בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ג.
בלתי מוגה
א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה היושבת בגנים גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
ב. מחרתו של יום הש"ק זה – מוצאי ש"ק – הוא יום ההילולא של אדמו"ר הזקן.
ובהקדמה – שאע"פ ש"אין שבת מכינה ליו"ט"1 ומכש"כ לחול, הרי ביחד עם זה לאידך מצינו בנוגע ליום השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"2, היינו, שמיום השבת נמשכים כל ההמשכות – הן בגשמיות והן ברוחניות – על כל ימי השבוע הבא.
והענין בזה – שהכנה גשמית לצורך הענינים (הגשמיים או הרוחניים) של ימות החול, אסורה בשבת; אבל הכנה רוחנית שעל ידה יתוסף בהמשכה מיום השבת לימות החול (הן ברוחניות והן בגשמיות) – מותרת ביום השבת.
ומזה מובן גם בנוגע להכנה הרוחנית ליום ההילולא של אדמו"ר הזקן בכ"ד טבת – שצריכה להיות ביום הש"ק זה3.
פעם אחת, בצאת אדמו"ר הזקן מחדרו, שמע את זוגתו הרבנית משוחחת עם כמה נשים, ואומרת אודותיו: "מיינער זאָגט".
– איתא בספרים5 שאשה לא תקרא את בעלה בשמו, מפני כבודו. ועאכו"כ כשמדובר אודות אדמו"ר הזקן, שהי' נשיא בישראל. ולכן לא קראתו זוגתו הרבנית בשמו, אלא אמרה "מיינער". –
ויאמר אדמו"ר הזקן – בניגון, כדרכו: "מיט איין מצוה בין איך דיינער, מיט מצוות וויפעל איז מען דעם אויבערשטנ'ס" (עם מצוה אחת – הנני שלך, עם קיום המצוות – עד כמה אנו של הקב"ה), ונשען על מזוזת הפתח, און האט זיך פאַר'דביקות.
כשנתעורר מדביקותו אמר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה"6, ע"י בנות ציון נעשית היציאה ("צאינה") מהגבלת הכלי, והראי' ("וראינה") באלקות ("במלך שלמה", "מלך שהשלום שלו"7).
ד. ויש לבאר סיפור זה ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר8 – אודות אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכאשר ראה מאורע מסויים (שגם אחרים ראוהו), ביאר תוכנו בעבודת ה':
תורת החסידות מלמדת לקחת את הפנימיות של כל דבר, גם דבר פשוט, וללמוד מזה הוראה בעבודה.
וכיון שכן, הרי לא יפלא אשר מתיבה אחת ששמע אדמו"ר הזקן מזוגתו הרבנית, ניתוספו ענינים בתורת החסידות, בניגונים ובעבודה.
ה. וביאור הדברים:
מבואר בחסידות9 ש"מצוה" היא מלשון צוותא (וחיבור), היינו, שע"י קיום המצוות נעשה צוותא וחיבור של האדם שמקיים המצוה עם הקב"ה, מצַוה המצוות.
והמשל לזה10 – מחכם גדול המצוה לאיש פשוט לעשות איזה דבר עבורו: חכם גדול שכל מהותו הו"ע החכמה והשכל – הרי איש פשוט שאינו עוסק במושכלות, לא זו בלבד שאינו תופס מקום אצלו, אלא עוד זאת, כאילו אינו בעולם כלל, שכן, אצל חכם גדול, מציאות שאינה שכל אינה נחשבת למציאות כלל. אמנם, כאשר החכם מצַוה לאיש פשוט לעשות איזה דבר בשבילו, והאיש הפשוט מקיים את ציווי החכם – אף שמקיימו לפי כחו – אזי נעשה צוותא וחיבור בין האיש הפשוט להחכם גדול.
ודוגמתו בנמשל בנוגע לקיום המצוות – שאע"פ שמציאות הנבראים אינה בערך כלל אליו ית', וגם קיום המצוות שלהם אינו אלא לפי כחם, מ"מ, נעשה עי"ז צוותא וחיבור עם הקב"ה.
ומזה מובן גם בנוגע לצדיקים שדומין לבוראם11:
כשם שבנוגע להקב"ה, אף שהנבראים אינם בערך אליו כלל, מ"מ, כאשר מקיימים מצוותיו של הקב"ה, לפי כחם, נעשים בצוותא ו(יתירה מזה ב)חיבור עם הקב"ה – כך גם בנוגע לצדיקים, אף שאין אנו בערך אליהם כלל, ומצד גודל מעלתם אין לנו שייכות אליהם, מ"מ, ע"י לימוד תורתם שבה הכניסו את עצמותם12, הרי, עם היות שאין אנו מבינים את המאמרים אלא לפי השגתנו בלבד, נעשה עי"ז צוותא וחיבור עם בעל המאמר, ועד שנעשים "זיינע" (שלו) – כלשון אדמו"ר הזקן בסיפור הנ"ל: "דיינער".
ו. וענין זה מודגש במיוחד בנוגע ללימוד ספר התניא13:
כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב במכתבו הידוע14 ש"ספר התניא הוא ספר התורה שבכתב בתורת חסידות חב"ד". כלומר: כשם שבגליא דתורה יש תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כך יש גם בתורת החסידות תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, וה"תורה שבכתב" דתורת החסידות הוא ספר התניא.
ובתושב"כ – הן בתושב"כ כפשוטו, חומש, והן בתושב"כ דתורת החסידות, ספר התניא – מודגש ביותר שההבנה שלנו אינה אלא לפי השגתנו בלבד, כפי שממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב הנ"ל15: "התניא הוא כחומש. כל ישראל, מגדול שבגאונים עד הקטן שבקטנים, לומדים חומש, וכל אחד לפי ערכו יודע מה שיודע, ואין שום אחד יודע מאומה, וכל הגדול יותר יודע יותר הפלאת המושג".
ובכן: אע"פ שהלימוד שלנו בספר התניא אינו אלא לפי השגתנו בלבד, מ"מ, ע"י לימוד התניא בכל יום – ע"פ ה"מורה שיעור" שסידר כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמוד תניא בכל יום (שורות אחדות עכ"פ) – נעשה צוותא וחיבור עם נשיאינו הגדול, אדמו"ר הזקן (שהי' נשמה חדשה16), שהכניס את עצמותו בספר התניא.
ז. ועוד כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב הנ"ל17:
"סיפר בן רבינו (אדמו"ר האמצעי) .. (ש)בגלל המסירת נפש הלזו (של רבינו הזקן) על תורת החסידות, פסקו בבי"ד של מעלה, אשר בכל ענין של תורה יראת שמים ומדות טובות תהי' יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה".
ומובן, שכאשר לומדים תניא בכל יום (שורות אחדות עכ"פ) נעשים בכלל "הולכי בעקבותיו" (של אדמו"ר הזקן),
– ויש לבאר דיוק הלשון "הולכי בעקבותיו"18, שעם היות ה"עקב" דרגא היותר תחתונה באדם, הרי לאידך, יש מעלה בהעקב דוקא, שהוא בטל להנפש וקשור עם הנפש יותר מכל שאר האברים (כמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שיצא לאור זה עתה19). ודוגמתו בנדו"ד, שעם היות הלימוד שלנו לפי השגתנו בלבד, בחי' עקב, נעשה עי"ז צוותא וחיבור עם העצם של אדמו"ר הזקן –
ובמילא, בכל ענין של תורה יראת שמים ומדות טובות, תהי' ידם על העליונה.
ח. והמכוון ב"ידם על העליונה" הוא לא רק לגבי מנגד שמבחוץ (שכאשר ישנו מנגד מבחוץ, תהי' ידו על העליונה לנצחו), אלא גם לגבי ה"מנגד" שבו גופא, אשר לפעמים יכול להיות שהמנגד שבו יהי' גדול יותר מאשר המנגד שמבחוץ.
– מספרים אודות החסיד ר' שמואל מונקעס, שבבואו בפעם הראשונה לליאזנא, הגיע באמצע הלילה, כאשר כל בתי העיירה היו שרויים בעלטה, ובחפשו מקום ללון, הבחין שבאחד הבתים מאיר עדיין אור. – הי' זה ביתו של אדמו"ר הזקן. דפק ר' שמואל בדלת, ונכנס לביתו של אדמו"ר הזקן, באמרו שרוצה ללון כאן. אמר לו אדמו"ר הזקן: וכי לא מצאת לך בית אחר היכן ללון בו? השיב לו ר' שמואל: גם בית זה הוא בית יהודי. אמר לו אדמו"ר הזקן: אקרא איפוא את הגוי שיגרש אותך. נענה ר' שמואל ואמר: "רבי, מיין גוי איז גרעסער פון אייער גוי"!... ומזה התחילה התקשרותו של ר' שמואל מונקעס אל רבינו הזקן.
וזהו המכוון ב"ידם על העליונה" – שיהי' הנצחון על המנגד שבו, הגוי שבו, לבטלו מכל וכל,
ועי"ז יתבטל במילא גם המנגד שמבחוץ – כיון שכל מציאותו באה מהמנגד שבו.
ולהעיר, שענין זה (שמציאותו של המנגד שמבחוץ באה מהמנגד שבו) אינו רק ע"פ חסידות, אלא זוהי גמרא מפורשת: בנוגע "להתגרות ברשעים" – מחלקת הגמרא20 בין "צדיק גמור" שמותר לו להתגרות ברשעים, ל"צדיק שאינו גמור", שאסור לו להתגרות ברשעים, שכן, "רשע .. צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע". ונמצא, שהאפשרות להיות "רשע בולע צדיק" אינה אלא מצד ה"רשע" שבו ("זיין אייגענער רשע"), שאינו צדיק גמור. ומזה מובן שכאשר בטל המנגד שבו, אזי נתבטל בדרך ממילא המנגד שמבחוץ.
* * *
ט. בנוגע לאורחים – מצינו שיש להם שייכות לשבת:
א) מסופר בגמרא21 "רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו לי' תלת סאוי טחיי (רקיקין טחין פניהן בשומן אלי' או בשמן), א"ל מי הוה ידעיתון דאתינא, אמרו לי' מי עדיפת לן מינה" (כלום אתה חשוב לנו מן השבת, לכבוד שבת הכנום, ולא היינו יודעים שתבוא).
ומזה שנתנו לאורח מאכל שהכינו לכבוד שבת, מוכח, שאורח יש לו שייכות לשבת.
ב) בנוגע לשבע ברכות במשך כל שבעת ימי המשתה (נוסף על השבע ברכות שמברכים בשעת נישואין), כשיש פנים חדשות22 – הרי שבת עצמה נקראת פנים חדשות23.
ומזה מובן שאורח – פנים חדשות – יש לו שייכות לשבת.
י. וביאור השייכות של אורח לשבת:
החילוק שבין ששת ימי החול ליום השבת הוא – שבששת ימי החול עוסקים בענינים גשמיים, ואילו ביום השבת עוסקים בענינים רוחניים.
ובפרטיות יותר:
בנוגע לבעלי עסק החילוק הוא בפשטות – שבימי החול עוסקים בעניני מסחר וכיו"ב, הקשורים עם ל"ט מלאכות שהם עובדין דחול, ואילו ביום השבת בטלים מההתעסקות בענינים אלו ומתפנים לעסוק בענינים רוחניים, לימוד התורה (דף גמרא, עין יעקב, פרק תניא, מאמר חסידות), ועבודת התפלה.
ובנוגע ליושבי אוהל, שגם במשך ימי החול עיקר עסקם בלימוד התורה, החילוק הוא – שבימות החול עיקר לימודם בחלק התורה שבו מדובר אודות ענינים גשמיים, נגלה דתורה, וביום השבת לומדים חלק התורה שבו מדובר אודות ענינים רוחניים, פנימיות התורה24.
והטעם שבימי החול עוסקים בענינים גשמיים וביום השבת בענינים רוחניים, הוא, לפי שכן הוא למעלה – שהתהוות שמים וארץ היתה בששת ימי המעשה, ובשבת נאמר25 "ויכולו השמים והארץ גו'", וכמ"ש26 "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".
וכיון שלפני השבת וגם לאחרי השבת עוסקים בענינים גשמיים, ורק בינתיים – במשך יום השבת – בטלים מההתעסקות בענינים גשמיים ומתפנים לעסוק בענינים רוחניים, והיינו, שבעצם שייך האדם לענינים גשמיים, אלא שלפי שעה פועל על עצמו "שלא להרהר כלל בעסקיו, אלא יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'"27, אף שבעצם אינו אוחז בזה ("ער האַלט ניט דערביי") – נמצא, שביום השבת הרי הוא בבחינת "אורח".
ועי"ז שביום השבת נמצאים במעמד ומצב של אורח, פועלת ההתעלות שביום השבת על ימות החול שגם בהם יהי' "שבת'דיקער", והיינו, שגם בשעה שעוסק בעניניו הגשמיים, לא יהי' שקוע לגמרי בזה28.
יא. ומזה מובן גם בנוגע ל"אורח" שמגיע לכאן – שאצלו הרי זה מעמד ומצב של שבת,
– אחד החסידים29 שהגיע אל כ"ק מו"ח אדמו"ר מלעמבערג לאטוואָצק, ביקש שהרבי יאמר "חסידות". וכשאמר הרבי שזמן אמירת חסידות הוא ביום השבת, השיב החסיד, שבבואו אל הרבי הרי זה אצלו שבת. בשמעו את דבריו, קרא הרבי את חאַטשע30, ואמר לפניהם מאמר חסידות! –
וכיון שכן, הרי במשך זמן היותו כאן, עליו לפנות ולרוקן את עצמו ולצאת מכל ההגבלות שיש לו בהיותו בביתו מצד הסביבה כו', ולדוגמא: להיותו עשיר ומכובד, "אַ מזרח איד", צריך להיות לבושו באופן מסויים, ואין זה מתאים שיהי' לו עסק עם בחורי ישיבה, וכיו"ב בשאר הגבלות.
יש לייקר את הזמן שנמצאים כאן, אשר, עם היותו זמן קצר, יכולים לפעול בו יותר ממה שיכולים לפעול במשך זמן ארוך בהיותו בביתו, כיון שבהיותו כאן אינו מוגבל בכל ההגבלות שמוגבל בהיותו בביתו.
והזמן שנמצא כאן יפעל גם על משך הזמן שיחזור לביתו, שגם אז לא יהי' מושקע כו'3, ויהי' ניכר עליו היותו חסיד ליובאַוויטש,
– ע"ד הסיפור31 שר' שמואל מונקעס עם קבוצה של חסידים חזרו פעם מהתוועדות (בהיותם "אויפגעלייגט"...) דרך ביתו של רבינו הזקן. קפץ ר' שמואל ונתלה על שער החצר, כשרגלו תפוסה למעלה וראשו למטה. פנו אליו חבריו החסידים ושאלוהו: שמואל, או ר' שמואל – כפי שנהגו לקרותו – מה פשר מעשה-קונדס זה?! והשיב להם: בנוהג שבעולם שכאשר עוברים על יד "חייט", רואים שתלויים "מספריים", על יד "סנדלר" תלוי' "נעל", וכיו"ב. וכמו כן כשעוברים על יד ביתו של הרבי, צריכים לראות שתלוי "חסיד"... –
ע"ד האמור לעיל שיום השבת פועל על כל ימות החול שגם בהם יהי' במעמד ומצב נעלה יותר.
יב. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת שחוק:) אין כוונתי לומר מוסר, שכן, אמירת מוסר אינה דרכה של ליובאַוויטש32, כי, נוסף לכך שחבל על הזמן, הרי מוטב לפעול על הזולת בדרך של קירוב, ע"י טפיחה על השכם.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לא' האורחים ואמר:)
אין הכוונה שבשובכם לביתכם אין לכם לעסוק בענינים גשמיים. – יתן לכם השי"ת גשמיות, ותראו "קונץ" שביכלתכם לעשות מזה רוחניות, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר33 בשם אדמו"ר הזקן שהקב"ה נותן לבני ישראל גשמיות, ובני ישראל עושים מהגשמיות רוחניות;
אמנם, כדי שתוכלו לעשות מהגשמיות רוחניות, העצה לזה, שבמשך הזמן הקצר שהנכם נמצאים כאן תתפנו לגמרי מענינים גשמיים ותעסקו אך ורק בענינים רוחניים, ואז, גם בשובכם לביתכם יהי' ניכר עליכם היותכם "אַ ליובאַוויטשער",
– דבר המתבטא בין השאר גם באופן ההנהגה34 כאשר מגיע "משולח"3... ולא עוד אלא שכאשר עובר משך זמן וה"משולח" לא הגיע, הרי הוא בעצמו שולח אחריו ומזמין אותו שיבוא, כיון שהוא (והעיירה כולה) מרגיש את עצמו מדוכדך ("פאַראומערט") מרוב בדידות –
ואז עושים מהגשמיות שנותן הקב"ה – רוחניות.
* * *
יג. על הפסוק "לך ואספת את זקני ישראל" שבפרשת השבוע35 – אמרו חז"ל36 "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל".
ובהקדמה – שלכאורה אינו מובן השייכות ד"זקני ישראל" ל"ישיבה", הרי בישיבה לומדים תלמידים צעירים דוקא, ולא "זקני ישראל"?!
ואף שיש לפרש ש"זקני ישראל" קאי על "זקן שקנה חכמה"37, מ"מ, כיון שיש גם מקום לפרש "זקני ישראל" כפשוטו, הרי, כשכוונת הכתוב היא ל"ישיבה" שבה לומדים צעירים, הי' הכתוב צריך לומר לשון כזה שאינו נותן מקום לטעות שמדובר אודות זקנים כפשוטם, ולא אודות בני הישיבות?!
והביאור בזה – בפשטות:
כאשר הקב"ה אומר למשה רבינו "לך ואספת את זקני ישראל גו'", "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו גו' נלכה נא גו'"38 – הרי מובן וגם פשוט שלמלך מצרים הולכים עם הזקנים; לא עם תלמידי הישיבות, אלא עם ה"הנהלה".
אמנם, בפסוק זה מרומז גם ש"לא פרשה ישיבה מהם", דכיון ש"אם אין גדיים אין תיישים"39, הרי העובדה שישנם "זקני ישראל" מוכיחה שישנם "ישיבות" שמהם גדלו "זקני ישראל", שאותם לקח משה רבינו עמו בלכתו אל פרעה להוציא את בנ"י ממצרים.
יד. וזהו40 גם מ"ש41 "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גשנה", ומפרש רש"י בשם המדרש42 "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה":
כאשר הקב"ה צוה ליעקב לילך למצרים, דאג יעקב מקודם לכן – "לפניו" – שיהיו שם ישיבות. למרות שהקב"ה הבטיחו שילך עמו, כמ"ש43 "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" – השתדל יעקב להכין לפני כן ישיבות, ורק אז הלך למצרים יחד עם הקב"ה, משום שהישיבות הן יסוד קיום בני ישראל.
הישיבות שיסד יעקב אבינו התקיימו בכל משך הזמן שהיו בני ישראל במצרים, כנ"ל ש"מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל".
בכל הזמנים ובכל המקומות בהם היו בנ"י, אפילו בגלות מצרים שהיתה גלות קשה מאד, היו ישיבות בהן ישבו ולמדו תורה, שכן, כאמור, הישיבות הן יסוד קיומו של עם ישראל.
טו. גלות מצרים היתה הגלות הקשה ביותר מכל הגלויות, אפילו מהגלות הנוכחית – מצד כמה ענינים:
א) גלות מצרים היתה לפני מתן תורה. אף שגם אז למדו תורה, כנראה ממאמרי רז"ל רבים, ובכללם מאמר זה גופא ש"מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם", מ"מ, כיון שלימוד התורה שלהם הי' בכח עצמם, הרי המקום היותר נעלה שבכחו של נברא להגיע אליו – אינו אלא עד שורש הנבראים, ולא למעלה מזה44.
ב) גלות מצרים היתה הגלות הראשונה של עם ישראל, ולכן הי' קשה מאד לסבול אותה. כפי שרואים באדם שאירע לו אסון רח"ל, שבפעם הראשונה קשה לו מאד לסבול אותו, ואילו כשנשנה אסון זה רח"ל, אין זה קשה כל כך, לפי שכבר "הורגל" לכך.
ג) במצרים היו כל בנ"י ביחד. משא"כ בגלויות שלאח"ז – "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות"45. כשיהודים נמצאים במקומות שונים, הרי כאשר מייסרים יהודים במקום אחד – ניתן ליהודים במקום אחר לתפוס את הנשימה ("איבערכאַפּן דעם אָטעם"), וגם, לעזור ליהודים הנמצאים במצב הקשה. לעומת זאת במצרים, היו כל ישראל במקום אחד ותחת ממשלה אחת.
ד) מצרים היתה ארץ קשה מאד, שאפילו עבד46 לא הי' מסוגל לברוח משם, וכאן היו צריכים לצאת ממצרים ששים רבוא איש לבד מנשים וטף.
בכל זאת, מבלי הבט על כל הקשיים, לא פרשה ישיבה מהם. תמיד היו ישיבות בהם ישבו ולמדו תורה.
טז. כבר דובר פעמים רבות שהתורה אינה ח"ו ספר היסטורי', אלא כל ענין וסיפור, ואפילו כל אות שבתורה, מהווים הוראה לכל זמן ולכל מקום.
יש כאלה הטוענים, שעתה אין הזמן מתאים לקיום ישיבות. במצב קשה שכזה די גם ב"תלמוד תורה", ואם כבר ישיבות – לא ישיבות כפי שהיו בעבר כו'.
על כך היא ההוראה מגלות מצרים: שם, במצרים, הי' המצב קשה הרבה יותר מאשר עתה, ובכל זאת לא ערכו חשבונות ולמדו תורה. יתר על כן: לא זו בלבד שלא ערכו חשבון מהמצב הקשה של הגלות, אלא שגם אף לא ערכו חשבונות לאיזו דרגא מגעת התורה, אם לשורש הנבראים, או למעלה מזה. וא"כ, בימינו כשהגלות קלה הרבה יותר מאז, ולימוד התורה נעלה הרבה יותר מאז – ודאי שאין לערוך חשבונות, ויש צורך בישיבות.
יז. וכן הוא בנוגע להחזקת ישיבות:
יש מי שטוען שעתה מצבו דחוק – דוחק במוח ודוחק בכיס – ורק כאשר יאכל, ישתה ויישן כל צרכו, וירווח לו בכיסו, אזי יתן לישיבה, ואף יבצע מסירת נפש ויתן את ילדיו לישיבה עד גיל שלש עשרה שנה.
צריכים לומר לו: מצרים היתה גלות קשה יותר. אפילו תבן משלהם לא הי' לבנ"י, והי' עליהם לשוטט במדינה זרה לחפש תבן, בשעה שהנוגשים עמדו עם שוט על הראש ועל הכתף47, ולמרות זאת – תבן משלהם לא הי' להם, אבל ישיבות החזיקו.
יח. בגמרא48 יש דיון, היכן גרוע יותר לאדם לעבור – ברחוב של זונות או ברחוב של עבודה זרה. לכאורה יש להבין: המעבר ליד זונות אינו רצוי מצד הראי', כיון שגם ראי', אפילו ללא הרהור – מעוררת, כידוע49, אבל מה איכפת המעבר ליד עבודה זרה? הטעם של ראי' אינו שייך לכאן, שהרי מה יראה מלבד עצים ואבנים? אך הטעם הוא: כל דבר משפיע על האויר שמסביב לו, ובמקום שנמצאת טומאה, יש באויר זה המשכת הטומאה, ואויר זה עלול להשפיע על האדם50.
כלפי מה הדברים אמורים?
אויר הרחוב, בו שוררת הדעה שאין זמננו מתאים לישיבות – השפיע גם על חלק מתלמידי הישיבות.
יש תלמידים הטוענים, שקשה להם ללמוד כפי הראוי, מפני שהם חייבים תחלה להבטיח לעצמם פרנסה51. אין ביכלתו ללמוד בשלוה מפני שדוחקת במוחו המחשבה: במה יפרנס את ילדיו שהקב"ה יתן לו לאחר שיגיע לעונת השידוכים, ויעסקו בדבר, וימצא את בת זוגו, וישתדך, וינשא, ואח"כ יוולדו ילדים בשעה טובה ומוצלחת. כן דואג הוא מה ישאיר להם לאחר מאה ועשרים שנה. ובמילא יוצא הוא לרחוב – עכ"פ כח ההעמקה שלו יוצא לרחוב – וחושב על "תכלית" של פרנסה52.
מנין באה הרגשה כזו לתלמידי ישיבות? – מאויר הרחוב, כנ"ל, שכן למרות שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר53 שהקרח (בארה"ב) כבר ניזוז ("די אַייז האָט זיך שוין גערירט") – הרי עדיין יש חילוק ומרחק בהקרח בין היותו ניזוז לבין היותו רותח ב"הוי' אלקיך אש אוכלה הוא"54. נוסף לכך נותרו גם שיריים מן העבר, וסוג זה של תלמידים סופג מן השיריים הללו.
יט. יש אמנם לימוד זכות עליהם, שהדבר בא בגלל האטמוספרה של הסביבה, אבל, לא כך צריך להיות, וגם על זה ישנה הוראה מהנ"ל:
במצרים – נוסף על כך שהיתה גלות קשה כאמור, היו בני ישראל דחוקים ולחוצים כל כך עד שלא קלטו כל מחשבה ע"ד יציאה מן הגלות. בשעה שמשה רבינו הביא את בשורת הגאולה – "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"55, ובכל זאת, הרי אפילו קודם שבא משה ואמר "פקדתי"35, לא ערכו חשבונות מה תהי' ה"תכלית", אלא ישבו בישיבות ולמדו. ומכל שכן עתה לא צריך הראש להיות דחוק מהמחשבה "מה תהא התכלית", וצריכים לשבת וללמוד ללא חשבונות.
ובפרט שעתה העבודה היא קלה הרבה יותר מאז, כידוע56 שר"ב ניצוצות מתוך רפ"ח הניצוצות שנפלו, נתבררו בגלות מצרים, כמ"ש57 "וגם ערב ר"ב עלה אתם", ולא נשארו אלא פ"ו ניצוצות, בגימטריא אלקים, וגם מתוך פ"ו הניצוצות גופא, הרי במשך הזמן ביררו בנ"י, בזיעה ובדם ("מיט שווייס און מיט בלוט"), רבים מהם, ולא נשארו אלא "פכים קטנים" שצריכים עדיין לבררם58.
ובמילא העבודה קלה בהרבה, שכן: א) נשאר רק מיעוט לברר. ב) ישנו הסיוע של הניצוצות שכבר התבררו.
כ. כוונת הדברים – לא לשם אמירת מוסר, כנ"ל (סי"ב) שאין זה דרכה של ליובאוויטש, אלא בנוגע לפועל:
בשבוע הבא59 תתקיים – אי"ה – החגיגה השנתית ("באַנקעט") של הישיבה, ובה תערך מגבית לטובת הישיבה. ובודאי ישתתפו כולם ויתנו עבור הישיבה כו'.
וכאשר מסייעים בהחזקת הישיבות שמתנהלים ברוחן של הישיבות שהיו בזמן האבות ומשה רבינו, הרי נוסף לכך שעי"ז מקבלים חלק בלימוד התורה של תלמידי הישיבות60 – מסייעים בהכנה להגאולה העתידה, כמו שהי' ב"ימי צאתך מארץ מצרים"61, שתלמידי הישיבות נעשו "זקני ישראל" שהוציאו את בנ"י ממצרים.
*
כא. כאן המקום להבהיר איזה ענינים בהמשך להמדובר לעיל:
בנוגע להמוזכר לעיל (ס"י) שיום השבת הוא הזמן ללימוד פנימיות התורה – יכולים לבוא "שפּיץ-חב"ד'ניקעס" ולפרש את הדברים שבשבת לא צריך או "אסור" ללמוד נגלה דתורה.
ולכן, יש צורך להבהיר שאין האמת כן, אלא ודאי שביום השבת יכולים וצריכים ללמוד גם נגלה דתורה (נוסף על אמירת פרק "איזהו מקומן" קודם התפלה), וכמפורש בדברי אדמו"ר מהר"ש62 שביום השבת צריך ללמוד ב' שלישים בנסתר ושליש נגלה.
וכמו כן סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר63 אודות הנהגת אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע,
– ומזה מובן שכן נהג בעצמו. בכלל הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר ממעט ביותר לדבר אודות עצמו, וכשהי' רוצה לספר אודות עצמו, הי' מספר זה אודות אביו –
שגם ביום הש"ק ואפילו ביוהכ"פ, "שבת שבתון"64, הי' לומד את השיעורים הקבועים שהיו לו בכל יום ויום, כולל גם השיעורים בנגלה דתורה (כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהזדמנות אחרת65 סדר השיעורים בפרטיות).
ואף שלימוד נגלה דתורה – חלק התורה שמדבר אודות ענינים גשמיים (כנ"ל ס"י) – קשור עם עבודת הבירורים66, ובשבת בורר אסור67, הרי, ביום הש"ק, גם לימוד נגלה דתורה אינו ענין של בירורים3. וכשם כשהאכילה דיום השבת אינה ענין של בירורים כמו האכילה דימות החול, אלא באופן נעלה יותר68.
כב. כמו כן יש להבהיר בנוגע להמדובר לעיל (סי"ז-כ) אודות הנתינה עבור הישיבה:
מבואר בחסידות69 ש"כסף" ו"זהב" קאי על אהבה ויראה, ואדרבה, אהבה ויראה הם הכסף והזהב האמיתיים.
ובמילא, יכול מישהו לחשוב שהדברים האמורים ע"ד נתינת כסף עבור הישיבה, מכוונים רק לאלה שאינם שייכים לכסף וזהב רוחניים, משא"כ אלה השייכים לכסף וזהב רוחניים – מהם דורשים ענינים אחרים.
מה לו – טוען הוא – ליתן כסף גשמי, בשעה שיכול הוא – בהיותו מהמצויינים שבחסידים גופא – ליתן עבור הישיבה כסף וזהב רוחניים, שהם הכסף וזהב האמיתיים.
צריכים להבהיר איפוא שאין האמת כן, ובשעה שעורכים מגבית, צריכים גם הם (אלה השייכים לכסף וזהב רוחניים) ליתן כסף וזהב גשמיים, ואדרבה: נתינת כסף וזהב גשמיים דוקא – מהוה הוכחה שיש לו כסף וזהב רוחניים, כמובן מתוכן המאמר "אין חכם כבעל הנסיון"70.
*
כג. האמור לעיל (סכ"א-ב) הי' הבהרה בנוגע להענינים שדובר לפנ"ז, ועתה ידובר בנוגע להשייך לאח"ז – כ"ד טבת:
בכ"ד טבת צריך לערוך סיום הש"ס – על החלוקה שהיתה בכ"ד טבת דאשתקד (אע"פ שבשנה זו נערכה חלוקת הש"ס בי"ט כסלו)71. אך מפני הקושי לערוך התוועדות בב' ימים רצופים (הן היום, כ"ג טבת, והן מחר, כ"ד טבת), ייערך סיום הש"ס עתה.
אמנם, בעמדנו ביום השבת לא ייאמר פלפול בנגלה ("זאָגן שבת אַ נגלה פלפול, וועט עס זיין עפּעס אַ מאָדנע הוראה לרבים"), אלא ע"פ חסידות, ובפרט שהענין דלקמן (בסיום הש"ס) ביארו כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' המאמרים שיוצא-לאור עתה72.
כד. בסיום הש"ס שנינו: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר73 הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".
וע"פ הכלל74 בדרשת "אל תקרי כו' אלא כו'", שהדרש אינו שולל את הפירוש הפשוט, אלא מוסיף עליו – הרי ב' הפירושים ("הליכות" ו"הלכות") שניהם אמת, ולא עוד אלא שיש להם שייכות זל"ז, שמהפירוש הפשוט באים להפירוש שע"ד הדרש, כדלקמן.
כה. "הליכות עולם" – קאי על כללות עבודתו של יהודי בבירור העולם, שזוהי תכלית ירידת הנשמה בגוף, לברר ולהעלות את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם. וענין זה נעשה ע"י לימוד התורה – שזהו"ע ד"השונה הלכות".
ובפרטיות יותר:
בתיבת "עולם" יש ג' פירושים75: (א) מלשון העלם, דהיינו הסתר, (ב) מלשון עלם, שפירושו נערות וכח (תוקף), (ג) לשון זמן.
וכל ג' הפירושים שייכים גם להפסוק "הליכות עולם":
ע"פ האמור ש"הליכות עולם" הו"ע בירור העולם – מובנת השייכות לב' הפירושים הראשונים, מלשון העלם והסתר ומלשון תוקף, שהרי בירור העולם קאי לא על עוה"ב אלא על עוה"ז, שבו הוא תוקף ההעלם, והענין ד"הליכות עולם" הוא בירור תוקף ההעלם שבעולם.
והשייכות דפירוש הג', לשון זמן – מובנת ע"פ הדרשה ד"כל השונה הלכות בכל יום":
מהדרש ד"אל תקרי הליכות אלא הלכות", יודעים רק שצריך להיות "שונה הלכות", אבל מניין למדים שצריך להיות "שונה הלכות בכל יום"?
והביאור בזה – שענין זה למדים ממ"ש "הליכות עולם", מלשון זמן, היינו, שלימוד ההלכות ("הליכות" – "הלכות") צריך להיות בכל זמן, וכיון ש"יומי מיפסקי אהדדי"76, ו"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"77, מובן, שלימוד ההלכות בכל זמן פירושו "השונה הלכות בכל יום".
כו. אמנם, ע"פ האמור שע"י לימוד ההלכות נעשה בירור העולם, נמצא, שפירוש הדרש – "אל תקרי הליכות אלא הלכות" – מביא לפירוש הפשוט – "הליכות עולם", בירור העולם, אף שבדרך כלל הסדר הוא להיפך, שהפירוש הפשוט מביא להפירוש ע"ד הדרש.
ויש לבאר זה ע"פ מארז"ל78 "בשעה שעלה משה למרום (לקבל התורה) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה .. תנה הודך על השמים79, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה .. אמר להן למצרים ירדתם .. יצה"ר יש ביניכם וכו'", והיינו, שנתינת התורה למטה היא בשביל בירור העולם דוקא.
ועפ"ז מובן שגם בנדו"ד מביא הפירוש הפשוט לפירוש הדרש – דכיון שלולי הענין דבירור העולם לא היתה התורה ניתנה למטה, ולא היו לנו הלכות התורה,
– התורה היתה ניתנת למלאכי השרת, לנשמות למעלה, או אפילו לנשמות בגופים כפי שהם למעלה, כמובא בדרושי חסידות80 שמתן-תורה הי' יכול להיות באופן שבנ"י יעלו למעלה לקבל התורה, והטעם לכך שמ"ת הי' באופן ד"וירד ה' על הר סיני"81, הוא, בשביל בירור העולם –
נמצא, ש"הליכות עולם" (בירור העולם) מביא להענין ד"השונה הלכות".
*
כז. אמרו חז"ל82 "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – שזהו א' העצות להפטר מהגלות ולהביא את המשיח.
ובכן: המאמר שנאמר לעיל (ד"ה היושבת בגנים) – מיוסד הוא על מאמר ושיחה (בענין המלאכים) שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע באור לכ"ד טבת תרס"ז83. – הכת"י של המאמר לא ראיתי, אבל ישנה הנחה של כ"ק מו"ח אדמו"ר על מאמר זה84 (ואי"ה אחר השבת אתן להעתיקו). והשיחה – נדפסה בספר השיחות תורת שלום85.
כח. בשיחה הנ"ל ביאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מפני מה מגיע להמלאכים שיקבלו מזיו אור כ"ק אדמו"ר רבינו הגדול בג"ע – שזהו לפי שהמלאכים מגפפין ומנשקין את אותיות התורה והתפלה שלמטה כדי להעלותם למעלה86, שהרי הכל צריכים סיוע מלבד ר"ח כו'.
– הכוונה היא לדברי הגמרא87 "בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי, לבר מגורהקא דר' חייא דמנפשי' סליק ונחית".
אמנם, עפ"ז יכולים לחשוב שרבינו הזקן הוא בכלל אלה שצריכים סיוע כו' – הנה על זה המשיך כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע וסיפר סיפור שממנו מוכח שרבינו הזקן לא הי' צריך לסיוע כלל.
וזה דבר הסיפור (שסיפרו גם כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' משיחותיו88 באריכות יותר):
פעם אחת התענה אדמו"ר האמצעי תענית חלום. כשנודע הדבר לרבינו הזקן, הענישו על זה – כיון שדעתו של רבינו הזקן לא היתה נוחה מדרכים כאלה – שלא הניחו להכנס לאמירת דא"ח פעמיים. ואח"כ שאל רבינו הזקן את בנו אדמו"ר האמצעי מה חלמת, והשיבו: בחלומי נהר מים גדול, ומעבר לעבר מונח דף עץ על פני רוחב הנהר, וכ"ק הרב המגיד – לפי המראה שתיאר אדמו"ר האמצעי – עבר על הדף, והתנענע, ואח"כ עבר רבינו הזקן על הדף, ולא התנענע.
– ואמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע: מה צריכים להתענות על זה, לא ידעתי, עפּעס ניט אַזאַ געוואַלדיקע זאַך. עכ"ל. –
והשיבו רבינו הזקן: מה החידוש שלך, הרבי (הרב המגיד) עשה צדיקים, ואנכי עשיתי ת"ל הרבה בעלי תשובה ג"כ.
– ענין זה שרבינו הזקן עשה הרבה בעלי תשובה, הוא ע"ד המאמר89 "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", היינו, שגם אצל צדיקים צ"ל עבודת התשובה. וזהו החידוש של רבינו הזקן, אשר, להיותו נשמה חדשה16, הוצרך לפעול ענין חדש בעולם (שהרי בשביל הגדלת וחיזוק הישנות אין צורך בנשמה חדשה), והוא – כמבואר בחסידות90 ש"העולם טועים לומר (ש)דוקא אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם הם הצריכים לתשובה, והאמת אינו כן כו'", אלא גם אצל אלה שהיו צדיקים כל ימיהם, צ"ל ענין התשובה. –
ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע:
ער מעג האָבן אַ ליכטיקן גן-עדן, ווי מ'זאָגט,
[ולהעיר, שבדרך כלל מדגישים שהעיקר הוא הגילויים דלעתיד לבוא, ולא גן עדן, ואעפ"כ נזכר כאן הענין דג"ע דוקא91],
ער האָט אַ סאַך אידן דערלייכט דעם נפש, באור האמיתי ואור החיים ממקור חיי החיים דעצמות אוא"ס ב"ה92.
[בסיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכל אלה שעדיין לא סיימו את המסכת שלקחו בחלוקת הש"ס אשתקד, יזדרזו לסיים המסכת עד צאת הכוכבים דיום מחר (כ"ד טבת)].
הוסיפו תגובה