בס"ד. שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "פדה בשלום נפשי".

א. רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה די"ט כסלו, כותב באגרת הקודש הידועה1: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק2 פדה בשלום נפשי, (ומוסיף ומדייק) קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום כו'".

ומזה מובן, שענין ותוכן הגאולה די"ט כסלו קשור עם תוכן הכתוב "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".

כלומר: אע"פ שרבינו הזקן אמר אז את כל הקאַפּיטל תהלים, ויתירה מזה, שאמר אז את כל השיעור תהלים דיום השלישי בשבוע (לפי החלוקה לימי השבוע)3, מ"מ, מדייק רבינו הזקן ומקשר את יציאתו לחירות (לא עם כללות הקאַפּיטל או כללות שיעור היומי, אלא) עם הפסוק המיוחד: "פדה בשלום נפשי".

וטעם הדבר – כיון שהפירוש הפשוט של הפסוק ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"4) מתאים להמאורע שרבינו הזקן קיבל בשורה טובה על גאולתו ע"י נפלאות ה' שפדה את נפשו באופן של שלום.

וכמבואר בארוכה בסיפורי ימים ההם, שהי' חשש, שגם כשיפעלו שיפדו את רבינו הזקן מן המאסר, יעמידו תנאים היכן יוכל לגור, ובאיזה אופן יוכל להפיץ את תורתו, תורת החסידות, מכאן ולהבא; ובנוגע לפועל היתה הפדי' באופן של שלום, שפעלו הכל, כאילו לא היתה מלחמה כלל לא למטה ולא למעלה, והיינו, שהשחרור הי' באופן שיוכל לגור בכל מקום שרוצה, ויוכל להפיץ תורתו מכאן ולהבא כפי שהתנהג עד עתה5, ואדרבה, בהפצה יתירה, כידוע6 שלאחרי המאסר דפטרבורג התחילה הפצת תורת החסידות באופן נרחב בהרבה יותר.

ב. ויש להוסיף ולבאר גם השייכות להמשך וסיום הפסוק – "כי ברבים היו עמדי":

בפשוטו של הכתוב "כי ברבים גו'" יש ב' פירושים: (א) כמו אע"פ, כלומר: "פדה נפשי להשיבה בשלום מהמלחמות הבאות עלי, עם כי (אע"פ ש)הנלחמים עמדי היו בעם רב"7. (ב) נתינת טעם ל"פדה בשלום נפשי" – "בשביל הרבים שהיו בעזרתי"8.

ובפשטות היו גם אצל רבינו הזקן ב' הענינים – הן רבים שהיו נגדו, והן רבים שסייעו לו, ושניהם באים בהמשך ל"פדה בשלום נפשי": אע"פ שהיו רבים נגדו, ובגלל שהיו רבים בעדו.

ועוד זאת – שגם כאשר מדובר אודות יחיד, הנה כאשר "רבים צריכין לו"9, הרי זה בבחי' "כי ברבים היו עמדי"10.

וזהו גם מה שמאחד את ב' הפירושים – כמדובר כמ"פ11 בנוגע לריבוי הפירושים שבתורה, "שבעים פנים לתורה"12, וכפירוש רש"י13 שדברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע כו', שכיון שכולם הם בפסוק וענין אחד, הנה לא זו בלבד ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"14, אלא יתירה מזה, שיש להם שייכות זל"ז – שגם הרבים שמלכתחילה היו מנגדים לו, הנה גם הם צריכים לו ולתורתו, לימוד ודרכי החסידות, לא פחות מהרבים שהיו מלכתחילה עמו.

וזהו גם הענין ד"פדה בשלום" – שענין השלום הוא לא שהמנגד נשאר במצב שלא כדבעי ורק ניצחו אותו, אלא גם הוא מסכים כו' בלבב שלם,

ובזה ניכרת התועלת הכי גדולה מזה ש"ברבים היו עמדי", לפי הפירוש שהיו מנגדים אליו – שגם הם צריכים לו,

ובדוגמת מעלת בעל-תשובה על צדיק15, שככל שתגדל מעלת הצדיק שלא נכשל מלכתחילה, וענין התומ"צ אצלו הוא במילואו, גדלה יותר מעלת בעל-תשובה, ששב מדרכו וסברתו הראשונה, ועומד על דברי תורה עי"ז שנכשל בה תחילה16,

ועד"ז בנדו"ד, שאותם רבים שהיו תחילה במצב של קרב נגדו, הנה גם הם צריכים לו (לא פחות מאלו שהיו מלכתחילה עמו, בדרכו ובענינו) – שתהי' אצלם פדי' בשלום.

ג. וכאמור כמ"פ17 שהסיפורים שנמסרו מדור דור הקשורים עם איש ישראל, ועאכו"כ עם נשיא בישראל שסלל אור חדש במאור שבתורה, צריכים להיות ענין של תורה, וע"י התורה לבוא בעולם שהוא בשביל התורה שנקראת ראשית18 – הרי זה הוראה בחיי היום-יום, שלא להתפעל מהעובדה שישנו מי שלעת-עתה אינו יודע לעומקו ולבוריו את ההכרח של תורת החסידות ודרכי החסידות, אלא אדרבה, לידע שגם הוא בכלל הרבים שצריכים לו ולתורתו ולהדרכותיו, ואצלו יכולים לפעול עוד יותר, בחילא יתיר19, ע"ד מעלת בעל-תשובה על צדיק מעיקרו.

וזוהי גם הוראת רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – להתעסק בהפצת המעיינות בכל חוג וחוג, לכל אחד, ואפילו לכל אחת (שהרי זה מהענינים שמביאים לאהבת ה' וליראת השם, שבהם שוה אשה לאיש, כהפס"ד בהלכות ת"ת, ובפרטיות – בהלכות ת"ת לרבינו הזקן סוף פרק ראשון),

ולא להתפעל מהעובדה שפוגשים מישהו ששואל מהו ההכרח שבדבר – אדרבה: כיון שפוגשים אותו, הרי זה בודאי בהשגחה פרטית, ובודאי שאין זה בשביל ענינים צדדיים, אלא בשביל עיקר מציאות בנ"י עלי אדמות – הפצת התורה והמצוה, ע"י האור והחיות שבהם פועל על עצמו ועל הזולת, ועד שמאחדים אותם לאיש אחד וקומה אחת שלימה20, בדוגמת האחדות של ב' הפירושים בפסוק "כי ברבים היו עמדי".

ועי"ז נעשה "פדה בשלום נפשי" אצל כל אחד ואחת, בנוגע לכל הענינים שבהם נמצא עדיין לעת-עתה במאסר ושבי' – שתהי' אצלו הפדי' בשלימותה ובמילואה להוציא אותו בשלום מכל ענינים אלו,

ולהמשיך בגאולה פרטית – שהיא הכנה לגאולה הכללית21 – את הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.

* * *

ד. בכל ענין בתושב"כ והפירושים שבו הקרובים לפירוש הפשוט, ישנם גם הפירושים שבתושבע"פ שמפרשים את הענין לא רק לפי פשוטו, באופן שטחי, אלא בעמקות ובהרחבה יותר.

וכן גם בפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" – ישנו פירוש הגמרא במסכת ברכות22: "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור [וכפי שמבאר רבינו נשיאנו בד"ה פדה בשלום די"ב תמוז לפני עשרים שנה23, ש"כאן כולל כולם בתואר עוסק", היינו, שהלשון "העוסק" קאי לא רק על "בתורה", אלא גם על "ובגמ"ח", וגם על "מתפלל עם הציבור"], מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

והרי זה לכאורה פירוש אחר לגמרי מהפירוש הפשוט – שהרי כאן מפרשים ש"פדה גו'" קאי (לא על הקב"ה, אלא) על איש ישראל, שהוא פודה את עם ישראל, עי"ז שפודה את הקב"ה, כביכול, מבין אומות העולם, ע"י התעסקותו בתורה ובגמ"ח ובתפלה עם הציבור24.

וע"פ האמור לעיל שכל ענין בתורה הוא הוראה לכל אחד מישראל עד לחייו היום-יומיים – הנה גם בענין זה יש לימוד לכל אחד מאתנו בכל מקום ובכל זמן.

ה. ובהקדמה:

כולם מכירים בעובדה שיש בעולם שני ענינים: הרוחניות שבעולם, והגשמיות והחומריות שבעולם. ישנו חלק בעולם שהוא רוחני, קדוש ומואר, וישנו חלק בעולם שקודם העבודה אינו אלא גשמי, ואפילו חומרי, שמעלים ומסתיר ואינו מאפשר מעבר לקדושה ואור.

ולכאורה, ע"פ שכל, שני חלקים אלו שבעולם הם במצב של מלחמה זה כנגד זה, כך, שיכול להיות ענין של נצחון ופדי', אבל לא באופן של שלום.

אמנם, כאשר חושבים ומתבוננים מהו תחלת ומקור הרוחניות, האור והקדושה שבעולם – הנה:

ישנם החושבים שתחלת כל הענינים הוא מהשכל שבמוח האדם; ויש שמשלים את עצמם שזה נמצא בטבע עצמו, ואין צורך כלל להתייגע על זה.

ובכן, דוקא בדורנו נוכחנו לדעת, שכאשר סומכים על הטבע בלבד, על השכל בלבד, הרי זה יכול להיות באופן ד"חכמים המה להרע"25, היינו, לנצל את כל ההישגים של השכל, ועאכו"כ את כל כחות הטבע, עבור ענינים (לא של טוב וקדושה ואור, אלא אדרבה, עבור ענינים) של הרס וחורבן, ואפילו אם אין זה חורבן ממש, הרי זה באופן של שלטון הרשע על הצדק, ע"י "כל דאלים"26 לתפוס את השלטון, מבלי להתחשב לא בצדק ולא ביושר, ואפילו לא בכלל ד"אחרי רבים להטות"27, ועד ש"שמים חושך לאור גו' מר למתוק"28, כך, שהריגת בני-אדם על לא עון בכפם, ללא שום סיבה, הופכת להיות שיטה שכלית ודרך כיצד לבוא לשלימות מין האדם, ולשם תכלית זו הקימו מערכת מכונות שחומסת והורגת ועושה כל דבר שהוא היפך הטוב והאור והקדושה29.

ומזה באים לידי החלטה – אם רק מתבוננים ללא דעה קדומה – שהאמת היא כפי שגילתה לנו התורה במעמד הר סיני, שמקור הטוב והאור והקדושה הוא: "אנכי הוי' אלקיך"30, היינו, כאשר כל דבר קשור עם הקב"ה; השכל בנוי על אמונה באלקה בורא עולם, וניצול כחות הטבע הוא כדי שיתוסף עוד מקום שבו תהי' ההתגלות של הקב"ה. ואז יכולים להמשיך זאת גם במקום שבו נמצאים אומות העולם (אף שלכאורה אינם אלו שקיבלו את התורה).

וזוהי הדרך לפעול הענין ד"פדה בשלום" – לא באופן שיש שני דברים נפרדים שנלחמים זב"ז, ואחד יכול לנצח רק באופן שישמיד את הצד שכנגד, אלא פועלים אור, טוב וקדושה, בעולם גופא (ולא באופן של ביטול העולם, "אויס וועלט"), שהעולם גופא יהי' במעמד ומצב ד"ושכנתי בתוכם"31, ויהי' שלום בין העולם עם כח הבורא, כח הפועל שבנפעל, כך, שכאשר מביטים על כל ענין שבעולם, יהי' ניכר שעיבדו אותו וגילו בו את כח הבורא שמחי' ומהוה אותו בכל רגע ורגע (כפי שמאריך רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה32 בביאור פירוש הבעש"ט).

אמנם, גם כאשר באים לידי החלטה הנכונה – שתכלית האדם אינה להתמסר לעולם כמו שהוא מבלי לשנותו, ושאי אפשר לבנות על השכל בלבד, להיותו משוחד מאהבת עצמו, אשר, "על כל פשעים תכסה אהבה"33, ועאכו"כ אהבת עצמו, ו"דרך איש ישר בעיניו"34, להצדיק את כל עניניו הלא טובים, ולא עוד אלא שיעשה אותם לענין של מצוה וקדושה, ולשם זה יעשה כל מה שלבו (לב האבן35) חפץ – מתחילים לדון מהי השיטה שעל ידה יכולים לגלות אלקות בעולם:

ישנם הטוענים: מהו הצורך בענינים ישנים מלפני אלפי שנה?! – הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים; נבנה לנו "תורה" כפי שנראה לנו, באופן המתאים לזמן שלנו ולמקום שלנו, תורה שתחלתה ועיקרה היא הכוונה בשביל הקב"ה, ו"רחמנא לבא בעי"36, הקב"ה חפץ בלב של היהודי, ושוב לא נוגע מה יהי' המשך ומסקנת הדברים; מהו הצורך – ממשיכים לטעון – ב"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"37, בה בשעה שיש לו "ראש על הכתפים", והוא יכול להתחיל הכל מחדש.

ו. ועל זה באה ההוראה – שיש צורך לפעול הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם":

אי אפשר לפדות את בנ"י מבין אומות העולם אם לא מתחילים מהענין ד"פדאני לי" – לפדות את האלקות שבעולם מההעלם וההסתר שישנו על האלקות.

ואלו שמשלים את עצמם שיביאו לבנ"י גאולה, והאלקות ישאר בגלות – הרי זה היפך הטבע של איש הישראלי.

מאז שניתנה תורה לבנ"י בהר סיני, ונאמר להם "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"30 – הרי זה דבר ה' שקיים לעד ולעולמי עולמים ובכל יום ויום, והיינו, שאומרים ליהודי: אם רצונך לצאת מה"מיצרים" של יום זה – שהרי בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים38 – הרי הדרך היחידה לכך אינה אלא ע"י ההתקשרות עם הוי' באופן שיהי' "אלקיך", כחך וחיותך39, ורק באופן כזה הנך יכול להיפדות מבין אומות העולם.

ולפני ההוראה שצריך לפעול הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – מקדימים לבאר מהי הדרך לפעול זאת: "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור". – אין דרכים חדשים; הקב"ה שאיפשר את המציאות של גלות בין אומות העולם, הקדים רפואה למכה, שיהיו יכולים לצאת מגלות זה, ע"י העסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הציבור.

ז. ובפרטיות יותר:

רבינו נשיאנו שואל23: "מהו הדיוק הלשון כל העוסק בתורה, ואינו אומר כל הלומד תורה"? – ומבאר40, שלא מספיק להיות לומד תורה, כי, לימוד התורה יכול להיות כמו לימוד כל חכמה אחרת שבעולם, ואפילו חכמת המוסר, שאף שלומדה, מ"מ, יכול להתנהג להיפך, וכמו"כ בלימוד התורה, שיכול להיות רח"ל באופן שלומד שלא על מנת לעשות, ואדרבה: שלומד על מנת לקנתר41 – לא רק לקנתר את חבירו, אלא לקנתר את הענין שלומד!

וכהסיפור הידוע אודות החכם אריסטו – שנזכר בספרי חוקרי ישראל מימי הביניים בשם "אמר החכם" – שפעם תפסו אותו במעשה לא יפה, ושאלו אותו: היתכן?! אתה אריסטו שיסדת ופיתחת שיטה בהנהגת האדם ע"ד המוסר כו' – מה לך ולמעשה כזה?! והשיב, שעכשיו אינו "אריסטו" שיסד תורת המוסר!...

ועד"ז יכול להיות בלימוד התורה – שהתורה נשארת ענין בפני עצמה, והאדם הלומד נשאר ענין בפני עצמו.

ולכן צריך להיות "עוסק בתורה": לא זו בלבד שלומד תורה, אלא שזהו כל העסק שלו בעולם; במה מתבטאת כל המציאות שלו, ובמה מונחים כל הכחות שלו, השכל וההרגש שבלב – בלימוד התורה. ובמצב כזה, אינו יכול לטעון שהוא לא היהודי שלמד תורה בשעה הקודמת – כיון שנתאחד ונתעצם עם התורה.

וזוהי הדרך שעל ידה פודה את האלקות שבנפשו – שזהו עצם נפשו, שהרי "נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"42 – שזהו הענין ד"פדה בשלום נפשי", בתור יחיד, ע"י ש"עוסק בתורה".

ח. אבל, לא מספיק הענין ד"העוסק בתורה", אלא צריך להיות גם הענין של גמילות חסדים:

כאשר יהודי חושב רק על עצמו, ולא נוגע לו מה נעשה מסביבו – הרי זה בדוגמת הטובל אבר אחד במקוה, שאז נשאר כל הגוף (אפילו האבר שבמקוה) טמא, אלא צריכה להיות טבילת כל הגוף כולו43; וכמו"כ לא שייכת גאולה אמיתית של בנ"י, בשעה שישנו יהודי שנמצא במצב שלא כדבעי.

אלא, שהגאולה אינה מוכרחת להיות באופן שבבת אחת נהפכים כולם; אבל, לכל-הפחות צריך הוא לעשות כל מה שבכחו כדי לעזור ליהודי נוסף.

אמנם, כדי לידע מה חסר ליהודי נוסף ובאיזה אופן יש ביכלתו לעזור לו, צריך להיות תחילה העסק בתורה – כהסדר במארז"ל (כידוע שגם הסדר שבתורה הוא מדוייק, ויש בו הוראה) "העוסק בתורה ובגמ"ח"44:

עשיית טובה ליהודי היא אמנם מצות "ואהבת לרעך כמוך"45, ש"זה כלל גדול בתורה"46, אבל, כאשר עוזרים ליהודי, צריך להיות העזר באופן שהוא לטובתו של הזולת, ולא להיפך, ולדוגמא: כאשר נותנים לילד קטן מיני מתיקה לרוב, הרי אע"פ שהילד הקטן מבקש זאת, אין זו טובתו.

ולכן: כאשר לא רוצים לומר לזולת דברי מוסר, ולא רוצים לומר לו שנכשל בענין מסויים, כדי שלא לצער אותו ולא לגרום לו מצב רוח בלתי רצוי – אין זה גמילות חסד לאמיתתו של ענין, אלא הפכו, וע"ד "חושך שבטו שונא בנו"47.

ולאידך, הפעולה ד"הוכח תוכיח"48 צריכה להיות ע"פ הוראת התורה – לא ברבים, ובדברים רכים וכו' וכו'49, ולפעול בעצמו שהענין יהי' נוגע לו כאילו הי' זה אצלו, ולא כדי לצער את חבירו, בגלל שחסר לו כל הענין דאהבת חבירו.

וגם הענין דגמילות חסדים צריך להיות באופן של עסק:

אע"פ שהלשון הרגיל הוא "עושה צדקה וחסד" – מדייקים כאן "העוסק .. בגמ"ח", והיינו, דכשם שנת"ל בנוגע לתורה שלא מספיק ללמוד תורה, אלא צריך לעסוק בתורה, כך גם בנוגע לגמ"ח, לא מספיק לקיים את פסק השו"ע50 שקודם התפלה צריך ליתן פרוטה לצדקה, ובכך יוצא ידי חובתו – זהו רק עשיית גמ"ח, ואין זה מספיק כדי לפעול הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"; בשביל זה יש צורך להיות "עוסק בגמ"ח", היינו, שהעזר והסיוע להזולת, לאיש ישראל חבירו, נעשה כל העסק והמציאות שלו.

ט. אמנם, גם כאשר ישנו הענין ד"העוסק בתורה ובגמ"ח", אין זה מספיק עדיין לפעול הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", אלא צריך להיות גם "מתפלל עם הציבור".

ובהקדמה:

יש מי שהתעסקותו עם הזולת היא עד הגבלה מסויימת; הוא מקיים אמנם "ואהבת לרעך", אבל אין זה באופן ד"כמוך". ולכן, יש אצלו דברים שנחשבים ל"ענינים פנימיים", ובנוגע לענינים אלו – הוא סוגר את הדלת, ואינו מכניס את הזולת. ומזה מובן, שכשם שאצלו יש ענין שסגור בפני הזולת, הנה "כמים הפנים לפנים גו'"51, שגם אצל הזולת נסגר חלק מחייו ששם אינו יכול להכנס. וכיון שכן, לא יכול להיות הענין דגמ"ח כדבעי; הוא לא יודע כל מה שנעשה אצל חבירו, והוא לא מוכן ליתן לחבירו כל המצטרך לו, שהרי יש אצלו הגבלה: עד פה תבוא, ומכאן ואילך הרי זה ענין פרטי וענין פנימי שאליו אינו מכניס את הזולת – אע"פ שבציווי "ואהבת לרעך" נאמר מיד "כמוך".

ועד"ז בנוגע להעוסק בתורה, שגם ענין זה יכול להיות בהגבלה; הן אמת שלימוד התורה הוא באופן שזהו כל העסק והמציאות שלו, ואין לו עסק עם ענינים אחרים, אבל, כל זה הוא בהגבלה – עד שבאים לנקודה שנוגעת למציאות שלו: כאשר ע"פ תורה נדרש לבטל את כל ההנחות שבהם חי ריבוי שנים, ומכאן ולהבא עליו לשנות את אורח חייו ולהתחיל לחיות באופן אחר ובמציאות אחרת, והיינו, לא רק לשנות את המעשה ואפילו את הדיבור ואפילו אופן המחשבה, אלא לשנות את הנחת הנפש עד לפנימיות נפשו – שזהו ענין המסירת-נפש, כפי שמבאר רבינו הזקן, בעל השמחה, שפנימיות הענין דמס"נ הוא מסירת הרצון52.

ובמכ"ש וק"ו מלימוד חכמה הקשורה עם שכל אנושי, שכדי להצליח ולבוא על אמיתתה של חכמה זו, אי אפשר לגשת מתוך הנחה שהמסקנא מוכרחת להיות כפי שהי' מונח אצלו עד אתמול, אלא צריך לגשת מתוך הנחה שאם יבוא למסקנא הפכית, אזי ישרוף את כל השיטות שהיו אצלו אתמול, ויעמיד את הכל על השיטה שהגיע אלי' היום; ועאכו"כ שכך צריכה להיות הגישה ללימוד התורה, שהיא חכמתו של הקב"ה, וכנוסח ברכת התורה: "נתן לנו את תורתו", היינו, שהתורה שלו נתן לנו כדי לחיות בה. ודוקא באופן כזה יכול להיות ה"עוסק בתורה" עד לתכליתה, באופן שיביא ל"פדה בשלום".

ולכן, התנאי לב' הענינים ד"העוסק בתורה ובגמ"ח" הוא – "ומתפלל עם הציבור":

ענין התפלה בכללה הוא – בפשטות – שכל מי שמתפלל להקב"ה, אם רק אינו מרמה את עצמו, הרי זה באופן שהתפלה חודרת את כל מציאותו ("עס נעמט אים דורך דורך-און-דורך"), ומתמסר ("ער גיט זיך אָפּ") בכל נפשו בענין התפלה, כי, אם זה רק מן השפה ולחוץ, אין זה ענין של תפלה; הוא מרמה את עצמו שחבירו יחשוב שהוא מתפלל, ובפועל ממש הרי זה מן השפה ולחוץ, ואין זה נוגע ללבו ונשמתו.

ובאיזה אופן צריכה להיות התפלה – "מתפלל עם הציבור":

גם כאשר מדובר אודות אמיתית ענין התפלה, שמתפלל בכל נשמתו ובכל כחות נפשו, וכלשון הספרי53: "עד מיצוי הנפש" – גם אז הוא "עם הציבור", היינו, שמתאחד עם כל הסוגים שבבנ"י, שהרי ציבור הוא עשרה מישראל, שהם באי-כח של כל עשרה הסוגים שבבנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"54.

כלומר: לא זו בלבד שלומד תורה עם הזולת ועוסק בגמ"ח עם הזולת, אלא אפילו כאשר מתפלל, שאז מתייחד עם קונו, כפירוש החסידות55 ש"תפלה" היא מלשון התופל, היינו, שמתאחד ונעשה חד עם הקב"ה שאליו מתפלל – גם אז הוא "עם הציבור"; הוא עולה בלהב השמימה עם כל עשר הסוגים שבבנ"י.

י. וזהו גם הפירוש הפנימי ד"מתפלל עם הציבור":

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר56 אודות זקנו שנקרא על שמו, שהתנו עמו שיתפלל בציבור, ואעפ"כ, גם לאחרי שהמנין הראשון סיים להתפלל, וכן המנין השני וכו', עדיין לא התפלל, וכאשר שאלו אותו – לאחרי שכל המנינים סיימו להתפלל – הרי סוכם אודות תפלה עם הציבור? השיב, שהפירוש הפנימי דתפלה בציבור הוא לאסוף את כל כחות נפשו ונשמתו, ולהתפלל עם כולם להקב"ה; ואצלו לוקח ריבוי זמן עד שאוסף את כל עשר כחות נפשו...

ומענין התפלה בציבור ברוחניות, בנוגע לעשר כחות הנפש – נמשך בנגלה דתורה הדין שצריך להתפלל עם עשרה מישראל.

יא. וזהו "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם":

כאשר ענין התפלה הוא באופן שאין אצלו מחיצה בין יהודי אחד לחבירו, ולא זו בלבד שמתאים לו להתפלל עם "ראשיכם שבטיכם", אלא הוא מתפלל גם עם "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", באופן ש"יעשו כולם אגודה אחת"57 להתפלל יחדיו – הרי זה נותן חיות מחודשת גם ב"העוסק בתורה ובגמ"ח",

ועי"ז נעשה "פדאני לי" – שפודה את האלקות שהי' עד עתה בהעלם בין אומות העולם, להיות בגילוי,

ובמילא נעשית גם הפדי' "לבני" – שפודה את בנ"י מהגלות שנמצאים בין אומות העולם,

והפדי' היא – לא באופן שמבטלים את מציאות העולם, אלא – "פדה בשלום", היינו, שנעשה שלום בין העולם לאלקות, באופן שהעולם נעשה בבחי' מקדש, דירה לו ית', כך, שכל כחות הטבע וכל הענינים שבבריאה, לא זו בלבד שאינם מעלימים ומסתירים "לי ולבני", אלא אדרבה, שמשלימים את החסרונות שיש לכל אחד בעניניו,

ולא רק "כאילו פדאני" (בכ"ף הדמיון), אלא נעשה "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" בפועל, בכל אחד בחייו הפרטיים, ומגאולה הפרטית לגאולה הכללית ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יב. כמוזכר לעיל (ס"ד), יש ב"פדה בשלום נפשי" שני פירושים שלכאורה הם הפכיים זמ"ז:

הפירוש הפשוט הוא ש"פדה בשלום" קאי על הקב"ה; ואילו לפי פירוש הגמרא – קאי "פדה בשלום" על איש ישראל, ואדרבה, הוא זה שפודה כביכול את הקב"ה ("שכינתא בגלותא"58) – "פדאני לי (ואח"כ) ולבני".

וכמו"כ יש סתירה בין ב' הפירושים הנ"ל בנוגע להפירוש ד"ברבים היו עמדי":

לפי הפירוש הפשוט – קאי "ברבים היו עמדי" על בני-אדם, ובזה גופא – לא מבעי להפירוש "עם כי (אע"פ ש)הנלחמים עמדי היו בעם רב", הרי מדובר אודות בני-אדם ששייכת אצלם מציאות של מלחמה נגד דוד מלך ישראל (ודוגמתו בכל דור), אלא אפילו לפי הפירוש שרבים צריכים לו, הרי מזה גופא שהם צריכים לדוד, מוכח, שהם עצמם נמצאים במעמד ומצב של חסרון;

ואילו לפי פירוש הגמרא – קאי "ברבים היו עמדי" על ה"מתפלל עם הציבור", שזהו העמוד השלישי שעליו העולם עומד, כמ"ש המהרש"א שג' הענינים שבמאמר זה "הן הן ג' עמודי עולם ששנינו59 על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, והיינו בזמן שביהמ"ק קיים, ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים, התפלה של צבור היא במקום עבודת צבור שהן התמידין שנקרבין בכל יום".

וכאמור לעיל (ס"ב), שכיון שכל הענינים הם בפסוק אחד, יש שייכות ביניהם.

וכללות הענין בזה – שפעולתו של איש ישראל בהענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" (כפירוש הגמרא) היא עי"ז שישנו הענין ד"פדה בשלום" שקאי על הקב"ה (כפירוש הפשוט), כמארז"ל60 "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

יג. ובהקדמה:

יהודי נמצא בציור של נשמה המלובשת בגוף, והגוף נמצא בעוה"ז הגשמי, ויתירה מזה, בעוה"ז החומרי; ובזמן כזה שאלו שהם צדיקים גמורים הנה "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים"61, ויתירה מזה: אפילו אלו שהם במדריגת בינונים, כפי שרבינו הזקן מפרש62 מהות מדריגת הבינוני – הרי ידוע פתגם החסידים: "הלואי בינוני"63. ולא עוד אלא ש"אתם המעט מכל העמים"64, היינו, שביחס לאומות העולם, שבעים זאבים65, הרי הם הרוב, ואילו בנ"י הם המעט.

ואעפ"כ, תובעים ממנו שעבודתו תהי' באופן של שלום – לא לשרוף את העולם, ולא לעזוב את העולם וללכת ל"מדבר", אלא להיות בעולם, ולעשות מהעולם דירה לו ית' – ע"י ההנהגה באופן ש"בכל דרכיך דעהו"66, והיינו, שהענין ד"דעהו" צ"ל (לא רק בשעת לימוד התורה וקיום המצוות, ולא ע"י תעניות כו', אלא) בכל פרטי החיים, "במאכלו ובמשקהו .. ובעשיית צרכיו וכו'" (כמ"ש הרמב"ם67).

כלומר: למרות שחייו של יהודי בכל פרטים אלו הם לכאורה כמו אצל אינו-יהודי – הרי בה בשעה שאצל האינו-יהודי אין הגבלות ואיסורים וגדרים בנוגע לכל פרטי הענינים דשמירת שבת ויו"ט, השגת גבול וכו' וכו', הנה ממנו תובעים מחד גיסא להרויח לפרנסתו בדרך הטבע דוקא (שהרי התורה אומרת שאין סומכין על הנס68), ולתפוס מקום בתוך החברה כדי להוכיח שיהודי שומר תורה ומצוה יכול להצליח בעוה"ז הגשמי והחומרי, ולאידך גיסא, שיהי' זה באופן שמציאותו האמיתית היא – לא ענין המסחר וכל שאר הענינים שבהם עוסק בחיצוניות, אלא – היותו "העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור".

ולכאורה: הא גופא הוא נס הכי גדול, והרי אין סומכין על הנס, וא"כ, איך אפשר לדרוש ממנו שני הפכים: הן "פדה" והן "בשלום"?!

יד. ומכאן באים לחיבור ב' הפירושים שבפסוק:

כאשר יהודי רוצה לילך בכח עצמו, באמרו, שאינו זקוק לאף א', גם לא להקב"ה כביכול, כיון שביכלתו בכח עצמו לפעול כל מה שצריך לפעול – אזי מתעוררים כל הקושיות: "אתם המעט מכל העמים" וכו' וכו'.

כדי שיוכל להיות הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – צריכה להיות פעולתו של הקב"ה בענין ד"פדה בשלום", "הקב"ה עוזרו";

ולאחרי כן ישנו גם האופן השני – ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"69, והיינו, שהקב"ה אומר על עצמו שנמצא במעמד ומצב ד"מלך אסור ברהטים"70, "ברהיטי מוחא"71, ויש צורך בפעולתו של איש ישראל לפדות את הקב"ה מבין אומות העולם.

וכך מתאחדים גם שני הפירושים ב"כי ברבים היו עמדי" – שגם עניני העולם שהם במצב של מלחמה נגד בנ"י, יהפכו להיות כמו הענינים דתורה וגמ"ח ותפלה עם הציבור, לסייע לענין הגאולה – פדיית גוי ואלקיו72.

טו. וזוהי גם ההוראה בפשטות למטה מעשרה טפחים:

יש כאלו שמעמידים מחיצה, ואומרים, שבשעה שנמצאים בד' אמות של בית-כנסת, בית-מדרש וישיבה, או בכל יום ויום, בשעת התפלה, לימוד התורה וקיום המצוות – אזי שייכים לגמרי להקב"ה;

אבל כאשר באים למקום העבודה והפרנסה הגשמית, ולדוגמא: מקום שבו צריך להתייגע בשכל אנושי, כיון שעבודתו היא לחדש בעניני חכמה שאינם שייכים לחכמת התורה אלא הם חכמות חיצוניות – אזי טוען: איזה נתינת מקום יש שם לענין האמונה, ואיזה נתינת מקום יש לחשוב שם אודות אלקות שלמעלה מהטבע ולמעלה מהשכל?! – אדרבה: זה רק יבלבל אותו, כיון שלא יתבונן בשכלו, אלא יסמוך על האמונה; הוא לא יעסוק במסחר, אלא יסמוך על הנס. – הנהגה כזו, טוען הוא, אינה "שלום" בין שני צדדים, שהרי הם שני עולמות נפרדים, היפך ענין האחדות שישנו בעולם.

והמענה לזה:

תושב"כ כוללת ב' הענינים-פירושים הנ"ל בפסוק אחד, כדי להדגיש שהפירוש ד"ה' אחד"73 הוא לא שיש רק אלקה אחד, אבל עדיין יכולה להיות מציאות נוספת שאינה אלקה, אלא אמיתית הענין ד"ה' אחד" הוא – כסיום הפרשה – ש"אין עוד מלבדו"74, היינו, שאין מציאות אחרת חוץ מהקב"ה75.

וכיון שכן, הרי גם כאשר האדם הולך לעסוק במסחרו, אין לו מפתח לסגור ולומר שהקב"ה נשאר ח"ו מעבר השני של הדלת; הוא השאיר את הקב"ה בבית-הכנסת או בבית-המדרש, ועכשיו, כשמתעסק עם העולם, הרי הוא בעה"ב, והוא זה שיחליט מה ואיך לעשות ולהצליח – כיון ש"אין עוד מלבדו".

ויתירה מזה: אפילו אם ירצה להיות ככל הגוים76 – גם אז לא יוכל להצליח, רח"ל, כמבואר בארוכה בקונטרס ומעין77 שהחלק של ישראל אינו כמו החלק שיכול להגיע לשאר אומות העולם כו'; כאשר יהודי רוצה שתהי' אכילתו ושתייתו וטיולו ושינתו כו' – יש לו דרך אחת ויחידה בלבד – לקבל זאת ע"י וע"פ התורה.

וזוהי נקודה נוספת בענין ד"בכל דרכיך דעהו": כשם שתובעים מיהודי שהתכלית של "כל דרכיך" תהי' "דעהו" – כך גם ההצלחה ב"כל דרכיך" תלוי' בהקדמה ד"דעהו"; כאשר יהודי מתחיל את היום ב"מודה אני לפניך מלך חי וקיים" – אזי נמשך הענין ד"החזרת בי נשמתי" באופן שמנצל את הנשמה ע"י הגוף בכל הפרטים כדבעי למהוי.

כאשר יהודי רוצה שתהי' מציאות של עולם, ויהיו לו כל צרכיו, מאכלו ומשקהו וכו', כל עשר הענינים שנימנו ברמב"ם (כנ"ל סי"ג) – הרי זה דוקא כאשר ההתחלה היא שיודע ש"אין עוד מלבדו", שאין שום דבר חוץ מאלקות;

אלא, כשם שהי' זמן שבו אמר הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך", באופן שקיים לעד ולעולמי עולמים, והי' זמן שבו אמר הקב"ה בפעם הראשונה "יהי אור", "יהי רקיע", ומאז "דברך נצב בשמים"78 עד היום הזה – הנה כך עלה ברצונו, שעכשיו יכריז יהודי "אנכי הוי' אלקיך", ואח"כ רוצה הקב"ה שיהי' "עוסק בתורה", ואח"כ רוצה הקב"ה שיהי' עוסק בגמ"ח – כולל גם ענין הגמ"ח כפי שמצינו אצל הלל הזקן79, שכשהי' הולך לאכול, הי' אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועני' היא גופו (כפי שמביא רבינו הזקן80), וכמו"כ רוצה הקב"ה שירויח פרנסתו בדרך הטבע, ולא באופן שיסמוך על הנס.

וכאשר הליכתו לעסוק בפרנסתו הגשמית, במשרה שבה צריך לפעול עם הרגש הלב או השכל שבמוח, היא מתוך ההקדמה ש"אין עוד מלבדו" – אזי ממשיך מעצמות א"ס ב"ה בשכל שבראש, ברגש שבלב ועד לכח ההליכה שברגל, וכיון ש"מפי עליון לא תצא"81 ענין שהוא היפך הטוב, להיותו עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב82, אזי נמשך מטבע הטוב להטיב בטבע הגשמי, שיצליח בלימוד החכמה שעוסק בה – כפי שרואים בפועל, שלפעמים מתייגעים ומתבלבלים מריבוי המחשבות לכאן או לכאן, ולא יכולים לבוא לנקודת האמת בחכמה שעוסקים בה, ולפעמים, כשיש סייעתא דשמיא, הנה מיד בהתחלה הראשונה מכוין אל הנקודה, ומגיע לפתרון הענין שעומד על סדר השקו"ט שלו.

ועד"ז בנוגע לעסק בעניני מסחר, וכל עניני פרנסה באיזה אופן שיהי' – שכאשר התחלת היום היא באמירת "מודה אני לפניך", ואח"כ בעבודת התפלה שעומד "כעבדא קמי' מרי'"83, מתוך הרגש ש"אין עוד מלבדו" – אזי ההתעסקות ב"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"84, "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"85, "אדם חורש כו' וזורע כו'"84, היא באופן שבעשייתו בדרך הטבע גופא רואה המשכת ברכת ה', ע"ד מ"ש86 "ויזרע גו' בארץ ההיא (אע"פ שהיתה ארץ קשה) וימצא בשנה ההיא (אע"פ שהיתה שנה קשה) מאה שערים ויברכהו ה'", ובאופן ש"אשר הוא עושה ה' מצליח"87, גם כאשר בחיצוניות נמצא עדיין בבית-האסורים ברשותו של אינו-יהודי, כסיפור התורה בפרשת היום.

וזוהי ההוראה מהגאולה בחיי היום-יום: אין להתיירא מהעובדה שמוקפים בענינים שמעלימים ומסתירים, ואין להתיירא כיצד יוכל לקבל צרכי ביתו וצרכיו הוא; אם רק יאחוז את עצמו בקיום השו"ע – אזי למרות ש"רבות מחשבות" באופן אחר, הנה "עצת ה' היא תקום"88, שימלא את השליחות שהטיל הקב"ה על כל אחד מישראל, במקום ובזמן שבו נמצא, כיון שנותנים לו את הכחות הדרושים במקום וזמן זה בשביל לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ובאופן ד"פדה בשלום".

* * *

טז. ע"פ האמור לעיל יובנו גם שני סיפורים שסיפר נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בקשר לגאולה די"ט כסלו:

הסיפור הראשון הוא89 אודות הזמן של תחילת המאסר, שכאשר היו צריכים להגיע מהמבצר הפטרופבלי ("פּעטראָפּאַוועלסק'ן קרעפּאָסט") למקום החקירה, היו צריכים לעבור דרך נהר קטן, ובא' הפעמים שעברו את הנהר בלילה – כיון שחלק גדול מהחקירה ודרישה הי' נערך בלילה, כדי להטיל אימה ופחד על האסירים הנחקרים – בזמן שהיו צריכים לקדש את הלבנה, וכיון שלא ידע אימתי תהי' לו הזדמנות נוספת לקדש את הלבנה (ואכן נתארך המאסר במשך כמה שבועות), ביקש מהפקיד הממונה על הספינה שיעמידנה, כדי שיוכל לקדש את הלבנה בכוונה והתבוננות מתוך מנוחת הנפש [שהרי הנסיעה בספינה מבלבלת את הכוונה כו', כמובן מהדין שאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת, כיון שבעת ההפלגה בספינה אין דעתו מיושבת עליו90], וכמובן, לא רצה הפקיד למלא בקשתו, וצוה שימשיכו לנסוע, וכאשר ראה רבינו הזקן שבקשתו כמ"פ מהפקיד לא הועילה – עמדה הספינה מלכת, וכל ההשתדלויות לא הועילו להזיזה ממקומה. וכאשר הפקיד ראה שאין לו ברירה, שהרי בלאה"כ אין הספינה נוסעת, אמר לרבינו הזקן שמסכים לבקשתו להפסיק את הנסיעה, והורה להפסיק עשיית ההשתדלות להמשך נסיעת הספינה, וכאשר הספינה עמדה ע"פ הוראת הפקיד, אזי קידש רבינו הזקן את הלבנה (ואח"כ המשיכה הספינה בדרכה והביאה אותו למקום החקירה).

וידועה השאלה בזה91: כיון שרבינו הזקן הראה מופת שביכלתו להעמיד את הספינה ע"פ רצונו – למה הוצרך אח"כ להסכמתו של הפקיד להעמיד את הספינה?

בשלמא מה שרבינו הזקן לא התחיל בדרך של נס, אלא ניסה לכתחילה בדרך הטבע – הרי זה כדי שלא להטריח שיצטרכו לשנות סדרי בראשית, כשיש אפשרות לקיים המצוה גם בלאה"כ, ולכן ביקש מהפקיד שיעמיד את הספינה כדי שיוכל לקדש את הלבנה מתוך כוונה; אבל לאחרי שבקשתו לא הועילה, והספינה עמדה ע"פ רצונו של רבינו הזקן – דכיון ש"רצון יראיו יעשה"92, רצה הקב"ה למלא את רצונו של רבינו הזקן לקדש את הלבנה – למה הוצרך להסכמתו של הפקיד להפסיק את ההשתדלות לנסיעת הספינה, ואז לא יהי' צורך בנס שכבר נעשה; כיון שהספינה עמדה מלכת – הי' יכול לקדש את הלבנה?

ומבארים חסידים, שהכוונה בענין התומ"צ שעשייתם לא תהי' מתוך נסי נסים, אלא שתהי' העשי' בטבע העולם93;

הכוונה בלימוד התורה היא – לא כאשר התינוק נמצא במעי אמו, ללא בלבולים כו', שכן, אף שגם אז לומד תורה, אבל אין זה הגדר דמצות תלמוד תורה (ואין מברכים על זה ברכת התורה), כי אם ש"מלמדין אותו"94 ("מ'לערנט אין אים אַריין"), ואילו עיקר הענין דלימוד התורה הוא – לאחרי שנולד ויוצא לאויר העולם, שיש בו ענינים המבלבלים, צעצועים וכיו"ב, שמרחיקים אותו מהתורה, מלימוד אל"ף-בי"ת, סידור, חומש ואח"כ גמרא, ובמצב כזה יעמוד ויברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", וילמד תורה.

ועד"ז בנוגע לקיום המצוות – שהכוונה היא שיקחו דבר טבעי, צמר גשמי וקלף גשמי, ויעשו מהם ענין שבו יכולים לקיים מצוה: ציצית ותפילין. ועד כדי כך, שבנוגע לחנוכה, ש"מצאו .. פך אחד של שמן .. ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"95, מצינו כמה פלפולים כיצד היו יכולים לקיים מצות הדלקת המנורה בביהמ"ק ע"י שמן של נס, בה בשעה שקיום המצוה צריך להיות בשמן טבעי דוקא, ולא בשמן של נס96.

ועד"ז בנדו"ד, שכאשר רבינו הזקן רצה לקדש את הלבנה, הנה אע"פ שהספינה עמדה מלכת, לא קידש רבינו הזקן את הלבנה בשעה שעמדה מצד הנס, אלא דוקא כאשר הספינה יכולה לנסוע, והפקיד מסכים להעמיד את הספינה.

וכללות ההוראה בזה – כאמור לעיל – שענין של תומ"צ צריך להיעשות באופן טבעי, ולא ע"י נס.

יז. ועד"ז ישנו הסיפור בנוגע לענין הגאולה:

ובהקדמה – שהגאולה באה לאחרי שרבינו הזקן ישב במאסר כו"כ ימים – נ"ג ימים, ונעשו כמה השתדלויות בדרך הטבע (כפי שמספר רבינו נשיאנו בארוכה בלקוטי דיבורים די"ט כסלו97), עד שנפעל ענין הגאולה – "פדה בשלום נפשי".

ומספר רבינו נשיאנו98, שלאחרי כן שאלו גדולי ישראל את רבינו הזקן: הרי הי' יכול לפעול את הגאולה באופן נסי, וא"כ, למה ציער רבים מישראל במשך ימים רבים, בה בשעה שהי' יכול לפעול הענין ד"פדה בשלום" ע"י העברת היד על המצח99?!...

והשיב רבינו הזקן99: "הלא יעקב אבינו בודאי הי' יודע להמתיק הדינין, ועכ"ז אמר אכפרה פניו במנחה100 .. שצריך גם מנחה שלוחה לעשו".

ולכאורה אינו מובן: מהי השייכות של יעקב ועשו לענין הגאולה? ומדוע באמת היו צריכים לצער את בנ"י, בה בשעה שהי' בכחו של רבינו הזקן לשחרר את עצמו באופן נסי, במהירות, וללא כל הענינים שהיו בדרך הטבע?! – והרי כאן לא שייך התירוץ שענין של מצוה צריך להיעשות באופן טבעי דוקא, שהרי כאן מדובר אודות ענין של גאולה, ולא אודות קיום מצוה פרטית.

יח. ויובן בהקדם הביאור בנוגע ליעקב ועשו (שנזכר במענה של רבינו הזקן) – דלכאורה אינו מובן:

איתא בגמרא במסכת מגילה101, שהכלל "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו", הוא רק "בצדיק שאינו גמור", אבל "צדיק גמור", אין לו מה להתפעל מרשע אפילו כשהשעה משחקת לו.

וטעם הדבר – כי, מי שהוא בעצמו טהור וקדוש לגמרי, ללא אחיזה ללעו"ז כלל, אזי ביכלתו לילך ולפעול כל מה שברצונו, כיון שהעולם – ההעלם וההסתר – אין לו במה להיתפס ולהיטפל אליו; אבל כאשר יש אצלו נקודה, חלק מחייו, שעדיין אינו מבורר ומזוכך, הנה ע"י נקודה זו יכול הלעו"ז להתגנב ("אַריינכאַפּן זיך") ולהגיע גם לשאר החלקים שבגופו.

וע"ד המדובר לעיל (ס"ח) בנוגע לענין הטהרה ע"י טבילה במקוה [ולהעיר שענין הטהרה קשור עם ענין הגאולה, כמובן מדברי המשנה במסכת יומא102 שמביאה מ"ש בנבואת יחזקאל103 "וזרקתי עליכם מים טהורים", וכמובן גם מהברייתא דר' פנחס בן יאיר104 אודות סדר ההשתלשלות ש"טהרה מביאה לידי כו'" עד ל"תחיית המתים (ש)בא ע"י אליהו הנביא", מבשר הגאולה], שצריך להטביל את כל הגוף ב"מי הדעת הטהור"105 – הנה כן הוא בנדו"ד:

כדי שיהי' אפשר להתגרות ברשע, אפילו כאשר השעה משחקת לו, ולומר: "גירא בעיני' דסטנא"106 – הרי זה רק כאשר כל הענינים אצלו הם בשלימות, כך, שהלעו"ז אינו יכול להיטפל ("צו-טשעפּען זיך") על דבר מה; אבל כאשר הלעו"ז יכול להשיב על הטענה "טול קיסם מבין שיניך" ולומר "טול קורה מבין עיניך"107 – אזי צריך לחשוב ולהתבונן מה לעשות, ובאיזה אופן ללחום עמו כו'.

ובנדו"ד – בנוגע ליעקב ועשו: אע"פ שעשו הי' אז במעמד ומצב דרשע שהשעה משחקת לו, הרי מצד זה שהנהגת יעקב היתה באופן ש"עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי"108, והי' במעמד ומצב של שלימות, כמ"ש109 "ויבוא יעקב שלם", "מטתו שלימה"110, ועד שהי' מוכן כבר ללכת אל הגאולה האמיתית שאין אחרי' גלות111 – הרי זה ע"פ דין הנגלה בדוגמת דברי הגמרא בנוגע ל"צדיק גמור", שאין לו מה להתיירא כו'.

וא"כ, מדוע הוצרך להתעסק עמו ולחפש דרכים כיצד לרצותו כו', "אכפרה פניו" ("צאַצקען זיך מיט אים") – בה בשעה שהי' יכול לילך לדרכו, מבלי להתפעל כלל מעשו, גם כאשר בא עם ארבע מאות איש?!

והמענה לזה – שאף שיעקב מצדו הוא "שלם", ויכול כבר לילך לגאולה, הנה נוסף לכך ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו"112, הרי התכלית היא שהגאולה תהי' באופן ד"פדה בשלום" דוקא, ולכן צריך להיות הענין ד"אכפרה פניו", כדי להפוך את האויב ושונא שגם אצלו יהי' הענין ד"וירץ גו' וישקהו"113, וכמ"ש114 "גם אויביו ישלים אתו" (כולל גם הפירוש ד"ישלים" מלשון שלימות115, שיפעל בו שלימות), והיינו, שתהי' הגאולה באופן ד"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד"116.

יט. ועד"ז בנוגע לגאולת רבינו הזקן:

אע"פ שרבינו הזקן הי' יכול לפעול יציאה מן המאסר וגאולה שלימה באופן נסי – הרי התכלית שלו היתה לסלול דרך לכל בנ"י לדורותיו אחריו "עד היום האחרון" (כדרשת חז"ל117 על הפסוק118 "עד הים האחרון"), עד ביאת משיח צדקנו, ולהורות דרך העבודה – שהכוונה אינה לשרוף את העולם, או לפעול בו באופן מקיף (כהלשון בלקו"ד הנ"ל98), ע"י העברת היד על המצח כו', אלא דוקא באופן ד"אכפרה פניו במנחה", ולמצוא את הדרך לפעול הענין ד"וישקהו", שגם עניני העולם שבתחילה הפריעו לאלקות, קדושה ואור, ואפילו נקיות, הנה גם הם יסייעו לעשות את העולם נקי וזך, מואר וקדוש, ועד – "ושכנתי בתוכם", דירה לו ית' בתחתונים.

וזוהי כללות ההוראה דתורת החסידות:

לא רק ענין של תומ"צ צריך להיות נפעל בדרך הטבע, אלא אפילו הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם",

הרי אע"פ שהגאולה עצמה היא באופן נסי דוקא, כפי שפוסק הרמב"ם בהל' מלכים119: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' וכו'", שזהו באופן נסי – הנה ההכנה לגאולה, שבזה נכלל גם הענין דיפוצו מעינותיך חוצה,

– כידוע120 המענה על שאלת הבעש"ט אימתי קא אתי מר, מתי תבוא הגאולה ע"י משיח צדקנו: לכשיפוצו מעינותיך חוצה, וכפי שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של רבינו נשיאנו, מבאר בשיחה (שכבר נדפסה6) שעיקר הענין דיפוצו מעינותיך חוצה התחיל לאחרי המאסר בפטרבורג –

צ"ל דוקא באופן של עבודה פנימית, לשנות את עניני העולם בפנימיותם, ולפעול שהטבע עצמו יהי' למעלה מן הטבע, שלכן היתה גם הגאולה של רבינו הזקן באופן כזה (לא רק בנוגע לקיום מצוה, כבסיפור שהגוי הסכים להעמיד את הספינה כו') – שהגוי חותם על השחרור של רבינו הזקן, ונותן רשות להפיץ את המעיינות גם חוצה.

וע"י הפצת המעיינות חוצה, ובאופן שהלימוד מביא לידי מעשה, שתהי' ההליכה בדרכי החסידות – ממשיכים ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה באופן נסי, למעלה מדרך הטבע לגמרי, מן הקצה אל הקצה, כך שמהחושך כפול ומכופל דעקבתא משיחא, הנה "ברחמים גדולים אקבצך"121, ומתעוררים ברגע שלאח"ז בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הוא אלקינו", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה. ואח"כ צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו"].

* * *

כ. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קטנתי מכל החסדים וגו'.

* * *

כא. הסדר הוא שבכל י"ט כסלו עורכים חלוקת הש"ס122 – סיום על הש"ס שחילקו בי"ט כסלו דאשתקד, והתחלת החלוקה על השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה.

ובודאי ישתתף בזה כל אחד, ע"י שיקח מסכת, על מנת ללמדה ולסיימה לא יאוחר מי"ט כסלו הבע"ל, וכמבואר באחרונים123 שע"י ההשתתפות בחלוקת הש"ס הכללי הרי זה נחשב כאילו למד כל הש"ס כולו במשך שנה זו122.

מסתמא יחלקו את הכרטיסים כו', כדי שיומשך בענין של כתיבה בפועל.

וכפי שמצינו בנוגע לכמה ענינים, ואפילו בנוגע לדבר ה' ע"י עבדיו הנביאים, שבכמה נבואות צוה הקב"ה שהנביא יעשה פעולה בגשמיות ויבאר שפעולה זו מורה ומרמזת על המאורעות שיבואו לאח"ז, והביאור בזה – בדברי הראשונים124 – שהקשר עם פעולה גשמית מבטיח אשר מבלי הבט על כמה הרפתקאות כו'125, יומשך בפועל הענין כפשוטו.

ועד"ז בכל ענין של תומ"צ, שכאשר מקשרים אותו מיד עם ענין של פועל, הרי זה מהוה תוספת נתינת-כח להתגבר על הקשיים והפיתויים של ה"אל זר" אשר בקרבך, "זה יצה"ר"126.

ובנדו"ד – ללמוד בשמחה וטוב לבב, ולסיים בעתו ובזמנו, ועי"ז – לסיים את כללות הש"ס עם כל המשתתפים בחלוקה זו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", ואח"כ ניגון אדמו"ר מהר"ש ("לכתחילה אַריבער")].

* * *

כב. אע"פ שע"פ דברי הגמרא בפירוש הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", יש בו ג' עניני עבודה: "העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור", שעל ידם נעשה הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – אעפ"כ, בנוגע לגאולתו של רבינו הזקן הקשורה עם הפסוק "פדה בשלום נפשי" [כמ"ש באגרת שלו1 "כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום כו'"], הנה מכל ג' ענינים הנ"ל, הי' בפועל רק אמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".

[ההכנה לענין ד"פדה בשלום" היתה אמנם משך זמן לפנ"ז, כפי שמוכח מהסיפורים97 בנוגע לפעולות שנעשו בדרך הטבע, ועד"ז בנוגע לפעולות הרוחניות כו'; אבל, בנוגע לגאולה עצמה – החל מהבשורה טובה על הגאולה, שלהיותה דבר מלך אשר "אין להשיב"127, נחשבת לענין שכבר נעשה בפועל – מדגיש רבינו הזקן במכתבו את הקשר עם אמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"].

ובפשטות, הנה אמירת הפסוק "פדה בשלום גו'" אינה בגדר "העוסק בתורה", וגם לא "העוסק בגמ"ח", וגם לא "מתפלל עם הציבור":

אין כאן "מתפלל עם הציבור" – שהרי בשעה שאמר תהלים בהיותו במאסר הי' יחיד בחדרו, ומה גם שאין זה ענין של תפלה.

ואין כאן "העוסק בגמ"ח" – שהרי באותה שעה לא הי' בחדרו מישהו זולתו שיוכל לגמול עמו חסד.

וכמו"כ בנוגע ל"העוסק בתורה" – הנה אע"פ שאמירת תהלים אצל רבינו הזקן היתה בודאי מתוך התבוננות בפירוש המילות, הרי זה ע"ד שמצינו באחרונים128 בנוגע לדברי הגמרא129 "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" – דלכאורה אינו מובן130: הרי מקרא מגילה עצמו הוא תלמוד תורה? – כי, בערך ללימוד התורה בעיון ובהעמקה, הנה "מקרא מגילה" לא נחשב לענין של תלמוד תורה, ולכן כאשר מפסיק ממשנתו בהעמקה ובהסברה בשביל מקרא מגילה, הרי זה נחשב לביטול תורה, ומזה מובן גם בנדו"ד, שאמירת תהלים של רבינו הזקן בפירוש המילות ובדביקות כו', אינה מגעת לאופן שבו הי' "עוסק בתורה".

ולכאורה: איך מתאים כללות הענין שרבותינו נשיאינו במאמרי י"ט כסלו מקשרים את ענין הגאולה עם דרשת חז"ל על הכתוב "פדה בשלום נפשי" (על יסוד האגרת של רבינו הזקן שמקשר את גאולתו עם פסוק זה), "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור .. כאילו פדאני כו'"131 – בה בשעה שהענין שהביא את הגאולה בפועל הוא לא הענין ד"העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור"?

כג. ויש לבאר תחילה כללות הענין דאמירת תהלים:

ענינו של ספר תהלים הוא – "שירות ותשבחות", כדברי הגמרא במסכת ברכות132 בנוגע לסדר ההנהגה של דוד המלך, הזמנים שהי' עוסק בדברי תורה (כולל גם "לטהר אשה לבעלה", וכדברי המפרשים133 שאשה ובעלה קאי על כנס"י והקב"ה), והזמנים שבהם הי' עוסק "בשירות ותשבחות" – "חצות לילה אקום להודות לך"134; והרי "שירות ותשבחות" הו"ע של תפלה – תפלה של כללות ישראל, שאמרה דוד בשם כל אחד ואחת מישראל135.

וביחד עם זה, הרי ספר תהלים הוא א' מעשרים וארבעה ספרים שבתורה136, היינו, שנעשה חלק מתורה. ועוד זאת, כדאיתא במדרש תהלים137 על הפסוק138 "יהיו לרצון אמרי פי", שביקש דוד – ונתמלאה בקשתו139 – ש"יהיו קורין בהם ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות".

ונמצא, שהענין דאמירת תהלים הו"ע של תפלה כפי שקשור עם תורה, והיינו, שעושים מתפלה תורה ומתורה תפלה140.

כד. ובהקדם כללות החילוק בין תפלה לתורה:

תפלה – הו"ע של עבודת האדם, שלכן איתא בזהר141 על הפסוק142 "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", "סולם דא צלותא", כי, ענין התפלה הוא באופן שההתחלה היא מתכלית השפלות, "מוצב ארצה" – כפי שהאדם הוא בשעה שניעור משנתו, אפילו קודם שנטל את ידיו, שאז שורה טומאה על אצבעותיו עכ"פ143, ואעפ"כ אומר מיד "מודה אני לפניך", שזוהי התחלת התפלה.

ובתפלה גופא ישנם ד' השליבות שבסולם התפלה144, החל מ"הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו"145 – שבזה לא ניכר עדיין יחודם של בנ"י, כיון שזוהי דרגא בתפלה ששייכת גם לאומות העולם,

ובמצב כזה מתחיל יהודי ברגע שניעור משנתו וצריך לבנות את עצמו, כדאיתא בשו"ע146 "שבכל יום נעשה האדם ברי' חדשה", וכיון שכל עניניו צריך יהודי להשיג ע"י עבודתו (כדי שלא יהי' בבחינת "נהמא דכיסופא"147), הנה בכל יום מתחיל מחדש "שלא עשני גוי", היינו, שמתחיל לצאת ("אַרויסקריכן") ממעמד ומצב זה – בבחי' "פדאני .. מבין אומות העולם",

ולאחרי התחלת התפלה באמירת "הודו גו' הודיעו בעמים עלילותיו", הולך ומתעלה ל"ברוך שאמר", שזוהי ברכה בשם ומלכות, וממשיך לילך מדרגא לדרגא בתפלתו בעילוי אחר עילוי, עד שמגיע לשליבה העליונה, הרביעית, שזוהי תפלת שמונה-עשרה, כנ"ל במאמר148 שאז עומד בכריעה והשתחוי' "כעבדא קמי' מרי'"83, שאינו מציאות לעצמו כלל, עד כדי כך שגם דיבור התפלה אינו הדיבור שלו, כי אם "אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"149.

ואילו בתורה הסדר הוא להיפך – שזהו ענין שנמשך מלמעלה למטה:

תורה היא תורתו של הקב"ה – "ואהי' אצלו גו' שעשועים"150, "ונעלמה מעיני כל חי"151, ואח"כ – "וירד הוי' על הר סיני"152, ו"נתן לנו את תורתו", ועד שנמשכה וירדה גם לקטנים שבישראל בהתחלת החינוך שלהם ע"י לימוד "קמץ א' אָ", שזה קשור עם ה"קמץ א' אָ" שבתיבת "א.נכי" שבתחלת עשרת הדברות153.

והגע עצמך:

כללות עשה"ד נכללים בדיבור הראשון שמפי הגבורה שמענו154, וכללות הדיבור הראשון נכלל בתיבה הראשונה – "אנכי", שנכללת באות הראשונה155, שהיא ראש התיבה שכוללת את כל התיבה (דכשם שהראש כולל את כל האברים, כך גם ראש התיבה כוללת את כל התיבה) – אות אלף בניקוד קמץ ("קמץ א' אָ").

והתחלת הלימוד של קטן בישראל – ב"קמץ א' אָ" ד"אנכי" שכולל כל התורה כולה לעמקה לכל עניני'!

ענין זה יכול להיות רק בתורתו של הקב"ה, ורק מצד הגדר דנמנע הנמנעות156 – לחבר את תכלית העומק שבכללות התורה, מעלה שאין למעלה הימנו, עם תחילת הלימוד של קטן בישראל, מטה שאין למטה הימנו.

וזהו כללות ענין התורה – שמצד עצמה היא למעלה מהעולם, כמארז"ל157 "אלפים שנה קדמה תורה לעולם", וכאמור, "ואהי' אצלו גו' שעשועים"; ואעפ"כ ירדה למטה – לא רק בשמים (ואדרבה: "לא בשמים היא"158), אלא ניתנה בארץ דוקא, ובארץ גופא – לא בארץ ישוב, מקום ישוב לבני-אדם, אלא במדבר דוקא, ולא רק מדבר סתם שאינו אלא שלילת דירת אדם, אלא מדבר שהוא היפך מדירת אדם – "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"159; ודוקא במקום כזה, תחתון שאין למטה הימנו, ניתן תכלית העילוי – "אנא נפשי כתבית יהבית", שזהו הר"ת ד"אנכי" (כדאיתא בגמרא במסכת שבת160).

כה. ובתורה גופא יש ב' לימודים – נגלה דתורה ופנימיות התורה:

הלימוד השייך לכל אחד ואחד הוא לימוד נגלה דתורה – "הוויות דאביי ורבא", שנקרא בגמרא161 בשם "דבר קטן" בערך "מעשה מרכבה", כי, אע"פ שזוהי חכמתו של הקב"ה, שהיא "נעלמה מעיני כל חי", הרי זה כפי שירדה למטה שנתלבשה בדברים גשמיים, הוויות העולם כו', ועד לטענות כאלו (כלשון רבינו הזקן בתניא162: "כשיטעון ראובן כך וכך .. ושמעון כך וכך") שבהכרח שא' מהן היא טענה של שקר, ואעפ"כ, מתלבשת בזה חכמת התורה לברר איזו טענה היא אמת ואיזו טענה היא שקר, ולפסוק את הדין.

ומובן, שבשביל זה יש צורך במישהו שיש לו שייכות לענינים אלו...

וכידוע הסיפור שסיפר רבינו נשיאנו163 אודות המלאכים שמוצאים "פּאַנטאָפל" ("נעל-בית") בגן-עדן, שאינם יודעים מה זה, עד שמסבירים להם שישנו ענין של רגל גשמי ונעל גשמי, ויש ביכלתו של יהודי להעלותם לגן-עדן (כמבואר בארוכה בשיחה זו).

וכיון שכן, הרי מובן ריחוק הערך דלימוד זה לגבי לימוד פנימיות התורה שאינה מתלבשת בטענות של שקר לברר מה שקר ומה אמת כו'.

ובמכ"ש ממה שמצינו אפילו בנגלה דתורה, שר' זירא צם מאה164 (או ארבעים165) תעניות לשכוח תלמוד בבלי כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, כיון שהסדר של קושיות, שקו"ט ופלפול שבתלמוד בבלי, שנקרא "במחשכים הושיבני"166, הפריע לישרות הסברות באופן הלימוד שהי' מקובל אצל חכמי ארץ ישראל (תלמוד ירושלמי); ועאכו"כ בלימוד הנגלה בערך ללימוד הנסתר, פנימיות התורה.

וכמבואר ברע"מ פ' נשא167 שפנימיות התורה נקראת בשם "אילנא דחיי", ואילו לימוד נגלה דתורה נקרא "אילנא דטוב ורע",

וכפי שמבאר רבינו הזקן168 הפירוש בזה – שבודאי שניהם (הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה) הם חכמתו של הקב"ה, אלא, שפנימיות התורה, כיון שלא נתלבשה בטענות של שקר וכיו"ב כדי לבררם כו', אלא הבירור נעשה בדרך ממילא [ע"ד אופן הבירור בימי שלמה, כש"קיימא סיהרא באשלמותא"169, שלא הי' צריך למלחמה כו', אלא כל ניצוצות הקדושה שהיו שייכים אליו, הובאו אליו ברצון הטוב של אומות העולם170], ה"ה שייכת ל"אילנא דחיי" בלבד;

ואילו נגלה דתורה (וביחוד תלמוד בבלי) שיש בה קושיות ומחלוקות וכו', ועד שיורדת להתלבש גם בטענות של שקר וכו' – ה"ה נקראת "אילנא דטוב ורע", ע"ש התלבשותה בעומק בטוב ורע כו', לברר את הענינים שאינם ע"פ האמת.

כו. והנה, במשך זמן ארוך הי' הסדר שנגלה דתורה ופנימיות התורה הם שני לימודים בפני עצמם: ישנו זמן דלימוד נגלה דתורה, וישנו זמן דלימוד פנימיות התורה;

ועד שבנוגע לבנ"י גופא – הנה לנגלה דתורה היו שייכים כל בנ"י (כנ"ל), אבל בנוגע לפנימיות התורה, מבואר באגה"ק168 שבדורות הראשונים "כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים, כי אם ליחידי סגולה", ואח"כ "חשף הוי' זרוע קדשו"171 (כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר172) בהתגלות האריז"ל שלמד פנימיות התורה עם תלמידיו – יחידי סגולה – וצוה עליהם לגלותה ולהפיצה, ובלשון רבינו הזקן: "וכמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה", כמ"ש ר' חיים וויטאל בהקדמה לשער ההקדמות173 בנוגע לכל הטענות שישנם נגד לימוד והפצת פנימיות התורה, שעי"ז מאריכים את הגלות ומונעים רח"ל את הגאולה (כמבואר שם בארוכה, מיוסד על דברי הזהר).

ובזה גופא היו חילוקי דרגות באופן גילוי "זאת החכמה":

בתחלה הי' הלימוד באופן שאינו שייך ואינו בדוגמת לימוד נגלה דתורה;

ועד שהגיע הזמן שהוצרך להיות הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" (כדברי הבעש"ט באגרת הקודש הידועה, כנ"ל סי"ט) – החל מענין ה"חוצה" כפי שהוא באדם עצמו, שזהו ענין ההבנה וההשגה, שהוא "חוצה" מעצם הנפש174:

עצם הנפש נמצאת באדם תיכף ומיד ברגע צאתו לאויר העולם, ועוד לפני זה – כדברי הגמרא175: "נשמה מאימתי ניתנה באדם .. משעת יצירה .. משעת פקידה", ולאח"ז ישנה גם ההמשכה וההתגלות בנוגע לענין ההבנה וההשגה, שיש בזה כמה דרגות, החל מגיל י"ג שנה (שהרי קטן אינו בר דעה176), שאז נמשך מעצם הנפש "חוצה" – להבנה והשגה בשכל במוח שבראש.

ועד"ז בנוגע להפצת המעיינות חוצה:

מעיין הוא מקור מים חיים. וענינו בתורה – פנימיות התורה (שהרי הפנימיות שבכל דבר היא המקור של החיצוניות), שזהו המעיין שבתורה, שממנו נתפשט עלי חוצות החיצוניות והנגלה שבתורה.

ובבוא הזמן שהוצרך להיות "יפוצו מעינותיך חוצה" – שגם אז הי' יכול להיות באופן של ב' לימודים בפני עצמם – פעל רבינו הזקן, שלימוד פנימיות התורה יהי' (לא כדרך לימוד הקבלה בדורות שלפניו, אלא) כמו לימוד נגלה דתורה – באופן של הבנה והשגה ושקו"ט ע"י דוגמאות ומשלים מכחות הנפש ומעניני העולם, כפי שנתבאר בארוכה בתורת חסידות חב"ד;

וכן לאידך, שלימוד נגלה דתורה יהי' חדור בלימוד פנימיות התורה – כפי שפירש בנו של הרב המגיד בהתחלת כל תושבע"פ: "מאימתי קורין את שמע" – מלשון אימה ויראה177, היינו, שלימוד התורה צריך להיות "באימה וביראה וברתת ובזיע"178, ובשביל זה צריך ללמוד את הענינים המביאים לאהבת ה' ויראת ה' באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת, כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה179: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו כו' ויראה מהן חכמתו כו' מיד הוא אוהב כו' ומתאוה כו' לידע כו'"; ובאופן כזה מתחיל ללמוד תושבע"פ שמבארת תושב"כ לאמיתתה ולבורי' ולעומקה.

וזהו הענין ד"פדה בשלום" כפי שהוא בתורה – שנעשה שלום בתורה גופא בין פנימיות התורה, אילנא דחיי, לנגלה דתורה, אילנא דטו"ר,

ומזה נמשך אח"כ גם שלום בעולם, החל מ"עולם קטן זה האדם"180, שלום בין נפש האלקית לנפש הבהמית,

– כפי שמבאר רבינו הזקן בדרושים שבלקו"ת פ' מטות181 בפירוש דברי הגמרא במסכת סנהדרין182: "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", שהשלום בפמליא של מטה הוא בנוגע למלחמה שבין נפש האלקית ונפש הבהמית –

ועד לענין ד"פדה בשלום" כפי שהוא בנגלה דתורה כפשוטו – "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם",

שזוהי כללות עבודת בנ"י, שצריכים לפעול גם באומות העולם (ששלטונם וחיותם מהע' שרים, כמבואר בהמאמר183 המדריגה שבזה) כפי שהם (לא במעמד ומצב של קליפה ששומרת את הפרי, כפי שהי' קודם החטא, כמבואר בשל"ה184, אלא) במעמד ומצב של שבעים זאבים65 שביניהם נמצאים קוב"ה ובנ"י ("לי ולבני") בגלות – שיהי' הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", ובאופן של פדי' בשלום, היינו, שתשאר מציאותם של אומות העולם, אלא ש"אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד" (אף שגם אז יהיו נקראים בשם "זרים", כמ"ש185 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", אבל רק בערך לבנ"י, בדוגמת הקליפה שהיא קשורה עם הפרי, ועד שהיא גם בגדר אכילה, כמבואר בסיום ששה סדרי משנה פרטי הדינים שבזה186).

כז. וההכנה לזה היא ע"י ג' הענינים ד"העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור" – כמודגש בתקנות שרבינו הזקן קישר עם ענין הגאולה:

בסיום הקונטרס אחרון שבתניא כותב רבינו הזקן187: "גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה" – שזהו"ע העסק בתורה.

וממשיך שם: "וכאו"א מהלומדים הנ"ל יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קי"ט" – ענין התפלה, וכמודגש גם בהמשך הענין שם בנוגע לענין השבת, ש"פנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת .. וזו היא בחי' זכור", וכידוע שענין השבת של כל ימי השבוע הו"ע התפלה188.

והתחלת האגרת, "הוכיח תוכיח את עמיתך48 אפילו מאה פעמים"189 – הו"ע ההתעסקות בגמ"ח:

ובהקדם הידוע190 בפירוש דרשת חז"ל "אפילו מאה פעמים", שאין הכוונה להגביל את החיוב ד"הוכח תוכיח" למאה פעמים בלבד, ולא יותר, אלא הכוונה היא רק להורות על ריבוי הפעמים בדרך גוזמא.

ולכן לא יוקשה ממה שמצינו בגמרא במסכת ערכין191 "עד היכן תוכחה .. עד הכאה .. עד קללה .. עד נזיפה", שמזה מובן, שכל זמן שלא הגיע לשיעור זה צריך להמשיך ולהוכיח גם מאתיים פעמים, כי, גם משמעות הלשון "אפילו מאה פעמים" היא רק להורות על הריבוי, כנ"ל.

[ולהעיר, שגם לאחרי שבאים לשיעור הנ"ל – הרי ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר192 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שלאחרי שהזכיר מארז"ל193 "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", הפטיר ואמר: ועתה תאר לעצמך גודל הרחמנות עליו, בגלל שדינו שאסור לרחם עליו!...].

ולכאורה: לאחרי שכבר הוכיח את חבירו תשעים ותשע פעמים, מה דוחף אותו לנסות עוד פעם?!

אלא זהו רק מפני היותו "עוסק בגמ"ח", שזהו כל מציאותו כו' (כנ"ל ס"ח), ולכן גם לאחרי שלא הצליח במשך תשעים ותשע פעמים, חוזר ומנסה אולי יצליח בפעם המאה.

כח. והנה, אע"פ שכבר הי' הענין ד"העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור" ע"י התקנות הנ"ל שתיקן רבינו הזקן קודם המאסר194, מ"מ, הגאולה בפועל נמשכה ונפעלה בשעה שרבינו הזקן אמר את הפסוק "פדה בשלום", שזהו"ע ד"פדה בשלום" כפי שמתבטא בהתאחדות בין תורה ותפלה, המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, כפי שמתאחדים בפעולה אחת וענין אחד, שזהו"ע אמירת תהלים, שהשירות ותשבחות שבתורה נעשים חלק מעבודת התפלה, אלא, שאין זה בתור סידור שבחיו של הקב"ה שבא קודם בקשת צרכיו, כי אם ענין נוסף בתפלה, שלאחרי התפלה אומרים מזמורי תהלים, כידוע תקנת רבותינו נשיאינו195, אשר, על יסוד תקנה זו היתה גם אמירת תהלים של רבינו הזקן בפסוק "פדה בשלום נפשי"3.

ועי"ז שנפעל הענין ד"פדה בשלום" בתורה, הרי זה נמשך אח"כ גם בעולם ("את השמים ואת הארץ"196) שנברא בשביל התורה שנקראת ראשית18, שנעשה הענין ד"פדה בשלום" בפועל (לא רק "כאילו פדאני כו'") – שאוה"ע עצמם, באופן ד"לעבדו שכם אחד", שחררו אותו, והסכימו ונתנו לו אפשריות מלאה להפיץ את המעיינות חוצה – לא רק ב"חוצה" של איש הישראלי, אלא ב"חוצה" של עיר הבירה של המלוכה שהיתה מושלת ביד חזקה על רוב מנין ורוב בנין של בנ"י, ומלוכה זו פתחה את כל השערים והאפשרויות להפיץ נגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה, "אילנא דחיי", שעי"ז התחילה הגאולה, ותושלם בקרב ממש, בגאולתנו האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

כט. כרגיל בכל שנה, הנה לאחרי חלוקת הש"ס נוהגים לומר דבר-מה ("אַ פּאָר ווערטער") בנוגע לסיום הש"ס, וכמנהג ישראל – על יסוד מ"ש ב"רשות" דשמח"ת: "מתכיפין התחלה להשלמה" – גם בנוגע להתחלת הש"ס.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) וע"פ האמור שצריך להיות "פדה בשלום", הנה כדי להיות "בשלום" עם כל המסובים, לא אאריך באמירת ה"הדרן".

ב"הדרן" נתבאר החילוק בין ענין התורה שבסיום הש"ס ("כל השונה הלכות197 בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר198 הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות"199) לענין ק"ש (ותפלה) שבהתחלת הש"ס ("מאימתי קורין את שמע בערבין"), שהחיוב דק"ש (וברכותי'200) הוא פעמיים בכל יום, בשחרית ובערבית, ואילו החיוב דת"ת (וברכתה) הוא חיוב אחד שאינו נחלק לזמני היום והלילה201, אף שלכאורה איפכא מסתברא, שהחילוקים דיום ולילה שייכים לת"ת שענינה הבנה והשגה, ולא לק"ש, שענינה קבלת עול מלכות שמים, שהוא בכאו"א מישראל בתמידות202 – בהקדם ביאור ענין חלוקת הימים203, ובלשון הש"ס במסכת נזיר204: "יומא מפסקי מהדדי", וטעם הדבר, כיון שתכלית העבודה היא לחבר ולאחד ערב ולילה עם בוקר ואור, שזהו"ע דירה בתחתונים205. ובזה יש חילוק בין ק"ש (ותפלה), שענינה לגלות אחדותו ית' בעולם כפי שנחלק ליום ולילה, לתורה206, שאינה נתפסת ומשתנה ע"י העולם, ולכן אינה מוגדרת בגדרי יום ולילה; ומזה מובן, שהנתינת-כח להיות "קורין את שמע בערבין" (בחשכת הלילה) היא ע"י התורה – "שונה הלכות (הלכה פסוקה דוקא207, שבה מודגש אמיתית ענין התורה שלמעלה משינויים208) בכל יום"209.

ועפ"ז יובן סמיכות המאמר ד"כל השונה הלכות כו'" להמאמר שלפנ"ז "אימא ביממא תהוי זבה בלילא תהוי נדה, א"ל עלך אמר קרא וכו'" (דאף שמבואר בתוס' "דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב .. שבח ותנחומין", הרי הסיום צ"ל בענין השייך קצת לתוכן ההלכה210) – שבכח התורה לפעול שאפילו בלילה לא יהי' שייך ראיית דם שמצד הטבע, שגם זה יחשב כמו זיבה שהו"ע של חולי211 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 21 ואילך212.

(ואח"כ אמר:)

ו"מתכיפין התחלה להשלמה" – שלאחרי סיום הש"ס חוזרים ומתחילים מהתחלת הש"ס:

לאחרי שכבר הי' אצלו לימוד התורה לתכליתה, שסיים כל התורה כולה, ונמצא כבר במעמד ומצב ד"תורתו אומנתו" – יכול לחשוב ששוב אינו זקוק להענין ד"קורין את שמע בערבין".

ועל זה אומרים לו: אפילו מי שתורתו אומנתו, שבנוגע לתפלה, שענינה בקשת צרכיו, "צורך חיי שעה היא"213, אינו מפסיק – הנה בנוגע לעבודה דק"ש, מפסיקין אפילו רשב"י וחבריו214.

ולכן, גם לאחרי שלמד כל התורה כולה והגיע להסיום ד"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא", צריך לחזור ולהתחיל מחדש "מאימתי קורין את שמע בערבין":

"מאימתי" – מלשון אימה ויראה ורתת וזיע (כנ"ל סכ"ו),

ו"קורין את שמע בערבין" – שבשעה שמסביב שורר חושך, צריך לקרות ולהכריז "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", היינו, שאע"פ שיש ז' רקיעים וארץ וד' סטרין, ח' בפני עצמו וד' בפני עצמו, בא יהודי ומכריז ומעמיד לפניהם את האל"ף – "אמליכתי'", שממליך שם את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא באופן שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים לעצמו, ואילו הח' והד' הם ענין בפני עצמו, אלא באופן שנעשים תיבה אחת, וראש התיבה – שבה נכללת כל התיבה – הוא האל"ף שרומז על אלופו של עולם,

שזוהי אמיתית העבודה דק"ש – שמהענין ד"הוי' אחד" יבוא האדם להכרה וידיעה וקריאה בעולם כולו ש"אין עוד מלבדו".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הצ"צ ("ימין ה'") וניגון אדמו"ר האמצעי. אח"כ נערכו "שבע ברכות" של אחד התלמידים].

* * *

ל. הסדר הוא שבי"ט כסלו מסיימים גם את ספר התניא, ומתחילים ללמדו מתחלה, וכאמור לעיל, שמנהג ישראל ש"מתכיפין התחלה להשלמה":

סיום ספר התניא (כפי שסודר באופן שכולל לא רק חלק ראשון, אלא גם את כל שאר החלקים, עד לאגרת האחרונה שבקונטרס אחרון, ובאופן כזה נחלק ע"י רבינו נשיאנו לימי השנה) הוא – באגרת ד"ה הוכיח תוכיח את עמיתך, שכאמור לעיל (סכ"ז) נכללים בה ג' הענינים דהעוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, וסיומה בנוגע להלכות שבת.

והנה, הענין דהלכות שבת נזכר שם בקשר לכך ש"מחמת חלישות הדור אין כח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו, לזאת עצה היעוצה כמארז"ל215 כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו, כהלכתו דייקא, לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתי לשבתא"; אבל, בשביל זה לא נוגע לכאורה כל המשך אריכות הדברים אודות חיצוניות השבת ופנימיות השבת?

וגם צריך להבין הקשר והשייכות דענין השבת שבסוף התניא, לתחלת התניא – דף-השער (שגם הוא נקבע ע"י רבינו נשיאנו בשיעורים היומיים, באמרו, שגם הוא נכתב ע"י רבינו הזקן216) – "מיוסד על פסוק217 כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י".

ומזה מובן, שענין השבת שבו מסיים רבינו הזקן ספר התניא, נוגע לכללות ענינו של ספר התניא, שהוא תורה שבכתב דתורת החסידות (כמבואר בשיחות ומכתבי קודש218).

לא. והענין בזה:

כללות החילוק שבין שבת לימי החול הוא בדוגמת החילוק שבין פנימיות התורה לנגלה דתורה – שהרי נגלה דתורה נקראת "אילנא דטוב ורע", בגלל שמתעסקת בעניני בירורים בעובדין דחול, ואילו פנימיות התורה היא "אילנא דחיי", כיון שאינה שייכת לבירור טוב ורע, וזהו ענינו של יום השבת שבו בורר אסור.

וזהו שסיום ספר התניא הוא בענין השבת: כשם שנת"ל שסיום תושבע"פ הוא במאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'", כיון שענין ההלכות הוא הסך-הכל והתכלית של תושבע"פ, שיוכל להיות מילוי רצונו של הקב"ה ע"י הלכה פסוקה – כך גם בנוגע לספר התניא, שענינו הוא "יפוצו מעינותיך חוצה", המשכת פנימיות התורה בה"חוצה" דהבנה והשגה (כנ"ל סכ"ו), הנה סיומו הוא בענין השבת: "חיצוניות מהשבת כו', ופנימית השבת כו', וזו היא בחי' זכור, ובחי' שמור בפנימיות כו'", עד "כי זה לעומת זה כו'" – כיון ששבת הוא בחי' "אילנא דחיי" לגבי ימות החול.

אמנם, הכוונה דפנימיות התורה היא – ע"ד מ"ש219 "ואכל וחי לעולם" – להחיות גם את ה"אילנא דטוב ורע", שזהו"ע ד"פדה בשלום" בתורה.

ובהתאם לכך הנה הסיום דספר התניא בענין השבת הוא (לא רק כפי שענין השבת הוא בפני עצמו, אלא) גם כפי שענין השבת פועל על ימות החול ועובדין דחול220 – שזהו תוכן מארז"ל "כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו",

כולל גם שענין זה הוא במקום תענית (שגם ענין התענית שייך לימות החול, ולא ליום השבת, שהרי בשבת אסור להתענות אפילו תענית של תשובה (מלבד תענית חלום))221, כדברי רבינו הזקן, שבדורותינו אלו אין הזמן גרמא לענין התענית (שקשור עם ימות החול), אלא לעבודה של שבת – בבחי' "טועמי' חיים זכו"222 – שזוהי העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" ע"י לימוד פנימיות התורה, שזהו ענין ספר התניא והביאורים שעליו,

והיינו, שלימוד פנימיות התורה אינו ענין בפ"ע, אלא פועל על כל מחשבה דיבור ומעשה בפועל, ועד שפועל ש"מוחלין לו על כל עוונותיו", ועד שנעשה רצוי כמו קודם החטא, ואדרבה – באופן נעלה יותר.

לב. וכשם שלאחרי סיום תושבע"פ במאמר "כל השונה הלכות כו'" חוזרים ובאים עוה"פ להתחלת העבודה ד"קורין את שמע בערבין" – כך גם לאחרי סיום ספר התניא בענין השבת בתכלית העילוי, הן בחיצוניות והן בפנימיות כו' (שבזה נכללת גם העבודה דימות החול, כמארז"ל223 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"), חוזרים ובאים עוה"פ להתחלת העבודה, מ"דף השער" דספר של בינונים:

גם לאחרי שכבר למד את כל הענינים דספר התניא (שנכתב ל"אנ"ש דמדינתנו וסמוכות שלה .. אשר שואלין בעצה .. בעבודת ה'", כמבואר בהקדמה) – אין לו לחשוב שהוא כבר בבחי' "כלי שנגמרה בטהרה"224, אלא צריך לחזור ולהתחיל עוה"פ מהתחלת "ספר של בינונים" (ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"225), מתוך ידיעה ש"קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

ואין לו להתיירא שמא יתברר שזוהי "דרך ארוכה", כי, לאמיתו של דבר הרי זו "דרך קצרה", כיון שישנו הענין ד"בעזה"י", אשר, "בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין"226, וכפי שמבאר בהקדמה ש"ביודעיי ומכיריי קאמינא", "ואליהם בקשתי שלא .. להתנהג בענוה ושפלות של שקר", אלא לבאר את הדברים גם ל"מי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו", וגדול שכרם, כ"מארז"ל227 ע"פ228 מאיר עיני שניהם ה'".

ולכן צריך רק להתייגע בעבודה, ואז מובטח לו ש"קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו .. בדרך ארוכה וקצרה", כיון שזהו "בעזר השם יתברך".

[נערכו "שבע ברכות" של אחד התלמידים, ואח"כ ניגנו "עוד ישמע"].

* * *

לג. דובר כמ"פ שכל הענינים שרצו ורוצים ומקווים – הרי זה מכל אחד ואחת בישראל,

ולא כדעת הטועים ואומרים שבנוגע לאיש ואשה יש חילוקים דמעלה ומטה229, ולכן לוחמים כאילו צריכים לשנות בתורה ח"ו כדי להשוות את מעמד האשה ולהעלותה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיא ע"פ שו"ע,

אלא אדרבה: כשם שבמתן-תורה הי' הסדר באופן ד"כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים230, וכמבואר בארוכה במדרש231 שהי' ציווי מיוחד מהקב"ה, נותן התורה, למשה רבינו, שנתינת התורה תהי' לאחרי ההכנה באופן שהתחלת הדיבור היא לנשים תחילה ואח"כ לאנשים – הנה גם כאשר התורה נמשכת והולכת עם בנ"י בכל הדורות עד לימינו אלו (שזהו באופן שהתורה הזאת לא תהי' מוחלפת עד סוף כל הזמנים כיון שהתורה היא נצחית, כמ"ש הרמב"ם232), הרי זה בסדר ד"כה תאמר לבית יעקב" ואח"כ "לבני ישראל".

וכפי שרואים גם בפשטות, שכאשר צריכים להעמיד ולקיים בית ישראל, הרי זה מתחיל מ"עקרת הבית"233 – שזהו התואר שניתן (לא לבעל, אלא) לאשה דוקא.

לד. וכן הוא גם בהשייכות של הנשים לענין "פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי", שבשביל זה צריך להיות "העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור":

בנוגע לעסק בגמ"ח – איתא בגמרא במסכת תענית234 שהצדקה שנותן הבעל אינה פועלת במהירות כ"כ כמו הצדקה שנותנת האשה.

ועד"ז בנוגע לעסק בתורה ותפלה עם הציבור (נוסף על החיוב של הנשים עצמן בתורה235 ובתפלה236):

לכל לראש – כדי שלימוד התורה יהי' בטהרה, צריך לישא אשה237.

ועוד זאת:

כדי שלימוד התורה יהי' כדבעי, מתוך מנוחת הנפש ללא טרדות ובלבולים מהעולם שמחוץ הימנו – כפי שמצינו במסכת עירובין238: "אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי" (אפילו ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי, שלא הייתי שונה כמו ששניתי),

ועד"ז בנוגע לתפלה, שדורשת מנוחה וישוב הדעת עוד יותר מאשר לימוד התורה, כפי שמצינו בסוגיא הנ"ל במסכת עירובין ש"הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים" (שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך), וכפי שמונה הרמב"ם239 את כל התנאים (ועד שיש עשרה תנאים240) הדרושים שתהי' התפלה כדבעי (מתוך כוונה כו', "דע לפני מי אתה עומד"241) ותמלא את תפקידה,

יש צורך בפעולתה של האשה, עקרת-הבית – שלא זו בלבד שאינה מבלבלת אותו בדרישות ובקשות כו', אלא אדרבה – שדואגת לכל צרכיו, כמארז"ל242 "כתיב243 אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם .. אדם מביא חיטין חיטין כוסס" (בתמי'), אלא האשה עושה מהם מאכל אדם, ועד"ז בנוגע לשאר צרכי הגוף וכיו"ב, שצריך לסלק מחשבתו מהם כדי שיוכל לעסוק בתורה ולהתפלל כדבעי.

לה. וזהו גם מה שמצינו בשיחות רבותינו נשיאינו, וגם במאמרים, הפלאת גודל האחריות המוטלת על עקרת-הבית בנוגע לחינוך הילדים,

– כולל גם גודל הזכות שבזה, על יסוד מאמר הגמרא244: "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". ויש להוסיף בזה, שבנוגע לבעל יכול להיות שיהי' הלימוד שלא לשמה, בגלל שמתערבת איזו פני' צדדית כו', שאז התורה (או התפלה) אינה בשלימותה; אבל הנשים, כיון שלהן לא נוגעת הפני' של הבעל, הרי השכר שלהן הוא עוד יותר מאשר אצל הבעל. –

ובזה גופא – לא רק חינוך הבנים, אלא גם חינוך הבנות229,

וכפסק והוראת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע245, אביו של רבינו נשיאנו, שגם בלידת בת אומרים בנוסח הברכה "לגדלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים", גם (ואדרבה: לכל לראש) "לתורה", ע"פ מארז"ל הנ"ל.

לו. וענין זה קשור במיוחד עם גאולת רבינו הזקן:

ידוע הסיפור246 אודות ה"פדיון" שפעלה בתו של רבינו הזקן, בשעה שנתעורר עליו קטרוג כו', באמרה, שהיא תחליף אותו כו'. ולאחרי כן, הנה גם כעבור כמה שנים נמשך עדיין הקטרוג, עד להמאסר, ולאח"ז – הגאולה.

וכל זה הי' לאחרי פעולתה של אשה כשרה בישראל, שעשתה כל התלוי בה כדי שישאר המקור של תורת החסידות, וגם יומשך אח"כ בפועל.

וזוהי גם הוראה לכל הדורות שלאח"ז – ככל פרטי המאסר והגאולה והענינים השייכים לזה – שמתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה יעשו הבנות שבישראל, וכן הבנים שבישראל, כל אחד ואחת מהם, את המוטל עליהם, ובסדר ד"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", הנשים ואח"כ האנשים, כמו במ"ת, ובאופן כזה לילך לקבל פני משיח צדקנו, בבנינו ובבנותינו ובנערינו ובזקנינו247, בעגלא דידן.

[נערכו "שבע ברכות" של אחד התלמידים, ואח"כ ניגנו "עוד ישמע"].

* * *

לז. ואחרון אחרון חביב:

ובהקדמה – שכיון שמרובה מדה טובה ממדת פורענות248, היפך הטוב, הנה כשם שנזכר לעיל (ס"ח) שכדי לצאת ממצב של טומאה צ"ל הטבילה במים באופן שאפילו שערה אחת לא תישאר מחוץ למים, הרי מובן שכן הוא גם במדה טובה, שכאשר מתחיל ענין של גאולה, הרי זה נמשך במהרה – מהרה דידן – עד לגאולה האמיתית והשלימה, כי כבר בטל ענין ההעלם וההסתר, מאחר שאינו יכול להעלים ולהסתיר במילואו.

וכפי שהי' במאסרו וגאולתו של רבינו הזקן – שאף שלאחר הגאולה הי' לכאורה מעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"249, כידוע שאפילו לאחרי השחרור מן המאסר היו רדיפות הן ברוחניות והן בגשמיות, ורק תורת החסידות יצאה בנצחון גדול וגלוי, בריש גלי, ובאופן ד"בשלום" – הרי אז היתה הבשורה וההתחלה ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שעי"ז קא אתי מר דא מלכא משיחא.

ועד"ז בנוגע לדורנו זה עד לשנים הכי אחרונות:

כאשר "הנצנים נראו בארץ"250 – החסידים וההולכים בעקבותיו שהיו תחילה במאסר ושבי', וזה כבר כמה שנים שיצאה הכתה הראשונה, ונתקיים אצלם "ופרינו בארץ"251, ובהמשך לזה מתחילה גם היציאה של הכתה השני' והשלישית – הרי זו כבר התחלה מיידית של הגאולה האמיתית והשלימה,

והיינו, לא ח"ו באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" – מצב זה הי' כבר לפני כמאה ושבעים שנה – אלא באופן של גאולה כפשוטה, כאמור כמ"פ שצריכים משיח בשר ודם למטה מעשרה טפחים, וגאולה למטה מעשרה טפחים, גאולה כפשוטה מגלות הגוף, "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", ועד – באופן ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"252, בראי' חושית בעיני בשר.

וזוהי גם הבשורה בהנוגע לתושבי כפר חב"ד253 בהוה ובנוגע לתושבי כפר חב"ד בעתיד, ובהנוגע ליוצאים מן המיצר אל המרחב מעבר לגבול, ובהנוגע ליוצאים מן המיצר אל המרחב שנמצאים לעת-עתה מעברו השני של הגבול – שבעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה ובחסד וברחמים, יומשך הענין ד"פדה בשלום (דוקא) נפשי", ולא רק יחידים, אלא "ברבים היו עמדי", שיצאו בקהל רב – "והוי' בראשם"254 – לקראת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שינגנו ניגון, ואח"כ – ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ה' פעמים), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

לח. השנה היא שנת המאה וחמישים להסתלקות-הילולא של רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה.

וכיון שעד כ"ד טבת נשאר קצת יותר מחודש – הרי יכולים עדיין לחטוף ולהוסיף בלימוד תורתו, וגם (כיון שתורתו היתה – ככל התורה כולה, וביתר שאת – באופן של לימוד המביא לידי מעשה) בהליכה בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו255.

ובודאי יחטפו וינצלו את הזמן עד כ"ד טבת במילואו, ומתוך שמחה וטוב לבב, ועד לאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"256 בענינים הרוחניים ובענינים הגשמיים, באופן ד"נחלה בלי מצרים"257.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין"].

______ l ______