בס"ד. שיחת ש"פ נצבים, כ"ז אלול, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. יום הש"ק זה הוא השבת האחרון של חודש אלול של השנה העוברת, והוא השבת שלפני ר"ה, שהוא גם ר"ח תשרי.

וכיון שבכל חדשי השנה הנה בשבת שלפני ר"ח ישנו הענין דברכת החודש – הוצרך להיות כן גם בשבת שלפני ר"ח תשרי. אבל לפועל, הנה בעולם למטה אין אנו מברכים את החודש.

וכידוע סיפור רבינו הזקן1 שבהיותו במעזריטש שמע ממורו ורבו הרב המגיד בשם מורו ורבו הבעש"ט, שהחודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים יא פעמים בשנה.

ב. ובהקדים ביאור שייכות ברכת י"א חדשי השנה ע"י בנ"י לברכת חודש תשרי ע"י הקב"ה:

ידוע המבואר בלקו"ת2 בקיצור ובאריכות בעטרת ראש3, שהחיות של כל השנה שנמשך בר"ה (לאחרי שכל הדברים חוזרים לקדמותם כו'4 ) הוא חיות כללי, וסדר ההמשכה הוא באופן שהחיות הכללי מתחלק בפרטיות לראשי חדשים, שבכל ר"ח נמשך חיות כללי לחודש זה, ואח"כ נמשך ומתחלק לכל ימי החודש, ועד שמתחלק גם לרגעים כו'.

ועד"ז בנוגע לברכת החדשים – שהברכה של חודש תשרי שכולל גם ר"ה היא ברכה כללית, שנמשכת ומתחלקת בפרטיות לשאר החדשים בשבת מברכים של כל חודש.

וכיון שהמשכת הברכה לי"א חדשי השנה היא עי"ז שישראל מברכים את החדשים, ניתוסף בזה גם מעלת העבודה באופן של אתערותא דלתתא. אלא שענין זה גופא בא ע"י נתינת כח מלמעלה, שזוהי ברכתו של הקב"ה לחודש תשרי, שבכחה מברכים ישראל את החדשים יא פעמים בשנה.

[וע"ד כללות הענין דחודש אלול, שהוא ר"ת "אני לדודי ודודי לי"5, שמורה על מעלת עבודת האדם, באופן ד"אני לדודי", ועי"ז נעשה אח"כ "דודי לי" – שענין זה גופא בא ע"י נתינת כח מלמעלה, כפי שמבאר רבינו הזקן6 שזהו"ע התגלות י"ג מדות הרחמים בחודש אלול, שזוהי הנתינת כח לעבודת האדם באופן ד"אני לדודי"].

ג. ויתירה מזה, שהעילוי שבעבודת האדם הוא (לא רק בנוגע לי"א חדשי השנה שמתברכים ע"י בנ"י, אלא) גם בנוגע לברכת חודש תשרי ע"י הקב"ה – שזהו מה שנתחדש ע"י תורת הבעש"ט הנ"ל:

עצם מציאות ברכתו של הקב"ה לחודש תשרי, היתה כבר עוד לפני שהבעש"ט אמר תורה הנ"ל; אך עי"ז שהבעש"ט אמר זאת, הנה נוסף לכך שנעשה ענין בתורה, ובמילא הרי זו מציאות של תורה שהיא מציאות נעלית יותר, ניתוסף בזה גם שאין זה רק ענין שנמשך מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא, אלא יש בזה גם מעלת עבודת האדם באופן של אתערותא דלתתא – כפי שנפעל ע"י עצם אמירת התורה ע"י הבעש"ט, וכן עי"ז שתורה הנ"ל חוזרת ונאמרת אח"כ ע"י בנ"י בדורות שלאח"ז, שהרי דיבורו של איש ישראל חשיב מעשה, כמו דיבורו של הקב"ה7, כיון ש"אדם אתם"8, ע"ש אדמה לעליון9.

ולכן יש צורך לפרסם תורת הבעש"ט הנ"ל לכל ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"10,

– שזהו בהתאם לתוכן ברכתו של הקב"ה שהיא "אתם נצבים היום" (כמבואר בהמשך תורת הבעש"ט הנ"ל1), שענין זה הוא באופן ד"כולכם", "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"; ומה גם שענין זה שייך לר"ה (ש"אתם נצבים היום" קאי על ר"ה11 ) שבו נפעל ענין מלכותו של הקב"ה, כיון שהענין ד"ויהי בישורון מלך" נעשה דוקא "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"12

לא רק מצד הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" שצ"ל בנוגע לכללות תורת הבעש"ט13, אלא גם כדי שתהי' בזה מעלת עבודת כל בנ"י, שעי"ז נעשים "שותפים" בענין ברכתו של הקב"ה בשבת שלפני ר"ה.

ד. ויש להוסיף בזה בעומק יותר – שכללות ענין מעלת עבודת האדם מתחיל לא רק בר"ה, יום ברוא אדה"ר, אלא ישנו עוד קודם בריאתו:

ובהקדים14 – שמצינו בספרי קבלה15 שישנו ענין השבת שלפני ר"ה הראשון, קודם התחלת ששת ימי בראשית. ועד"ז מצינו בנגלה דתורה, כפי שמובא בהל' קידוש החודש להרמב"ם16 אודות ה"מולד שהי' בשנה ראשונה של יצירה .. בהר"ד", שנקרא גם "מולד תוהו" (כמובא בתוס'17 ), בגלל שהי' קודם הבריאה. וכמובן גם מזה שאמרו חז"ל18 "בכ"ה באלול נברא העולם", היינו, שלפנ"ז היו כבר כ"ד ימי חודש אלול, וכן י"א חדשי השנה שלפנ"ז.

ולכאורה אינו מובן: הרי ידועה תורת המגיד שגם ענין הזמן הוא נברא, והיינו, שכאשר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"19 אזי ברא גם את ענין הזמן (כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בארוכה בסידור20 ). וא"כ, איך שייך לומר שבריאת העולם היתה בכ"ה באלול, או שישנו השבת שלפני ר"ה וכו' – בה בשעה שקודם הבריאה לא הי' כלל ענין הזמן?!

[ומובן שלא שייך לתרץ שזהו מצד כל יכול כו', שהרי הצ"צ מבאר בספר החקירה21 שהענין ד"כל יכול" שייך לומר רק בנוגע לעניני הקב"ה למעלה, אבל לא בנוגע לענינים השייכים לאדם למטה, כבנדו"ד, שאומרים לבנ"י שבכ"ה באלול נברא העולם, שענין זה צ"ל מובן גם מצד האדם כו'].

ה. המשך הביאור – שגם תחילת הבריאה שהיתה מצד "כי חפץ חסד הוא"22, קשורה עם עבודת האדם, כמובן ממארז"ל23 "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים", שעלה לפניו ית' התענוג שיתענג כביכול בעבודת הצדיקים, שגם קודם שנבראו היתה צורתם חקוקה במחשבתו ית', ועד שזוהי סיבת הבריאה24. וזהו טעם הפשיטות שהקב"ה "נמלך", והשאלה היא רק "במי נמלך" – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חט"ז ע' 486 ואילך.

ו. וענין זה שעוד לפני הבריאה מודגשת כבר מעלת עבודת האדם כו', מתבטא גם בכך שישנו ענין הזמן שלפני התחלת הבריאה – שבת שלפני שי"ב, מולד תוהו, והענין שבכ"ה באלול נברא העולם.

ויש לבאר זה ע"ד מארז"ל "כל מעשה בראשית .. לצביונן נבראו"25, "אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו"26 – שבתחילת התהוותם רואים כאילו הי' אצלם ענין של צמיחה וגידול במשך עשרים שנה, ועד"ז בנוגע לענין המולד שבתחילת הבריאה, שנראה כאילו הי' מולד לפנ"ז כו'*. והיינו, שכיון שהקב"ה הוא כל יכול, הרי ביכלתו לברוא את מציאות הנבראים באופן שנראה שכבר עבר משך זמן לפנ"ז.

*) במענה לשאלה אם אפשר להביא הוכחה לזה מברכת החמה ע"פ חשבון תקופת ניסן של תוהו, דהיינו, כאילו נבראה בזמן תקופת ניסן של תוהו27 – כתב כ"ק אדמו"ר שליט"א:

אי אפשר לומר דכיון שכאילו נבראה בזמן תקופת ניסן של תוהו לכן מברכין בניסן – כמו שאי אפשר לומר דאדה"ר חי תתקל שנה ועוד כ' שנה, כיון דנברא כבן כ'. והחילוק מרישא – מובן.

ז. וההוראה מזה:

ידוע פירוש האריז"ל28 בענין "הימים האלה נזכרים ונעשים"29, שבכל שנה חוזרים ונעשים כל הענינים כפי שהיו בפעם הראשונה.

ולכאורה, כיון שבפעם הראשונה היתה ההתהוות מצד "כי חפץ חסד הוא", א"כ, יכול להיות גם עכשיו שיומשכו כל הענינים (עכ"פ העיקריים) מצד "כי חפץ חסד", ומהו הצורך וההכרח בענין העבודה בנוגע לעניני ר"ה?

והמענה על זה – שגם בפעם הראשונה שההתהוות היתה מצד "כי חפץ חסד הוא", הי' גם ענין העבודה באופן של אתערותא דלתתא, שזהו הענין ד"במי נמלך" שפועל את ענין ההתהוות, כנ"ל בארוכה, ולכן צ"ל גם עתה ענין העבודה כדי לפעול ענין ההתהוות מחדש.

ודוקא באופן כזה נעשה כל אחד מישראל "שותף להקב"ה במעשה בראשית"30, ושותף שוה31, שלכן יש בכחו לפעול בדרך ציווי שתומשך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות, ובאופן ד"אתם נצבים" – מלשון "נצב מלך"32, באופן של עמידה בתוקף, ו"אתם נצבים היום" – "כיום הזה שהוא .. מאיר וכו'"33, ומתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הרחבה – מרחב העצמי, למעלה ממדידות והגבלות.

* * *

ח. נוסף על האמור לעיל שתוכנו שייך בכל שנה, יש גם ענינים מיוחדים הקשורים עם קביעות השנה, שלהיותה קביעות ע"פ התורה, יש בה בודאי גם הוראה בעבודת ה', במכ"ש וק"ו מעניני העולם, כתורת הבעש"ט34 שכל דבר שיהודי רואה או שומע בעולם, יש בו הוראה בעבודת ה'.

ובכן: קביעות שנה זו היא באופן ששבת פ' נצבים, השבת שלפני ר"ה, חל בכ"ז אלול. וכיון שבכ"ה באלול נברא העולם, הרי כ"ז אלול הוא יום שלישי לבריאת העולם, שמעלתו המיוחדת – שהוכפל בו כי טוב35. ולכן, אחת ההוראות צריכה להיות מענין זה.

ט. ובהקדים "קלאָץ-קושיא" שיש בענין זה (כמדובר כמ"פ שלפעמים מדייקים בפרטי הענינים, אבל דוקא על "קלאָץ-קושיא" לא מתעכבים) – שגם בן חמש למקרא יודע שנוסף לכך שיום שלישי הוכפל בו כי טוב, הנה גם ביום הששי נאמר "וירא אלקים כי טוב"36, ואח"כ נאמר עוה"פ "וירא אלקים .. והנה טוב מאד"37, ואעפ"כ, מודגש כפל הענין ד"טוב" בנוגע ליום שלישי דוקא?!

והביאור בזה:

מ"ש ביום הששי בפעם הב' "וירא אלקים גו' והנה טוב מאד" – יש לפרש בב' אופנים: (א) שקאי על הבריאה של יום הששי בלבד, שעפ"ז נמצא שגם על הבריאה דיום ששי נאמר ב"פ טוב, כמו על הבריאה של יום השלישי. (ב) שקאי על הבריאה של כל ששת הימים, שעפ"ז שייך העילוי דב"פ טוב ליום השלישי בלבד.

והנה, אף שמשמעות הכתוב היא שקאי על הבריאה של יום הששי בלבד, כדמוכח ממ"ש לאח"ז37 "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי" – יש להוציא את הכתוב ממשמעותו ולפרש שקאי על כל ששת הימים, מב' טעמים:

א) כיון שנאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", היינו, לא רק מה שנברא ביום הששי, אלא "כל אשר עשה" בכל ששת הימים.

ב) אם נאמר ש"וירא גו' והנה טוב מאד" קאי רק על הבריאה של יום הששי, נמצא, שענין ה"טוב" נאמר רק על עניני הבריאה של כל יום בפ"ע, ועדיין חסר ענין עיקרי ב"טוב" – ביחס לצירוף של כל עניני הבריאה גם יחד, שהרי יש ענינים שכל אחד מהם בפ"ע הוא טוב, ואילו צירופם יחד הו"ע בלתי רצוי, ולדוגמא: אש ומים (שנבראו ביום ראשון38, ונאמר עליהם "וירא .. כי טוב") שכל אחד מהם הוא דבר טוב, אבל אי אפשר לצרף שניהם ביחד. ועד"ז שעטנז, כלאים ובשר בחלב – שכל אחד מהם בפ"ע הוא דבר טוב, אבל אי אפשר לצרפם ביחד, כיון שלכל אחד מהם יש שורש בפ"ע, וצריכים להשאר מובדלים זמ"ז.

ועכצ"ל, שנוסף על "וירא אלקים כי טוב" שנאמר על הבריאה של כל אחד מששת הימים בפ"ע, נאמר גם על צירוף כל עניני הבריאה כולה: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"; ולאח"ז נאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"39, באופן של תכלית השלימות כו'.

ואף שישנם ענינים שאינם יכולים להתחבר יחדיו (כנ"ל) – הנה ה"טוב מאד" והשלימות שלהם היא באופן שנשארים בפירוד זמ"ז; וכמו בנוגע לבנ"י, ש"נצבים גו' כולכם ראשיכם שבטיכם מחוטב עציך עד שואב מימיך", "לאחדים כאחד"40, וביחד עם זה, יש ענינים שבהם צריכים להיות כל אחד במקומו, וכמו בנוגע לכהנים שצריכים להזהר ולשמור שזר לא יקרב לעבודת הקודש כו'41.

י. וענין זה מודגש ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב:

הטעם שיום השלישי הוכפל בו כי טוב הוא35 – כדי להשלים יום השני שבו לא נאמר כי טוב, לפי "שבו נבראת מחלוקת, שנאמר42 ויהי מבדיל בין מים למים"35. ואעפ"כ, ביום השלישי "כפל בו כי טוב ב' פעמים, אחת לגמר מלאכת השני, ואחת לגמר מלאכת היום", היינו, שביום השלישי מתגלה שגם ענין המחלוקת שנברא בשני יש בו ענין טוב, כי, כדי שיוכל להיות הענין ד"תדשא הארץ גו'"43, צ"ל תחילה ההבדלה בין מים למים42, והענין ד"יקוו המים גו' ותראה היבשה"44, ורק לאח"ז יכול להיות ענין הזריעה והצמיחה כו'.

ועד"ז מצינו בנוגע למ"ש ביום הששי "והנה טוב מאד" – שפירשו רז"ל45 "טוב זה מלאך חיים, מאד זה מלאך המות", שזהו העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא46, שבשביל זה צ"ל תחילה ענין בלתי-רצוי של חושך ומרירות, ואז יכול להיות העילוי שבהפיכתם לאור ומתיקות.

וכמו בעבודת התשובה, "הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"47, שבשביל זה צ"ל תחילה הענין ד"נשמה שנתת בי .. אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי"48, שזהו"ע ירידת הנשמה למטה, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"49, ועד למעמד ומצב שיש צורך בענין דתשובה [כולל גם תשובה על היותו במעמד ומצב של נפילה, בבחי' "נפיל מדרגי' כו'"50, כיון שהי' יכול להיות במעמד ומצב נעלה יותר] – החל מהענין ד"סור מרע"51, כולל גם כפירוש הבעש"ט52 ש"רע" קאי על התענוג שבדברים הגשמיים (ולהעיר גם מפי' הרב המגיד53 במ"ש54 "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דלכאורה אינו מובן: איך שייך לומר "נתתי לפניך" בנוגע ל"מות" ו"רע"), ש"אין הפי' רע ממש, אלא הרע הוא ג"כ טוב, רק שהוא מדרגה תחתונה מהטוב הגמור").

וענין זה מתגלה ע"י הבריאה של יום הששי (כנ"ל בנוגע ליום השלישי) – שבו נברא האדם "בצלמנו כדמותנו"55, שנברא מן העליונים (נשמה) ומן התחתונים (גוף)56, ולכן בכחו וביכלתו כו'.

יא. והענין בזה:

מבואר בספרי חקירה מגדולי ישראל ברי סמכא בנוגע לענין המספרים, שאחד הוא ראשון המספרים, שנים הם ראשית הנפרדים, ושלשה הו"ע ההתחברות כו'57. והיינו, שכאשר יש רק דבר אחד, אזי אי אפשר למדוד ולידע אם הוא דבר טוב או כו', כיון שאין עם מי להשוותו כו'; וכשיש שנים, שאז משווים אותם זל"ז לבחון מי מהם טוב יותר כו', אזי מתחיל ענין של פירוד, עד שיכול להיות מעמד ומצב שהם הפכיים זמ"ז; וכאשר בא השלישי – הנה כאשר הוא כדבעי כו', הרי הוא משתדל לעשות שלום ביניהם ולפעול חיבור ואחדות כו'.

וזהו גם תוכן הענין שיום השלישי הוכפל בו כי טוב, כפירוש הגמרא58 שזהו ענין "טוב לשמים וטוב לבריות" – שהרי "שמים" ו"בריות" הם ב' קצוות הפכיים זמ"ז: "שמים" הו"ע הכי נעלה, תכלית הרוחניות, ואילו "בריות" הו"ע היותר תחתון, ובלשון רבינו הזקן בתניא59 : "בריות בעלמא", היינו, שע"פ תורת אמת לא מוצאים בהם שום מעלה מלבד היותם "בריות" שנבראו ע"י הקב"ה, ואעפ"כ, פועל יום השלישי שהוכפל בו כי טוב שנעשה חיבור ביניהם – "טוב לשמים וטוב לבריות".

ומובן, שכדי לפעול החיבור והאחדות ד"טוב לשמים וטוב לבריות" בעולם, צריך תחילה לפעול חיבור ואחדות בין הענינים העליונים והתחתונים שבאדם, כדאיתא בגמרא60 "ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה .. אוכלין ושותין וכו'"; ועי"ז שפועל זאת בעצמו, ב"עולם קטן זה האדם"61 (ע"י הנהגתו בענינים אלו ע"פ המבואר בשו"ע או"ח וכו' – שמזה מובן שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל), ביכלתו לפעול זאת בעולם כפשוטו, עולם גדול.

ובזה נכללת גם פעולת ההשפעה על בנ"י שלמטה ממדריגתו, היינו, לפעול חיבור ואחדות בין "שמים" ו"בריות" כפי שהם בכללות בנ"י, שזהו"ע ד"ראשיכם שבטיכם" ("שמים") ו"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" ("בריות");

ועי"ז ניתוסף עילוי ("טוב") לא רק אצל אלו שהם בדרגת "בריות" ("חוטב עציך" ו"שואב מימיך"), אלא גם אצל אלו שהם בדרגת "שמים" ("ראשיכם שבטיכם"), והיינו, שעי"ז ש"ראשיכם שבטיכם" פועלים ומשפיעים על "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", אזי הקב"ה עוזרם ומסייע להם שיוכלו לפעול החיבור ד"שמים" ו"בריות" בעצמם (ולאח"ז גם בכללות העולם) – ע"ד שמצינו בנוגע למצות צדקה: "אמר הקב"ה נפשו של עני כו' והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש כו'"62.

ואז מתנהג גם הקב"ה באופן ד"טוב לשמים וטוב לבריות" – ליתן לכל בנ"י כתיבה וחתימה טובה הן בנוגע לענינים הרוחניים ("טוב לשמים") והן בנוגע לענינים הגשמיים ("טוב לבריות"), ו"טוב" כפי שהוא אצל הקב"ה – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"63.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה שוש אשיש בהוי' וגו'.

* * *

יג. כרגיל ללמוד ענין הקשור עם פירוש רש"י בפרשת השבוע, בא' מב' האופנים – ענין שנתבאר בפירוש רש"י, או ענין הדורש ביאור בפשוטו של מקרא (והראי', שיש מפרשים שמתעכבים על זה) ואעפ"כ לא נתבאר בפירוש רש"י,

וע"פ הידוע (כמבואר בשל"ה64 ועוד) גודל הדיוק בפירוש רש"י, הן בחסר והן ביתיר, ועד שמצינו הלשון ש"על כל טיפת דיו שכתב רש"י ז"ל צריך לישב שבעה נקיים כו'"65 – הרי מובן, שהסיבה לכך שרש"י אינו מפרש ענין שלכאורה דורש ביאור, היא, בגלל שרש"י סבור שהבן חמש למקרא יכול להבין זאת בעצמו; ונמצא, שזה גופא שרש"י אינו מפרש מאומה גם הוא ענין של לימוד (ולא במדה פחותה מלימוד ענין שרש"י מבארו) – שבכך מלמד רש"י את הבן חמש למקרא, שאם רק יהי' אצלו הענין ד"יגעת"66, לפי ערך מעמדו ומצבו, אזי יבין זאת.

ובפרשת השבוע יש כמה ענינים הדורשים ביאור שרש"י אינו מבארם, אבל נתעכב עתה על פסוק ששייך לחודש אלול – "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"67, כמובא בדרושי חסידות68 ש"א.ת ל.בבך ו.את ל.בב" ר"ת אלול, כמ"ש בעל הטורים עה"פ69, ומוסיף, "לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך", כפי שמביא בטור או"ח70 ש"יש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך", אף שיש גם אלו שנוהגין לומר סליחות רק בעשי"ת (כמנהג הגאונים), ולא במשך כל חודש אלול, או כהמנהג שנתפשט ברוב קהלות ישראל שאומרים סליחות בימים הסמוכים לר"ה (כמוזכר גם בהתוועדות שלפנ"ז71 ).

יד. הביאור בפירוש הכתוב "ומל ה' אלקיך את לבבך",

– שע"ד הפשט לא קאי על ערלת הלב, כפי' התרגום72 "טפשות לבך"73 (או כפירוש רש"י על "ערלת לבבכם"74 : "אוטם הלב וכיסויו"), אלא על הלב עצמו75, ופירושו, כהמשך הכתוב "לאהבה את ה' אלקיך", שתהי' העבודה לא רק מיראה76, אלא גם מאהבה;

והחילוק בין ב' הפירושים בנוגע לעבודת חודש אלול, שלפי' התרגום, עבודת חודש אלול היא רק הסרת טפשות ואוטם הלב, ואילו ענין האהבה שייך בעיקר לזמן ד"דודי לי"77 (בעשי"ת78 ), ואילו לשיטת רש"י ע"ד הפשט79, נכלל ענין האהבה בעבודת חודש אלול, כמובן מהר"ת "אני לדודי", ש"דודי" מורה על ענין האהבה80 (אלא שזוהי דרגת האהבה ששייכת לכל בנ"י, גם כשנמצאים בשדה, ואילו האהבה דעשי"ת (כשמקבלים פני המלך בהיכל מלכותו) היא בדרגא נעלית יותר, ועד לאהבה שבאה מלמעלה81 ) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס82 בלקו"ש חכ"ט ע' 167 ואילך.

טו. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בפרשתנו אין הערות, אבל בהפטרה (שנזכרו בה ענינים עיקריים שיהיו בגאולה) ישנו גם הפסוק83 "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים", שמובא בהערות אאמו"ר בתחלת מסכת מדות84, ומבאר בזה, ש"שמירה הוא בחי' מקיף, והיינו השמירה הוא ממוחין, שמוחין י"ה הם בחי' מקיף, כמ"ש85 ישמחו השמים ר"ת י"ה, ושמים הם מקיפים, וכמ"ש86 מי חכם וישמר אלה, מי הוא בינה הנקראת מי, חכם הוא חכ', בינה וחכמה הם השומרים וכו'".

אך עדיין צריך להבין מ"ש "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים" – דלכאורה, כיון שישנם כבר "חומותיך", והרי "חומה" ענינה לפעול שמירה, א"כ, מהו הצורך גם ב"שומרים", נוסף על השמירה שע"י החומה עצמה?

בשלמא בגשמיות, מובן שלא די בשמירה שע"י החומה עצמה, כי החומה היא מאבנים, דומם, ובמילא שייך שהאויב יטפס על אבני החומה וכו', ולכן יש צורך להעמיד שומרים על החומה; אבל בנוגע לרוחניות הענינים, הרי מובן שהחומה עצמה פועלת ענין השמירה, וא"כ מהו הצורך גם בשומרים?

ולהעיר גם מהמבואר87 בנוגע לשמירה הדרושה בעניני תורה ומצוות [כיון שלימוד התורה וקיום המצוות יכול להיות שלא לשמה, מצד איזה פני' כו', ועד לאופן שמוסיף כח בקליפות לפי שעה כו'88 – דאע"פ ש"כשיחזור אח"כ בתשובה .. כמ"ש89 כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקליפה כל התומ"צ כו'"88, שזהו"ע להוציא בלעם מפיהם90, וכמ"ש91 "ושבית שביו", שקאי על ניצוצות הקדושה שהיו בשבי' בלעו"ז כו', מ"מ, לפי שעה הרי זה מעמד ומצב בלתי רצוי כו'], שהצורך בשמירה הוא להיותם בחי' פנימי, ועד לבחי' המקיף ששייך לפנימי, שזהו מקיף הקרוב; והשמירה היא ע"י בחי' החומה, שהו"ע מקיף הרחוק. וכיון שחומה היא בחי' מקיף הרחוק – אינו מובן: מהו הצורך ב"שומרים" "על חומותיך"?

וביותר יוקשה בנוגע ל"חומותיך ירושלים" – כידוע המבואר בדרושי חסידות92 על הפסוק93 "ובאו האובדים גו' והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", שענינה של ירושלים הוא שלימות היראה94, ובירושלים גופא יש גם השמירה ד"חומותיך", ואעפ"כ, "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים"?!

וכפי שיתבאר לקמן.

טז. בהמשך להמדובר לעיל (ס"י) אודות יום שלישי למעשה בראשית שבו הי' המאמר "תדשא הארץ גו'" – מצינו במדרש95 על הפסוק96 "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם", שמביא על זה מ"ש97 "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע", ומפרש: "כקרני חגבים היו, ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן".

ופירוש הדברים, שדיוק המדרש הוא מדוע נאמר הלשון "ויטע", ולא כהלשון הרגיל: ויברא וכיו"ב98,

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) אינני רוצה לומר שלכאורה קשה וכיו"ב, כיון שמדובר אודות מאמר המדרש ששייך לפנימיות התורה99, "דלית תמן כו' קושיא כו'" (כמ"ש בר"מ100 ).

וכפתגם החסידים (אף שלא שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר), שמטעם זה לא נמצא בדרושי חסידות הלשון "קשה" וכיו"ב101 (כמו בנגלה, כרגיל בפי' התוס' "וקשה" "ואם תאמר"), מלבד (ואולי אפילו לא) במקומות ספורים,

[ולהעיר גם מהלשון בלקו"ת סוף פרשתנו102 : "התירוץ פשוט והקושיא טוב", והיינו, שגם כשנזכר לשון קושיא, נאמר לפנ"ז שהתירוץ פשוט],

אלא הלשון הרגיל הוא: "וצריך להבין", והיינו, שהענין מובן קצת אלא שצריך להבין עוד יותר –

ומבאר, שמשמעות הלשון "ויטע" הוא שלאחרי שנבראו נטלן ממקום ברייתן ושתלן במקום אחר, ולכן נאמר "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם", שזהו ע"ד מ"ש "ארזי לבנון אשר נטע", שבתחילת ברייתן "כקרני חגבים היו", ואח"כ "עקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן".

[ולהעיר, שהלשון "כקרני חגבים" מצינו גם לענין חמץ103 : "איזהו שיאור כקרני חגבים", ושמעתי פעם ביאור בזה מאאמו"ר ז"ל].

יז. ומכאן רואים גודל העילוי שבעקירת דבר ממקומו ונטיעתו במקום אחר, שעי"ז הנה תמורת היותו "כקרני חגבים", נעשה "ארזי לבנון", ודוקא באופן כזה נעשה "גן עדן".

וענינו בעבודה – כמ"ש104 "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", כמבואר בזה105 שצריך לצאת מהרצונות, הרגילות והטבע שלו וכו' (ולא כמו אלו שמתעקשים ("שפּאַרן זיך") דוקא להשאר ב"ארצך" ו"מולדתך" כו'), ודוקא עי"ז באים "אל הארץ אשר אראך" – שכן, גם כשמדובר אודות טבע ורגילות טובים, הנה כל זמן שאינו משנה רגילותו הרי זה מעמד ומצב ד"אשר לא עבדו"106, ודוקא ע"י שינוי הרגילות נעשה "עובד אלקים"106.

וכידוע גם הפתגם107 שכל ענין החסידות הוא לשנות טבע מדותיו, ומובן, שהכוונה בזה היא לטבע מדותיו דקדושה (שהרי בשביל שינוי טבע שאינו של קדושה, אין צורך בענין החסידות דוקא), והיינו, שאע"פ שזהו ענין של קדושה, מ"מ, כיון שנעשה טבע, הרי זה ענין שצריך לשנותו כו'.

וזהו גם מה שאמרו רז"ל108 "הוי גולה למקום תורה", שהפירוש בזה109 – לא רק שכדי לבוא למקום תורה כדאי וצריך אפילו להיות גולה ממקומו, אלא שגם כשנמצא במקום תורה, צריך לגלות ממקומו למקום תורה אחר, כדי לצאת מרגילותו כו'.

[בהמשך לזה דובר אודות תלמידי הישיבות שצריכים לגלות למקום תורה – לנסוע לישיבות אחרות לחזקם כו', והורה, שיתנדבו עשרה תלמידים לכל אחת מארבע הישיבות דכפר חב"ד, תורת אמת, פּאַריז ומאָנטרעאַל110. ואח"כ נתן משקה להרש"ג שי' מנהל ישיבות תו"ת עבור התלמידים].

* * *

יח. בנוגע למ"ש "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים" שנזכר בהערות אאמו"ר – יש לבאר ענין זה בנוגע לתורה:

ובהקדים – שבתורה יש כמה דרגות, כפי שמצינו שהתורה נקראת בשם "מזון" (כמ"ש111 "ותורתך בתוך מעי"), וגם בשם "לבוש" (כמ"ש112 "עוטה אור כשלמה")113, וכמו"כ נקראת גם בשם "חומה", כמ"ש114 "אני חומה", "זו תורה"115.

והענין בזה – שתורה היא בחי' המוחין, ולכן נקראת "חומה" שפועלת ענין השמירה, כיון ששמירת המדות היא ע"י המוחין (שבהם לא הי' ענין השבירה116 ).

אמנם, במוחין גופא יש כמה דרגות, ובכללות יש ד' דרגות בענין המוחין ביחס למדות (ז"א): (א) מוחין שבמדות (כפי שהמוחין הם חלק מפרצוף המדות), (ב) מוחין שנמשכים למדות, שהם בבחי' מקיף (ושומר) על המדות, (ג) מדות שבמוחין (כפי שהמדות הם חלק מפרצוף המוחין), (ד) מוחין ממש (למעלה גם ממדות שבמוחין), כולל גם פנימיות המוחין.

וע"ד המבואר בענין ספה"ע117, שענינה המשכת המוחין במדות, שלאחרי שסופרים מ"ט יום, ז' פעמים ז' (כל פרטי המדות כפי שכלולים זמ"ז), ישנו הענין ד"תספרו חמישים יום"118, שבאים לשער הנו"ן, אלא שבזה גופא יש ב' דרגות: בחי' התחתונה דשער הנו"ן שכוללת כל המ"ט שערים (שזהו מה שממשיכים מעט מעט בימי ספה"ע) – ע"ד בחי' מדות שבמוחין; ובחי' העליונה שבו שלמעלה משרש המ"ט שערים (שאין בכחנו להמשיך כלל, אלא נמשך מאליו וממילא כו') – ע"ד בחי' המוחין ממש.

ועפ"ז יש לבאר הענין ד"על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים":

ירושלים, שלימות היראה – הו"ע המדות. ו"חומותיך ירושלים" – הו"ע המוחין שנמשכים למדות, שהם בבחי' מקיף, ששומר על המדות ושייך אליהם [ובזה גופא יש כמה דרגות – מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. ולהעיר גם מהשקו"ט בנגלה דתורה בנוגע לעובי החומה – אם היא כלפנים או כלחוץ119 ]. אך עדיין אין זה בחי' המוחין ממש.

ולכן ישנו גם הענין ד"על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים" – המשכת המוחין ממש (למעלה גם ממדות שבמוחין); ועי"ז מתעלה גם בחי' ירושלים, בחי' המדות, למדריגת המוחין ממש.

יט. ויש להוסיף בביאור השייכות לר"ה – שהרי פסוק זה הוא בהפטרת פרשת נצבים, שקורין לעולם בשבת שלפני ר"ה120 :

כשם שבחג השבועות ישנו הענין ד"תספרו חמישים יום", שכולל גם המשכת הבחי' העליונה שהיא ע"ד בחי' המוחין ממש – כמו"כ ישנו ענין זה גם בר"ה121,

ואדרבה – באופן נעלה יותר, כיון שחג השבועות קשור עם עבודת הצדיקים, ואילו ר"ה [שהוא בארבעים יום האחרונים, "אף האחרונים ברצון"122, ואדרבה, באופן נעלה יותר, כיון שבאים לאחרי הירידה כו', וע"ד שמצינו ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"123, כיון שבא לאחרי גודל הירידה כו'124 ], קשור עם עבודת התשובה שלמעלה מעבודת הצדיקים, באופן ד"כפלים125 לתושי'"126 (גם באיכות), שלכן אמרו127 שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא128.

* * *

כ. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ד) אודות הפסוק "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" – יש להוסיף ולבאר דיוק נוסף:

בהתחלת הפרשה נאמר כבר שכל הענינים שבהמשך הפרשה נאמרו לכל בנ"י: "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", וביניהם נזכר גם "טפכם". וא"כ, מהו הצורך להוסיף בפסוק "ומל גו' את לבבך" – גם "את לבב זרעך"?

ועד"ז צריך להבין מ"ש לפנ"ז129 "ושבת עד ה' אלקיך וגו' אתה ובניך" – מהו הצורך להוסיף "ובניך", לאחרי שכבר נזכר לפנ"ז גם אודות "טפכם"?

כא. ונקודת הענין בזה130 – שנוסף לכך שנזכר בכללות גם הענין ד"טפכם", יש צורך להזהיר ולצוות במיוחד על הבנים, כיון שיש ענינים שחיובם מוטל על האב, כמו "ושננתם לבניך"131, ויש ענינים שחיובם מוטל על הבן, כמו "כבד את אביך"132.

ובזה גופא – צריך להדגיש הן בנוגע ל"בניך" והן בנוגע ל"זרעך", שהחילוק ביניהם (שזהו ה"מפתח" להבנת הענין) הוא, ש"בניך" הם בנים ממש, שהם בקירוב יותר אל האב, ו"זרעך" כולל גם בני בנים וכו', אף שהם רחוקים יותר מבנים ממש.

[ולהעיר, שלפעמים מצינו ש"בניך" כולל גם בני בנים כו', ולאידך, "זרעך" כולל גם בנים ממש. אבל כשמחלקים בין ב' הלשונות "בניך" ו"זרעך", קאי "בניך" על בנים ממש, ו"זרעך" – על בני בנים וכו' הרחוקים יותר].

ולכן, לאחרי שנאמר "ושבת גו' אתה ובניך", בניך ממש, מוסיף הכתוב "ומל גו' ואת לבב זרעך" – שגם אלו שאינם "בניך", ובמילא אינם בכלל "ושבת גו' אתה ובניך" (ויתכן שמצד עצמם לא הי' אצלם ענין התשובה), הנה גם אצלם יהי' הענין ד"ומל133 גו' את לבב זרעך"134, להיותם "זרעך", ששייכים אליו.

וכל זה – בגלל הקשר והשייכות של האב עם הבנים, כפי שמצינו שתפלת האב מועילה לבן, כמ"ש גבי אברהם אבינו שביקש מהקב"ה "לו ישמעאל יחי' לפניך"135, ופירש רש"י "יחי' ביראתך", והקב"ה אמר לו "ולישמעאל שמעתיך"136 ; ועד"ז לאידך, שהנהגת הבנים פועלת עילוי אצל האב, כפי שמצינו בדברי יעקב "סימן זה הי' מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות א' מבני בחיי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם"137, ומובן, שאין זה סימן בעלמא, אלא שאכן יש קשר ושייכות בין הבנים אל האב, שכאשר הבנים חיים, "זרעו בחיים"138, אזי גם האב אין לו שייכות לגיהנם כו'.

כב. ובהמשך להמדובר אודות ענין הבנים, שבזה נכלל גם "המלמד את בן חבירו תורה" ש"מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"139, ועד"ז בנוגע למצוות: "לעשות פירות .. מצוות"140 – הנה כאן המקום לחזור ולעורר אודות ההתעסקות בחמשת המבצעים (ובאמת צ"ל קיום כל המצוות, אלא שמתחילים מהענינים העיקריים),

ובפרט בנוגע למבצע הדלקת נרות שבת ויו"ט, שזהו ענין הקשור עם אור גשמי, ובמילא קשור גם עם אור רוחני,

– ולהעיר גם מהפתגם הידוע141 שהבעש"ט אהב אורה ("ליכטיקייט"), וכהסיפור בזה142, שנתן מעות לתלמידים שיקנו נרות כו', והרי מובן שהכוונה באהבת הבעש"ט לאור היא לענין הפנימי והרוחני שבאור, כמובן מהמובא בסיפור זה141 הענין המובא בספרי קבלה ש"אור" בגימטריא "רז"143, ואעפ"כ הי' הדבר קשור עם אור של נרות כפשוטם –

והיינו, שנוסף לכך שענינה של כל מצוה הוא "נר מצוה"144, מודגש הדבר יותר במצוות הקשורות עם נר ואור גשמיים, כמו מצות הדלקת נר שבת ויו"ט, נרות חנוכה ונרות המקדש, שאף שיש חילוקים ביניהם, הרי נקודתם המשותפת היא שעל ידם ניתוסף בענין האור.

וכיון שצריך להרבות באור כדי לבטל את התגברות החושך בעולם, יש לפרסם ברבים בכל מקום אודות ההשתדלות לפעול שגם בנות קודם הנישואין, משהגיעו לחינוך, תדלקנה נרות שבת ויו"ט, ובאמירת ברכה.

ומעלה מיוחדת כשיתחילו לעשות זאת בפעם הראשונה בערב ר"ה, שאז מברכים גם ברכת שהחיינו – שהרי יש שקו"ט בנוגע לקיום מצוה בפעם הראשונה, כמו מצות תפילין, ועד"ז הדלקת נרות שבת, אם יש לברך גם ברכת שהחיינו145, וא"כ, כאשר מדליקים נרות בפעם הראשונה בערב ר"ה, אזי לכל הדעות מברכים גם ברכת שהחיינו: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" גם על הפעם הראשונה ש"קדשנו במצוותיו וצוונו" לקיים מצוה זו בשליחותו של עצמות ומהות – שזהו ענינם של המצוות שהם שלוחי ה', כמארז"ל146 "היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי".

ועי"ז יפעלו שלום בעולם – שהרי ענינם של נרות שבת הוא "שלום בית", וכמ"ש הרמב"ם147 אודות גודל מעלת השלום שנעשה ע"י נרות שבת, "שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר148.. וכל נתיבותי' שלום"; ויפעלו אור בעולם, ולכל לראש – אור אצל בנ"י [שעי"ז יתבטלו כל הבלבולים מצד זה ש"הכסיל בחושך הולך"149, כיון שיהי' מעמד ומצב ד"החכם עיניו בראשו"150 ], וכמ"ש "אתם נצבים היום", "מה היום .. מאיר כו'"33, ועד לקיום היעוד151 "והי' לך ה' לאור עולם".

*

כג. ישנו ענין נוסף שצריך להזכיר אודותיו – הענין הידוע שקשור עם מ"ש בפרשת השבוע: "אתם נצבים היום כולכם", וכולל גם "גרך אשר בקרב מחניך"152, דקאי על גר שנתגייר כהלכה, שענין זה הוא באופן ד"לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"153, היינו, שמי שלא נתגייר כהלכה, אי אפשר להחשיבו בתור יהודי, ולאידך, מי שנתגייר כהלכה, אי אפשר שלא להחשיבו ליהודי אפילו למשך זמן כו'.

ויה"ר שיהי' הענין ד"אתם נצבים גו' לעברך בברית ה' אלקיך גו'", ובאופן ש"דוד עבדי נשיא להם לעולם"154 – דוד מלכא משיחא, שניצוץ ממנו ישנו בכל אחד מישראל155, שיכוף כל ישראל לילך בדרך התורה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' וינצח ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל156, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המשקה והמזונות, ואמר שיערכו התוועדות בקשר עם הפעולות בנוגע להדלקת נרות שבת, ויתנו מהמשקה – לאנשים, והמזונות – לנשים.

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ופרצת"].