לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת ניצבים.

אוי! אבל יהיה טוב

פרשת נצבים נקראת תמיד בסיומו של חודש אלול, רגע לפני התחלת השנה החדשה. פירוש מפורסם אומר כי המלים שבתחילת הפרשה – "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" – מתייחסים למעשה לראש השנה, שהמלה "היום" מכוונת אליו, בהיותו יום הדין הגדול.

כך נאמר בספר 'פענח רזא': "רמז ב'אתם נצבים' על יום הפקודה, יום ראש השנה, שהזהיר והתרה לישראל עליו לומר איך שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שזהו אתם נצבים היום – בה"י הידיעה, רצה לומר: כי ביום הידוע, הוא יום ראש השנה, אתם נצבים ליום הדין, 'כולכם לפני ה' אלקיכם'" (בספר 'לקוטי תורה' של אדמו"ר הזקן בעל התניא מרחיב בענין זה).

אוירת הימים הנוראים מורגשת גם בהמשך הפרשה, המדברת הרבה על התשובה. התורה מדברת על כך שבסופו של דבר יחזור עם ישראל בתשובה, ואז תבוא הגאולה שבה יחול מהפך בלבבות – לטובה1 : "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך".

מהפך זה יהיה בימות המשיח, שאז יחול שינוי בכל המערכת הנפשית שלנו, ולא תהיה עוד שליטה ליצר הרע בתוכנו2 . 'בעל הטורים' מביא לכך רמז מספרי: המלים "את לבבך ואת" שווים בגימטריא למלים "זה לימות המשיח" (ליתר דיוק: זה 861 וזה 862 – אך קיים כלל שלא מתחשבים בהפרש של אחד3 ).

ולמעשה, יש כאן רמז גם למה שקורה בינתיים (עוד לפני ביאת המשיח) בחודש אלול, שבו יש לנו סייעתא דשמיא מיוחדת לחזור בתשובה ולטפל בנגעי לבבנו. הנוטריקון של המלים "את לבבך ואת לבב" הם 'אלול', וכפי שכותב 'בעל הטורים' – זו הסיבה שנהגו להתחיל ולומר 'סליחות' מראש חודש אלול ואילך (למעשה, בחלק מקהילות ישראל מתחילים את אמירת ה'סליחות' מאוחר יותר – לקראת סוף החודש, אך גם אצלם מקובלים מנהגים מיוחדים החל מתחילת החודש);

בספרו 'נחל קדומים'4 , מיסב החיד"א את תשומת לבנו גם לאותיות הסופיות של המלים ה'אלוליות' – "את לבבך ואת לבב" – שיוצרות את המלה 'תכתב', רמז לכך שבימים אלו אנו מתעוררים ומתכוננים לקראת הכתיבה בספר החיים שצפויה בעזרת השם בראש השנה ('לשנה טובה תכתב ותחתם').

החיד"א מציין עוד, כי אוירת ההתעוררות בימים אלו רמוזה במלים הראשונות של הפסוק: "ומל י-ה-ו-ה אלקיך", שהנוטריקון שלהם יוצר את הקריאה-זעקה "אוי"!... ומצד שני אנו בטוחים שהכל יהיה לטובה, שכן הגימטריא (של "אוי") היא 17, כמנין "טוב"!

חטאיהם של ירבעם, אחאב ומנשה

בפרשה באים דברים קשים כנגד מי שעתיד חלילה להפר את הברית עם הקב"ה ולסטות לדרכים זרות5 : "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה".

כרגיל, התורה כותבת את הדברים כנבואה כוללנית, בלי לפרט שמות מדוייקים; אולם אנו, כחכמים לאחר מעשה, יכולים לזהות (לפעמים) דמויות מסויימות בהיסטוריה שהדברים מתאימים להם. אחד האישים המפורסמים בעם ישראל שנחשב כסולל דרך זרה, ועליו אמרו חז"ל ש"חטא והחטיא את הרבים", הוא ירבעם בן נבט, שהיה מלך על 'עשרת השבטים' (כפי שיורחב להלן) והביא את נתיני מלכותו להתרחקות כוללת מרצונו של הקב"ה ומבית מקדשו, התרחקות שנמשכה דורות רבים על ידי הבאים אחריו.

ואכן, אומר 'בעל הטורים' שהמלים בפרשה "והבדילו י-ה-ו-ה לרעה" הם בגימטריא 394, בדיוק כמו המלים "הנה זה ירבעם".

חטאו של ירבעם נחשב כה חמור, עד שחז"ל מונים אותו בין מלכי ישראל הבודדים ש"אין להם חלק לעולם הבא"6 ! ביחד עמו נמנים עוד שני מלכים שבאו אחריו והלכו בדרכו – אחאב ומנשה. שלושת המלכים הללו ידועים במיוחד בהיסטוריית עמנו - שלא לטובה, ו'בעל הטורים' מוצא להם רמז בהמשך הדברים שבפרשת השבוע7 - "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה":

ראשי התיבות של המלים "אשר יקומו מאחריכם" – א, י, מ - רומזים לשלושת המלכים שהזכרנו: אחאב, ירבעם, מנשה.

[כדאי לציין, לשלימות הענין, שבכמה מקורות נאמר שגם מלכים אלו עתידים ל'תיקון', והכווונה בכך ש"אין להם חלק לעולם הבא" היא שלא יהיה להם 'חלק' בדרך הרגילה אלא בדרך ארוכה יותר, אבל בסופו של דבר יגיעו גם הם לתיקונם באחרית הימים8 ].

האם עשרת השבטים ישובו לעם ישראל

בהמשך לאותם חטאים, שבהם חטאו המלכים וגררו אחריהם את העם בכללותו, בא עונש הגלות9 : "ויחר אף ה' בארץ ההיא, להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. ויתשם ה' מעל אדמתם, באף ובחמה ובקצף גדול, וישלִכם אל ארץ אחרת כיום הזה".

'בעל הטורים' מגלה כאן רמז למספר שנות הגלות הראשונה של מלכות יהודה, גלות בבל (שלאחריה חזרו לארץ ובנו את הבית השני). המלים "באף ובחמה ובקצף" שווים 422, וזה בדיוק ערכה המספרי של המלה 'שבעים' (=422) – 70 שנה היו בבבל, ולאחר מכן שבו.

המלים האחרונות של הפסוק – "וישלִכם אל ארץ אחרת כיום הזה" – מתפרשים לפי חז"ל על גלות קדומה עוד יותר, והיא גלות 'עשרת השבטים'. הכוונה היא לממלכת ישראל ששכנה במרכז הארץ ובצפונה, וכללה בתוכה את רוב שבטי ישראל, עשרה במספר [למעט שבט יהודה ובנימין שהתרכזו בדרום הארץ ובאזור ירושלים]. 'עשרת השבטים' גלו שנים רבות לפני חורבן בית המקדש וגלות יהודה, ולמעשה עד היום הזה אין ידיעות ברורות ומוחלטות על מצבם הנוכחי.

קיימת מחלוקת בין חכמי ישראל לגבי העתיד שלהם, המסתמכת על הפסוק כאן10 . רבי עקיבא אומר, שעשרת השבטים נאבדו ולא ישובו עוד – הוא לומד זאת מהמלים "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה": "מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים" (כשם שאי אפשר להחזיר את יום האתמול, כך שבטים אלו גלו ואינם עתידים לחזור); אולם רבי אליעזר חולק עליו ולומד אחרת את ההדגשה "כיום הזה" – "מה יום מאפיל ומאיר, כך עשרת השבטים שאפילה להן, כך עתידה להאיר להם" (כשם שאור היום נעלם בלילה וחוזר בבוקר, כך שבטים אלו נעלמו אך עתידים לחזור).

בכל מקרה, ברור שהגלות של 'עשרת השבטים' היא ארוכה ועמוקה יותר מאשר הגלות של יהודה, ובכך מסבירים המפרשים תופעה נדירה בפסוק כאן: האות ל' שבמלה "וישלכם" כתובה בספר התורה בגודל לא סטנדרטי, דבר הרומז לכך ש'השלכתם' היתה גדולה במיוחד. העובדה שמתכוונים כאן ל'עשרת השבטים' נרמזת גם בכך שכתוב "וישלכם" ללא יו"ד – דבר הרומז לחסרונם של עשרת השבטים (יו"ד=10).

נראה את הדברים בלשונו של ה'פענח רזא': "למ"ד רבתי, ומשוכה הרבה להלאה, לרמוז על השלכה רחוקה של עשרת השבטים, שהשליכם אחר הרי חושך ומעבר לנהר סמבטיון, ששוב לא חזרו. ולכך כתיב חסר יו"ד – לומר שעל חסרון יו"ד שבטים ידבר".

למה האות למ"ד גדולה יותר?

לאמיתו של דבר, גם לולי ההגדלה המיוחדת שהזכרנו, הרי האות ל' כשלעצמה היא האות הגבוהה ביותר מכל האותיות, כפי שאפשר לראות בשורות אלו עצמן – האות ל' היא הבולטת לגובה יותר מכל שאר האותיות.

ב'ספר חסידים'11 מצטט בענין זה את הפסוק בתהלים12 : "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", ואומר כך: "למ"ד גדול מכל האותיות, כי לימוד היראה גדול מן הכל". בדרך זו מסביר החיד"א13 את העובדה שהאות למ"ד שבמלה 'וישליכם' גדולה במיוחד – ללמדנו שהגלות וההשלכה היתה תוצאה של חסרון בלמ"ד, לא הקפידו מספיק על "יראת ה' אלמדכם".

[הוא מוסיף עוד, שכאשר נכתוב למ"ד במילואה נקבל את המספר 74, כמו המלה "דע" שמשמשת לרוב כציווי לזכור ולהרגיש את מציאותו של הבורא: "דע את אלוקי אביך", "דע מה למעלה ממך" – ועוד; החסרון בידיעה זו הוא שהביא את הגלות, ולכן הלמ"ד בולטת ומודגשת].

עוד כותב החיד"א, שהלמ"ד הגדולה רומזת למה שצריך לעשות לאחר ה'השלכה' והגלות, במטרה לזרז את הגאולה – יש ללמוד תורה, ובפרט ללמוד את אותם נושאים שאין לנו אפשרות מעשית לקיימם כל עוד נבנה בית המקדש; הלימוד בנושאים אלו יזרז את מימוש הדברים בפועל. רמז נוסף להדגשת הלימוד הוא במלה "וישליכם" ששווה באותיותיה למלה "וישכילם" – רמז לכך שגם לאחר ה'השלכה' עדיין יש לנו את הזכות והאפשרות להשכיל וללמוד.

לעשות, לדבר, להבין

נסיים בפסוק מפורסם מתוך הפרשה, המדגיש את נגישותם של חיי התורה והמצוות לכל אחד מאתנו, ואומר14 : "כי קרוב אליך הדבר מאֹד, בפיך ובלבבך לעשותו".

הרבה דיברו וכתבו על פסוק זה, שבמבט ראשון נראה קצת קשה לעיכול... וכי באמת זה כל כך קל ו"קרוב מאד"? אך במסגרת זו לא ניכנס לעומק הענין, ודי אם נציין שכל ספר ה'תניא' מבוסס בעצם על הפסוק הזה; כדרכנו נתמקד יותר באותיות ובמספרים.

החיד"א15 מתייחס להרגשה הטבעית המתייחסת לעבודת ה' כדבר קשה ולא פשוט, ונותן 'טיפ' כדי להקל על העבודה: "יש תיקון נקל מאוד, וסגולה גדולה לקיים הכל – והוא להיות עניו באמת". לדבריו נרמז דבר זה במה שנאמר "כי קרוב אליך הדבר מאֹד" – המלה "מאד" שווה 45, כמו המלה "מה" המסמלת ענווה מוחלטת (כמו שאמר משה16 : "ונחנו מה", במשמעות של – כלום, אין ואפס). בזכות הענווה הנרמזת במלה "מאד", מצליחים להגיע למצב של "קרוב אליך הדבר".

המלה "מאד" היא גם נוטריקון של שלושה צדיקים שהתייחדו בענווה שלהם17 – משה רבינו (שאמר על עצמו "ונחנו מה" – כאמור), אברהם אבינו (שאמר על עצמו18 "ואנכי עפר ואפר"), ודוד המלך (שהתבטא19 "ואנכי תולעת ולא איש"). שלושה אלו הגיעו להישגים מדהימים, ואף על פי כן נהגו בענווה ובשפלות הרוח. זוהי איפוא משמעות המלים "כי קרוב אליך הדבר מאד" – "שיהיה לך ענווה כמשה, אברהם ודוד"!

ועוד בענין המלה "מאד" – אף זה מדברי החיד"א: במלה זו נרמזים שלושת החלקים שבעבודת ה', שמופיעים גם בהמשך הפסוק – "בפיך (דיבור), ובלבבך (מחשבה), לעשותו (עשייה)". התורה דורשת מאתנו שלימות בכל שלושת התחומים, והם נרמזים במלה 'מאד' שהיא נוטריקון מ'עשה, א'מירה, ד'עת. יהי רצון שנצליח לעמוד באתגר, ונזכה להיכתב ולהחתם לשנה טובה ומתוקה.