שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשכ"ד

בס"ד. שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. התחלת פרשת השבוע היא: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום גו' ואת אשר איננו פה עמנו היום"1.

וענין זה שייך לראש השנה – כמ"ש רבינו הזקן בלקו"ת2: "הנה פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה, ומרומז במלת היום, דקאי על ר"ה, כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון3, שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה עד לפני הוי' .. ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך, פרט הכתוב עשר מדרגות, שכמו שיש עשר מדרגות בנפש האדם דהיינו ג' שכלים וז' מדות, כך הנה כל ישראל הם קומה אחת שלימה .. שנחלקת לעשר מדרגות, ובראש השנה מתעלים כל המדרגות .. למעלה במקור חוצבם .. להיות לאחדים כאחד".

ומזה מובן, שקריאת פרשת נצבים קודם ר"ה היא לא רק הכנה שמחוץ להענין, אלא הכנה אמיתית שהיא חלק מהענין עצמו, והיינו, שענינו של ראש השנה הוא האחדות של כל בנ"י, ולא רק בנ"י שבדור זה ("דור הולך ודור בא"4) ובר"ה זה, אלא גם בנ"י שבכל השנים ובכל הדורות שלפנ"ז ושלאח"ז.

ב. והביאור בזה:

ענינו של ראש השנה הוא – כמארז"ל5 "אמר הקב"ה .. אמרו לפני בר"ה מלכיות .. כדי שתמליכוני עליכם .. ובמה בשופר". וכן ע"י התפלות – לא רק תפלת מוסף (שבאה בהוספה על ג' התפלות שבכל יום, מצד קדושת היום) שלאחרי תק"ש, אלא גם בתפלות שלפני תק"ש, תפלת שחרית, ולפנ"ז תפלת ערבית דליל ר"ה – שבהם מבקשים: "מלוך על העולם כולו בכבודך כו' והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כו' כל יצור כו' כל אשר נשמה באפו וכו'" (וכמבואר בסידור האריז"ל6 שקאי על ג' עולמות בי"ע, והיינו, שהבקשה היא שתהי' התגלות מלכותו ית' בכל העולמות, כולל גם עולם העשי'), וחותמים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ כו'" – שמזה מוכח שבודאי פועלים זאת, שהרי "ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו כו'" (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ת7).

וכמבואר בדרושי חסידות8 שבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם, וצריך לעורר ולהמשיך מחדש את כל הענינים משרשם ומקורם הראשון כפי שהוא בבחי' העצמות, ובזה גופא – לא רק המשכה מן הכלל אל הפרט (כמבואר בעטרת ראש9), אלא גם המשכה חדשה, כמבואר באגה"ק10 ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

וכדי לפעול המשכה נעלית כזו – לא די בקהל ישראל שנמצא בדור זה ובר"ה זה, אלא יש צורך בהתאחדות דכל בנ"י שבכל הדורות: "אתם נצבים היום כולכם .. את אשר ישנו פה עמנו .. ואת אשר איננו פה גו'".

וכללות ענין האחדות של בנ"י שבכל הדורות נפעלת ע"י האחדות בדרך פרט – האחדות של כל בנ"י בדור זה, והיינו, שלמרות חילוקי הדרגות שביניהם שנחלקים לעשר מדריגות, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", מתאחדים כולם יחד "להיות לאחדים כאחד"; ועד"ז בכל איש פרטי מישראל, שצריך לקבץ ולאחד את כל עשר כחות נפשו.

ג. ובעומק יותר:

ההמשכה דר"ה היא מבחי' העצמות שהוא באופן של פשיטות שלמעלה מהתחלקות. ולכן, כדי שבנ"י יוכלו לפעול המשכה זו, צריך להיות גם אצלם ענין של התאחדות – "כולכם", למעלה מהתחלקות פרטי המדריגות ד"ראשיכם שבטיכם וגו'".

ועד"ז בכל אחד מישראל – שעבודתו צריכה להיות מצד בחי' היחידה שלמעלה מהתחלקות (למעלה גם מבחי' "בכל מאדך"11, "מאד שלך"12, היינו, שרק אצלו הרי זה למעלה ממדידה והגבלה, אבל לגבי חבירו הרי זה עדיין במדידה והגבלה), כידוע פירוש רבינו הזקן13 בדברי הגמרא14 בנוגע לעשרת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, "כאן ליחיד", "פי' בחי' יחידה", "בחי' תשובה דיחידה ליחידו של עולם".

ולאידך גיסא:

למרות שההמשכה היא מבחי' פשיטות העצמות – הרי זה צריך להיות באופן שיומשך למטה בגילוי, כפי שמבקשים: "מלוך וכו' והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך", באופן גלוי דוקא.

וזהו גם הטעם שמדגישים את ענין המלוכה דוקא, ולא ענין הממשלה – כידוע15 החילוק ביניהם, שממשלה היא בעל-כרחו, ואילו מלוכה היא ברצון דוקא, כמאמר16 "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם", והיינו, שצריך להיות בהתגלות גם מצד הכחות הפנימיים.

וכדי שתהי' ההמשכה למטה בגילוי – יש צורך בכל פרטי המדריגות, שנכללים במספר עשר, כמו בכל דבר שבקדושה17, והיינו, עשר המדריגות שבכל אחד מישראל, עשר כחות הנפש, וכן עשר המדריגות שבכללות ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

אלא, שכל פרטי המדריגות צריכים להיות באופן של התכללות והתאחדות בפשיטות העצמות – "לאחדים כאחד".

ד. ויש לומר בדיוק הלשון "לאחדים כ.אחד", בכ"ף הדמיון – שזהו רק בדוגמת הענין ד"אחד", כיון שזוהי האחדות דבחי' "יחיד" שלמעלה מ"אחד"18.

וע"ד המבואר במאמר ד"ה לך הוי' הצדקה לרבינו הזקן19 (שחזר ונדפס לא מזמן20) בדיוק הלשון "כל דיירי ארעא כו' כלא חשיבי קמי'"21, "כ.לא" ולא "לא ממש", "דלגבי מקורם הם לא., כדוגמת אור וזיו, אבל לגבי בחי' עצמיות הנקרא קמי' שלא נערוך אליו, אין ביטולם בבחי' לא, בערך עילה ועלול, אלא כ.לא, כמו דוגמת ביטול עלול לגבי עילתו בבחי' משל לבד", והיינו, ש"כ.לא" הוא ביטול נעלה יותר מאשר "לא", שהוא בהעדר המציאות לגמרי, עד שלא שייך לומר עליו אפילו התואר "לא", כי אם "כלא", בכ"ף הדמיון – למעליותא. ועד"ז בנדו"ד, ש"כ.אחד" הוא למעלה מ"אחד" – כמו "יחיד".

ה. וכללות הענין בזה – שההמשכה דר"ה היא מבחי' פשיטות העצמות, ובאופן שנמשך למטה בגלוי.

וע"ד לשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע22 בנוגע לראש-השנה לחסידות, שצ"ל שלימות לא רק בנוגע לעצם, אלא גם בנוגע להתפשטות. ועד"ז מובן בנוגע לראש-השנה כפשוטו.

ובפשטות – שזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה ברוחניות ובגשמיות, בבני חיי, ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני23, ומזוני רויחי.

* * *

ו. יום הש"ק זה שבו קורין "אתם נצבים היום כולכם גו'" קשור גם עם ימי הסליחות, כי, נוסף לכך ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"24, שממנו נמשכת הברכה לכל ימי הסליחות, הרי גם הפזמון הראשון באמירת הסליחות (שכולל את כל הפזמונים) הוא: "במוצאי מנוחה", שבזה מודגשת השייכות של ענין הסליחות ליום השבת.

והנה, התחלת הסליחות – לאחרי אמירת "אשרי", שע"פ דברי האחרונים25 שכתבו דבריהם ברוח הקודש (כדברי אדמו"ר הזקן26) ומפיהם אנו חיים, הרי זה הקדמה לסליחות, כמו שאומרים אשרי קודם כל תפלה – היא: "לך הוי' הצדקה ולנו בושת הפנים"27.

ומבואר בד"ה לך הוי' הצדקה הנ"ל, ש"לך הוי' הצדקה" היינו "מלכות דא"ס ראשית הארת הקו כו' והוא מהות ועצמות א"ס ב"ה", וכדי להגיע לבחי' זו הרי זה ע"י ש"לנו בושת הפנים", "כי כל הקרוב יותר יהי' העדר תפיסת מקומו ביותר, ויתבייש מעצמותו, וכל שיתבייש יותר מעצמותו הוא העדרו וביטולו האמיתי, אשר, בבחי' התענוג שבנפשו והארת הפנים, לא יוכל להתקרב .. כמו שיתקרב בבחי' בושת הפנים וכו'".

ז. והענין בזה:

השייכות ד"לך הוי' הצדקה" ל"מהות ועצמות א"ס ב"ה" היא – לפי שמצד העצמות נמשכים כל הענינים בתורת צדקה, ולא בתורת שכר על העבודה, ואפילו לא בתורת מתנה, שאף שאינה שכר העבודה, הרי "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא"28, משא"כ צדקה, שנתינתה אינה מחוייבת מצד הזולת (אפילו לא באופן ש"עביד לי' נייחא לנפשי'"), כי אם מצד הנותן בלבד.

וכמבואר בשל"ה29 בנוגע לכללות ענין העבודה, אם היא צורך גבוה30, וכמארז"ל31 "מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעלי', כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלין לאביהם שבשמים", או שזהו באופן ש"מה איכפת לו להקב"ה כו'"32 – שזהו החילוק בין בחי' הגילויים, ששם יש תפיסת מקום לענין העבודה, לבחי' העצמות, ששם אין תפיסת מקום לעבודה, וכל ההמשכות הם בתורת צדקה33.

וכללות הענין בזה – שמדריגת הגילויים קשורה עם מציאות הזולת, שהרי ענין הגילוי הוא בשביל הזולת (ועד שגם כאשר הגילוי הוא רק בכח ולא בפועל, הרי למעלה אין כח חסר פועל34), ולכן יש תפיסת מקום למציאות הזולת; ורק מצד העצמות אין תפיסת מקום למציאות הזולת, ולכן כל ההמשכות אינם אלא בתורת צדקה בלבד.

וזהו גם מ"ש35 "רחבה מצוותך מאד", ומבואר באגה"ק36 דיוק הלשון "מצוותך", ולא "מצוותיך", לשון רבים, דקאי על "מצות הצדקה שהיא מצות ה' ממש, מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד כו'" – דלכאורה, הרי אמרו רז"ל37 שהקב"ה מניח תפילין ומתפלל, ועד"ז בנוגע לקיום כל המצוות? – אך הענין הוא, שקיום כל שאר המצוות הוא מצד בחי' הגילויים (ששם יש תפיסת מקום למציאות הזולת), ואילו מצות הצדקה (שנעשית אך ורק מצד הנותן בלבד) היא "מצות ה' ממש", מבחי' העצמות.

ח. והנה, כללות ההמשכה ד"לך הוי' הצדקה" היא בראש-השנה, אלא, שבתחלת הבריאה היתה המשכה זו מצד "כי חפץ חסד הוא"38, ואילו עכשיו, באתערותא דלתתא תליא מילתא39 – עי"ז ש"לנו בושת הפנים", באופן של העדר תפיסת מקום לגמרי, שזהו הכלי להמשכה ד"לך הוי' הצדקה", שהיא ההמשכה שמצד העצמות שבאה בתורת צדקה, מצד הנותן בלבד.

וע"ד מ"ש40 "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", והיינו, שדוקא מצד היותו "דכא ושפל רוח", הרי הוא כלי להשראת בחי' "מרום וקדוש".

ולהעיר, שהענין ד"בושת הפנים" הוא גם כאשר לא חסר מאומה בכללות העבודה דקיום התומ"צ בכל הפרטים והדקדוקים כו', כולל גם העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"41.

וע"ד מארז"ל42 "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע", והרי מובן, שתושבע"פ אינה צריכה לשלול ענין של שקר, ועכצ"ל שזה ש"אומרים לך צדיק אתה" הו"ע אמיתי, והיינו, שלא זו בלבד ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"43, אלא כמבואר בתניא44 בפירוש מדריגת צדיק, "שהרע נהפך להיות טוב גמור .. בהסיר הבגדים הצואים ממנו שהם תענוגי עוה"ז כו'", ואעפ"כ "הי' בעיניך כרשע".

וכללות הענין בזה – שגם אצל צדיקים צריך להיות ענין התשובה לפי ערכם, בדקות דדקות כו'. ואדרבה: "המה צריכים לתשובה עילאה יותר, שכל הגבוה מחבירו יותר הוא חוטא לפי ערכו ומעלתו, עד"מ בהמה המטנפת בהיכל המלך, הגם שצריכים לנקות ההיכל, לא יפלא כ"כ, שדרך הבהמה בכך כו', אבל אדם המתטנף, מאד יפלא, ותבער חמת המלך לזורקו מן ההיכל וכו'"45, וע"ד מארז"ל46 "ת"ח שנמצא רבב על בגדו כו'".

וזהו גם הענין ד"לנו בושת הפנים", ששייך גם במדריגות נעלות, ואדרבה, "כל הקרוב יותר יהי' העדר תפיסת מקומו ביותר .. שיתבייש יותר מעצמותו כו'".

ט. ויש לקשר זה גם עם הענין ד"אתם נצבים היום כולכם", "לאחדים כאחד":

נתבאר לעיל (ס"ג) שע"י ההתאחדות באופן שלמעלה מהתחלקות נעשית ההמשכה בר"ה מפשיטות העצמות. אמנם, כדי ש"ראשיכם שבטיכם" יוכלו להתאחד עם "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", צריך להיות אצלם ענין הביטול.

ועפ"ז יובן גם סדר הכתוב "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך", מלמעלה למטה (אף שלכאורה הי' צריך למנותם בסדר דמלמטה למעלה) – כדי להדגיש את הצורך בענין הביטול ד"ראשיכם שבטיכם", שמשתווים עם "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

ונמצא, שענין הביטול שבהתאחדות ד"ראשיכם שבטיכם" עם "חוטב עציך ושואב מימיך" שעי"ז באים להמשכה דר"ה מפשיטות העצמות – הוא ע"ד הענין ד"בושת הפנים" שעי"ז באים להמשכה ד"לך הוי' הצדקה".

וזהו גם תוכן מארז"ל47 "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר48 מראשית השנה מרשית כתיב כו'", היינו, שענין העשירות נמשך דוקא ע"י הביטול, "שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה, כענין שנאמר49 תחנונים ידבר רש"50.

ויש להוסיף, שהביטול בהשתוות ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" הוא עוד יותר מאשר הביטול ש"עושין עצמן רשין".

ובהקדמה – שבענין העניות יש כמה דרגות, עד להדרגא הכי נמוכה – "אביון", "שתאב לכל דבר"51. אמנם, אפילו "אביון" – יש לו תקוה כו', ובמילא, אין זה עדיין תכלית הביטול. ולמטה מזה הוא מי שאין לו תקוה – שזהו ה"עבד", שאינו מציאות לעצמו כלל, שהרי כל "מה שקנה עבד קנה רבו"52, והאומר לשפחה הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחררי אינה מקודשת53.

וזהו גם הענין ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", כפי שמפרש רש"י "שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע .. ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים", והיינו, שנשארו עבדים לבני ישראל54.

ועפ"ז נמצא, שהביטול שבהשתוות ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" הוא יותר מהביטול ד"עושין עצמן רשין", כיון ש"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" הם עבדים שהם בתכלית הביטול עוד יותר מאשר הדרגא היותר נמוכה שבעני, ואעפ"כ מתאחדים גם עמהם באופן ד"כולכם", "לאחדים כאחד". ולכן ע"י ביטול זה ("בושת הפנים") נעשית ההמשכה דר"ה מפשיטות העצמות ("לך הוי' הצדקה").

וזהו גם הענין ד"מתעשרת בסופה", ובאופן שלא צריך להמתין אפילו רגעים אחדים, אלא תיכף ומיד בתחלת השנה (לאחרי תקיעת שופר55) נמשך ענין העשירות, שהו"ע המשכת מרחב העצמי56, בגשמיות וברוחניות.

* * *

י. מאמר57 ד"ה אתם נצבים גו'58.

* * *

יא. (לאחרי המאמר נערך "שבע ברכות" של א' התלמידים, ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ענין הנישואין קשור גם עם ראש השנה, שהרי ר"ה הראשון הי' יום ברוא אדה"ר, ועז"נ בברכות הנישואין: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

וזהו גם שבר"ה צריך להיות ענין של שמחה, וכדאיתא בטור59: "ישראל .. לובשים לבנים ומתעטפים לבנים .. ואוכלין ושותין ושמחין בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס כו'", ואדרבה, דוקא ע"י השמחה שפורצת גדר60, פורצים את כל הגדרים וזוכים בדין, ובאופן ש"באור פני מלך חיים"61.

*

יב. בעמדנו בסמיכות לסיום השנה, יש לעורר ע"ד הצורך בעריכת חשבון-נפש גם בנוגע ללימוד התורה.

ובהקדם תיווך הפירושים במ"ש בפרשת השבוע62 "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'":

רבינו הזקן מבאר בלקו"ת63 שמ"ש "כי המצוה הזאת גו'" "קאי על התשובה, דלעיל מיני'64 כתיב כי תשוב אל ה' .. והיא המצוה אשר אנכי מי שאנכי מצוך כו'". ובהגהת הצ"צ: "כ"כ בר"ח פ"א משער התשובה בשם הרמב"ן דפסוק כי המצוה הזאת קאי על מצות התשובה".

[ויש לדייק בדברי הצ"צ שמביא פירוש זה מ"ראשית חכמה .. בשם הרמב"ן", ולא מדברי הרמב"ן עצמו65 – כי, הרמב"ן עצמו מפרש תחילה שקאי "על כל התורה כולה", ואח"כ מוסיף, "והנכון כי על כל התורה יאמר כי המצוה אשר אנכי מצוך היום, אבל המצוה הזאת על התשובה הנזכרת כו'", ואילו בר"ח מביא רק את הפירוש השני שבדברי הרמב"ן שקאי על התשובה].

ונוסף לזה ישנו גם הפירוש שקאי על כללות התומ"צ (כהפירוש הראשון שברמב"ן), כמובן גם ממ"ש רבינו הזקן ב"דף השער" של ספר התניא (שגם הוא נכתב ע"י רבינו הזקן בעצמו66) "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד .. לבאר היטב איך הוא קרוב מאד כו'"; ובפרק י"ז (בגימטריא "טוב"67) מבאר ש"בלבבך" קאי על ענין האהבה.

וכמו"כ ישנו גם פירוש הגמרא במסכת עירובין68 שקאי במיוחד על לימוד התורה.

ויש לתווך כל הפירושים הנ"ל69 – שהפסוק קאי אמנם על מצות התשובה, אבל כיון שגם מצות התשובה נלקחת מן התורה [וכמודגש בר"ה, שאומרים פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות5, כדי להביא ראי' מן התורה67], עכצ"ל, שמ"ש על התשובה "לא נפלאת גו' כי קרוב גו'" קאי גם על התורה (דאל"כ, אי אפשר לומר על התשובה "כי קרוב גו'"), ובמילא קאי גם על המצוות, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"70, כולל ובמיוחד ענין האהבה, שהיא השרש לכל המצוות, כמבואר בחינוך קטן71 ש"שרשי עבודת ה' ויסודותי' הן דחילו ורחימו, היראה שרש ויסוד לסור מרע והאהבה לעשה טוב כו'".

והתיווך דכל הפירושים בנוגע לפועל – כאשר ישנו ענין התשובה על לימוד התורה מתוך אהבה ויראה (עי"ז שלומדים גם תורת החסידות), ובשביל זה צריך לערוך חשבון-צדק כיצד הי' לימוד התורה במשך כל השנה.

ולכן, בעמדנו בסיום השנה יש לעורר ע"ד עריכת בחינות לתלמידי הישיבה72, הן בנגלה והן בחסידות.

יג. ולהעיר:

כבר דובר לפני כמה שנים ע"ד עריכת בחינות לתלמידים בסוף זמן הלימודים, ובגלל ש"גזירה גזרתי"... עשו כן בשנה הראשונה, ויותר מזה לא הועיל הדבר.

ולא עוד אלא שהיו כאלו שבאו אלי בטענות: היתכן שעורכים "בחינות" – בדייקם לכנות זאת בלשון אוה"ע בשפת המדינה: "עגזעמס" – בתורת החסידות?!...

ואז נתחוור אצלי ענין מסויים:

פעם סיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר73 אודות התייסדות ישיבת תומכי תמימים ע"י אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בשנת תרנ"ז, שמקודם לכן, טען אחד החסידים – שהי' גדול בנגלה ובחסידות ובעבודה – היתכן להכניס "וואַלאָז'ין" בחסידות?!... ולאחרי שחזר מאוהל אביו, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, הודיע על החלטתו לייסד את הישיבה, מבלי להתפעל מהטענה הנ"ל.

בשעתו לא הבנתי מדוע מספר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור זה, מה שייך ונוגע דבר זה אלי; אך כאשר באו אלי בטענות בנוגע להבחינות, נתחוור לי הדבר...

ובכן: כשם שאז לא התפעלו מהטענות וייסדו את הישיבה, ואח"כ ראו את גודל התועלת וההצלחה כו' – כן הוא גם בנוגע להאמור לעיל ע"ד הבחינות.

– אינני בעה"ב לחייב מישהו לעשות דבר בניגוד לרצונו; אבל, בכל הקשור אלי, כמו כניסה ליחידות או קבלת מענה בכתב, הרי בבעלותי להתנות זאת בעריכת הבחינות הנ"ל.

יד. ונקודת הדברים:

גם בתורת החסידות צריך להיות הלימוד באופן שידע ויבין וישיג הענין הנלמד74, ולא כאותם הטוענים שהעיקר הוא שיתעורר באהבה ויראה כו', ולא נוגע כ"כ לימוד והבנת הענינים לאשורם ולבוריים, ובלבד שלומד חסידות ("אַבי ער לערנט חסידות"), גם אם אין זה באופן של לימוד הראוי לשמו ("עס איז מערניט ווי געבורטשעט"...).

וכידוע מ"ש אדמו"ר האמצעי75, שלא די בהתבוננות כללית, אלא יש צורך בהתבוננות פרטית דוקא, ועאכו"כ בנוגע להלימוד, שצריך לידע ולהבין לא רק כללות הענין, אלא גם פרטי הענינים כו', ואח"כ לבוא גם לנקודת התמצית כו' – שזהו תוכן ענין ה"קיצורים", כפי שמצינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שעוד לפני הנשיאות ערך קיצורים לספר שערי אורה, וכן לאחר שישב על כס הנשיאות76.

וכדי להבטיח שהלימוד יהי' כדבעי, הנה מזמן לזמן יש לערוך בחינות – לא "עגזעמס", אלא "בחינות" דוקא, ולא רק בחינה, אלא באופן של חשבון, וחשבון-צדק, כדי שכל אחד יראה מה נחסר אצלו בשנה שעברה, ויחליט לתקן זאת בשנה הבאה.

ולהעיר גם ממה שנמצא במאמר של רבינו הזקן בא' הביכלאַך שיצאו לחירות77, "הטעם למה בכל הענינים שבספר עץ חיים נזכר לשון "בחינה", מפני שהכינוי אינו אמת כו', והוא מלשון בוחן, כמו עד"מ שיבחנו את הכסף אם הוא צרוף, שבחינתו יקרא במספר כך וכך (לייטיג בל"א), שאין בחי' זו שייכת כלל למהות הכסף כו', רק שהוא הוראה לבד על שבחו כו'".

ועד"ז בנדו"ד, שתועלת הבחינה היא להורות שהלימוד שהי' עד עתה אינו בערך לגבי מעלת הלימוד שיכול וצריך להיות, ולכן צריכה להיות אצלו התחדשות בלימוד התורה [ולהעיר מהשייכות לר"ה, כמ"ש78 "תקעו בחודש שופר", בחודש מלשון חידוש, כמארז"ל79 "חדשו מעשיכם"], ע"י תוספת יגיעה בתורה, כמארז"ל80 "יגעת ומצאת" – "מצאת" דייקא, כמו מציאה שבאה בהיסח הדעת81, שכן, אף שכללות לימוד התורה הו"ע של דעת, מ"מ, צריך להיות ענין של "היסח הדעת" מהלימוד הקודם כדי שיוכל להתעלות לאופן הלימוד היותר נעלה באין ערוך, כפי שמצינו בר' זירא שהתענה מאה (או ארבעים) תעניות לישכח תלמוד בבלי כדי שיוכל להתעלות לדרך הלימוד דתלמוד ירושלמי82, וע"ד שצריך לישכח חיזו דהאי עלמא קודם העלי' לגן-עדן83.

ויש להוסיף, שהתועלת של הבחינה היא לא רק להנבחן, אלא גם להבוחן, בבחינת "מאיר עיני שניהם הוי'"84, כך שבודאי תהי' הבחינה בסבר פנים יפות וכו'.

טו. ובנוגע לפועל:

למרות שלא נשאר זמן רב להתכונן כראוי לבחינות (ככל דבר טוב שדורש הכנה הראוי') – יש להתחיל מיד בעריכת בחינות לתלמידים, כך, שלקראת שמיני-עצרת תהי' מוכנה רשימת כל התלמידים הנבחנים ואופן ידיעותיהם וכו' (ובשנה הבאה יוכלו להתכונן לבחינות במשך זמן ארוך יותר).

ומה טוב – שהבחינות יערכו ע"י הרבנים וראשי ישיבות מבין האורחים85, ולא ע"י המלמדים והרמי"ם הקבועים, כי, מאחר שהם "ערבים" לתלמידיהם, ורוצים שיראו את טיב פירותיהם, הרי מצד "אהבת עצמו" עלול המלמד והר"מ לוותר ולמחול לתלמידו כו'; משא"כ כאשר הבחינה תהי' ע"י מישהו שהערבות שלו היא רק מצד הענין ש"כל86 ישראל ערבים זה בזה"87.

* * *

טז. ע"פ מ"ש88 "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – יש להזכיר אודות אחינו בנ"י שנמצאים במדינה ההיא, במיצר כו', שיש להם נסיונות וכו', ואעפ"כ עומדים במס"נ, באופן של "שלימות היראה"89.

ויה"ר שלקראת השנה החדשה תהי' אצלם היציאה מן המיצר אל המרחב כו'.

וכן בנוגע לכל בנ"י הנמצאים כאן, בתוככי כלל ישראל – שיהי' אצל כולם המרחב האמיתי, לא רק מרחב דנברא, אלא מרחב העצמי87.