרו למשה שהם מוותרים על ה"רכוש גדול" ובלבד שיצאו ממצרים תיכף ומיד, שכן הוא טבע בני אדם, שכאשר נמצאים בשעבוד קשה, אין חושבים אודות כלי כסף וכלי זהב ("עס ליגט זיי ניט אין קאָפּ"), וכל מגמתם היא לצאת מקושי השעבוד; ואעפ"כ הוצרכו לשאול ממצרים כלי כסף וכלי זהב, "שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) ועבדום וענו אותם, קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם".
ולכאורה אינו מובן: וכי משום שהקב"ה רוצה לישא חן ("אויספיינען זיך") בעיני אברהם – צריכים בנ"י להתעכב בגלות זמן נוסף, בה בשעה שיש להם טענה צודקת למהר את יציאתם מהגלות?!
ויתירה מזה:
מצינו בנגלה לגבי קידושי איש אשה, שיש אופן ש"אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה"273, ע"ד "כאילו התקבלתי"274. וא"כ, כאשר בנ"י אומרים שהם מוותרים על ה"רכוש גדול", הרי זה כמו שאומרים "כאילו התקבלתי", ונמצא שבכך יוצא הקב"ה ידי-חובתו גם כלפי אברהם, כיון שע"פ תורה נחשב הדבר שבנ"י קיבלו את ה"רכוש גדול"?!
אך הענין הוא – דהנה, כללות הגלות והשעבוד דבנ"י במצרים לא הי' מצד ענינים טבעיים, כמו התוקף דפרעה וכיו"ב, אלא מפני שעלה ברצונו ית', מטעם הידוע ליוצר בראשית, ש"גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", וכמו כן ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול". וכיון שכן, הרי, כל זמן שחסר ה"רכוש גדול", לא נשלמה עדיין הכוונה העליונה שבכללות הענין דגלות מצרים275.
נא. ומזה מובן גם בנוגע להגלות האחרון והגאולה העתידה:
ובהקדמה – שבגלות האחרון מדובר אודות סבלם של בנ"י בריבוי גזירות ושמדות לא רק ב"עבודת פרך", "עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו"276, אלא בנוגע לענינים של נפשות... ועד ל"המכה אשר לא כתובה בתורה"277 שהיתה בדורנו זה, שהשמידו ("מ'האָט צוגענומען") מסלתה ומשמנה כו', ע"י מיתות שונות ומשונות באופנים שאינם בגדר האנושיות לגמרי.
וברור הדבר שאין זה מצד תוקף כחם ועוצם ידם של הגוים,
– שהרי אין בכחו של גוי לשלוט על יהודי, וגם כאשר יתקבצו כו"כ גוים, מאה או אלף, ועד לכל הגוים שבכל העולם, לא יוכלו לשלוט ("איינקערן זיך") לא רק על מנין מבנ"י, אלא אפילו על נפש אחת מישראל שהיא "עולם מלא"278, מצד נשמתו שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"185, חלק מעצמותו ומהותו ית'.
ובמכ"ש ממה שמצינו בנוגע לביהמ"ק – "עצים ואבנים"279 – "שלא שלטו שונאיהם .. דכתיב280 טבעו בארץ שערי'"281, ועוד זאת, שחורבן ביהמ"ק נעשה ע"י מלאכי השרת282, אלא שנדמה להגוים שהם החריבוהו; ועאכו"כ כשמדובר אודות ביהמ"ק הרוחני, שזהו כאו"א מבנ"י, כמ"ש283 "ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"284, הרי בודאי שהגוים אין להם שום שליטה עליו –
אלא, הסיבה לכל הגזירות והשמדות כו' היא – מפני שהקב"ה עשה זאת, "דער אויבערשטער האָט געטאָן ווי באַ אים קומט אויס"... כמ"ש285 "כי צורם מכרם וה' הסגירם"... מטעם הידוע ליוצר בראשית.
וביחד עם זה, הבטיח הקב"ה ע"י עבדיו הנביאים על כל היעודים הנפלאים שיהיו בגאולה העתידה, ועד להיעוד "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי"286, היינו, שיודו להקב"ה על זה ש"אנפת", אע"פ שהי' זה באופן הכי גרוע כבהשמדות שהיו בדורנו!
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שאין להצדיק את השי"ת יותר מדי...
נב. וכיון שכן, הנה לאחרי שבנ"י עברו את כל הגזירות והשמדות עד לדורנו זה, דור השמד – בודאי שלא יכולים להסתפק בכך שמכאן ולהבא יהי' מעמדם ומצבם של בנ"י בגלות באופן טוב, כמו שהי' המעמד ומצב דגאולת פורים באופן ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"287,
אלא עליהם לדרוש – מתוך ידיעה שמגיע להם – שתתבטל הגלות ותבוא הגאולה האמיתית והשלימה, "ישוב אפך ותנחמני"286:
הנחמה צריכה להיות למעלה מן הטבע, לא מוגבלת ע"י הטבע, אלא מאת ה', נחמה שאין בה הגבלות מדיניות או אנושיות אחרות, אלא "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"95, "נחלה בלי מצרים"288, ולא שייך לאמר בזה כי האתחלתא דגאולה תהי' בדרך אחרת, אלא גם האתחלתא תבוא רק ע"י משיח צדקנו289 – "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כו' ויכוף כל ישראל לילך בה כו'"290.
ובזה גופא – ובאופן שיקויימו כל ההבטחות והיעודים שנאמרו בדברי הנביאים בנוגע לגאולה זו, ולא מספיק שיקויימו חלק מיעודים אלו, אלא צריכים להתקיים כל היעודים ממש, וכל זמן שלא נתקיימו יעודים אלו, עדיין לא נשלמה הכוונה העליונה (ע"ד האמור בנוגע להבטחה שיצאו ממצרים "ברכוש גדול").
וכמו"כ מובן שאין להסתפק ב"חסד לאומים"220 של גוים שמסכימים ליתן שטח מסויים שבו יתיישבו בנ"י, אלא צריכים לדרוש מהקב"ה לקיים את הבטחתו לתת לבנ"י את ארץ ישראל כולה – "ארץ טובה ורחבה"7, לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות – "מדן ועד באר שבע"94, "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר"291, "מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם"292, ויתירה מזה, באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"95, עד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"293.
ועד"ז בנוגע להיחס של אוה"ע לבנ"י – שלא יהי' זה באופן ד"חסד לאומים", אלא אדרבה, שירגישו את עצמם מאושרים מהעובדה שיכולים לסייע לבנ"י, שלכן יהיו "מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך"294, "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים גו' כאשר יביאו גו' את המנחה בכלי טהור גו'"295, היינו, שאוה"ע ישמחו ויהיו מאושרים לשאת את בנ"י ולהביא אותם לארצנו הקדושה, במהרה בימינו אמן.
* * *
נג. נוסף על המדובר לעיל אודות היעודים דגאולה העתידה כולל גם ביחס לשטחי א"י – הרי עאכו"כ שכן הוא גם בנוגע לבנ"י עצמם:
כשם שאי אפשר להסתפק בגאולה חלקית, אלא יש צורך בגאולה שלימה, ובקיום כל יעודי הגאולה בשלימותם, כמו"כ אי אפשר להסתפק בגאולת חלק מבנ"י, ועד למספר היותר גדול של בנ"י, אלא הגאולה צריכה להיות בנוגע לכל בנ"י בשלימותם.
וכידוע296 שבענין זה חלוקות הגאולה ממצרים והגאולה העתידה משאר הגאולות שהיו ביניהם:
בשאר הגאולות נגאלו רק חלק מבנ"י, משא"כ הגאולה ממצרים שהיתה באופן ד"וינצלו את מצרים"234, ועאכו"כ שכל בנ"י יצאו משם; ובאופן כזה תהי' גם הגאולה העתידה, שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות.
ועוד זאת, שגם הגאולה עצמה תהי' בשלימותה, היינו, לא כמו בגאולות שלפנ"ז, שגם אלו שנגאלו ובאו לארץ ישראל, היו במעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן", אלא אדרבה: "והיו מלכים אומניך"294.
נד. ומזה מובן בנוגע לאופן העבודה שבה צריכים להתעסק בימינו אלו כדי לזכות להגאולה השלימה:
יש לעסוק בהצלת נפשות בנ"י ע"י קירובם לתומ"צ באופן שלא לוותר אפילו על יהודי אחד, שכן, נוסף לכך ש"כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"278, הרי זה נוגע גם להגאולה דכלל ישראל, שבשביל זה צריכה להיות הגאולה של כאו"א מישראל, כאמור, שהגאולה העתידה תהי' באופן שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות, וכפי שהבטיחה תורה ש"לא ידח ממנו נדח"61.
וע"ד שמצינו בנוגע למתן-תורה, שאילו היו בנ"י ששים ריבוא חסר אחד, לא היתה ניתנת התורה אפילו למשה רבינו297.
וכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"תורה", כן הוא גם בנוגע לשאר ה"מתנות טובות" שנתן הקב"ה לישראל79 – "ארץ ישראל", וכן "העולם הבא" (כפי שהוא באופן ד"עולמך תראה בחייך"86, נשמות בגופים).
נה. אמנם, עוד לפני שפועלים הצלת נפשות בנ"י ע"י קירובם לתומ"צ – צריך הקב"ה להבטיח את שלימות מציאותם של כל בנ"י בגשמיות, נשמות בגופים, ועד להשלימות שע"י היציאה מהגלות אל הגאולה העתידה.
והענין בזה:
בהלכות מילה298 פוסק הרמב"ם: "אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם".
והיינו, שלכל לראש צריך להבטיח את חייו של היהודי, חיים כפשוטם; אלא מאי, צריך להיות גם ענין המילה, "אות ברית ביני וביניכם"299, שזהו כללות הענין דקיום התומ"צ – הנה על זה פוסק הרמב"ם ש"אפשר למול לאחר זמן"!
ומזה מובן גם בעניננו, שבד בבד עם העבודה וההשתדלות לקרב את בנ"י לאביהם שבשמים, מבלי לוותר אפילו על יהודי אחד בלבד – צריך הקב"ה תיכף ומיד לגאול את כל בנ"י מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
* * *
נו. ידוע300 שא' מאדמו"רי פולין אמר שהוא זקוק למנין של יהודים שיהיו כדבעי, ועל ידם ינהיג את העולם.
אמנם, שיטת חב"ד אינה כן.
שיטת חב"ד היא – שאין לוותר בשום אופן אפילו על אחד מישראל, שהרי גם עליו נאמר "בני בכורי ישראל"301, "בנים אתם לה' אלקיכם"116, וכיון שכן, הרי בודאי שצריכים להשתדל בנוגע לכל נפש מישראל, לקרבו לתומ"צ, שעי"ז פועלים שיהי' יהודי חי ("אַ לעבעדיקער איד") הן בגשמיות והן ברוחניות.
וזהו ענין אהבת ישראל המבואר רבות בתורת חסידות חב"ד, החל מפרק לב בספר התניא, וכמבואר שם בענין "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"302, "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה .. לקרבן לתורה ועבודת ה".
ובענין זה ניתוסף הדגשה יתירה בעמדנו בסוף זמן הגלות:
נתבאר לעיל (סנ"ג) שהגאולה העתידה לבוא תהי' באופן שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות, ובמילא, כאשר חושבים על כל אחד מישראל, צריך לקחת בחשבון שביהודי זה תלוי' הגאולה האמיתית והשלימה.
וכיון שכן, מובן וגם פשוט עד כמה צריכה להיות ועד כמה כדאית ההשתדלות לקרב יהודי זה לתורה ומצוות – כיון שעי"ז מקרבים וממהרים את הגאולה האמיתית והשלימה של כלל ישראל, כולל גם גאולת השכינה (שהרי בזמן הגלות "שכינתא בגלותא"303), שתהי' רגע אחד קודם!
וכאשר הולכים בשיטה זו, להוסיף ולצרף עוד יהודי ועוד יהודי ל"צבאות ה'"304, אזי מקרבים את ביאת המשיח – שעומד וממתין לכל בנ"י, "צבאות ה'", שלמים בגוף ובנפש – שבקרוב ממש יוציא את כל צבאות ה' "מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה"305,
"ונודה לך שיר חדש"305 – "אודך ה' כי אנפת בי"286, כיון שיראו בעיני בשר שדוקא על ידי כל הצרות שסבלו במשך אלפיים שנות הגלות, זכו לשכר הכי גדול ונפלא בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
* * *
נז. מהענינים העיקריים דחג הפסח הו"ע אכילת מצה, שנקראת "מיכלא דמהימנותא"306, שעל ידה נעשה חיזוק בענין האמונה כו'.
וכפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בהמשך וככה307 מעלת אכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח (ובחו"ל גם באחרון של פסח), ועאכו"כ בליל א' דפסח – שעי"ז הנה "חיות גופו הגשמי נעשה ממזון שבו הוא מהות אלקות כו'".
ובענין זה יש גם העילוי דשירי מצוה, שהרי בכל מצוה יש ענין של שיריים, וגם בשיריים דמצוה יש כח נעלה ביותר שלא מצינו בענין אחר.
נח. והענין בזה:
ביציאת מצרים נאמר308 "וישא העם גו' משארותם צרורות בשמלותם על שכמם", ואיתא במכילתא309 "אלו שיורי מצה ומרור .. שהיו ישראל מחבבים את המצות", היינו, שמצד חביבות המצוה נטלו בנ"י עמהם גם את "שיורי מצה ומרור" בצאתם ממצרים לקריעת ים סוף ומתן-תורה.
[ולהעיר גם ממ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ע310: "יש נוהגין ליטול האפיקומן כרוך במטפחת ומשלשלין אותו לאחוריהם על כתפיהם והולכין בבית כד' אמות ואומרים כך היו אבותינו הולכין משארותם צרורות בשמלותם על שכמם"].
ויתירה מזה מצינו בתרגום ירושלמי – ש"משארותם" היינו "מותרי פסחיהן", והיינו, שאע"פ ששירי הפסח אסורים באכילה לאחרי חצות לילה311, מ"מ, לא השאירו את שיירי הפסח במצרים, אלא נטלום עמהם, בגלל החביבות שבשירי מצוה.
ונמצא, שאפילו קודם מתן-תורה הי' הענין דחביבות שירי מצוה, ומזה מובן במכ"ש וק"ו גודל החביבות דשירי מצוה לאחרי מתן-תורה.
נט. וההוראה מזה בעבודת ה':
כאשר יהודי עוסק בענין של מצוה, ומקציב לזה מממונו מגופו ומנשמתו, ובסופו של דבר רואה שנשארו ענינים כחות כו' שלא נוצלו לגמרי עבור מצוה זו, ובמילא חושב שיכול עתה לנצלם עבור עניני הרשות – אזי אומרים לו, שצריך לידע שענינים אלו הם בבחינת "שירי מצוה" שאין להניחם באשפה... כיון שיש בהם ענין של קדושה, ולכן צריך לנצלם אך ורק עבור עניני קדושה.
ונקודת הענין – שכיון שיהודי מאמין באמונה שלימה (שהרי כל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים"312) שנברא בחסדו של הקב"ה, כפי שאומר בהתחלת כל יום: "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי כו'", הרי מובן שכל כח וענין שיש לו צריך לנצל אותו כדי לשמש את קונו.
וזהו גם מ"ש בסיום אמירת "מודה אני": "רבה אמונתך" – כפי שפירש כ"ק מו"ח אדמו"ר313 בשם אביו, שהכוונה היא, שיאמין לא רק בבורא יחיד, אלא רבה אמונתך, הריבוי באמונה, היינו, שיהי' נראה וניכר אלקות בכל דבר ודבר.
וכיון שכן, הרי גם מה שנשתייר מכחותיו, צריך להיות מנוצל אך ורק לקדושה, באופן ש"אין לזרים אתך"314.
ס. וכאשר היציאה ממצרים היא מתוך ההרגש דחביבות מצוה שלכן נוטלים עמהם שירי פסח מצה ומרור – הרי זו ההכנה הראוי' למתן-תורה, שאז נעשים בנ"י "גוי קדוש"315, לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף, שנעשה גוף קדוש בחיים היום-יומיים אפילו בימות החול.
ואז נמשכים גם הענינים הגשמיים באופן של הרחבה – כפי שמצינו ש"העוגות שהוציאו ישראל ממצרים (שירי המצה) טעמו בהם טעם מן"316, שהיו טועמים בו כל הטעמים, ולא היתה בו פסולת317, שזה מורה על ההרחבה בענין המזון, כפי שיהי' בשלימות לעתיד לבוא, ש"עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו'"318.
וכן הוא בכל שנה ושנה, שמשירי המצה דחג הפסח נמשכת ברכה על כל השנה כולה,
ובנוסח הברכה שהי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לברך בסיומו של חג הפסח: "אַ געזונטן זומער"319,
והעיקר – שתהי' שנת גאולה האמיתית והשלימה, כמארז"ל320 "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", בניסן זה ממש.
* * *
סא. דובר לעיל (סי"ט) אודות הענין ד"אחת שאלתי", ש"אחת" קאי על בחי' היחידה שבנפש כו', ונזכר גם פירוש המגלה עמוקות, ש"אחת" ר"ת א.רץ ישראל, ח.יי עוה"ב ותורה (והיינו, שאע"פ ש"אחת" הוא ענין אחד, מ"מ, הרי זה כולל ג' ענינים הנ"ל).
וצריך להבין בנוגע לסדר ג' הענינים – כידוע321 שסדר בתורה הוא ג"כ ענין של תורה – ארץ ישראל חיי עוה"ב ותורה, דלכאורה אין זה מתאים לסדר הזמנים:
מצד סדר הזמנים – הנה לכל לראש ישנו הענין ד"תורה", מתן-תורה, ומה גם שענין התורה הי' כבר קודם מ"ת, כמארז"ל322 "קיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה"; לאחרי זה ישנו הענין ד"ארץ ישראל", שהרי מ"ש בגמרא79 "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל כו' ארץ ישראל כו'", קאי על הכניסה לארץ ישראל לאחרי מ"ת; ולאחרי כן ישנו הענין ד"חיי עוה"ב", שהרי ענין זה תלוי באופן העבודה בעניני ארץ ישראל הרוחנית והגשמית ע"פ התורה.
ומהו הטעם שסדר ג' הענינים כפי שהם בהר"ת ד"אחת" הוא – ארץ ישראל חיי עוה"ב ותורה?
סב. ויובן בהקדם ביאור הטעם שהתחלת התורה היא ב"בראשית" – כפי שמביא רש"י ממדרש תנחומא323:
"אמר רבי יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם324, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים325, שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
ולכאורה אינו מובן326: גם אם יש צורך להשיב בתורה על טענת אוה"ע – אין צורך לשנות את סדר התורה; כיון שעיקר ענין התורה הוא המצוות שנצטוו בנ"י, יש להתחיל את התורה מ"החודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל", ואילו המענה על טענת אוה"ע יכול לבוא לאחרי כן?!
סג. ויש לבאר תחילה החילוק בין הענין ד"החודש הזה לכם" להענין ד"ארץ ישראל" כפי שהם בעבודה הרוחנית – שהרי כל הענינים שבגשמיות ישנם גם ברוחניות, וכן להיפך:
"החודש הזה לכם", "כזה ראה וקדש"327, קידוש החודש – קשור עם ענין של חשבון ושכל, שכן, כדי לקדש החודש ע"פ הראי' צריכים לידע גם "דרכי החשבון" בחכמת התכונה "שמחשבין בהם אם יראה הירח בליל זה או לא יראה", ש"דרכים רחוקים ועמוקין הן, והוא סוד העיבור שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו, ואין מוסרים אותו .. אלא לסמוכים נבונים"328.
ואילו הענין ד"ארץ ישראל" – "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"329 – הו"ע הרצון שלמעלה מהשכל, וככל שיגדל השכל אין הרצון משתנה ממנו ("רצון לאָזט זיך ניט איינ'טענה'ן פון שכל"), דכיון שכך הוא רצונו, אזי לא שייך שיהי' באופן אחר.
ועוד זאת:
על ארץ ישראל נאמר53 "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – שמורה על העבודה בקיום רצון העליון ("ארץ שרצתה לעשות רצון קונה") באופן תמידי, ללא שינויים, הן ביוהכ"פ בעת תפלת נעילה והן בימות החול, הן בענינים של רוחניות וקדושה והן בענינים של גשמיות וחול.
וזהו הטעם שהתחלת התורה היא בנוגע להענין ד"ארץ ישראל" – כיון שענין זה הוא ההתחלה והיסוד שעליו בונים כללות ענין התורה והמצוות.
סד. אמנם, כאשר אומרים שצריך להיות הענין ד"ארץ ישראל", "שרצתה לעשות רצון קונה", באופן תמידי ללא שינויים, גם בנוגע לענינים גשמיים – בא ה"גוי" שבאדם, "א-ל זר אשר בקרבך"117, זה היצה"ר, וטוען "לסטים אתם":
מהי השייכות של קדושה לענינים גשמיים? רצונו של יהודי להתנהג באופן של קדושה – שיסתגר בבית-הכנסת ובבית-המדרש ובישיבה בד' אמות של תורה ותפלה, אבל מהי שייכות הקדושה ל"נחלת גוים"?
הנה על זה אומרים לו: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", כלומר, הקב"ה ברא לא רק רוחניות ("שמים"), אלא גם גשמיות ("ארץ"), והרי הקב"ה הוא אחדות פשוטה, כך, שגם החילוק בין רוחניות לגשמיות אינו חילוק אמיתי, ולגבי הקב"ה כולא חד, ו"אין עוד מלבדו"36, וכיון שכן, הרי מובן שהקב"ה מושל בכל, גם ב"נחלת גוים", היינו באכילה ושתי', וכל שאר עניני העולם.
סה. וכשם שהדברים אמורים בעבודה הרוחנית – כן הוא גם בנוגע לארץ ישראל בגשמיות:
אומות העולם טוענים, שכיון שבנ"י הם "ממלכת כהנים וגוי קדוש"315, יכולים הם להיות במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"330, ואין צורך שתהי' להם ארץ משלהם. ואדרבה – טוענים הם – השייכות לארץ גשמית וחומרית, שבה שוה גוי ליהודי, תגרום רק גרעון וקלקול.
וכאשר אומרים להם שכדי שבנ"י יוכלו לקיים מצוות כדבעי, "כמצות רצונך"331, צריכים הם להיות בארץ ישראל דוקא, כיון שישנם כו"כ מצוות התלויות בארץ, וכמו"כ ישנם כו"כ מצוות התלויות בבנין בית-המקדש – שואלים הם: מהי השייכות של קיום המצוות לארץ גשמית?!
והמענה על זה – כאמור – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ": כשם שהקב"ה ברא רוחניות, ברא גם גשמיות, ו"לית אתר פנוי מיני'"35, ו"אין עוד מלבדו", וכיון שכן, הרי גם גשם וחומר יכול וצריך להיות כלי לאלקות.
ואדרבה – "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"332, וכמ"ש333 "שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו"334, היינו, שהתשוקה והתאווה של הקב"ה היא – לא בעולמות העליונים, עבודת המלאכים וכו', אלא בעוה"ז הגשמי, שבו תהי' נשמה בגוף, ותקיים תומ"צ בענינים חומריים וגשמיים דוקא, כדי לבטל את החומר ("מאַכן אויס חומר"), ולעשות מהגשם "כלי" לאלקות.
וכמבואר בחסידות335 שבחי' ממכ"ע מאירה ומתגלה יותר בעולם האצילות, אבל בחי' סוכ"ע נמצאת יותר בעוה"ז הגשמי ובענינים גשמיים. וזהו גם שלעתיד לבוא יקויים היעוד336 "נקבה תסובב גבר", ועד"ז בנוגע לנשמה וגוף – שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף264.
סו. עפ"ז מובן שבהענין ד"אחת", בחי' היחידה, שקשור עם בחי' סוכ"ע – ההתחלה היא בהענין ד"ארץ ישראל" (הא' ד"א.חת"):
לכל לראש – עוד לפני שמתחילים לבאר ענין התורה – מדגישים שתכלית הכוונה היא קיום התורה ב"ארץ ישראל" דוקא;
הן ארץ ישראל ברוחניות – שמורה על העבודה באופן שלמעלה משינויים, שזהו מצד הענין דקבלת-עול, מסירת-נפש ואמונה, שמזה נמשך החיות על קיום כל תרי"ג המצוות,
והן ארץ ישראל בגשמיות – דאף שמתן-תורה הי' קודם הכניסה לארץ, מ"מ, לא היתה השלימות דקיום מצוות התורה עד שנכנסו לארץ ישראל,
כפי שמצינו במצות קרבן פסח – מענינא דיומא – שנאמר בה337 "והי' כי תבואו אל הארץ", "תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור"338,
ועאכו"כ בנוגע להמצוות התלויות בארץ ובביהמ"ק, הרי בודאי שצריכה להיות תחילה הכניסה לארץ ישראל בגשמיות כפשוטו, ובנין ביהמ"ק בגשמיות כפשוטו, היינו, לא רק ביהמ"ק הרוחני שלמעלה (שלא נחרב, אף שהקב"ה לא נכנס בו כל זמן שלא נכנס בביהמ"ק של מטה339), אלא ביהמ"ק גשמי כפשוטו, שבשביל זה צריך להיות הר הבית, וכל פרטי הדרגות דעשר קדושות, החל מזה שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות340, ורק אז יכולה להיות השלימות דקיום המצוות, "כמצות רצונך".
ונקודת הענין – כאמור – שתכלית הכוונה היא שהתורה תומשך ותחדור לא רק בענינים הרוחניים, אלא גם בארץ הלזו הגשמית ובענינים גשמיים דוקא.
סז. וכדי להשלים כוונה זו שהתורה תומשך ותחדור ברוחניות ובגשמיות גם יחד – הרי זה נעשה ע"י ענין שלמעלה משניהם.
וזהו ענין "חיי עולם הבא" – כפי שהוא באופן ד"עולמך תראה בחייך"86 – שרואים בהגשם גופא שהוא למעלה מגשם.
וכפי שענין זה מתבטא בנוגע לארץ ישראל, שבה נעשה עיקר ושלימות קיום התומ"צ – כדאיתא בגמרא341: "ארץ צבי כתיב בה342, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עלי' רווחא", היינו, שכדי שתוכל להכיל את כל יושבי', מתרחבת וגדלה הארץ עצמה באופן שלמעלה מהגבלת המקום, אע"פ שאין הדבר מובן ע"פ החשבון בדרכי הטבע.
ועוד ענין שבו מתבטאת הנהגת ארץ ישראל באופן שלמעלה מהטבע – שגם לאחרי שחרבה ארץ ישראל לא נפסק ממנה ישוב בנ"י (מלבד נ"ב שנה343),
– וכמ"ש הרמב"ם344 בנוגע לענין קידוש החודש שצריך להיות בארץ ישראל דוקא: "אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה הזאת מכל וכל" –
היינו, שלמרות כל הגזירות של אוה"ע והשתדלותם לגרש את בנ"י מארץ ישראל, לא נפסק ישוב בנ"י בארץ ישראל – שבזה ניכר שהקשר והשייכות של בנ"י עם ארץ ישראל הו"ע שלמעלה מהטבע, שהרי הסיבה לכך היא בגלל שייכותם להקב"ה, כמארז"ל345 "כשברא העולם .. בחר בארץ ישראל .. ובחר לחלקו ישראל [שהרי "ישראל וקוב"ה כולא חד"24, וכשם שהקב"ה הוא קדמון, כך גם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"346] .. יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי".
ומצד זה הנה גם המשכת ברכתו של הקב"ה בארץ ישראל היא באופן שלמעלה מהטבע – כמ"ש347 "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"95, והיינו, שאע"פ שישנה ההגבלה דד' רוחות, מ"מ, הרי זה באופן ד"פרצת", פריצת כל הגבולים, כפי שיהי' בגילוי ובשלימות בגאולה העתידה.
סח. וכיון שההכנה לכל העילויים דלעתיד לבוא היא בזמן הגלות34, הרי מובן, שגם כאשר נמצאים עדיין בזמן הגלות, צריכה להיות הנהגת בנ"י בארץ ישראל באופן ד"ופרצת".
בנ"י שנמצאים בארץ ישראל אינם צריכים להתפעל מטענותיהם של הגוים, כיון שאין לגוים שום שליטה על בנ"י, ואין להם שום שליטה על ארץ ישראל, כמודגש בהדין348 ש"אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל".
הסיבה לכך שבנ"י גלו מארץ ישראל היא לא בגלל שהגוים גרשו אותם מארץ ישראל (כנ"ל סנ"א); ובמילא, לא הגוים הם אלו שישיבו את בנ"י לארץ ישראל. וכפי שהתבטא בשעתו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע130 "לא ברצונינו אנו יצאנו לגלות ולא ברצוננו אנו – נצא מן הגלות".
ארץ ישראל ניתנה ושייכת לכאו"א מישראל, "הקטנים עם הגדולים"349, והקב"ה ממשיך להם ברכתו – "ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ"350 – בכל המצטרך להם, ברוחניות ובגשמיות גם יחד, ועד לאופן ד"עולמך תראה בחייך" – "חיי עוה"ב", ע"י הנהגתם ע"פ התורה, שזהו הצינור והכלי להמשכת ברכותיו של הקב"ה.
ועוד זאת – שההשפעה לבנ"י בארץ ישראל היא ה"שער" שדרכו נמשכת ההשפעה לכל הארצות דשבעים אומות העולם.
ויה"ר שיראו בפועל ובגלוי את המשכת ברכותיו של הקב"ה לכל בנ"י שבארץ ישראל באופן "אַז ס'זאָל זיך גיסן" "עד בלי די", ועי"ז יתוסף עוד יותר בעבודתם של בנ"י למהר ולזרז את קיום היעוד351 "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד".
* * *
סט. בהמשך להמדובר לעיל אודות ארץ ישראל – לא רק ארץ ישראל הרוחנית, אלא גם ארץ ישראל הגשמית, אשר, גם בזמן הגלות הרי היא ארץ הקודש, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה וגו'"53 – יש להזכיר גם אודות כפר חב"ד:
מעלתו של כפר חב"ד – שיסד אותו נשיא ישראל בכחות עצמיים ופנימיים, וע"י יהודים שעברו כו"כ נסיונות ועמדו בהם מתוך מסירת– נפש בפועל, ופעלו ענינים כאלו שלא ראינו בדורות שלפנ"ז,
– ולהעיר, שלגבי יהודים בעלי מסירת-נפש מתבטלים כולם... וע"ד מארז"ל352 "אמת ראה" ונפל על פניו –
שענין זה הוא מצד בחי' היחידה353, שהיא למעלה מכל הכחות, כולל גם ראשית הכחות – בחי' חי'.
וכיון שכן, הרי מקום זה הוא ה"כלי" לבחי' היחידה שלמעלה, יחידו של עולם, שהו"ע אחדות הפשוטה, שתומשך ותתגלה במדידות והגבלות המקום, ע"י ה"כלי לקבלה" דבחי' היחידה שלמטה.
ובאותיות פשוטים:
כל עניני כפר חב"ד הם ענינים רוחניים, והיינו, שגם הענינים הגשמיים הם בעצם ענינים רוחניים – כיון שנעשים ע"י יהודים שעמדו בנסיונות, וידוע354 שענין הנסיון פועל הרמה בכל כחות האדם, כך, שגם המעשה הגשמי שלו הוא נעלה יותר – ענין רוחני (ומה שנקראים ענינים גשמיים, הרי זה רק לגבי ענינים רוחניים נעלים יותר).
וזוהי הכוונה ביסוד הכפר – שבענינים גשמיים כפשוטם, כמו עבודת האדמה, יעסקו יהודים בעלי מסירת-נפש, שעי"ז פועלים שענין המס"נ חודר וניכר גם בענינים פשוטים בגשמיות.
ומזה מובן שגם המשכת הברכה מלמעלה – התלוי' בקיום רצונו ית', "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"355 – היא באופן של פריצת כל הגדרים, מדידות והגבלות, ורק בגלל סיבות צדדיות עדיין לא בא הדבר בגלוי, אבל, כיון שענין זה ישנו מן המוכן, הרי תיכף ומיד יכול להיות שינוי מן הקצה אל הקצה.
יש לעשות "כלים" בדרך הטבע, וכאמור, באופן שגם הענינים הגשמיים חדורים בכח היחידה, ואז יתבטלו כל המניעות והעיכובים, ותומשך ברכה מרובה מגשם ועד בשר בכל עניני כפר חב"ד, ועי"ז גם בכל עניני ארץ ישראל, בכל המצטרך בבני חיי ומזוני רויחי, מתוך שלום ושמחה356.
* * *
ע. [כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שבגלל ספה"ע צריכים לקצר ולסיים את ההתוועדות, אבל עדיין צריך להזכיר גם אודות פרשת השבוע, כנהוג, וכמו"כ להזכיר גם אודות מעלת נשי ישראל, כדלקמן].
שלשת357 הציווים הראשונים בפרשתנו הם: א) "קדושים תהיו"358. ב) "איש אמו ואביו תיראו". ג) "את שבתותי תשמרו".
בתורה – הכל בדיוק. ובהכרח לומר, שזה שג' ציוויים אלו באים ביחד הוא בדיוק, ויש קשר ביניהם.
עא. קדושה כאן פירושה הבדלה, כמ"ש בסוף הסדרה128: "והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים", דהיינו, שבנ"י צריכים להיות מובדלים מאומות העולם, כמ"ש359: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה".
ענין ההבדלה מוכרח ושייך רק בענינים כאלו שבחיצוניות שוים הם, וכמו"כ הציווי "קדושים תהיו" אינו בנוגע לתורה ומצוות, כיון שאומות העולם אינם שייכים לזה מלכתחילה, כמ"ש360: "מגיד דבריו ליעקב גו' לא עשה כן לכל גוי". אלא המדובר הוא רק בעניני הרשות: אכילה, שתי', מסחר וכיו"ב, שבזה בנ"י שוים לכאורה בחיצוניות עם שאר אומות העולם, ועל זה מצווה התורה: "קדושים תהיו".
אך כיצד יתכן שכאשר נמצאים בעניני עולם הזה, ובפרט בזמן הגלות, חושך כפול ומכופל – יהי' בזה קדושה?
על זה נאמר: "כי קדוש אני" – בנ"י בכל מקום שנמצאים קשורים הם עם הקב"ה, עם "אתה קדוש", ולכן גם הם "גוי קדוש"310, ועד – בדומה לקדושתו של הקב"ה, "יכול כמוני"361 – בניחותא362.
עב. התכלית של יהודי היא לא רק להיות בעצמו קדוש, אלא כמ"ש גבי היהודי הראשון, אברהם אבינו, "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי'"363.
וע"ז בא הציווי השני: "איש אמו ואביו תיראו", שבזה מרומז חובת החינוך. המחנכים הראשונים הם אמו ואביו. האם והאב צריכים לנטוע בהילדים את הרגש שהם שונים מכל העולם, הם שייכים לגוי קדוש.
וסדר הכתוב הוא: "אמו ואביו" – תחילה האם, לפי שהיא עקרת הבית, ועיקר החינוך בפועל מונח בידי'364.
עג. כיצד משפיעים על ילדים, ועל עצמנו, שיהי' "ונפלינו אני ועמך"? – על זה בא הציווי השלישי: "את שבתותי תשמרו".
שבת – הוא אות בין הקב"ה ובנ"י, המציין365 ומחזק את האמונה בחידוש העולם, והוודאות שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו תמיד.
ובזה חלוקים בנ"י משאר האומות. אומות העולם אומרים: "עזב ה' את הארץ"366, היינו שהקב"ה הניח את העולם בידי הכוכבים ומזלות, אבל בנ"י, ע"י אמונתם קשורים הם עם הקב"ה שלמעלה מהטבע, ואינם צריכים להתחשב עם הטבע, כמ"ש270: "מאותות השמים אל תחתו (אבל) יחתו הגוים מהמה".
וזהו החידוש של שבת לגבי ששת ימי החול: בבריאת העולם נאמר ל"ב פעמים אלקים367 – בגימטריא הטבע368. אבל שבת ענינו – "שבת להוי'"369, הי' הוה ויהי' כאחד370 – למעלה מהטבע.
והשבת ניתנה לבנ"י דוקא, ולא לאומות העולם, ועכו"ם ששבת חייב מיתה371 – כי שייכותם היא רק לשם אלקים, בגימטריא הטבע, ולא ל"שבת להוי'".
וזהו הרמז השני372 בשבת – יציאת מצרים, יציאה מכל המיצרים וגבולים של טבע.
עד. וע"י "את שבתותי תשמרו" – שמירת האות והקשר בין בנ"י עם הקב"ה שלמעלה מהטבע, ע"י חיזוק האמונה שבנ"י אינם נתונים תחת שליטת הטבע, אלא הם נשמרים בהשגחה פרטית ע"י הקב"ה בעצמו –
פועלים בעצמם, וכן אצל הילדים, ש"קדושים תהיו", שאפילו בענינים הגשמיים תהי' קדושה, כיון שישנה אמונה חזקה שגם הגשמיות של בנ"י קשורה עם "קדוש אני".
וכמ"ש בהמשך הפרשה373 "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", סמך שבת למקדש374 – שע"י "שבתותי תשמורו" פועל יהודי שכל הענינים יהיו משכן ומקדש לו יתברך.
* * *
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן יין עבור השלוחים הנוסעים למקומותיהם375. ואח"כ אמר:]
עה. בעמדנו בסיום חג הפסח, "זמן חרותנו", שממנו לוקחים כח על כללות ענין החירות, לצאת ממעמד ומצב של שעבוד לכל ענין של מיצרים וגבולים – צריך להיות "ופרצת", שקשור עם משיח, שהוא מזרעו של פרץ376.
וענינו בעבודה – שכאשר יוצא מכל המדידות והגבלות, אזי מגיע לאחדות הפשוטה, שזהו"ע "אחת שאלתי", שנעשה מופשט ("ער טוט זיך אויס") מכל הענינים, וכל רצונו אינו אלא "לחזות בנועם ה'"89, וע"ד שמצינו ברבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום"377.
והיינו, שאין זה ענין ששייך ליחידי סגולה בלבד – שהרי יציאת מצרים היתה לכאו"א מישראל, מהקטן שבקטנים עד למשה רבינו, ובאופן כזה תהי' גם הגאולה העתידה לבוא ע"י דוד מלכא משיחא; ומזה מובן גם בנוגע להבקשה "אחת שאלתי גו'" – שענין זה ביקש ופעל דוד עבור כאו"א מישראל.
ומהענין ד"אחת שאלתי" שנמשך מיחידו של עולם – נמשך בכל פרטי הענינים הנרמזים בר"ת ד"אח"ת": ארץ ישראל חיי עוה"ב ותורה, שיהיו כולם באופן ד"ופרצת",
החל מארץ ישראל שנמשך בה הענין ד"מרחב י-ה"378, שעי"ז מתגלה בה התכונה ד"ארץ הצבי" ש"רווחא"342; ושם נעשה הענין ד"חיי עוה"ב" באופן ד"עולמך תראה בחייך"86; ועד שזוכים להגילוי דפנימיות התורה, שבה מודגש הענין ד"ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"379,
ועי"ז נמשכת ברכתו של הקב"ה בכל הענינים, "עד בלי די".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון אדמו"ר הזקן. "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
לאחר ברכת המזון, תפלת ערבית, הבדלה וחלוקת "כוס של ברכה" – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].
הוסיפו תגובה