פרק ט

1בִּשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְדָֽרְיָ֛וֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ מִזֶּ֣רַע מָדָ֑י אֲשֶׁ֣ר הָמְלַ֔ךְ עַ֖ל מַלְכ֥וּת כַּשְׂדִּֽים:

בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש. לא זהו אחשורוש שבימי המן כי הוא מלך פרס היה וזה דריוש המדי אשר הומלך על מלכות כשדים כשנהרג בלשצר כמו שכתוב למעלה ודריוש מדאה קבל מלכותא:

2בִּשְׁנַ֚ת אַחַת֙ לְמָלְכ֔וֹ אֲנִי֙ דָּֽנִיֵּ֔אל בִּינֹ֖תִי בַּסְּפָרִ֑ים מִסְפַּ֣ר הַשָּׁנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָיָ֚ה דְבַר־יְהֹוָה֙ אֶל־יִרְמִיָ֣ה הַנָּבִ֔יא לְמַלֹּ֛אות לְחָרְב֥וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֖ם שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה:

בינותי בספרים. נסתכלתי בחשבונות:

מספר השנים וגו'. הייתי מחשב חשבון השנים שהייתי סבור על מה שניבא (ירמיה ט) כי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם דמיתי שהפקידה הזאת היא בנין הבית ושבעים שנה כלים בשנת אחת לדריוש המדי משפשטה מלכות בבל יד על ישראל שכבש נבוכדנצר יהויקים להיות לו עבד והיא היתה שנה שניה למלכו' נבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כבש נינוה שנה שני' עלה וכבש יהויקים צא וחשוב מאותה שנה ועד כאן ותמצאם, ואף במשנת סדר עולם נמצא החשבון הזה ושנינו שם בשנת מות בלשאצר הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר שבעים חסר אחת מיום שכבש יהויקים ועוד שנה אחת לבבל עמד דריוש והשלימה ובראותי כי עדיין אין הגאולה ממהרת לבא הבינותי ונתתי לב לספירת החשבון וידעתי שלא היה לי למנות לפי כבוש יהויקים אלא למלאות חרבות ירושלים כשימלאו שבעים שנה לגלות צדקיהו שבו חרבה ירושלים ועוד יש שמנה עשר לבא שהגלות הזאת היתה בי"ח שנה לכבוש יהויקים כמו ששנינו בסדר עולם גלו בז' גלו בח' גלו בי"ח גלו בי"ט ופירשו רז"ל במס' מגילה גלו גלות יכני' בשבעה לכבוש יהויקים שהוא שמנה לנבוכדנצר גלו בשנייה בשמנה עשרה לכיבוש יהויקים שהיא תשע עשרה לנבוכדנצר:

3וָֽאֶתְּנָ֣ה אֶת־פָּנַ֗י אֶל־אֲדֹנָי֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים לְבַקֵּ֥שׁ תְּפִלָּ֖ה וְתַֽחֲנוּנִ֑ים בְּצ֖וֹם וְשַׂ֥ק וָאֵֽפֶר:

4וָֽאֶתְפַּלְלָ֛ה לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהַ֖י וָֽאֶתְוַדֶּ֑ה וָאֹֽמְרָ֗ה אָ֥נָּ֚א אֲדֹנָי֙ הָאֵ֚ל הַגָּדוֹל֙ וְהַנּוֹרָ֔א שֹׁמֵ֚ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לְאֹֽהֲבָ֖יו וּלְשֹֽׁמְרֵ֥י מִצְו‍ֹתָֽיו:

ואתודה. על חטאת עמי:

האל הגדול והנורא. ולא אמר גבור אמר עובדי כוכבים משתעבדים בבניו ואיה גבורותיו:

5חָטָ֥אנוּ וְעָוִ֖ינוּ הִרְשַׁ֣עְנוּ (כתיב והִרְשַׁ֣עְנוּ) וּמָרָ֑דְנוּ וְס֥וֹר מִמִּצְו‍ֹתֶ֖יךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶֽיךָ:

וסור. והלכנו הלוך וסור ממצותיך טילנ"ש בלע"ז:

6וְלֹ֚א שָׁמַ֙עְנוּ֙ אֶל־עֲבָדֶ֣יךָ הַנְּבִיאִ֔ים אֲשֶׁ֚ר דִּבְּרוּ֙ בְּשִׁמְךָ֔ אֶל־מְלָכֵ֥ינוּ שָׂרֵ֖ינוּ וַֽאֲבֹתֵ֑ינוּ וְאֶ֖ל כָּל־עַ֥ם הָאָֽרֶץ:

7לְךָ֚ אֲדֹנָי֙ הַצְּדָקָ֔ה וְלָ֛נוּ בֹּ֥שֶׁת הַפָּנִ֖ים כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לְאִ֚ישׁ יְהוּדָה֙ וּלְיֹֽשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֔ם וּלְכָל־יִשְׂרָאֵ֞ל הַקְּרֹבִ֣ים וְהָֽרְחֹקִ֗ים בְּכָל־הָֽאֲרָצוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתָּ֣ם שָׁ֔ם בְּמַֽעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֥ר מָֽעֲלוּ־בָֽךְ:

לך אד' הצדקה. כלומר משפטיך ופורענות שהבאת עלינו הדין והצדק עמך:

ולנו בושת הפנים. כדי אנו להתבייש על המאורע לנו כי אנחנו גרמנו לעצמנו:

כיום הזה. כאשר אנחנו רואים היום:

8יְהֹוָ֗ה לָנוּ בֹּ֣שֶׁת הַפָּנִ֔ים לִמְלָכֵ֥ינוּ לְשָׂרֵ֖ינוּ וְלַֽאֲבֹתֵ֑ינוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לָֽךְ:

9לַֽאדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ הָרַֽחֲמִ֖ים וְהַסְּלִח֑וֹת כִּ֥י מָרַ֖דְנוּ בּֽוֹ:

לאדני אלהינו הרחמים. שלא כלינו בעונותינו כי מרדנו בו:

10וְלֹ֣א שָׁמַ֔עְנוּ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לָלֶ֚כֶת בְּתֽוֹרֹתָיו֙ אֲשֶׁר נָתַ֣ן לְפָנֵ֔ינוּ בְּיַ֖ד עֲבָדָ֥יו הַנְּבִיאִֽים:

11וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל עָֽבְרוּ֙ אֶת־תּֽוֹרָתֶ֔ךָ וְס֕וֹר לְבִלְתִּ֖י שְׁמ֣וֹעַ בְּקֹלֶ֑ךָ וַתִּתַּ֨ךְ עָלֵ֜ינוּ הָֽאָלָ֣ה וְהַשְּׁבֻעָ֗ה אֲשֶׁ֚ר כְּתוּבָה֙ בְּתוֹרַת֙ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־הָֽאֱלֹהִ֔ים כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לֽוֹ:

ותתך עלינו. ותגיע עלינו כמו לא נתך ארצה (שמות ט׳:ל״ג) ותרגם אונקלוס לא מטאת לארעה:

האלה והשבועה. אלות הברית אשר השבעתנו בחורב והיה אם לא תשמעו וגומר, כל הקללות הכתובות שם:

12וַיָּ֜קֶם אֶת־דְּבָר֣וֹ | (כתיב דְּבָרֹ֣יו) אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר עָלֵ֗ינוּ וְעַ֚ל שֹֽׁפְטֵ֙ינוּ֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁפָט֔וּנוּ לְהָבִ֥יא עָלֵ֖ינוּ רָעָ֣ה גְדֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־נֶֽעֶשְׂתָ֗ה תַּחַת כָּל־הַשָּׁמַ֔יִם כַּֽאֲשֶׁ֥ר נֶֽעֶשְׂתָ֖ה בִּירֽוּשָׁלִָֽם:

כאשר נעשתה בירושלים. חרב הרג ושרפת העיר ונשים ענו ושבו בקולרין:

13כַּֽאֲשֶׁ֚ר כָּתוּב֙ בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־הָֽרָעָ֥ה הַזֹּ֖את בָּ֣אָה עָלֵ֑ינוּ וְלֹֽא־חִלִּ֜ינוּ אֶת־פְּנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ לָשׁוּב֙ מֵֽעֲו‍ֹנֵ֔נוּ וּלְהַשְׂכִּ֖יל בַּֽאֲמִתֶּֽךָ:

כאשר כתוב בתורת משה. רמז שהעיד בנו שאם נעבור על השבועה תבא עלינו כל הרעה הזאת:

14וַיִּשְׁקֹ֚ד יְהֹוָה֙ עַל־הָֽרָעָ֔ה וַיְבִיאֶ֖הָ עָלֵ֑ינוּ כִּֽי־צַדִּ֞יק יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ עַל־כָּל־מַֽעֲשָׂיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖עְנוּ בְּקֹלֽוֹ:

וישקוד. וימהר:

כי צדיק. כי הדין עמו ורבותי' פי' צדיק הקב"ה וצדקה היא עלינו שמיהר והקדים שתי שנים למנין ונושנתם כדי שלא תתקיים בנו כי אבד תאבדון ונושנתם בגי' שמונה מאות וחמשים ושתים והם גלו לסוף ח' מאות וחמשים לביאתם לארץ:

15וְעַתָּ֣ה | אֲדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֗ינוּ אֲשֶׁר֩ הוֹצֵ֨אתָ אֶת־עַמְּךָ֜ מֵאֶ֚רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה חָטָ֖אנוּ רָשָֽׁעְנוּ:

ועתה אד' אלהינו. מתודים אנחנו כי חטאנו ורשענו:

16אֲדֹנָ֗י כְּכָל־צִדְקֹתֶ֙יךָ֙ יָֽשָׁב־נָ֚א אַפְּךָ֙ וַֽחֲמָ֣תְךָ֔ מֵעִֽירְךָ֥ יְרֽוּשָׁלִַ֖ם הַר־קָדְשֶׁ֑ךָ כִּ֚י בַֽחֲטָאֵ֙ינוּ֙ וּבַֽעֲו‍ֹנ֣וֹת אֲבֹתֵ֔ינוּ יְרֽוּשָׁלִַ֧ם וְעַמְּךָ֛ לְחֶרְפָּ֖ה לְכָל־סְבִֽיבֹתֵֽינוּ:

לחרפה. לגדוף:

לכל סביבותינו. לכל שכנינו כולם מחרפים אותנו:

17וְעַתָּ֣ה | שְׁמַ֣ע אֱלֹהֵ֗ינוּ אֶל־תְּפִלַּ֚ת עַבְדְּךָ֙ וְאֶל־תַּֽחֲנוּנָ֔יו וְהָאֵ֣ר פָּנֶ֔יךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ֖ הַשָּׁמֵ֑ם לְמַ֖עַן אֲדֹנָֽי:

למען אד'. למען שם הקדוש הנקרא על ב"ה שנאמר מקדש ה' כוננו ידך (שם טו):

18הַטֵּ֨ה אֱלֹהַ֥י | אָזְנְךָ֘ וּֽשֲׁמָע֒ פְּקַ֣ח (כתיב פְּקַ֣חה) עֵינֶ֗יךָ וּרְאֵה֙ שֹֽׁמְמֹתֵ֔ינוּ וְהָעִ֕יר אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עָלֶ֑יהָ כִּ֣י | לֹ֣א עַל־צִדְקֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֨חְנוּ מַפִּילִ֚ים תַּֽחֲנוּנֵ֙ינוּ֙ לְפָנֶ֔יךָ כִּ֥י עַל־רַֽחֲמֶ֖יךָ הָרַבִּֽים:

וראה שוממותינו. ושיממות העיר אשר נקר' שמך עליה כי לא על משענת צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו להטיב לנו כי על רחמיך באנו:

19אֲדֹנָ֚י | שְׁמָ֙עָה֙ אֲדֹנָ֣י | סְלָ֔חָה אֲדֹנָ֛י הַקְשִׁ֥יבָה וַֽעֲשֵׂ֖ה אַל־תְּאַחַ֑ר לְמַֽעַנְךָ֣ אֱלֹהַ֔י כִּֽי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־עִֽירְךָ֖ וְעַל־עַמֶּֽךָ:

אד' שמעה. אל תחנונינו:

אד' סלחה. לחטאתינו:

אד' הקשיבה. אזנך לצעקתינו:

ועשה. את בקשתינו ואל תאחר:

20וְע֨וֹד אֲנִ֚י מְדַבֵּר֙ וּמִתְפַּלֵּ֔ל וּמִתְוַדֶּה֙ חַטָּאתִ֔י וְחַטַּ֖את עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַפִּ֣יל תְּחִנָּתִ֗י לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהַ֔י עַ֖ל הַר־קֹ֥דֶשׁ אֱלֹהָֽי:

על הר קדש אלהי. בעד הר בית אלהים שיבנה:

21וְע֛וֹד אֲנִ֥י מְדַבֵּ֖ר בַּתְּפִלָּ֑ה וְהָאִ֣ישׁ גַּבְרִיאֵ֡ל אֲשֶׁר֩ רָאִ֨יתִי בֶֽחָז֚וֹן בַּתְּחִלָּה֙ מֻעָ֣ף בִּיעָ֔ף נֹגֵ֣עַ אֵלַ֔י כְּעֵ֖ת מִנְחַת־עָֽרֶב:

בתחילה. בימי בלשצר כמו שכתוב למעלה:

מועף ביעף. היה מועף אלי בפריחה ובטיסה:

22וַיָּ֖בֶן וַיְדַבֵּ֣ר עִמִּ֑י וַיֹּאמַ֕ר דָּֽנִיֵּ֕אל עַתָּ֥ה יָצָ֖אתִי לְהַשְׂכִּֽילְךָ֥ בִינָֽה:

ויבן. ויבינני:

23בִּתְחִלַּ֨ת תַּֽחֲנוּנֶ֜יךָ יָצָ֣א דָבָ֗ר וַֽאֲנִי֙ בָּ֣אתִי לְהַגִּ֔יד כִּ֥י חֲמוּד֖וֹת אָ֑תָּה וּבִין֙ בַּדָּבָ֔ר וְהָבֵ֖ן בַּמַּרְאֶֽה:

בתחילת תחנוניך יצא דבר. אמת מאת הקב"ה אלי להגיד לך:

כי חמודות אתה. דברי חמד יש לך להקב"ה:

ובין בדבר. ותן לב להבין בדבר:

24שָֽׁבֻעִ֨ים שִׁבְעִ֜ים נֶחְתַּ֥ךְ עַל־עַמְּךָ֣ | וְעַל־עִ֣יר קָדְשֶׁ֗ךָ לְכַלֵּ֨א הַפֶּ֜שַׁע וּלְהָתֵ֚ם (כתיב וּלְחָתֵ֚ם) חַטָּאוֹת֙ וּלְכַפֵּ֣ר עָו‍ֹ֔ן וּלְהָבִ֖יא צֶ֣דֶק עֹֽלָמִ֑ים וְלַחְתֹּם֙ חָז֣וֹן וְנָבִ֔יא וְלִמְשֹׁ֖חַ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִֽׁים:

שבועים שבעים נחתך. על ירושלים מיום חורבן ראשון בימי צדקיהו עד שיהיה בשניה:

לכלא הפשע ולהתם חטאת. שיקבלו ישראל את גמר פורענותם בגלות טיטוס ושעבוד וכדי שיכלו פשעיהם ויתמו חטאתם ויתכפר עונותם כדי להביא עליהם צדק עולמים ולמשוח (עליהם) קדש קדשים. הארון והמזבחות וכלי הקודש שיבואו להם ע"י מלך המשיח ומנין שבועים ארבע מאות ותשעים שנה, גלות בבל ע' ובית שני ת"ך:

25וְתֵדַ֨ע וְתַשְׂכֵּ֜ל מִן־מֹצָ֣א דָבָ֗ר לְהָשִׁיב֙ וְלִבְנ֚וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ עַד־מָשִׁ֣יחַ נָגִ֔יד שָֽׁבֻעִ֖ים שִׁבְעָ֑ה וְשָֽׁבֻעִ֞ים שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֗יִם תָּשׁוּב֙ וְנִבְנְתָה֙ רְח֣וֹב וְחָר֔וּץ וּבְצ֖וֹק הָעִתִּֽים:

ותדע ותשכל מן מוצא דבר. מתוך מוצא דבר זה שיצא בתחלת תחנוניך להגיד לך תדע להשכיל להשיב ולבנות ירושלים:

עד משיח נגיד. זמן תנתן מיום החורבן עד בא כרש מלך פרס שאמר הקב"ה עליו שהוא ישוב ויבנה עירו וקראו משיחו ונגידו שנא' כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' הוא יבנה עירי וגלותי ישלח וגו':

שבועים שבעה. שבע שמטות שלימות יהיו בגולה קודם שיבא כורש ועוד היו יותר שלש שנים אלא מתוך שלא שלמה השבוע לא נמנה בשנת אחת לדריוש המדי שהיה דניאל עומד בה כשנא' לו החזון הזה כלו שבעים לכבוש יהויקים צא מהן י"ח שנה שקדמה כבוש יהויקים לחורבות ירושלים נשארו נ"ב שנה היא ששנו רבותינו נ"ב שנה לא עבר איש ביהוד' הם נ"ב שנה אשר מיום החורבן עד שחזרו בימי כורש הרי ז' שמיטות ושלש שנים:

ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה. העיר ברחובתיה ובחריצותיה:

וחרוץ. הם חריצים שעושין סביב החומה לחזוק העיר שקורין קאבה בלע"ז:

ובצוק העתים. ואותן העתים יהיו בצוק ובצרה כי בשעבוד מלכי פרס ועובדי כוכבים יהיו מטריחים עליהם בשעבוד קשה ואע"פ שהם ס"ב שבועים ועוד ארבע שנים שנותרו מן השבוע השמיני' שהיתה תחלתו נבלעת ג' שנים בתוך נ"ב של המשך הגולה לא נמנו כאן אותן ד' שנים לפי שלא מנה כאן אלא שבועים והרי אתה מוצא שמתחילה התחיל למנות שבועים ע', ובסוף כשפירש עתיהם ומשפטיהם לא מנה אלא ס"ט, אלא שבוע א' נחלק מקצתו לכאן ומקצתו לכאן והוא לא הזכיר אלא השבועים השלמים:

ובצוק העתים. בצוקה יהיו אותן העתים:

26וְאַֽחֲרֵ֚י הַשָּֽׁבֻעִים֙ שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֔יִם יִכָּרֵ֥ת מָשִׁ֖יחַ וְאֵ֣ין ל֑וֹ וְהָעִ֨יר וְהַקֹּ֜דֶשׁ יַ֠שְׁחִית עַ֣ם נָגִ֚יד הַבָּא֙ וְקִצּ֣וֹ בַשֶּׁ֔טֶף וְעַד֙ קֵ֣ץ מִלְחָמָ֔ה נֶֽחֱרֶ֖צֶת שֹֽׁמֵמֽוֹת:

ואחרי. אותן שבועים:

יכרת משיח. יהרג אגריפס מלך יהודה שהי' מושל בימי החורבן:

ואין לו. כמו ואיננו:

משיח. אינו אלא ל' שר וגדול:

והעיר והקדש. והעיר והמקדש:

ישחית עם נגיד הבא. עליהם הוא טיטוס ואוכלוסיו:

וקצו בשטף. וסופו לקללה ואבדון שישטיף כח מלכותו ע"י משיח:

ועד קץ מלחמ'. גוג תהא העיר:

נחרצת שוממות. חרץ של שוממות:

27וְהִגְבִּ֥יר בְּרִ֛ית לָֽרַבִּ֖ים שָׁב֣וּעַ אֶחָ֑ד וַֽחֲצִ֨י הַשָּׁב֜וּעַ יַשְׁבִּ֣ית | זֶ֣בַח וּמִנְחָ֗ה וְעַ֨ל כְּנַ֚ף שִׁקּוּצִים֙ מְשֹׁמֵ֔ם וְעַד־כָּלָה֙ וְנֶ֣חֱרָצָ֔ה תִּתַּ֖ךְ עַל־שׁוֹמֵֽם:

והגביר ברית לרבים שבוע אחד. לרבים לשרים כמו וכל רבי המלך בס' ירמיה נ"ב:

והגביר. טיטוס ברית לשרי ישראל:

שבוע אחד. יבטיחם בהגברת ברית ושלוה עד ז' שנים ובתוך השבוע יפר את בריתו:

ישבית זבח ומנחה. וזהו שאמר בחזיון הראשון ובשלוה ישחית רבים מתוך ברית שלוה ישחיתם:

ועל כנף שקוצים משומם. כנוי של גנאי עכו"ם הוא כלומר ועל מושב גובה בין שקוצים ותיעוב יניח את השומם את העכו"ם שהיא נאלמת כאבן דומם:

כנף. ל' גובה ככנף עוף הפורח:

ועד כלה ונחרצה תתך על שומם. ותתקיים ממשלת השקץ עד יום אשר תתך עלי' כלה ונחרצה הנגזור עליה בימי מלך המשיח:

תתך על שומם. תגיח ותרד כליון תרוץ על העכו"ם ועל עובדיה: