לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת כי תשא.
הרמזים המסתתרים במחצית השקל
בהתחלת הפרשה מופיעה המצוה על נתינת 'מחצית השקל': "זה יתנו, כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש .. מבן עשרים שנה ומעלה – יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".
מטרת נתינת 'מחצית השקל' היא "לכפר על נפשותיכם". ואכן, רמז ידוע הוא שהמלה 'שקל' שווה בערכה למלה 'נפש' (=430), ללמדנו את חסד ה' שנתן את האפשרות לתת 'שקל' והוא מכפר על הנפש.
ומדוע רק "מבן עשרים שנה ומעלה"? - זאת משום שבבית דין של מעלה מענישים אדם על חטאיו רק החל מגיל עשרים (בשונה מבית דין של מטה שמתחילים להעניש בגיל 13). ואכן, ערכם המספרי של המלים "מבן עשרים שנה ומעלה" – שווה למלים "מבן עשרים לעונשים" (=1218), כי זהו הזמן שבו מתחילים לדון את האדם בשמים.
רבי יהודה החסיד1 מוסיף עוד: כאשר נכתוב את אותיות המלה 'שקל' בצורה מלאה, כלומר: שי"ן קו"ף למ"ד – נקבל את הגימטריא של המלה "עשרים" (=620).
עוד רמז מביא 'בעל הטורים' בענין ערכה המספרי של המלה 'עשרים' – שזו גם הגימטריא של המלים: עשיר ודל (=620). ואכן, באותה נתינה שנצטוו בה מגיל עשרים היה דבר יחודי, שבו "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט": שניהם נתנו את אותו הסכום.
גימטריא של 13 מילים
קוראי טור זה רגילים לחשבונות הגימטריא שגילו חכמי הדורות – שבהם מחשבים את הערך המספרי של מלה אחת או כמה מלים. כשמדובר בחשבון של מלה אחת או שנים זה נראה קל, אולם לעתים מדובר על הרבה יותר מזה. כך ב'בעל הטורים' בפרשתנו אנו מוצאים דבר נדיר - הוא מחשב את הגימטריא של 13 מלים ביחד (!), ומגלה שזה שווה לגימטריא של 7 מלים אחרות.
13 המלים לקוחות מתוך הסיפור הכואב אודות חטא העגל. התורה מספרת כיצד התחיל הכל2 : "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן, ויאמרו אליו קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו – כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
כשנקח את 13 המלים האחרונות של הפסוק – "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" – ונחשב את ערכם המספרי נקבל את המספר 2348. הדבר מתאים לעובדה שאינה מפורשת בתורה והיא נמסרה במסורת מדרשי חז"ל – שהשטן הוא שתעתע בעם והראה להם מחזה בו מטתו של משה נישאת בשמים כאילו הוא כבר לא חי; כי המספר 2348 הוא גם הגימטריא של המלים: "שהראה להם השטן מטתו של משה רבינו".
גימטריא נוספת מגלה לנו 'בעל הטורים' בהמשך הפרשה. התורה מספרת כיצד משה יורד מהר סיני ורואה את יהושע תלמידו שחיכה לו ליד ההר במשך כל הימים. הם שומעים קולות לא ברורים ממחנה ישראל, ומשה אומר ליהושע3 : "קול ענוֹת אנכי שומע". הפירוש הפשוט הוא – אני שומע קולות הגורמים לי לעינוי וצער; אם נחשב את הגימטריא של מלים אלו, נמצא שמלים אלו שוות בערכן למה שבאמת אירע שם במחנה ישראל: "שנהרג חוּר ועבדו עבודה זרה".
חור היה אחיינו של משה (בן מרים אחותו), וכשהוא ראה שהעם עומד לחטוא בעשיית פסל עמד כנגדם ורצה להניא אותם מהתוכנית. כשראו זאת הרגו אותו, וזו בעצם הסיבה לכך שאהרן כן שיתף פעולה עם החוטאים – כי ראה מה קרה בסופו של חור.
בענין זה נציין את דברי רבי יהודה החסיד4 , שהשם 'חור' מורכב מהאותיות 'רוח', והדבר מתקשר עם עוד מבני משפחתו של חור. ראשית, אביו של חור (בעלה של מרים) היה כלב בן יפונה5 , שמוכר לנו מסיפור המרגלים שבו עמד כלב כנגד חבריו החוטאים והתורה מציינת זאת לשבח: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו"6 – רוח חיובית של עמידה בתוקף על העקרונות. חור עצמו מביע במעשה העגל רוח של מסירות נפש, והוא זכה לכך שנכדו – בצלאל - קיבל 'רוח אלקים' מיוחדת במינה שהפכה אותו לחכם הראשי במלאכת המשכן, וכדברי הקב"ה המובאים בפרשת השבוע7 : "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה".
הסוד שמסתתר ב"בדיל ויעבר"
פיוט קדום נפוץ בהרבה קהילות בימי ה'סליחות'. הפיוט מורכב מכמה שורות, כל שורה יש בה תוכן מסויים של בקשה ותחינה – והסיום הוא שווה בכולם, חוזר על עצמו שוב ושוב: "בְּדִיל וַיַעַבֹר", כלומר: אנו מבקשים מהקב"ה שירחם עלינו וימלא את משאלותינו לטובה בזכות 'ויעבֹר'.
המקור של המלה "ויַעַבֹר" הוא בפרשת השבוע, בפסוק המפורסם הנאמר על ידינו בתפילות רבות8 : "ויעבר ה' על פניו ויקרא, ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים". יש הרבה מה לדבר על פסוק זה הכולל בתוכו את 'שלוש עשרה מדות הרחמים', אך כאן נתמקד רק במלה הראשונה.
במבט פשוט, המלה 'ויעבר' אינה אלא הקדמה טכנית לתוכנו העמוק של הפסוק, והתורה מתארת שדברים אלו נאמרו תוך כדי מַעַבָר השכינה על יד משה רבינו; אך במדרשים9 ובפרט בתורת הקבלה10 מוצאים אנו שמלה זו מביעה את המעבר, את השינוי, בהנהגתו של הקב"ה עצמו כביכול: לפני כן הראה הקב"ה 'פנים של זעם', מצד מדת הדין והגבורה – ועתה 'מעביר' הקב"ה 'פנים' אלו ומחליף אותם ב'פנים' של חסד ורחמים.
רעיון זה של מעבר מ'גבורה' ל'חסד' – רמוז באותיות המלה "ויעבר", שיש לחלקן לשנים: ע"ב-רי"ו. ע"ב (=72) זו הגימטריא של המלה 'חסד', ואילו רי"ו (=216) זו הגימטריא של המלה 'גבורה'11 , ויש לנו כאן רמז שקוף על תוכן זה של הפיכת ההנהגה מ'גבורה' ל'חסד'.
מעניין שאותיות אלו (ע"ב-רי"ו) קיימות גם במושג ההלכתי – 'עירוב', שתוכנו הוא לגשר על פערים וליצור ערבוב וחיבור בין דברים שונים, דבר המתאים לאותיות אלו המשלבות את ה'חסד' וה'גבורה' יחד12 ; אותיות אלו עצמן מרכיבות גם את המושג המבורך והמביא חיים: 'עיבור' (=הריון) – דבר שמתעכב לפעמים מצד מדת ה'גבורה', וכאשר מגיע ה'חסד' ומשתלב עם ה'גבורה' משתחרר העיכוב ונוצרת האפשרות לחיים חדשים13 .
מה הקשר בין השולחן עליו אוכלים ובין הקטורת?
ואי אפשר לדבר על פרשת כי תשא בלי להזכיר את 'פרשת הקטורת'. הקטורת היא תערובת של מיני צמחים היוצרת ריח טוב. המצוה היא להקטיר את הקטורת בבית המקדש פעמיים ביום – בבוקר ובערב, וגם כיום נוהגים לומר את 'פרשת הקטורת' הן בתפילת שחרית והן בתפילת מנחה. הקטורת ידועה כבעלת סגולות מיוחדות, ומייחסים משקל רב אפילו לעצם האמירה של 'פרשת הקטורת'.
צדיקי החסידות אומרים דבר מעניין14 , שכאשר אדם אוכל בקדושה ובטהרה – הוא מקבל מברכתה של הקטורת. הרמז לכך הוא באותם 'סממנים' שהתורה מפרטת במעשה הקטורת15 : "קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבונה זכה"; כשנקח את האות הראשונה שבכל מלה מארבעת ה'סממנים' – נ'טף, ש'חלת, ח'לבנה, ל'בונה – ונחברם יחד, נקבל את המלה 'שלחן', ומכאן שיש קשר בין שולחן האוכל לבין הקטורת.
מה רמוז במספר 11
בתורת הסוד מדברים הרבה על מעלתה של הקטורת בגלל שייכותה למספר 11. כי אמנם בתורה עצמה כתובים רק ארבעה 'סממנים' – כמו שהזכרנו (נטף, שחלת, חלבנה ולבונה) – אולם חז"ל קיבלו במסורת שיש להוסיף על כך עוד 7 'סממנים', כך שהתערובת כוללת בסך הכל 11 'סממנים'. ההקפדה על מספר זה חשובה ביותר, וכפי שמצטטים בסדר התפילה: "ואם חסר אחד מכל סממניה – חייב מיתה".
ובכן, המספר 11, מסבירים בקבלה, הוא מספר שמאפיין את 'הצד השני', כלומר: כוחות הטומאה16 . הדוגמא הקלאסית לכך היא בספר בראשית17 , כאשר התורה מונה את 'אלופי עשו', כלומר: מנהיגי המשפחות שיצאו מעשו-אדום, ומזכירה בדיוק 11 'אלופים'. כך גם בספר דברים18 , התורה מפרטת 11 'ארורים' שהוכרזו על ידי הלוים - 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה .. ארור מסיג גבול רעהו'... ועוד כדוגמתם; בסך הכל 11 סוגי חטאים שמקבלים קללה מיוחדת.
יש עוד דוגמאות לכך שצד ה'טומאה' מתאפיין במספר 11 – בשונה מצד הקדושה שבדרך כלל מתהדר דוקא במספר 10 (והמליצו על כך את המאמר: "כל המוסיף – גורע"!); אלא שהעובדה שהקטורת מתאפיינת במספר 11, אינה מלמדת חלילה על הפחתה בקדושתה, אלא להיפך – על כך שיש לה כח נדיר שהיא מסוגלת להתמודד כנגד כוחות הטומאה ולעצור בעדם19 .
וברוח ימי הפורים, הקרובים תמיד לפרשת כי תשא, נציין שגם במגילת אסתר אנו מוצאים שצד האויב מתאפיין במספר 11 – כי מי שנתלה על העץ היו המן הרשע ולצדו עשרת בניו, בסך הכל 11 בני אדם.
האויבים שלנו הם כמו נזיד עדשים
נסיים בפרפרת נאה שכתב בענין זה הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון20 :
המן ובניו הם הרי מזרע עמלק, נכדו של עשו. שפלותו של עשו מתוארת בתורה בסיפור מכירת הבכורה – כאשר היה עשו מוכן למכור את בכורתו בתמורה ל'נזיד עדשים'21 . ומעניין: כשנחשב את המלה 'אדם' השווה 45 כפול 11 – הכוונה להמן ועשרת בניו [עליהם נאמר בתהלים: "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם"] - נקבל את המספר 495; זו גם הגימטריא של המלים 'נזיד עדשים' [ולמי שרוצה נוסיף עוד22 : שמו של צעיר בניו של המן, הלוא הוא 'ויזתא' – הוא בגימטריא 'עדשים']...
זהו הערך האמיתי של אויבינו – המתאפיינים במספר 11 - 'נזיד עדשים'! ובכחה של הקטורת, שגם היא במספר 11 – נתגבר עליהם ונגיע בעז"ה למצב שבו "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
כתוב תגובה