פליטת פה פרוידיאנית

הייתה זו פליטת הפה הפרוידיאנית הגדולה ביותר של פרויד, ומשום מה הפרשנים שלו, לפחות אלה שאותם אני קראתי, לא שמו לב אליה.

היא מופיעה בספרו האחרון: משה ומונותיאיזם, עבודה מוזרה ביותר. הספר פורסם בשנת 1939, כשפרויד כבר היה פליט בבריטניה. אילו היה נשאר בווינה, אלוקים יודע מאלו השפלות היה סובל לפני שהיה נרצח יחד עם שאר אחיו היהודים. מסיבה כלשהי, בתקופה נואשת זו, פרויד כתב ספר (שבמקור הוא תיאר אותו כ"רומן היסטורי") ובו הוא מנסה להוכיח שמשה רבנו היה מצרי. היו ספקולציות רבות באשר לסיבה מדוע כתב זאת, ואין לי כל רצון להוסיף על אלה. אולם בתחילת הספר ישנה אפיזודה מאד מסקרנת.

פרויד כותב, שמספר למדנים זיהו נושא משותף בסיפורים על ילדותם של גיבורים. לידתו של גיבור כרוכה בסכנה. כתינוק הוא חשוף לגורמים שבדרך כלל עלולים להוביל למוות, לפעמים על ידי השמתו בתיבה והשלכתה למים. הילד ניצל ומתחנך על ידי הורים מאמצים. בסופו של דבר הוא מגלה את זהותו האמיתית. סיפור זה מסופר על סרגון, גילגמש, אדיפוס, רומולוס ורבים אחרים וזהו גם סיפורו של משה, טוען פרויד.

אולם בנקודה זו פרויד כותב שבמובן מסוים הסיפור על משה אינו דומה לאחרים כלל וכלל. למעשה הוא הפוך. בסיפורי הגיבורים האחרים הוריו המאמצים של הגיבור הם צנועים ופשוטים, ולבסוף הוא מגלה שבגופו זורם דם אצילים והוא למעשה נסיך. לעומת זאת בסיפור על משה ההפך הוא הנכון. המשפחה המאמצת היא היא האצילה. משה מתחנך על ברכיה של בת פרעה. זהותו האמיתית אותה הוא מגלה היא, שמלידתו הוא שייך לעם של עבדים.

פרויד ראה זאת אך לא הבין את המשמעות. במקום זאת הוא שינה כיוון והסיק שהסיפור על משה אינו אלא בדותה שתוכננה להסוות את העובדה שמשה היה בעצם בנה של בת פרעה, ולמעשה היה נסיך מצרים. מה שפרויד לא הבין הוא שהסיפור על משה אינו מיתוס אלא אנטי-מיתוס. הסיפור על משה לוקח מיתוס והופך אותו.

המסר של הסיפור הוא פשוט ומהפכני. אצילות אמיתית, אומר התנ"ך, היא ההפך מן החכמה הקונבנציונאלית. אצילות זה לא פריבילגיה, עושר, הדר וארמונות, אלא אומץ מוסרי. משה, כשהוא מגלה שהוא צאצא לעם של עבדים, מוצא את הגדלות. לא הכוח משנה אלא המלחמה על הצדק והחופש. אילו משה היה אכן נסיך מצרי, הוא היה בהחלט נשכח. אלא על ידי כך שהיה נאמן לעמו ולאלוקיו הוא הפך לגיבור. לפרויד היו רגשות מעורבים לגבי זהותו שלו. הוא העריץ יהודים, אך היה חרש לצלילי היהדות. זו הסיבה, כך אני מנחש, שהוא לא הצליח להבחין שהוא עומד פנים מול פנים עם אחת האמיתות המוסריות העוצמתיות ביותר בתנ"ך. את אלה שהעולם דוחה, הקב"ה אוהב. בן עבדים יכול להיות גדול יותר מנסיך. הסטנדרטים של אלוקים אינם כוח ופריבילגיה, אלא זיהוי צלם אלוקים בחלש, חסר האונים, החולה והסובל, ומלחמת צדק עבורם. איזה מסר של אומץ היה פרויד יכול לשלוח לעמו באותו לילה שחור! הבה ונראה לפחות מה שהוא לא ראה, שכן הסיפור על משה הוא אחד התיאורים בעלי מסר של תקווה הגדולים ביותר בספרות האנושית.