האדם החזק ביותר בתנ"ך היה כמובן שמשון הגיבור. הוא ניצח גם חיות פראיות והצליח להפיל בניין שלם במו ידיו.

בסוף גברה עליו תספורת פשוטה, כשאשתו גזרה את מחלפותיו והוא איבד את כוחו. מדוע אירוע תמים כל-כך גרם לו להפוך לאדם חלש? התשובה היא ששמשון היה נזיר לאלוקים. בפרשת השבוע אנו קוראים כיצד אדם שנדר ב'נזיר' אסור לספר את שערותיו, לגעת במתים או לשתות יין ומוצריו.

בסוף תקופת נזירותו, היה על האדם להביא לבית המקדש קורבן מיוחד. התלמוד שואל: מדוע נזיר, שבאופן בסיסי לקח על עצמו איסורים מרצונו, מעבר לדרוש בחוק, צריך לבקש כפרה? איזה חטא הוא חטא? דעה אחת בתלמוד היא שהעובדה שהוא מנע מעצמו את ההנאה שבשתיית יין נחשבת בעצמה לחטא.

כאת, נשאלת השאלה, מדוע זה חטא למנוע מעצמך דבר כלשהו? הרי מפני שהבורא מרשה לנו ליהנות מפרי הגפן, האם זה חטא לסרב לו? האם באמת יהיה עלי לתת דין וחשבון על כל מוצר שנושא את תווית הכשרות רק משום שסירבתי לטעום ממנו? האם העובדה שגלידה פופולרית מסוימת קיבלה לאחרונה את אישור משגיחי הכשרות, אני אהפוך לחוטא משום שאני מעדיף לאכול שלגון קרח? ומה אם עדיין לא הצלחתי להגיע לאותה מסעדה כשרה יוקרתית במנהטן, האם זה הופך אותי לזקוק נואשות לכפרה כלשהי?

נראה כי התשובה קשורה יותר לגישה מאשר לצדק הטהור. מהי הדרך הנכונה לחיות? מה צריכה להיות גישתנו לבריאה שברא אלוקים ולעולם החומרי? האם עלינו להפריד עצמנו מן החברה כדי להיות קדושים? האם עלינו לדחות כל דבר שאינו רוחני לחלוטין מפני שאנו חוששים שהוא עשוי להפריע לאדיקותנו?

קיימות אידיאולוגיות המטיפות להתנזרות והמעריצות את מי שמנתקים את עצמם מן הפעילות היומיומית השוחקת הנחוצה בעולם החומרי. הם רואים את הגוף כטמא ואת הנישואין ככניעה לא אידיאלית לחולשות אנוש. כמו כן קיימים אנשים שמטפסים הרים כדי להימלט לעולמות הרוח. השמים יפים ומאושרים הרבה יותר מאשר פינות הרחוב הגסות של העיר.

היהדות רואה זאת בצורה שונה. איננו מאמצים תיאולוגיות שדוגלות בדחייה של כל דבר ששייך לעולם הזה ואף לא כאלה שדוגלות בבריחה ממנו. אנו מקבלים את עולמו של האלוקים ונכנסים למעורבות פעילה בתוכו. כמובן שקיימות הנחיות ברורות, ואפילו חוקים וכללים. אבל בתוך מסגרת חוקי התורה, עלינו לעבוד עם היקום שברא הא-ל הכל יכול. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". גם ארציות היא חלק מתוכניתו העצומה והנצחית של אלוקים. תוכנית זו היא שיצורים ארציים, גברים ונשים, צריכים להשקיע מזמנם וממרצם, מעושרם ומחוכמתם כדי להביא את הרוחניות והאלוקיות לתוך ממלכת החומר.

כל מצווה שאנו עושים פועלת למטרה זו. אנו לוקחים את הפיזי והופכים אותו לרוחני לא על ידי הרס שלו או בריחה ממנו, אלא דרך כך שאנו מתייצבים מולו ומעצבים אותו והופכים אותו למשהו מקודש ורווי תכלית ומשמעות.

"ליהודים אין מנזרים", כך אומר הפתגם. ישיבה לא אמורה להיות מנזר, אלא בית ספר שילמד סטודנטים ויכשיר אותם ליצור ערכים רוחניים בתוך העולם החומרי. לכן הנזיר התנכ"י, שבגלל חולשתו המוסרית האישית הרגיש צורך להתרחק ממה שהקב"ה הרשה לנו לעשות, אכן חוטא במידת מה. וגישתו זו אכן דורשת כפרה מסוימת.

היהדות קוראת לנו לחיות חיים גבוהים יותר, חיים רוחניים, בתוך העולם הזה. במקום לאפשר לריקנות של החברה להוריד אותנו מטה, אנו ניצבים בפני האתגר להתעקש על שינוי החברה שלנו לטובה.

שתה את היין, בהחלט, אך דאג לעשות עליו קידוש ולומר "לחיים!".