בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשי"ג.
בלתי מוגה
א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי תבואו גו' ושבתה.
* * *
ב. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1 אודות אדמו"ר הזקן שהיו זמנים – בשנים תקס"ו תקס"ז – שהי' בתנועה של הבדלה ורוממות ("אָפּגעטראָגן"), וכאשר חסידים היו באים אליו ל"יחידות" (הנקרא "פּראַווען זיך"), הי' שולח אותם אל בנו אדמו"ר האמצעי. – בכלל הי' הסדר שאדמו"ר האמצעי הי' שואל אצל אביו אדמו"ר הזקן, ואז הי' עונה. ולפעמים אירע שכאשר היו באים לאדמו"ר האמצעי (ע"פ ציווי אדמו"ר הזקן), הי' אומר: "דעם צו וועמען דו ביסט געקומען איז איצטער ניטאָ" (זה שאליו באת, אינו נמצא עכשיו).
ופירוש הדברים:
בכלל כאשר באים לפגוש אדם – הרי המכוון הוא לא לאבריו הגשמיים, אלא לפנימיותו של האדם. ואם הדברים אמורים בכל אדם, עאכו"כ כאשר חסידים של אדמו"ר הזקן באו אל אדמו"ר האמצעי ע"פ הציווי של אדמו"ר הזקן – בודאי חיפשו בו מה שצריכים לחפש...
וכשמדובר אודות הפנימיות של האדם – הרי זה ענין שיש בו שינויים (כדלקמן), וזהו שלפעמים הי' אדמו"ר האמצעי אומר להחסידים שבאו אליו: זה שאליו באת (היינו, מעמד ומצב מיוחד אצלו) אינו נמצא עכשיו – אף שבחיצוניות הי' נמצא.
– ענין זה אינו שייך לגדולות ונפלאות ביותר, אלא זהו ענין הנרגש אצל כל אדם, שכן, ע"פ חכמת החקירה, אין לך שני רגעים שוים שבהם יהי' האדם באותו מצב והרגש כו'.
וטעם הדבר – כמבואר באגה"ק2 שבכל יום נמשכים מוחין עליונים יותר כו', וכיון שנעשה שינוי בעולם, בהכרח שיהי' גם שינוי באדם, כי כל הענינים שבעולם משפיעים ופועלים שינוי גם ב"עולם קטן זה האדם"3.
ונוסף על השינויים שישנם באדם (מצד השינויים שבכללות העולם) גם בהיותו לעצמו, הרי בודאי ישנם שינויים בהרגש האדם התלויים בהסביבה שנמצא בה, היינו, שכאשר נמצא בסביבה מסויימת יש ענינים והרגשים מיוחדים שלא יהיו לאחרי כן, כשתשתנה הסביבה, ובמילא ישתנה גם הרגש שלו כו'.
ועאכו"כ כאשר מדובר אודות ענינים שבאים מצד למעלה, כמו זמנים של עת רצון – הרי בודאי שענינים אלו אינם בבעלותו של האדם שיוכל להשיג אותם לאחר זמן, אלא עליו לחטוף ולנצל זמן זה, כיון שלאחר זמן לא יהיו לו ענינים אלו.
ג. כלפי מה הדברים אמורים?
מסיבה והתוועדות כזו – לא תתקיים עד חג השבועות, ובמילא, צריכים לנצל את הזמן.
לכל לראש – המסיבה וההתוועדות של כו"כ מישראל כשלעצמה, כדאיתא בגמרא4 "אכל בי' עשרה שכינתא שריא", ובפרט שישנם כמה וכמה פעמים עשרה מישראל. – בגמרא לא נזכר חילוק בין עשרה מישראל לכמה עשיריות מישראל, אבל, מובן מעצמו שכאשר נוספים עוד עשרות יהודים, וניתוסף חיות וחום של עשיריות נפשות אלקיות, בודאי ניתוסף גם בהשראת השכינה.
ונוסף לזה, מעלת המקום – בית הכנסת שמתפללים בו, ובית המדרש שלומדים בו תורה, כידוע5 שיש מעלה בבית הכנסת לגבי בית המדרש, ויש מעלה בבית המדרש לגבי בית הכנסת, ובנדו"ד, ישנם ב' המעלות גם יחד.
ונוסף לזה, מעלת הזמן – יום השבת, שהוא עת רצון, ובפרט לאחר חצות היום, זמן המנחה (מנחה גדולה או מנחה קטנה), רעוא דכל רעוין6, שעז"נ7 "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", וכידוע8 שאז מתבטלים כל כ"ד בתי דינין כו'.
וביום השבת גופא – הרי זה שבת מברכים חודש סיון, החודש שבו הוא "זמן מתן תורתנו", ובמילא, הרי זה גם התחלת ההכנה למתן התורה וקבלת התורה.
ומובן, שבנוגע לענינים שישנם עתה – השראת השכינה במעמד כמה עשיריות מישראל, מעלת המקום, בית הכנסת ובית המדרש, ומעלת הזמן, שבת מברכים חודש סיון בעת המנחה – אין לאדם בעלות שיהיו גם לאחר זמן, ולכן, צריכים לנצל את הזמן.
ולכל לראש – בנוגע להכנה למתן-תורה – לקבל על עצמו החלטות טובות בנוגע לאופן ההכנה למתן-תורה, ולהתנהג בפועל כפי אופן ההחלטה.
ד. ההכנה9 והכלי למתן תורה – הם השלום והאחדות. וכדרשת חז"ל במכילתא, הובא בפירש"י10: "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד". ובילקוט11: "ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקים אלו על אלו כו', כשבאו לסיני השוו כולם אגודה אחת כו', אמר הקב"ה התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה, לאומה שהיא אוהבת שלום".
השלום והאחדות דהכנה למתן תורה – צריכים להיות בעניני תורה ומצוות, וכלשון הכתוב10: "ויחן שם ישראל (לשון יחיד, באחדות. ובמה ובשביל מה –) נגד ההר"12 (וענינו13, התורה ומצוותי').
ואף שע"י השלום יכולים לפעול כל מה שרוצים, וכמו שנאמר14 "חבור עצבים אפרים הנח לו", וכדרשת רז"ל15 על פסוק זה, וכמו שעל ידי שהי' "שפה אחת ודברים אחדים"16 הרי "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"17 – הנה, מלבד שאז השלום אין לו קיום, הרי לא זו הדרך להכריח ההשפעות מלמעלה, ובפרט כשהמבוקש הוא מתן התורה והקב"ה כביכול, "אנא נפשי כתבית יהבית"18, פנימיות ולא מקיף19, אשר זה אי אפשר כי אם עי"ז שהנשמות מושרשות בעצמות, וכמבואר20 בענין במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים21 – הרי צ"ל האחדות בענין של תומ"צ, היינו, שהתנועה שלו באהבת ישראל תתבטא ביחוד בהשתדלותו לקרבם לתורה.
ה. ועל של פועל באתי:
בהימים אשר מעתה ועד חג השבועות בבוקר – זמן מתן תורה דכללות השנה (נוסף על ענין מתן התורה שבכל יום בפרט, וכלשון הברכה "נותן התורה", לשון הוה22), ובפרט בזמן שמקהילים קהילות – בימי השבת23,
צריך להודיע לבאר ולהסביר לאיש ולאשה הישראלים שהשפעתו עליהם, אשר בזמן זה ביחוד חובתם וזכותם להשתדל ביתר שאת ויתר עז בהענין דאהבת ישראל (נוסף על החיוב והזכות שבזה בכל יום בפרט. וידוע מש"כ רבינו24 בסידורו, שתיקנו לכל, ושווה הוא לכל נפש: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת25 לרעך כמוך").
להסביר את הנ"ל איך שאהבת ישראל היא הכנה למתן תורה וקבלתה26, ואשר אהבת ישראל לאמיתתה מתבטאת בכך שמקרבים אותם יותר לתומ"צ.
ולהודיע ולהסביר את מאמרו של רבינו הזקן27 "ואהבת לרעך כמוך הוא כלי לואהבת28 את הוי' אלקיך" –
ונמצאו אהבת השם אהבת התורה והמצוות ואהבת ישראל – כולא חד29.
צריך לפרסם מאמר הרב המגיד30 "דע מה למעלה ממך31, פי' דע כל מה שלמעלה הכל הוא ממך", בכל אחד ואחד תלוי הדבר, וכמרז"ל32 אשר יראה האדם את העולם שקול, ובפעולה אחת שלו יכול להכריעו אם לכף זכות או כו' – וכן בנדון דידן, הנה בפעולה אחת יכול להכריע ולפעול מתן התורה.
ובפרט בפעולה של שלום ואהבת ישראל, אשר הבעש"ט33 קבע זה לאחד מיסודות תורת החסידות34, שעי"ז כולל הוא את עצמו עם הזולת ויוצא מגדר יחיד.
והוא הכנה לקבלת התורה, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם35, בעולם גדול ובעולם קטן – זה האדם, לעשות שלום בין הנברא והבורא36.
כל אחד צריך לדבר ולפרסם את כהנ"ל, ובפרט – אלו הדורשים ונואמים ברבים במשך ימים האלו.
ואז יש להיות בטוחים, אשר, בתוך כלל ישראל, נזכה כולנו – כלשון ברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
* * *
ו. [ניגנו ניגון שמח, ובאמצע הניגון הפסיק כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר:]
כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לברך: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. ובכן, בשלמא פנימיות – צריכים להתייגע הרבה על זה, וגם לאחרי היגיעה לאו דוקא שמגיעים לזה, ואפשר שיהי' בזה ענין של רמאות ("מ'קען זיך נאַרן אין דעם"), וגם כאשר מגיעים לפנימיות באמת – יכול להיות בזה שינוי, כי, כאשר נעשה שינוי בהחיצוניות, נעשה בודאי שינוי גם בהפנימיות;
אבל שמחה – הרי זה ענין השייך לכל אחד. ויש על מה לשמוח: כאשר יהודי מתבונן ב"מה יפה ירושתנו"37 דכאו"א מישראל, שישנו ענין הכי נעלה שמקבל בירושה ללא יגיעה כלל38 – הרי בודאי יש על מה לשמוח.
– מספרים39 על הרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב, שפעם נכנס אליו יהודי (סתם יהודי, או א' מתלמידיו) בבוקר באמרו ברכות השחר, וראה אותו רוקד מרוב שמחה. והי' הדבר תמוה בעיניו ביותר: לפני התפלה, לפני כל הענינים – לשמחה זו מה עושה?! ושאל אצל הבאַרדיטשוב'ער לפשר השמחה, והשיב לו, שבהגיעו לברכה "שלא עשני גוי", התבונן בהאושר ("דער גליק") שזכה אליו, דכיון שמברכים "שלא עשני כו'", משמע, שהי' יכול להיות באופן אחר... וכיון שהכיר ("אַז ער האָט זיך געכאַפּט") בהאושר שלו, יצא מיד בריקוד מרוב שמחה!
אין צורך בהתבוננות ארוכה על זה, כי אם, פשוט לשמוע ("צוהערן זיך") פירוש המלות, מה הי' יכול לקרות, ומה אירע בפועל, שנתנו לו ענין הכי נעלה ללא יגיעה כלל! וכאשר מכיר באושר שאירע לו – אינו צריך להמתין עד שיתפלל וכו', אלא יש לו מיד ממה להיות בשמחה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) תמשיכו לנגן, אבל בשמחה (ומי שרוצה – גם בפנימיות), ומזה יגיעו גם לפנימיות.
[ניגנו בשמחה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד כל משך זמן הניגון].
* * *
ז. בפרק חמישי דפרקי אבות – שלומדים ביום הש"ק זה – איתא במשנה40: "יהי רצון מלפניך .. שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".
ולהעיר, שיש כמה שינויים בין הנוסח שבמשניות להנוסח שבסידורו של רבינו הזקן,
– וזהו א' הטעמים שאדמו"ר הזקן לא הסתפק לכתוב ש"נוהגין לומר פרקי אבות כו'", אלא העתיק פרקי אבות בסידורו, כיון שרצה שיאמרו פרקי אבות כפי הגירסא שקבע בסידורו41 –
וכן בנוגע למשנה זו יש כמה גירסאות ונוסחאות היכן הוא מקומה המדוייק של משנה זו42, אבל לכל הגירסאות שייכת משנה זו לפרק שלומדים ביום הש"ק זה.
ח. "ותן חלקנו בתורתך":
מהלשון "חלקנו" סתם, מבלי לפרש איזה חלק – משמע, שקאי על החלק בעולם שיש לכאו"א מישראל, שניתן לו חלק בעולם כדי לבררו, יחד עם בירור גופו ונפשו הבהמית.
ועל זה היא הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור החלק בעולם ("חלקנו") יהי' באופן הבירור דתורה ("בתורתך").
ט. וביאור החילוק בין שאר אופני הבירורים לאופן הבירור דתורה43:
כללות ענין הבירורים הוא – שבדבר המעורב טוב ורע, מפרידים את הטוב מן הרע, את הטוב מעלים לקדושה, ואת הרע דוחים ומאבדים. אמנם, בירור זה הוא בדרך מלחמה – כי, הנפש שיש בהדבר (כידוע44 שבכל דבר, אפילו בדומם, יש נפש וחיות רוחנית) מתנגדת להבירור, כיון שאין רצונה שחלק ממנה ידחה ועאכו"כ יאבד, ולכן יש צורך בענין של מלחמה כדי לפעול את הבירור.
ונוסף על הצורך בבירור בדרך מלחמה מצד הדבר המתברר, יש צורך בזה גם מצד האדם המברר – דכיון שיש לו נפש הבהמית שמתאווה לענינים בלתי-רצויים, הרי גם מצדו צריך להיות הבירור בדרך מלחמה.
והא בהא תליא: אילו הי' פועל בירור וזיכוך בנפשו הבהמית – לא הי' צריך למלחמה עם הדבר המתברר. וע"ד מ"ש בגמרא45 שצדיק גמור מותר לו להתגרות ברשע, כי, להיותו צדיק גמור שאין בו רע, אין לו להתיירא שתהי' אחיזה להרע כו', משא"כ צדיק שאינו גמור, כיון שיש בו עדיין רע, צריך להזהר שלא תהי' אחיזה להרע, שמזה יכול לבוא מעמד ומצב ד"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"46.
וזהו כללות ענין הבירור בדרך מלחמה, שבזה נכלל גם הבירור שבענין המצוות, ולדוגמא: מצות תפילין, שלוקח עור בהמה ומעבדו לעשות ממנו תפילין, ויש בזה כמה דינים, כמו עיבוד לשמה47, וכיו"ב – הרי צריך להיות בזה ענין של מלחמה, שלא יעשו מעור זה ענינים אחרים, ושלא יתערבו ענינים של פניות (היפך דלשמה), וכיו"ב.
אמנם, הבירור שע"י התורה אינו בדרך מלחמה, כי:
אמרו חז"ל48 "מאן מלכי רבנן". והנה, הסדר דמלוכה הוא באופן שכאשר המלך רוצה לפעול דבר מסויים, אינו צריך להתעסק עם הדבר, אלא הוא נשאר בהיכלו, ורק גוזר שייעשה הדבר באופן כך וכך, ובמילא נעשה הדבר כרצונו ע"י השרים והעבדים, כך שהמלך מצד עצמו אינו צריך להתיירא משום דבר, כיון שאינו בא באופן של התלבשות כו'. ובאופן כזה הוא הבירור דתורה – שאין צריך להתעסק בהדבר המתברר (ובמילא לא שייך שיהי' אחיזה להרע), כי אם, ללמוד בתורה ולפסוק כיצד צריך להיות הדבר ע"פ התורה, ובהתאם לכך נעשה הבירור בדרך ממילא.
וטעם הדבר – כיון שכל עניני העולם נעשים ע"י התורה, כמארז"ל "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא"49, "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה" שעל ידו "בורא את העולם"50,
– והכוונה היא לא רק לבריאת העולם בששת ימי בראשית, אלא גם לכל פרטי המאורעות שהיו ויהיו בעולם כל משך זמן קיומו, שכולם נעשים ע"י התורה. וכמובא במאמר של הצ"צ51 הסיפור אודות הבעש"ט, שלמד משניות, ואמר מאורעות שיהיו בעולם. והרי מובן שאילו הי' הבעש"ט יודע מאורעות אלו מצד ענינים אחרים, לא הי' צריך לאומרם בעת לימוד המשניות, ועכצ"ל, שידע מאורעות אלו מלימוד פרקי משניות אלו, שבהם נרמזו מאורעות אלו, שכן, כל המאורעות שבעולם באים מהתורה. אלא שהבעש"ט למד המשניות כפי שהתורה היא כלי אומנתו של הקב"ה שאסתכל באורייתא וברא עלמא, ולכן ידע מזה המאורעות שיהיו בעולם, משא"כ מי שאינו בדרגא כזו, לא הי' יודע מאומה –
ובזה גופא – אין זה כמשל האומן, אדריכל, שגם לאחרי שעשה "דיפתראות ופינקסאות"50 ("בלו-פּרינט") צריך להתחיל ליקח אבנים ועצים כו' ולבנות את הבנין, משא"כ בהכלי אומנות דתורה שעל ידה נעשה בנין העולם בדרך ממילא, ולכן, ע"י פסק התורה נעשה הדבר בעולם בדרך ממילא.
וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור חלקו בעולם יהי' באופן הבירור דתורה, שאז אין צורך במלחמה, ואין מקום לאחיזה כו'.
י. אמנם, כדי שיוכל להיות בירור חלקו בעולם באופן הבירור דתורה, צריך להיות "ותן חלקנו בתורתך", היינו, למצוא את חלקו הפרטי בתורה ("חלקנו. בתורתך"), ועי"ז יוכל לברר את חלקו בעולם ("חלקנו" סתם) באופן הבירור דתורה ("בתורתך").
והענין בזה – שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, בכל התורה, וכמו כן נמצאים בתורה כל הענינים שלו, כל ענין במקום המתאים לו. וכאשר מכוין להחלק בתורה השייך לענין זה – אזי יכול לבררו באופן הבירור דתורה.
ועפ"ז יובן מ"ש בגמרא52 "חש בראשו יעסוק בתורה .. חש בגרונו יעסוק בתורה וכו'" – דלכאורה, למה רואים פעמים רבות שעצה זו אינה מועילה? – והביאור בזה ע"פ הנ"ל, שאצל כל אחד ישנו החלק בתורה ששייך לראשו או לגרונו, וכאשר ילמד חלק זה, אזי יתרפא המיחוש, שכן, ע"י הרפואה ברוחניות נעשה בדרך ממילא גם הרפואה בגשמיות. אמנם, כיון שאינו יודע היכן הוא החלק בתורה השייך לראשו או לגרונו, נותנים לו עצה: "יעסוק בתורה", ואם יהי' עת רצון, ויצליח לכוין לחלק בתורה המתאים, אזי תומשך לו הרפואה.
וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שיזכה לכוין לחלק שלו בתורה ששם נמצא גם חלקו בעולם, ועי"ז יוכל לברר חלקו בעולם באופן הבירור דתורה.
יא. וקודם הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" מקדימים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" – כי, עיקר ענין הבירור דתורה יהי' לעתיד לבוא, שאז יהי' אלקות בגילוי, ובמילא יהי' נראה בגילוי שכל הענינים הגשמיים באים מהתורה.
אמנם, גם לפנ"ז צריך להיות הענין ד"ועשו לי מקדש"53 ע"י כאו"א מישראל, ובמילא צריך להיות גם עכשיו אופן הבירור דתורה,
כפי שמצינו אצל יחידי סגולה שעבודתם היתה באופן הבירור דתורה, כמו רבי עקיבא ורבי אלעזר בן ר"ש, שמלאכתם היתה נעשית ע"י אחרים – שזהו המעמד ומצב דלעתיד לבוא, כמ"ש54 "ועמדו זרים ורעו צאנכם" – שלא הוצרכו להתעסק בהדברים הגשמיים, אלא ע"י הפסק בתורה נעשה הדבר בדרך ממילא, כפי שמצינו בהעובדא דר"ע והמטרוניתא55, והעובדא דר"א בר"ש עם יורדי הספינה56. והיינו, שעבודתם היתה באופן ד"עושין רצונו של מקום"57, שהמשיכו את בחי' הרצון שלמעלה מהשתלשלות (כמבואר בהמאמר58), והמשכה זו היתה בבחי' המקום, היינו, בסדר השתלשלות.
ומעין זה – צריך להיות גם אצל כאו"א מישראל.
יב. ועפ"ז יש לבאר הטעם דאמירת "יהי רצון כו' ותן חלקנו בתורתך" – אחר תפלת שמונה עשרה:
כללות הבירור דתפלה הוא מלמטה למעלה. והסדר הוא שתחילה היא ההתבוננות בפסוקי דזמרה בענין התהוות הנבראים, ואח"כ ההתבוננות בברכות ק"ש בענין ביטול הנבראים, שהאופנים וחיות הקודש הם בתכלית הביטול לאלקות – כל זה הו"ע השייך לעולמות ונבראים. ועוד זאת, שלאחרי כל עניני ההתבוננות הנ"ל, באה בקשת צרכיו בי"ב ברכות אמצעיות, מברך השנים, וכיו"ב – עניני העולם.
ולכן, בסיום התפלה אומרים "יהי רצון כו' ותן חלקנו בתורתך" – שבכל הענינים יהי' אופן הבירור דתורה, מלמעלה למטה.
יג. והנה, כל הנ"ל הוא בנוגע לתורה עצמה.
ולפנ"ז צריכה להיות ההכנה למתן תורה – כאמור לעיל – ע"י ענין השלום והאחדות,
שהרי התורה ענינה שלום, כמ"ש59 "דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום", וכמ"ש הרמב"ם35 ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", וכן ע"פ חסידות60 ענין התורה הוא לעשות שלום בין הנברא והבורא, ולכן, ע"י שלום ואחדות בענין התורה זוכים בודאי למתן תורה – שהקב"ה יתן את התורה, ואנו נקבל את התורה, בשמחה ובפנימיות, בתוך כלל ישראל.
הוסיפו תגובה