חכמינו זיכרונם לברכה מציינים כי בתנ"ך מופיעים נבואותיהם של ארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאוֹת1. מי היו שבע הנביאות של עם ישראל? המשיכו לקרוא כדי להכיר את דמויותיהן וסיפוריהן של הנביאוֹת.
1. שָׂרָה
הראשונה משבע הנביאות שקמו בְּעַמֵּנוּ היא שרה, אִמֵּנוּ הראשונה. בתור אשתו של אברהם אבינו, הייתה שרה שותפה מלאה למאמץ הפצת האמונה באלוקים בקרב בני דורם. בעוד אברהם משפיע על הגברים לזנוח את דרך האלילים וללכת בדרכי ה', שרה הנהיגה את הנשים והקימה קהילה גדולה של נשים מאמינות ועובדות ה'2.
יכולתה הנבואית של שרה עלתה אפילו על זו של אברהם. את זאת אנו למדים מהציווי של ה' לאברהם לציית תמיד לדבריה: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה – שְׁמַע בְּקֹלָהּ"3. לפי אחד ההסברים, שמה הנוסף של שרה, יִּסְכָּה, ניתן לה על שם יכולת ראייה הרוחנית יוצאת הדופן (מלשון סִיכּוּי – חיזוי וצפייה למרחוק).
חייה של שרה היו רצופים בניסים מופלאים. נרות-השבת שהדליקה בכל ערב-שבת נשארו דולקים ומאירים למשך כל ימות השבוע; הלחם שאפתה היה תמיד טעים ונשמר טרי; וענן ריחף דרך קבע מעל האוהל שבו גרה4. במשך כל 127 שנות חייה, מלידתה ועד פטירתה, חייתה שרה חיים מלאים ומושלמים של צדיקות ויופי5.
2. מִרְיָם
צאצאיהם של אברהם ושרה עשו את דרכם למצרים, שם הם שׁוּעַבּדוּ על ידי פַרְעֹה. בראשית תקופת השעבוד המרה נולדה בת לעמרם, מנהיג הדור, וליוכבד, אשתו המיילדת. על שם המצב המר, קיבלה הילדה את השם מִרְיָם.
כאשר בני הזוג נפקדו בילד נוסף, שנקרא אֲהַרֹן, יצא פרעה בגזירה חדשה ואכזרית: כל בן זכר שייוולד לבני ישראל יושלך מיד אל מותו במימי היְאוֹר. באותה עת עמדה מרים הקטנה וניבאה שהם עתידים ללדת בן נוסף והוא יהיה זה שיושיע את עם ישראל.
כאשר נולד משה התמלא כל ביתם באור, ואז הבין עמרם שנבואתה של מרים מתקיימת. ואולם כעבור שלושה חודשים נטלה יוכבד את תינוקה והטמינה אותו בתוך תיבת עץ על שפת היאור כדי להצילו מחֵיל מטביעי-התינוקות של פרעה וסכנה ממשית נשקפה לחייו. גם אז, למרות שעמרם כבר פקפק בנבואתה, נשארה מרים בטוחה בדבריה והתייצבה על שפת היאור להשגיח על אחיה התינוק ולהיווכח במו עיניה בקיום נבואתה6 : היא ראתה כיצד בתו של פרעה מוצאת את התינוק ומבקשת לאמץ אותו. היא ניגשה לבת פרעה והציעה לה לשכור עבורה את שירותי ההנקה של יוכבד מבלי לספר לה שהיא אימו של התינוק שמצאה.
מרים הובילה את נשות ישראל בשירה וריקודים לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים ועברו בין גִזְרֵי ים-סוף, ובזכותה אלוקים סיפק לבני ישראל מים מבאר-נודדת-מופלאה במשך רוב שנות נדודיהם במדבר, בדרך לארץ ישראל7.
3. דְבוֹרָה
דבורה הנביאה שלטה בישראל בתקופת השופטים (טרום כינון הממלכה בארץ ישראל). מקומה הקבוע היה למרגלות עץ תמר בנחלת שבט אפרים. גובהו של עץ התמר וענפיו הדלילים שימשו לה "אולם משפט" פתוח לעיני כל, וכך הייתה יכולה לקבל את קהל הגברים שהגיעו להתדיין בפניה, ללא חשש איסור "יִיחוּד" (שהות משותפת של גבר ואישה לא נשואים בחלל סגור).
בתנ"ך היא מופיעה בתור "דְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת". חז"ל8 מסבירים שהיא נקראה כך כיון שהיא הייתה זו שמכינה את הפתילות למנורת הזהב במִשְׁכָּן.
דבורה העבירה לשופט ברק בן אבינועם מסר משמיים כי עליו לצאת למלחמה מול הכנעניים שדיכאו את עם ישראל. ברק ניאות לצאת למלחמה רק עם דבורה תצטרף אליו. לאחר שדבורה התחייבה להצטרף למלחמתו, ובני ישראל ניצחו בה (בזכות תושייתה של יעל, אישה אמיצה נוספת), שוררה דבורה שיר הודיה לה' על ישועתו הגדולה. שירה של דבורה מסתיים במשפט "כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו – כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", ואחריו ממשיך הפסוק ומספר: "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה"9.
4. חַנָה
חנה הייתה נשואה לנביא בשם אֶלְקָנָה בשלהי תקופת השופטים. בעוד לחנה לא נולדו ילדים, אשתו השנייה של בעלה, פנינה, התברכה בילדים רבים. באחד החגים, כאשר עלתה המשפחה לשׁילֹה כדי להקריב קורבנות ולחגוג את החג, היא הייתה כל כך עצובה שהיא נכנסה להתפלל במִשְׁכָּן ושפכה את ליבה בדמעות. היא נדרה נדר לה', שאם ימלא את משאלת ליבה ויברך אותה בבן – תקדיש אותו לה' כנזיר לכל ימי חייו.
תפילתה החרישית גרמה לעֵלִי, הכהן הגדול, לחשוד בה שהיא שיכורה. כשחנה הסבירה לו את מעשיה הוא התרשם מִכֵנותה ובירך אותה שמשאלתה תתגשם. למעשה, תפילתה הלבבית והחרישית של חנה הפכה למודל התפילה הראוי, והלכות-תפילה רבות נלמדות ממנו.10.
תפילתה הכנה של חנה התקבלה במרומים, ועד מהרה היא נפקדה בבן זכר. כאשר נגמל הילד, עלתה עימו לשִׁילֹה להודות לה' ולממש את נדרה. היא הפקידה את הילד, שלימים יתפרסם בתור "שמואל הנביא", בידיו הנאמנות של הכהן הגדול ונשאה שירת-תפילה של הודיה ושבח לבורא העולם11. בשירת ההודיה המיוחדת של חנה, המוכרת בתור "תפילת חנה", משובצות ברמז נבואות רבות על עתידו של עם ישראל12.
5. אֲבִגָיִל
אביגיל הייתה אשתו החכמה והיפה של נָבָל, איש קשה, קמצן, ורע מעללים. בשחצנות וכפיות טובה סרב נבל לשלם את משכורתם של נערי דוד על מלאכתם הנאמנה בשמירת נכסיו וצאנו, ועל הדרך גידף את דוד ומרד במלכותו. בתגובה, גייס דוד את אנשיו והתכונן להרוג אותו, כיאה למי שמורד במלכות.
כשנודע לאביגיל על המתרחש, הכינה בזריזות משלוח מכובד של לחם משובח, יין, בשר איכותי ופירות יבשים ומיהרה לצאת בעקבות המשלוח לכיוון דוד, בלי לספר לבעלה.
באמצע הדרך נפגשה אביגיל עם דוד וצבאו שכבר עשו את דרכם לעבר נבל. בחוכמתה הרבה, ובסיוע תכונותיה הנדירות, הצליחה אביגיל לשכנע את דוד שעל פי ההלכה אסור לו להרוג את בעלה והתחננה בפניו למחול לו על עוונו.
בין דבריה, השחילה אביגיל גם רמזים נבואיים על עתידו של דוד ואף על עתידם המשותף13. ואכן, עשרה ימים לאחר מכן נפטר נבל בידי שמיים ובהתאם לבקשתה בעת מפגשם, נשא דוד את אביגיל לאישה14.
6. חֻלְדָּה
"חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים"15, הייתה נביאה שפעלה בירושלים בשלהי תקופת בית המקדש הראשון. היא הייתה קרובת משפחתו של ירמיהו הנביא, וכמוהו, הייתה גם היא מצאצאי יהושע בן נון ואשתו רחב16.
היא זכתה לרוח הקודש בזכות מעשי הצדקה והחסד יוצאי הדופן של בעלה17. לפי ההשערה, שערי הכניסה הדרומיים של הר הבית, שנקראו בשם "שערי חולדה", קיבלו את שמם בעקבות העובדה שבסמוך אליהם היה מקום מושבה18.
למרות שבדרך כלל התמקדה פעילותה הרוחנית בקרב קהל הנשים19, נבואה אחת יוצאת דופן שלה נמסרה לשליחיו של יאשיהו המלך והתייחסה לעתידו של המלך ושל העם כולו.
היה זה בעקבות השיפוצים הנרחבים שערך יאשיהו בבית המקדש, אשר במהלכם מצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה שכתב משה רבינו עצמו, כשהוא פתוח על פסוקי התוכחה מספר דברים20 המתנבאים את חורבן הממלכה והגליית העם. חלקיהו, ובעקבותיו גם יאשיהו, ראו בכך אות משמיים כי החורבן הנורא קרב בא. בחרדתו, שלח יאשיהו משלחת מכובדת בראשות חלקיהו לברר אצל חולדה הנביאה מה פשרו של הסימן.
נבואתה הקשה של חולדה לא הותירה מקום לספק. היא אוששה את הבנתם בסימן שנשלח משמים באמצעות ספר התורה, וניבאה קשות על עתידה של ממלכת יהודה וירושלים. עם זאת, בישרה ליאשיהו שבזכות צדקותו ימות בטרם יחל תהליך החורבן, וכך ייחסכו ממנו המראות הקשים21.
7. אֶסְתֵּר
אסתר, שנקראה גם הֲדַסָּה, היא האישה היחידה שהייתה שותפה לכתיבת ספר שלם בתנ"ך. אסתר הייתה נערה יהודייה יתומה, שניצלה את מעמדה הייחודי כמַלְכָּתוֹ של מלך האימפריה הפרסית להצלת העם היהודי כולו מסכנת ההשמדה שריחפה עליו בעקבות גזרתו של המן, המשנה-למלך הרשע.
אסתר נלקחה לארמון המלך אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בניגוד לרצונה מבית מָרְדֳּכָי, בן דודהּ, שהורה לה להסתיר את זהותה היהודית, והמשיך לשמור איתה על קשר באמצעות מתווכים. באמונה ובמסירות נפש, בצום ממושך של שלוש יממות רצופות, הופיעה אסתר בפני המלך ללא הזמנה ובניגוד לנהלי הארמון הקשוחים. באותה שעה גורלית, כך מספרים חז"ל22, היא "לבשה רוח הקודש" ונעשתה נביאה.
היא הזמינה את המלך והמן לסעודה משותפת בהמשך היום. בסעודה, הזמינה אותם לסעודה נוספת שתקיים עבורם למחרת, ובמהלך הסעודה השנייה האשימה את המן לעיני המלך בכוונתו להרוג אותה עם כל בני עמה. הגילוי עורר את חמתו של המלך על המן והוא ציווה להרוג אותו בתלייה על העץ הגבוה שהמן בנה בעצמו מתוך תקווה לתלות עליו את מרדכי היהודי שנוא נפשו. לאחר מכן, מרדכי ואסתר קיבלו את רשות המלך לאפשר ליהודים לנקום באויביהם ביום שבו תוכננה להתבצע גזירת ההשמדה של המן.
לאחר המאורע, כתבו מרדכי ואסתר את הסיפור כולו בספר שקיבל את השם "מגילת אסתר", שאותו ציוו לקרוא מידי שנה ב"ימי הפוּרִים" – התאריכים שקבעו לציון זכרו של הנס הגדול.
כתוב תגובה