ויקח הוי' אלוקים את האדם, ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשי"ב

בס"ד. ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

ויקח1 הוי' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה2. וצריך להבין, מהו ענין לעבדה ולשמרה בגן עדן. דהנה, בשלמא הענין דלעבדה, הרי אף שגן עדן הוא רוחניות שבגשמיות3, מ"מ, גם שם צ"ל תוספת אור, וזהו ענין לעבדה, להמשיך תוספת אור בגן עדן. אבל ענין ולשמרה, הרי שמירה היא מדבר המזיק, דבר המקלקל ודבר שאינו מתאים, ולכאורה אין זה שייך בגן עדן, שכולו טוב, ואינו סובל את מציאות הרע3, שלכן הנה לאחר חטא עץ הדעת נידון האדם בגירושין מגן עדן4, משום שגן עדן אינו סובל את מציאות הרע. וא"כ, כאשר אדה"ר נמצא בגן עדן, מהו הצורך בענין השמירה.

ב) ויובן זה5 בהקדם הידוע שכללות סדר ההשתלשלות נחלק לג' ענינים, עולם שנה נפש, שעל זה הוסד כללות ההשתלשלות, ולכן נתבארו בספר יצירה ג' ענינים אלה, משום שהם יסוד כל ההשתלשלות6. וביאור ג' ענינים אלה בקצרה, הנה עולם הוא בחי' מקום, דהיינו ו' קצוות, ד' רוחות ומעלה ומטה. וכמו"כ יש גם בחי' מקום ברוחניות הקשורה עם גשמיות, דמאחר שזוהי הרוחניות שנתפסת בגשמיות, היינו בחי' רוחניות שיש לה תפיסא והשגה בגשמיות, הרי מובן שגם בבחינה זו ישנו הענין דו' קצוות. ויובן זה מכחות הנפש, דהנה גם הנשמה כפי שהיא למעלה יש בה כחות, כח הראי' כח השמיעה וכח ההילוך. דענין כח הראי' בנשמה למעלה הוא ע"ד מארז"ל7 אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, אבל כאשר הנשמה יורדת למטה אזי ענין כח הראי' שלה הוא רק בדברים גשמיים. וכן הוא גם בכח השמיעה, שענינו אצל הנשמה למעלה הוא ששומעת הכרוזים העליונים8, אבל כשיורדת למטה הנה כח השמיעה שלה הוא רק בענינים גשמיים, משא"כ בענינים רוחניים אין בה כח השמיעה, ולכן הנה בשביל שמיעת הכרוזים העליונים לא מספיק בחינת הארת הנשמה שבגוף, אלא יש צורך בבחי' עצם הנשמה8. ונמצא, שבירידת הנשמה למטה משתנים כחותי', שיש להם שייכות לענינים גשמיים. ומזה מובן גם שבחי' הרוחניות כפי שמלובשת בגשמיות יש בה בחי' ו"ק. והנה, גם בחי' הרוחניות שאינה מתלבשת בגשמיות יש בה ג"כ בחי' ו"ק. וכמו בענין השכל, הנה אף ששכל הוא למעלה מבחי' ו"ק, שהרי הנקודה השכלית ששם העיקר הוא אור השכל, אין בה קצוות, מ"מ, כשהיא נמשכת בהשגה יש בה קצוות, והו"ע פרטי ההשגה שהם הקצוות שבה, ובפרטיות הם ו' קצוות, שהרי פרטי ההשגה הם המדות שבשכל, והמדות הם במספר ו'. וכיון שההשגה מעלמת על הנקודה, לכן צריך ריבוי יגיעה להוציא את נקודת התמצית (נקודת האור ונקודת החיות) מההשגה כמו שהיא באה באורך ורוחב, להיות שההשגה מעלמת על הנקודה. וזהו גם מה שענין ו"ק נקרא בשם עולם, שהוא מלשון העלם והסתר9, כי הענין דו"ק מעלים על עצם נקודת החיות.

וענין נפש הוא בחינת נקודת האור והחיות שלמעלה מענין הפרטים, ולמעלה גם מבחינת כלל להפרטים. והיינו, דעם היות שכל הפרטים נמשכים ובאים מהנקודה, מ"מ, אין הנקודה בבחינת כלל אל הפרטים. דענין הכלל הוא היותו כלל לפרטים, ואין בכלל אלא מה שבפרט10, והיינו שבלעדי הפרטים לא שייך ענין הכלל, כיון שכל ענין הכלל הוא היותו כלל לפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט, משא"כ נקודת האור והחיות הוא ענין לעצמו, ואינו בחינת כלל, אלא שבדרך ממילא באים ממנה תחילה בחינת הכלל לפרטים, ואח"כ גם הפרטים, אבל היא ענין לעצמה, אלא שממנה באים בחינת החיות כללי, חיות פרטי, וכחות פרטים.

אמנם כיון שבחי' נפש היא למעלה מענין הפרטים ואינה בבחי' כלל אליהם, ואילו בחי' עולם הו"ע של העלם והסתר עד שבא בבחי' ו"ק, א"כ, איך תהי' התחברות בחי' נפש עם בחי' עולם, היינו התחברות הנפש בגוף. אך הענין הוא, שהתחברות זו היא בבחינת רצוא ושוב, היינו, שכאשר הנפש מתלבשת בגוף הרי היא מיד בבחינת רצוא לצאת מן הגוף, אמנם מצד זה שהיא מרגשת שהכוונה היא שתהי' בהגוף, הרי היא בבחינת שוב. ונמצא, שהתחברות הנפש בגוף אינה התחברות תמידית, אלא בדרך רצוא ושוב, הסתלקות והתפשטות, שזהו בחי' שנה, שהו"ע התחלקות הזמן. וענין זה שצריך להיות בדרך רצוא ושוב דוקא, הוא לא רק מצד התחברות הנפש בגוף, אלא גם מצד אור וחיות הנפש עצמו. והענין הוא, דהנה החיות שהנפש מחי' את הגוף הוא באופן שהגוף עצמו נעשה חי, והיינו, שאין זה באופן שהגוף נשאר דבר מת, אלא שנמצא בו נפש חי (שמחי' אותו מבחוץ כו'), כי אם שהגוף עצמו נעשה חי. ומזה מובן שהחיות אינו עצמי, שהרי עצמי אי אפשר שיהי' בבחי' התלבשות כזאת בבחי' התאחדות ממש שהגוף יהי' חי, רק שזהו הארה שנמשך מאיזה מקור. ובהכרח לומר שהוא בבחי' נבדל ממקורו, כי אם הי' בבחי' גילוי העצמות ממקורו, לא הי' אפשר להיות בבחי' התאחדות כנ"ל, כי אם להיותו נבדל ממקורו יוכל להתאחד עם הגוף. ולאידך גיסא הרי בהכרח ג"כ שיהי' בבחי' דביקות במקורו, דאל"כ לא הי' בבחי' חיות כלל [שהרי הכח בנפש להחיות את הגוף שיהי' בעצמו חי, הוא מפני שהנפש הוא חי בעצם, שלכן הוא חי להחיות, שיהי' הגוף עצמו חי. ומזה מובן, שהתפשטות החיות להחיות את הגוף צ"ל באופן שהוא דבוק בבחי' חי בעצם שבנפש, שהרי רק מצד זה בכחו להחיות את הגוף בבחינת פנימיות], אלא שהדביקות שלו אינה בבחי' דביקות ממש, כי אם בבחי' התחדשות, והיינו בבחי' רצוא ושוב.

ג) והנה ג' המדריגות דעולם שנה נפש ישנם גם בעבודת האדם לקונו, שתכליתה היא לבוא לאהבת ה' ויראתו כו'. והענין בזה, דהנה, כאשר האדם יתבונן בענינים המביאים את האהבה, באופן המתאים (ווי מ'האָט פאַר אים אויסגעשטעלט) לפי כחות וחושי נפשו, אזי ירגיש שאלקות הוא דבר טוב לפניו, כמ"ש11 קרבת אלקים לי טוב, ויתעורר באהבה לאלקות. אמנם בחינת אהבה זו עלי' נאמר שהיא חוזרת אל האוהב12, שהרי האהבה היא מצד שזהו דבר טוב עבורו, לי טוב, וא"כ האהבה היא בבחינת מציאות מורגשת, וזהו בחינת עולם. אך יש בחינת אהבה נעלית יותר מזו, ועד למדריגה היותר נעלית שבאהבה, שאהבתו לאלקות אינה מצד ההרגש שקרבת אלקים לי טוב, אלא שנמשך בעצם לאלקות, והיינו, שאין זה באופן שיודע פרטי דבר הנאהב ומשום זה הוא אוהב, כי אם שנמשך בעצם לדבר האהוב, ועד כדי כך, שלבד זאת שאינו מרגיש את מציאותו (כמו באהבה דקרבת אלקים לי טוב, שנרגשת מציאותו, ומצד זה היא אהבתו), אלא שאינו מרגיש אפילו את האהבה, היינו שאינו מרגיש כלל שהוא אוהב13. וע"ד שמצינו ברבי יוחנן בן זכאי שאמר איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי14, דלכאורה, כיון שרבי יוחנן בן זכאי עסק כל ימיו בלימוד התורה15 באהבה ויראה כו', איך אמר שאינו יודע באיזו דרך כו'. אך הענין הוא, שרבי יוחנן בן זכאי הי' בבחי' ביטול במציאות לגמרי, דלא זו בלבד שלא הרגיש מציאותו, שזוהי האהבה דקרבת אלקים לי טוב, כי אם שלא הרגיש כלל שהוא אוהב, כי, להיותו בבחי' ביטול במציאות לגמרי, לא ידע אם הוא אוהב או כו'. וזוהי האהבה שבבחי' נפש. והנה, כדי שמאהבה שבבחי' ביטול במציאות תהי' התגלות אהבה מורגשת, הרי זה ע"י הממוצע דבחי' התפעלות שבשכל, כי, מוחין הם בתנועה של מנוחה, וא"כ, התפעלות השכל שיש בזה הרגש, הרי זה כבר מענין המדות. אמנם, בהתפעלות השכל נרגש רק הטוב של עצם הדבר, ולא ההרגש שטוב לפניו, ולכן הרי זה הממוצע להמשיך מהאהבה שבחי' ביטול במציאות שתהי' אהבה מורגשת. והו"ע בחי' שנה שבאהבה, שהוא הממוצע להמשיך מבחי' נפש (אהבה שבבחי' ביטול במציאות) לבחי' עולם (אהבה מורגשת).

ד) והנה ההפרש בעבודה בין ב' בחינות אהבות אלו הוא, שהאהבה שבבחי' ביטול במציאות, לעולם לא יסתעף ממנה מציאות הרע, אבל באהבה מורגשת, בחינת יש מי שאוהב16, כיון שהוא בבחינת ישות במקצת, הרי בריבוי השתלשלות יכול להסתעף מזה מציאות הרע. וכמו שמצינו גבי צבא השמים, דאף שצבא השמים לך משתחוים17, שהם בטלים לאלקות, שזהו שהם מסבבין תמיד ממזרח למערב, שהו"ע ההשתחואה כלפי השכינה שהיא במערב18, ומ"מ יש בני אדם שטועים ומשתחווים לשמש19. ולכאורה יפלא הדבר, דמאחר שהם בטלים לאלקות, איך יהי' מהם ענין של עבודה זרה. אך הענין הוא20, שהביטול שלהם הוא מצד השגתם, כמ"ש הרמב"ם21 שהגלגלים בעלי נפש דעה והשכל הם, ומצד השגתם הם בטלים לאלקות. וכיון שהביטול שלהם הוא מצד השגתם, והשגה היא בחי' יש, לכן הנה גם בביטולם נשאר בהם ישות במקצת עכ"פ. וכיון שיש בהם ענין הישות במקצת, הרי אף שהם בטלים לאלקות, מ"מ, בריבוי ההשתלשלות אפשר להיות מזה ענין עבודה זרה, היינו, לא רק ענין שמעלים ומסתיר על אלקות, אלא גם ענין שמנגד לאלקות, שכל זה הוא מפני שיש בהם ישות במקצת. וכמו"כ הוא גם באהבה המורגשת, שלהיותה בבחינת יש, יש מי שאוהב, הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה מציאות הרע. והמשל לזה, לעבד שבטל למלך ועומד לפני המלך, הנה אם הוא בבחינת ביטול לגמרי אל המלך, אזי לא יוכל לסבול שיכבדוהו בפני המלך, אבל אם הוא בבחינת ישות במקצת, הנה אף שהוא בטל אל המלך ועושה כל אשר יצוה אותו, מ"מ יוכל לסבול שיכבדוהו בפני המלך. ונמצא, שהעדר הביטול בתכלית אצל העבד הוא הגורם לכך שיהי' מי שיכבד אותו בפני המלך. וכמו"כ הוא בהאהבה שבבחי' יש, שמזה יוכל להסתעף מציאות הרע. ורק כאשר האהבה היא בבחי' ביטול במציאות, אזי לעולם לא יסתעף ממנה מציאות הרע.

ה) ועפ"ז יובן מ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. דהנה, אף שג"ע הוא בחינת הרוחניות דד' יסודות הגשמיים, מ"מ, גם שם צ"ל לעבדה ולשמרה, לעבדה הו"ע המשכת תוספת אור בג"ע, שהרי תכלית הכוונה היא להיות לו ית' דירה בתחתונים22, לו לעצמותו דוקא23, וזהו ענין לעבדה, להמשיך תוספת אור בג"ע, שתהי' עיקר שכינה בתחתונים24, ולא רק גילויים בלבד. וכמו"כ צריך גם לשמרה, כי, גם בג"ע יכול להיות שהאהבה לא תהי' בבחי' ביטול במציאות, אלא אהבה מורגשת בבחי' יש מי שאוהב. וכיון שמבחי' אהבה מורגשת הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מציאות הרע, לכן צריך להיות ענין השמירה מהיזק וקלקול כו', שלא יהי' מזה מציאות הרע, והיינו עי"ז שתהי' האהבה בבחי' ביטול במציאות, שאז לא יהי' מזה מציאות הרע.

והנה הענין דלעבדה ולשמרה הוא לא רק בג"ע, אלא גם לאחרי שאדה"ר נידון בגירושין, וגם בזמן הגלות, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו25, גירושין אחר גירושין, צריכה להיות העבודה דלעבדה ולשמרה. לעבדה היינו להמשיך תוספת אור דתורה אור26, ע"י קיום התומ"צ, שהו"ע המשכת עצמות ומהות א"ס ב"ה, שעי"ז נעשה דירה לו ית' (עיקר שכינה) בתחתונים. אמנם, כדי שתהי' הדירה ראוי' לדור בה, צריכה הדירה להיות דירה נקי'27, ועל זה צריך להיות ענין השמירה, שלא יסתעף מזה מציאות הרע, והיינו שיהי' בחינת הביטול, שאז לא יהי' מזה מציאות הרע, וזהו ענין ולשמרה. ואדרבה, עיקר ענין לעבדה שהו"ע עבודת הבירורים, הרי זה בזמן הגלות דוקא, וכמו באדה"ר, שעיקר עבודת הבירורים הי' לאחר שנידון בגירושין דוקא, ולא בגן עדן28. דאף שבגן עדן הי' ענין הבירורים בדרך ממילא, וכמו בימי שלמה שהבירורים היו בדרך מנוחה29, מ"מ, עיקר ענין הבירורים הי' מחוץ לגן עדן דוקא. וכן הוא עתה, שעיקר הבירורים הוא בזמן הגלות דוקא, שעי"ז דוקא ממשיכים עיקר שכינה בתחתונים. וענין זה יתגלה לעתיד לבוא, שאז יהי' הענין דעיקר שכינה בתחתונים בגילוי.

ו) ובזה יובן גם מ"ש30 ורוח אלקים מרחפת על פני המים, שיש בזה ב' פירושים31, פירוש הא', מרחפת הוא אותיות רפ"ח מ"ת32, והם הרפ"ח ניצוצין שנק' מת, דמאן דנפיל מדרגי' איקרי מית33, ופירוש הב', שרוח אלקים קאי על רוחו של משיח34, והשייכות דב' הפירושים היא, שע"י עבודת הבירורים לברר רפ"ח הניצוצין (פירוש הא'), אזי יהי' גילוי רוחו של משיח (פירוש הב'), במהרה בימינו.