בשעה שהקדימו, ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשי"ג

בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשי"ג

(הנחה בלתי מוגה)

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע1. והנה, ידוע שכל הענינים שבאים מלמעלה בדרך אתעדל"ע הם באופן ומעין האתעדל"ת, ועפ"ז מובן שעבודת הקדמת נעשה לנשמע שייך לענין הכתר. והנה2, בענין הכתר יש ב' פירושים, פירוש הא', מלשון סובב ומקיף, וכמו כתרו את בנימין3, רשע מכתיר את הצדיק4, שפירושו מלשון סובב ומקיף, ומשום זה נקראת העטרה שע"ג ראש המלך בשם כתר, מפני שהוא סובב ומקיף את הראש. ופי' הב', מלשון שתיקה, וכמו כתר לי זעיר5, שפירושו שתוק והמתן לי מעט. ושני הפירושים עולים בקנה אחד, דהנה אמרו חז"ל6 סייג לחכמה שתיקה, דכשם שסייג הוא גדר שסובב ומקיף איזה מקום ושטח, כך גם השתיקה היא סייג וגדר ומקיף להחכמה שהיא ראשית הגילוי, והו"ע הכתר שלמעלה ומקיף על חכמה. ובא להשמיענו שלא נאמר שבחכמה נמשך ומתגלה הענין כולו, אלא ישנו ענין שלא בא בגלוי, והוא בבחינת שתיקה, דדבור הוא גילוי לזולתו, ושתיקה הוא למעלה מהגילוי דדבור. וענין זה הוא בבחינת מקיף וסובב לחכמה. ונמצא, שבענין סייג לחכמה שתיקה ישנם ב' הפירושים דכתר, שתיקה וסובב. והענין בזה, דכללות התהוות העולמות הוא ע"י הצמצום ומקום פנוי, ולמעלה מזה הוא העיגול הגדול שלפני הקו, שהוא הכתר כללי ומקיף כללי דכללות העולמות, שאינו בא בגילוי בעולמות. וזהו ענין סייג לחכמה שתיקה, דחכמה היא ראשית ההשתלשלות, וסייג לחכמה, היינו המקיף דהשתלשלות, הוא שתיקה, שהוא בחינת עיגול הגדול שלפני הקו, בחינת הכתר. וכללות הענין דמ"ת, וההכנה למ"ת ע"י הקדמת נעשה לנשמע, הו"ע הכתר, כמו שיתבאר לקמן.

ב) ויובן בהקדם כללות הענין דיצי"מ ומ"ת, שהם תחילת העבודה וסוף ותכלית העבודה, ששייכים זל"ז, כמ"ש7 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, היינו, שיצי"מ, התחלת העבודה, היא הכנה למ"ת, שהוא סוף ותכלית העבודה. והענין בזה, דהנה ביצי"מ יש ג' אופני עבודות, שהם בחדשי ניסן אייר וסיון, שבהם נזכר הענין דיצי"מ. חודש ניסן, כמ"ש8 חודש האביב כי בו יצאת ממצרים. חודש אייר, כמ"ש9 באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, דאף שהפירוש הפשוט הוא אשר לצאתם מארץ מצרים קאי על בשנה השנית, מ"מ, איתא בזהר10 דלחודש השני בשנה השנית כולא חד, ונמצא, שלצאתם מארץ מצרים קאי גם על חודש השני שהוא חודש אייר. וחודש סיון, כמ"ש11 בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. והיינו, שאף שניסן הוא ראשון לכל חדשי השנה12, וממנו נמנים כל החדשים, חודש הרביעי חודש השביעי, רביעי ושביעי מניסן, מ"מ, בכל שאר החדשים לא מצינו שיוחסו ליצי"מ, כי אם בג' חדשים אלו, לפי שג' חדשים אלו הם ג' אופנים בהעבודה דיצי"מ ששלימותה במ"ת. ובפרטיות יותר, אופן הא' בהעבודה דיצי"מ הוא כמ"ש13 כי ברח העם, דכיון שישראל היו אז משוקעים במ"ט שערי טומאה14, ברע גמור מגקה"ט ר"ל, הנה סדר העבודה במצב כזה אינו בדרך אתהפכא שבא ע"י המשכת המוחין למדות, דלהיותו משוקע ברע אינו שייך להתבוננות ואתהפכא, אלא סדר העבודה הוא בדרך אתכפיא, כי ברח העם, והיינו, דאף שאינו מהפך את מדותיו ונשאר במצבו הקודם שהוא ברע, מ"מ, כופה את עצמו במחדומ"ע בדרך של בריחה מהרע, שזוהי העבודה דחודש ניסן. ואופן הב' הוא העבודה דחודש אייר, שהיא העבודה דספה"ע, שענינה בירור וזיכוך המדות, כמ"ש15 וספרתם לכם, מלשון ספירות ובהירות16, והו"ע העבודה דאתהפכא, היינו שע"י המשכת המוחין בהמדות הוא מברר מזכך ומעלה את המדות, כי ע"י ההתבוננות כדבעי נולדים אהוי"ר, ונעשה התהפכות המדות. ועבודה זו דאתהפכא באה אחרי העבודה דיצי"מ כי ברח העם, דבתחילת העבודה לא שייך להתבוננות ואתהפכא כיון שהוא משוקע ברע, משא"כ אחרי העבודה דאתכפיא, שכבר יצא מן הרע, והיינו, שאינו שייך לתאות איסור, כי אם לענינים של רשות והיתר, אזי יכולה להיות אצלו העבודה דאתהפכא. ואופן הג' הוא העבודה דחודש סיון, שהיא העבודה דמ"ת, וכמבואר בתו"א17 בפירוש הכתוב בחודש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, דקאי על ר"ח סיון18, שאז נשלמה העבודה דימי הספירה, דר"ח סיון הוא בשבוע השביעי דימי הספירה, ובשבוע זה גופא אחרי ספירת ג' ימים הראשונים, ג' ראשונות שהם כללות המדות, וא"כ הוא כבר אחרי השלמת העבודה דימי הספירה, ואז מתחילה העבודה דחודש סיון בהענין דמ"ת, שעבודה זו היא למעלה מהעבודה דאתכפיא, ולמעלה גם מהעבודה דאתהפכא, והו"ע העבודה דביטול במציאות, כמארז"ל19 על כל דבור ודבור פרחה נשמתם, היינו, שנשתנו ממציאותם לגמרי, וכמו"כ הוא גם ע"פ נגלה, שבשעת מ"ת נעשו מציאות חדשה20, וטעם הדבר הוא לפי שכן הוא בפנימיות הענינים, שבשעת מ"ת נתבטלו ממציאותם לגמרי, והוא מצד הגילוי אור עליון שהאיר אז, שגילוי זה פעל אצלם ביטול במציאות. והענין דביטול במציאות הוא למעלה גם מהעבודה דאתהפכא, שהרי אתהפכא אינה ביטול במציאות, ואדרבה, דכיון שהעבודה דאתהפכא הוא ע"י המשכת המוחין למדות (כנ"ל), הרי אין זה ביטול במציאות, אלא אדרבה, שהמדות הן כפי ההשגה שמבין בשכלו, משא"כ העבודה דמ"ת הוא ביטול במציאות, שמצד הגילוי אור שלמעלה מהשגה נתבטלו ממציאותם. אמנם, העבודה דביטול במציאות שבמ"ת קשורה עם התחלת העבודה דכי ברח העם, העבודה דאתכפיא, כי העבודה דאתכפיא ענינה שאינו מתחשב עם השגתו וכופה את עצמו, שזהו"ע של ביטול, ולכן הביטול שבעבודה דאתכפיא הוא הכנה להעבודה דביטול במציאות שבמתן תורה.

ג) והנה כמו"כ הוא בעבודת התפלה, שהתחלת התפלה, מודה אני והודו לה', קשורה עם העבודה דביטול במציאות שבשמונה עשרה. והענין בזה, דהנה, העבודה דשמו"ע היא ע"ד מ"ש ביחזקאל בענין מעשה מרכבה בעמדם תרפינה כנפיהם21, דתחילה כתיב קול כנפיהם כקול מים רבים גו', שע"י ההתבוננות וההשגה נעשה אצלם ענין הרצוא ברעש, וכמ"ש22 ואשמע אחרי קול רעש גדול, אמנם, כשנמשך להם גילוי שלמעלה מהשגתם, ועד להגילוי אור עליון דכתר, אור הסובב, שהוא בבחינת עמידה (בעמדם), אין עמידה אלא שתיקה23, שהוא ספירת הכתר (כנ"ל ס"א), אזי תרפינה כנפיהם, שאין להם כח עוד להרעיש באהבה ורצוא, אלא הם בבחינת ביטול. וזהו"ע שהחיות נושאות את הכסא ומנושאות עם הכסא24, שבתחילה נושאות את הכסא ע"י והחיות ברעש גדול כו', ואח"כ בעמדם תרפינה כנפיהם, ואז הם מנושאות25. ועד"ז בעבודת התפלה, דכנפיהם הם אהבה ויראה, כמ"ש26 שתים מכסות את גויותיהם, שהם אהוי"ר, ונקראים כנפים מפני שעל ידם פרחא לעילא27, וענין האהוי"ר הוא באמצע התפלה, בפסוקי דזמרה ברכות ק"ש וק"ש, שע"י ההתבוננות שבתפלה נעשה הולדת אהוי"ר באופן של רעש ורצוא, ולאח"ז באה העבודה דשמו"ע שאינה באופן של רצוא אלא באופן של ביטול במציאות, ועד שגם הדבור דשמו"ע הוא ג"כ בביטול במציאות, שזהו מה שאומרים קודם שמו"ע אדנ-י שפתי תפתח, שזהו מה שנותנים לו מלמעלה, ופי יגיד תהלתך, יגיד הוא מלשון המשכה, היינו שתהלתך שלמעלה נמשך ע"י פי, שהוא בביטול במציאות28. וביטול זה הוא מצד גילוי אור שלמעלה מהשגה, והוא מצד ב' טעמים, טעם הא', שמצד גילוי אור היותר נעלה נרגש אצלו שכל עבודתו אין לה תפיסת מקום כלל, ולכן אינו ברצוא. וטעם הב', לפי שגילוי אור הסובב הוא למטה כמו למעלה, אלא שהוא בהעלם וצריך לגלותו מההעלם אל הגילוי, וכיון שהוא נמצא גם למטה אינו שייך ענין הרצוא. וזוהי העבודה דשמו"ע באופן של ביטול במציאות מצד גילוי האור שלמעלה מהשגה, דאף שגילוי אור זה הוא למעלה מהשגתו לגמרי, דלא זו בלבד שאינו מבין ומשיג את הגילוי אור, אלא עוד זאת שאין שייך גם לומר שהוא מרגיש אותו ורק אינו משיג מהותו, אלא הוא למעלה מהשגתו לגמרי, דהשגה אינו כלי כלל לגילוי אור זה, מ"מ, גילוי אור זה פועל עליו בפנימיותו, וע"ד מ"ש בדניאל29 וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים גו' לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, וארז"ל30 אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, דעם היותו ענין שלמעלה מהשגה לגמרי, שהרי מזל הוא בחינת עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, ומובן שהשגה אינו כלי כלל לזה, מ"מ, גילוי אור זה פעל שחרדה גדולה נפלה עליהם. וכמו"כ הוא בהעבודה דשמו"ע, שעם היותו גילוי אור שלמעלה מהשגתו לגמרי, מ"מ אור זה פועל גם על אברים החיצוניים ובהלבושים דמחדומ"ע. וביטול זה דשמו"ע קשור עם ענין ההודאה שבהתחלת התפלה, שהתחלת התפלה צ"ל בבחינת הודאה וביטול, וע"י הביטול וההודאה שבתחילת התפלה בא לבחינת הביטול דשמו"ע באופן של ביטול במציאות.

ד) והענין בזה, דהנה, סדר העבודה בכל יום ויום הוא באופן שבתחילת העבודה אין צריך להיות במעלות ומדריגות, כי אם בבחינת אתכפיא והודאה בלבד, דזהו"ע הודו להוי' שבתחילת התפלה, ורק לאח"ז באים שאר עניני התפלה, עד פסוד"ז, פסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש, שהו"ע ההתבוננות, ועד להביטול דשמו"ע, שלזה באים דוקא ע"י ההודאה שבתחילת התפלה, דהתחלת העבודה צ"ל בהודאה וביטול דוקא.

וביאור הענין31, דהנה כתיב32 ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, והיינו33 דכאשר איש ישראל רוצה לעלות על המזבח אל שרשו, כמו מלאך מיכאל שרם של ישראל שמקריב נשמותיהם של צדיקים34, הנה סדר העבודה בזה, שאין להתחיל לעלות במעלות, אלא בכבש, שההפרש בין מעלות וכבש הוא, שמעלות הם מדריגות מדריגות, כל מדריגה ומדריגה מיוחדת לעצמה, וסדר העליות הוא שכאשר עולה במדריגה אחת, צריך להתעכב במדריגה זו עד שמתעצם עמה, ורק לאח"ז יוכל לעלות למדריגה עליונה יותר כו', וכמשל המדריגות שיש לכל מדריגה רום ואח"כ שטח, גבהה חצי אמה ושלחה חצי אמה35, דהיינו, שהרום הוא העלי' למדריגה נעלית יותר, ושלחה הוא מה שמתעכב שם עד שעולה אח"כ למדריגה עליונה יותר. משא"כ כבש שהוא רק מדריגה אחת, ובאופן שלא ניכר בו כ"כ העלי' מלמטה למעלה, שהרי השיפוע של הכבש הוא באופן שנוח וקל להלך בו, לפי שארכו ל"ב אמה וגבהו קרוב לעשר אמות, שהגובה הוא פחות משליש אורכו, וכן הוא הדין לענין שבת, שתל שהוא משופע והולך ומתלקט בגובהו מעט מעט, אם מתלקט עשרה טפחים מתוך הילוך ה' אמות שהן שלושים טפחים הרי הוא כרה"ר גמורה, מפני שהילוכו נוח36. וההפרש בין מעלות וכבש בהגילויים שלמעלה הוא ההפרש בין אור הממלא ואור הסובב, שענין המעלות הוא מצד אור הממלא שיש בו התחלקות דסדר השתלשלות, שאינו דומה אופן הארתו בעולם אחד לעולם השני, ע"ד ההתחלקות דראש גוף ורגל, וענין הכבש הוא מצד אור הסובב שנמצא למטה כמו למעלה, אלא שהוא בהעלם, והעלי' היא הגילוי מההעלם, אבל לא שייך בו מדריגות רבות, כיון שנמצא למטה כמו למעלה. וענינם בעבודה הוא, שמעלות מורה על העלי' בסדר והדרגה, החל מהודו כו' עד פסוד"ז, פסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש ושמו"ע, שתחילת עבודתו היא בבחינת דומם, ואח"כ בבחינת צומח, בחינת חי ובחינת מדבר, משא"כ ענין כבש הוא העלי' שלא בסדר והדרגה, שעובד עבודתו מתוך קבלת עול מבלי להתחשב במדריגותיו, מעמדו ומצבו כו'. וזהו מ"ש ולא תעלה במעלות על מזבחי, שהתחלת העבודה של הקרבת נה"ב והעלי' לשרשו, שזהו"ע מזבח, בחינת מלכות, כנס"י, צ"ל באופן שלא תעלה במעלות, כי, כאשר יתחשב בהמעלות ומדריגות שלו, אזי תגלה ערותך עליו, שיראה את פחיתותו, שאינו שייך כלל לאהוי"ר וכו', ומצד זה ימנע מעבודתו. וכיון שמבלי הבט על מעמדו ומצבו צריך לקיים תומ"צ במחדומ"ע עכ"פ, וכמ"ש37 את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, לכן לא תעלה במעלות על מזבחי, אלא סדר העלי' צ"ל בכבש דוקא. ועז"נ עלה בכבש ופנה לסובב38, עלה בכבש, מלשון כבישה, היינו שכובש את עצמו (ער קוועטשט זיך איין), בבחינת אתכפיא, מבלי להתחשב עם מעמדו ומצבו, ומניח את עצמו לגמרי (ער לייגט זיך אַוועק אינגאַנצן), ופנה לסובב, שפונה ומשקיע את עצמו (ער לייגט זיך אַריין) בעניני העבודה באופן שלמעלה מהמדידה דמעלה ומטה, מצד מדריגת אור הסובב. ועי"ז בא אח"כ למעמד ומצב שמגיע באמת למדריגה זו (לא רק בבחינת אתכפיא בלבד), שזהו אומרו ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו', כמבואר בביאורי הזהר39 פרטי הענינים שבזה.

וזהו ג"כ מ"ש בתהלים40 למנצח על יונת אלם רחוקים, דהנה, יונה קאי על כנס"י למעלה וכן על נש"י למטה שנמשלו ליונה41, שהם בבחינת ביטול, ולכן נקראים יונת אלם, שהוא בחינת השתיקה דספירת הכתר. ולכאורה אינו מובן, מהי השייכות דיונת אלם, שהיא עבודה נעלית, לאלה שהם בבחינת רחוקים. אך הענין הוא, דכל הקרוב קמי' יותר הוא יותר כלא חשיב42, דכל מה שהוא מבין ומשיג יותר באלקות, הרי הוא מרגיש יותר את ריחוקו, ומ"מ, אף שמרגיש את ריחוקו, אין זה מונע אותו מעבודתו, והוא בבחינת יונת אלם. והיינו כמשנת"ל שכאשר העבודה היא באופן של עלי' במעלות, הנה כאשר מרגיש איך שהוא רחוק הרי זה מונע אותו מעבודתו, אבל כאשר עבודתו היא בביטול, דזהו"ע שתיקה, הנה אף שהוא מרגיש את רחוקו, מ"מ אין זה מונע אותו מעבודתו, והוא בבחינת יונת אלם. וזהו כללות הסדר בעבודה שתחילת העבודה צ"ל בדרך ביטול ואתכפיא, שעי"ז דוקא הוא בא לבחינת ביטול במציאות, שבבחינת אור הסובב.

ה) ועפ"ז יובן הענין דהקדמת נעשה לנשמע, דהנה, הפירוש דנשמע אינו שמיעת האוזן, שהרי קודם שישמע אין שייך שיעשה, שהרי אינו יודע מה לעשות, אלא נשמע הוא מלשון הבנה והשגה. ונעשה הוא מלשון אתכפיא, וכמו מעשין על הצדקה43. וענין הקדמת נעשה לנשמע הוא, שגם כאשר אינו משיג, מ"מ, כופה את עצמו לעבוד עבודתו כו'. וזהו שהקדמת נעשה לנשמע הוא הכנה למ"ת, דעי"ז שהקדימו נעשה לנשמע, שהעמידו את העבודה דנעשה במעלה גדולה יותר מהעבודה דנשמע, דעם היות שהעבודה דהשגה (נשמע) היא מתוך תענוג, והעבודה דנעשה היא מתוך כיווץ, מ"מ, הקדימו נעשה לנשמע, שזהו"ע הביטול והשתיקה דבחינת כתר, הנה זה הי' הכנה למ"ת, היינו שעי"ז נמשך בחינת הכתר דלמעלה, שהוא כתר תורה, שהתורה היא בכתר. ואף שאורייתא מחכמה נפקת44, מ"מ, הרי ידוע מ"ש רבינו הזקן בדרוש ויהי קול מעל לרקיע45 דקאי על קול התורה שלמעלה מרקיע המפסיק. ובזה יובן מ"ש תען לשוני אמרתך46, שהדיבור בתורה הוא בחינת דבר ה' המדבר בפיו (אַן אָפּשפּיגלונג מהדבור שלמעלה), כעונה אחר הקורא47, דלכאורה אינו מובן, הרי כל הדבורים למטה באים בהשתלשלות מהדבורים שלמעלה. אך הענין הוא, דכל הענינים שלמטה באים ע"י רקיע המפסיק, שהו"ע של פרסה ומסך המפסיק, ולכן כל הענינים שלמטה אינם כמו שהם למעלה, משא"כ התורה היא בחינת קול מעל לרקיע, שאין הרקיע מפסיק על התורה, והיא למטה כמו למעלה. ומזה מובן שגם כשהתורה באה בהשתלשלות בבחינת חכמה, היא ג"כ בבחינת כתר תורה. וכדי להמשיך בחינת כתר תורה הוא ע"י הקדמת נעשה לנשמע דוקא, שזהו הביטול דנעשה, אף שלא בא עדיין בהשגה כו', ויתירה מזה, כמארז"ל1 כפה עליהם הר כגיגית כו' מכאן מודעה רבה לאורייתא, ואיתא בתורת הבעש"ט48 דהקשו התוס' למה הוצרך הקב"ה לכפות ההר על ישראל, הא אמרו מעצמן נעשה ונשמע, ופירש הבעש"ט לכך כפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית ללמד שגם (מי) שאינו חושק בתורה ועבודת ה', מ"מ אינו בן חורין ליבטל, רק יעשה על כרחו וידמה כמו שכופין אותו לעשות בע"כ, היינו שתהי' העבודה במחשבה דיבור ומעשה עכ"פ.

ו) וזהו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים, דשייכות ענין הכתרים להקדמת נעשה לנשמע היא לפי שהקדמת נעשה לנשמע הו"ע הביטול שמצד בחינת הכתר. וזהו שאמרו רז"ל1 בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה כו', דרז הוא סוד, והיינו, דכיון שהקדמת נעשה לנשמע הוא מצד בחינת הכתר שלמעלה מהשגה, לכן הוא רז, אך מ"מ נתגלה להם רז זה (זיי האָבן זיך געכאַפּט) שההכנה למ"ת צ"ל ע"י הקדמת נעשה לנשמע. ועי"ז נעשה הענין דמ"ת, שהוא גילוי בחינת כתר תורה. והנה, אע"פ שהגילוי דמ"ת הוא בחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, הרי זה נמשך גם בהשתלשלות, וכמו שהוא בענין העבודה, כמשנת"ל (ס"ג) שאף שהביטול במציאות הוא מצד גילוי האור שלמעלה מהשגה לגמרי, מ"מ הרי זה פועל במחדומ"ע, והיינו, שהביטול לבעל הרצון פועל עליו להיות במעמד ומצב שמצד עצמו אינו שייך אליו, וכמו כן הוא בהמשכת האור שע"י העבודה, שבחינת כתר תורה שלמעלה מהשתלשלות נמשך בהשתלשלות, החל מההמשכה בחכמה, דאורייתא מחכמה נפקת, ועי"ז נמשך בבינה, דחו"ב הם תרין רעין דלא מתפרשין49, ומזה הוא נמשך גם לז"א, כמאמר50 בינה ליבא, וכפי שמבאר הרב המגיד51 שאף שבינה היא מהמוחין שבתלת חללי דגולגלתא, מ"מ, ההתקשרות דתרין רעין (חו"ב) מתפשטת עד החזה (בחינת ז"א), שזהו גם כללות העבודה דספה"ע הקשורה עם מ"ט שערי בינה, להיות המשכת המוחין למדות52. וזהו כללות הענין דמ"ת, שהסדר בזה הוא שבתחילה צ"ל העבודה דחודש ניסן בדרך אתכפיא, אח"כ העבודה דחודש אייר בדרך אתהפכא, ואח"כ העבודה דחודש סיון, שהוא העבודה דביטול במציאות שהו"ע הקדמת נעשה לנשמע, שעי"ז הנה בתחילה קשרו להם ב' כתרים, ואח"כ הי' מ"ת שניתנו להם תורה ומצוות, והיתה קבלת התורה בשמחה ובפנימיות53.