בס"ד. שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

א. אודות יחודם של "עשרת ימי תשובה" (ואפילו שבעת הימים "שבין ראש השנה ליום הכיפורים"1 ) מימי כל השנה כולה, יש כמה ביאורים בכמה ספרים, הן בנגלה והן בנסתר (בפנימיות התורה) בנוגע לענינם של ימים אלו.

וא' מהם הוא – המובא בסידור האריז"ל2,

– סידור דייקא, שאע"פ שיש בו כוונות, כך, שאינו דבר השוה לכל נפש [שלכן לא הביא רבינו הזקן בסידורו את כל הענינים (ועאכו"כ עניני כוונות) שנאמרו בסידור האריז"ל3 ], הרי זה בכל זאת "סידור", ולא כמו שאר כתבי האריז"ל, שאינם שייכים לכל אלו שיש להם שייכות לסידור האריז"ל. והחילוק הוא בפשטות – שכתבי האריז"ל בכלל הם ענין של לימוד, ואילו סידור האריז"ל הוא ענין של תפלה, ולכן, אפילו מי שאינו שייך לשקו"ט שבלימוד, ביכלתו לידע כיצד להתפלל ע"פ כתבי האריז"ל, ממסקנת הדברים כפי שהובאה בסידור האריז"ל.

ובפרט שמקדים שענין זה "כתב בעל ר"ח4 בשם הרמ"ק ז"ל" – שמזה מובן, שזהו דבר השוה לא רק עבור מקובלים, או אלו שמתפללים ע"פ סידור האריז"ל, שהרי "ראשית חכמה" הוא ספר שנקל יותר ללמדו בהבנה והשגה מאשר סתם כתבי האריז"ל; ובפרט שמסיים "וכ"כ הר"ר יונה ז"ל"5 – שמזה מובן, שזהו ענין ששייך לכל אלו שיש להם שייכות ללימוד ספריו של הר"ר יונה ז"ל.

אלא, שענין שנאמר בראשית חכמה בלבד, יכולים לחשוב ששייך רק לאלו השייכים לאורח-חיים ע"פ ראשית חכמה, או ענין שכתב רבינו יונה ז"ל בלבד – שייך רק לאלו שיש להם שייכות לספרי רבינו יונה ז"ל; וכיון שבסידור האריז"ל מצרף שניהם ביחד, הרי מסקנת הדברים היא, שהן אלו שיש להם שייכות ללימוד והנהגה ע"פ ספרי רבינו יונה ז"ל, הן אלו שיש להם שייכות ללימוד והנהגה ע"פ ראשית חכמה והרמ"ק, והן אלו שיש להם שייכות ללימוד והנהגה ע"פ האריז"ל, הנה אצל כולם יש נקודה השוה בנוגע לענינם של ימים אלו –

וז"ל: "כתב בעל ר"ח בשם הרמ"ק ז"ל, כי הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ הם כמו חול המועד, ואסורים במלאכה, רק בעסק התורה והתשובה והתבודדות. וכ"כ הר"ר יונה ז"ל".

ב. וע"פ המדובר כמ"פ6 אודות הדיוק גם בפרטי הדברים בכל ענין בתושבע"פ בכלל, ועאכו"כ במסקנת הענין שהיא מדוייקת יותר מאשר השקו"ט, ועאכו"כ בנוגע לסידור – יש לדייק בענין הנ"ל:

אם הכוונה היא רק לומר שבימים אלו אין לעסוק במלאכה, כי אם בתורה ותשובה והתבודדות וכו' – הי' יכול לומר רק תיבות אלו; אבל כאן מוסיף בתור הקדמה ש"הימים .. הם כמו חול המועד".

ובנוגע לחול המועד – מה שאינו שייך למלאכה, ובמילא ניתוסף בו בחיוב דתורה ומצוות ותפלה יותר מבשאר כל הימים, הרי זה "מסובב" מענינו של חול המועד.

וכמו ביום טוב, שהאיסור במלאכה אינו בגלל שיש בו חיוב להרבות בתורה, אלא הסדר הוא הפכי: כיון שהוא יום טוב ומקודש, "מקרא קודש"7, לכן יש בו הציווי "כל מלאכה לא יעשה בהם"7 (חוץ ממלאכת אוכל נפש)8, ועד"ז בנוגע לחול המועד, שהוא חלק מהיו"ט – אע"פ ש"לא נאמר בו מקרא קודש .. אלא שקרוי מקרא קודש (בחגיגה9 ) לענין קרבנות בלבד" (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע10 בהגהה), ועד שיש בו חיוב של שתיית יין כדי לצאת ידי חובת שמחה, "ושמחת בחגך"11, שהיא מצוה עשה מן התורה גם בחול המועד12 ; ומצד זה באה המסקנא, המסובב, בנוגע לשלילת מלאכה (אע"פ שאיסור המלאכה אינו חמור כ"כ כמו ביו"ט), ובמילא גם הריבוי בתורה כו'.

ועפ"ז נמצא חידוש נפלא בשורות ספורות אלו:

כיון ש"הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ הם כמו חול המועד", הנה כשם ש"חול המועד" יש לו "יום טוב" בשלימותו בתחילתו (לפניו) ובסופו (לאחריו), כך הוא גם בנוגע לשבעה ימים אלו, שיש לפניהם ימי ראש-השנה, שעליהם נאמר13 "חדות הוי' היא מעוזכם"14, ועד"ז מובן גם בנוגע ליוהכ"פ שלאחריהם15.

ומצד זה בא המסובב – שלילת ענין המלאכה והוספה בריבוי בתורה והתבודדות וכו'.

ג. וענין זה מהוה הסברה על דבר שלכאורה, במבט ראשון, אינו מובן:

בר"ה אין להזכיר ענינים של חטא וכו'16, והטעם בפשטות17 – כיון שהוא יום שמחה, כאמור, "חדות הוי' היא מעוזכם", ולכן מברכים "שהחיינו"18.

ואע"פ שמצינו בנוגע לכמה דינים שר"ה אינו ענין של שמחה19, ועד (לדוגמא) בנוגע לפיוט "לכה דודי" (בר"ה שחל בשבת) שאומרים "ברנה ובצהלה" (ולא כביו"ט: "בשמחה")20 – הנה ביחד עם זה ישנו אז גם ענין השמחה, וכמבואר בלקו"ת21 שהשמחה היא באופן ד"גילו ברעדה"22, היינו, שצריך להיות הענין ד"גילו", אלא שזה מכוסה בענין ה"רעדה", אבל בפנימיות הרי זה ענין של "גילה".

ולכאורה: איך אפשר לדרוש מיהודי לעמוד בר"ה בתנועה של גילה, מבלי להתחשב בכל הענינים שהם היפך הרצוי, כמו ענין החטא וכו'; וכיון שתורת-אמת דורשת זאת, צריך להיות אצלו מצב-רוח של גילה לאמיתתו?!

וא' מהביאורים בזה – שזהו בגלל ההכנה שהיתה בחודש אלול:

על הפסוק23 "ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים", מפרש האריז"ל24 (כמובא בלקו"ת25 ) שקאי על חודש אלול, החל מר"ח אלול שבו מתחיל הזכרון על ארבעים יום השלישיים שהי' משה רבינו בהר, עליהם נאמר26 "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון".

וכיון שע"י העבודה של חודש אלול מתבטלים כל הענינים של חטא וכו', הרי מובן שאין מקום להזכיר בר"ה ענין של חטא וכו', כי כבר בערב ר"ה נפעל ענין המחילה וסליחה וכפרה בשלימות בתכלית.

ובפרט בר"ה שחל להיות בשבת, שאז אין צורך אפילו לבקש הבקשות שבאמירת "אבינו מלכנו", כיון שנפעלים מצד ענין השבת (כמו הענין של תקיעת שופר27 ).

ד. ועפ"ז מובן איך שייך שאפילו ימי החול שבין ר"ה ליוהכ"פ יהיו כמו "חול המועד" שהם ימי שמחה (עכ"פ כמו השמחה שבימי ר"ה) – דכיון שהקב"ה סלח ומחל וכיפר על הענינים הבלתי-רצויים כבר מערב ר"ה,

– באופן ש"תכלה שנה" עם כל הענינים הבלתי-רצויים, ו"תחל שנה וברכותי'", והרי הברכה הראשונה היא, שהקב"ה מברך ומצליח בלימוד התורה וקיום המצוות.

וזהו גם א' מהפירושים בלשון הכתוב28 "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ולאח"ז מפרש "את הברכה אשר תשמעו" – כהקושיא הידועה29 שלכאורה הוצרך הכתוב לומר "אם תשמעו", או בלשון רש"י "על מנת אשר תשמעו"? וא' הביאורים בזה – שהברכה מתחילה בכך ששומעים ("אשר תשמעו") ומתנהגים כרצון הקב"ה. והיינו, שאע"פ ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"30, מ"מ, צריך לבקש גם על יראת-שמים, והבקשה מצליחה ופועלת כו', כמבואר בלקו"ת31 בפירוש מ"ש32 "מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה גו'" –

אזי אפילו הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ הם כמו "חול המועד" – שבו ישנו החיוב "ושמחת בחגך" בדוגמת היו"ט שבו מתחיל חול המועד, ועד"ז בנוגע לשמחה שבימים אלו – עכ"פ באופן ד"גילו ברעדה".

ה. אך צריך להבין: מדוע אומרים תחנון בשבעת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, דלכאורה, מאחר שהם כמו חול המועד, אזי אין מקום לאמירת תחנון?

והביאור בזה:

ידוע המבואר בנוגע ללשון "סלח לנו אבינו כי חטאנו", דלכאורה מתאים יותר הלשון "על אשר חטאנו" וכיו"ב33 – שזהו לפי שבמעמדו ומצבו לפני שמו"ע, אין אצלו ענין של חטא; ודוקא בעמדו להתפלל שמו"ע, שאז מתעלה לדרגא נעלית יותר, "כעבדא קמי מרי'"34, אזי תופס את עצמו ומרגיש שמעמדו ומצבו לפנ"ז, בהיותו בשעת אמירת ק"ש וברכות ק"ש שלפני' ושלאחרי', ועאכו"כ בפסוקי דזמרה, הוא בבחינת "מחוי במחוג קמי מלכא"35, כיון שבשמו"ע עומד כבר "קמי מלכא". ולכן מבקש אז "סלח לנו אבינו כי חטאנו" – על ענינים שלפני שמו"ע לא היו נחשבים לחטא36.

ועד"ז בנוגע לאמירת תחנון בימים שבין ר"ה ליוהכ"פ – שזהו בנוגע לענינים כאלו שעד עתה, קודם שהגיע למעמד ומצב היותר נעלה, הי' יכול וצריך להתנהג באופן כזה.

ולדוגמא – בנוגע לכללות המעמד ומצב של חודש אלול וחודש תשרי:

בחודש אלול, שאז נמצאים בנ"י "בשדה", ושם נפגשים עם מלך מלכי המלכים הקב"ה (כפי שמבאר רבינו הזקן37 ענינו של חודש אלול "ע"פ משל למלך .. (ש)מקבלין פניו בשדה") – אזי לובשים לבושים שמתאימים לעבודת השדה,

– ואדרבה: ע"פ דין השו"ע, מצד הענין של "בל תשחית"38, אין ללבוש לבושים יקרים בשעה שעוסקים בעבודת השדה. וכידוע הסיפור אודות אבא חלקי'39, איך שהי' שומר את לבושו בשעה שהי' הולך לעבוד בשדה –

אבל כשנכנסים לעיר, ובפרט כשנכנסים להיכל המלכות – אי אפשר להשאר עם אותם לבושים, אותו הילוך ואותה הנהגה כמו בחודש אלול (שמצד אלול הי' זה בשלימות), אלא יש צורך בעלי' "מחיל אל חיל"40, בהתאם למעמד ומצב של חודש תשרי, ועאכו"כ בהתחלת תשרי, בר"ה והימים שלאח"ז עד יוהכ"פ.

ובאופן כזה היא גם עבודת התשובה בימים אלו – לא תשובה על דברים בלתי-רצויים, אלא תשובה שענינה הליכה "מחיל אל חיל" בקדושה וטוב גופא, ועד – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"41 (כמבואר בלקו"ת בפרשת השבוע42 ).

ו. ומובן, שביחד עם זה שמתבודד ומוסיף בלימוד התורה ובעבודת התפלה ובהידור בקיום המצוות, עומד הוא במעמד ומצב שכל הענינים חדורים אצלו בשמחה גדולה ונפלאה (אע"פ שהיא באופן של "רעדה") – בגלל שנמצא עתה בעיר המלכות, ונכנס להיכל המלכות,

כיון שכבר הכתיר את המלך – "תמליכוני עליכם"43 – בימי ר"ה, ומתכונן להכתרת המלך בפנימיות – כמבואר בלקו"ת44 שיוהכ"פ נקרא גם ר"ה45, אלא שהוא בבחי' הפנימיות (הפנימיות של ימי ר"ה), פנימיות הראש לגבי ענין הראש כפי שהוא בר"ה (כמבואר בפע"ח46 ),

ולכן, מלבד מה שהוסיף לגבי מעמדו ומצבו באלול מצד מעמדו ומצבו בר"ה, הרי הוא מוסיף ועולה "מחיל אל חיל" גם בימים שבינתיים, ימי ההכנה למעמד ומצב שמצד הפנימיות של ר"ה, בהיותו בטוח שהולך ביחד עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, מדרגא לדרגא, עד לנעילה של יוהכ"פ, ועד להושענא-רבה ושמיני-עצרת, במעמד ומצב ש"ישראל ומלכא בלחודוהי"47, כפי ששניהם עומדים באותו מעמד ומצב, כביכול, בדוגמת תורת הרב המגיד48 בענין "שתי חצוצרות כסף"49, שבנ"י והקב"ה הם "שתי חצאי צורות", שבצירוף שניהם יחד נעשה דבר שלם.

ז. וענין זה שייך גם ל"יום השנה" ("יאָרצייט") – דכיון שבקדשים "הלילה הולך אחר היום"50, שייך לילה זה ליום שלפניו:

בכל יאָרצייט עולה הנשמה לדרגא נעלית יותר שלא בערך, והיינו, שמלבד העלי' מידי יום ביום, הנה ביום השנה עולה הנשמה בעילוי שלא בערך. ולכן, למרות שלימות מעמד ומצב הנשמה לפי ערך העולם שבו היתה עד עתה, הנה מצד עלייתה לעולם נעלה יותר, נדרשת ממנה שלימות גדולה יותר. וע"י הענינים שעושים בקשר עם יום השנה, משלימים גם שלימות זו.

ובהתאם לכך, יש גם ב' אופני הנהגה בנוגע ל"יאָרצייט" – כשם שיש ב' אופני הנהגה בנוגע לעשרת ימי תשובה:

יש הנהגה בעשי"ת אצל כמה מבנ"י – מיוסד על מ"ש בשו"ע ובספרי מוסר וכו' – באופן של מרירות וכו'; ויש גם אופן הנהגה המתאים לכך שימים אלו הם כמו "חול המועד" (כנ"ל).

ועד"ז יש גם ב"יאָרצייט" ב' אופני הנהגה51 – אם באופן של מרירות, היפך השמחה לגמרי, או להיפך, בלשון הידוע אצל חסידי פולין: "תיקון" וכו'52.

ואעפ"כ אין זה בסתירה למנהגנו שב"יאָרצייט" אומרים תחנון, דלכאורה, איך מתאים הדבר עם ענין ה"תיקון" – כפי שכבר סיפרתי פעם53 ששאלתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר, מהו הענין של אמירת תחנון ב"יאָרצייט", אם זה "יום הילולא" וכו', ואמר: וכי יש זמן טוב יותר לבקש ולפעול ("אויסבעטן") את הענינים שמבקשים בתחנון?!... והיינו, שאמירת התחנון היא מצד השמחה, מצד העלי', ועי"ז פועלים את כל הענינים שאומרים בתחנון.

ח. ויה"ר שההוספה בלימוד התורה, הידור בקיום המצוות ועבודת התפלה וכל השייך לזה [ובלשון שבסידור האריז"ל: "עסק התורה והתשובה והתבודדות", שהפירוש הפשוט בזה הוא התבודדות מעסקי העולם ("פון וועלט און וועלטישקייט")], בימים שבין ר"ה ליוהכ"פ שהם כמו חול המועד, תהי' מתוך שמחה – שמחה ע"פ תורה, באופן ד"גילו ברעדה".

וע"פ האמור כמ"פ ששמחה פורצת גדר54 – הנה אפילו אצל אלו שמאיזו סיבה שתהי' ישנו עדיין "גדר" שצריך לפרוץ אותו, הנה ע"י שמחה זו יפרצו ויבטלו את הגדרים האחרונים שנשארו עדיין, ויבואו ל"מרחב" האמיתי כפי שהוא למעלה, וימשיכו "מרחב" זה כאן למטה מעשרה טפחים,

ועד שיקויים היעוד55 "פרזות תשב ירושלים", בקרוב ממש ובעגלא דידן.

* * *

ט. רגיל גם לערוך "סיום" ב"יאָרצייט" – ליתר שאת וליתר עוז56.

וע"פ המדובר בנוגע לראש השנה57, שבשנה זו יש שני חידושים לגבי ר"ה של רוב השנים: (א) יו"ט ראשון של ר"ה חל להיות בשבת, משא"כ הקביעות דר"ה ברוב השנים היא בשאר ימות השבוע, (ב) ענין נדיר עוד יותר שבא אחת לשבע שנים – ר"ה של שנה השביעית (ועאכו"כ שצירוף שניהם, שבת ושנה השביעית, הוא חידוש לגבי ריבוי ראשי-שנים) – ייערך הסיום על מסכתא שביעית.

ואע"פ שעל מסכתא שביעית אין גמרא בתלמוד בבלי – הנה נוסף לכך שבכ"מ בתלמוד בבלי יש פירוש על משניות של מסכתא שביעית, יש מסכתא שלימה בגמרא בתלמוד ירושלמי, שגם הוא נקרא בשם "ש"ס" כמו תלמוד בבלי, כלשון הגמרא במסכת חגיגה58 : "מש"ס לש"ס".

י. בסיום מסכתא שביעית מדובר אודות שמיטת כספים – לאחרי שבתחילת המסכתא וברוב המסכתא מדובר אודות שמיטת קרקעות.

ובהקדם מ"ש59 "וזה דבר השמיטה שמוט" – "בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים"60. ובכן: בענין של שמיטת קרקע יש "הלכתא רבתי", ואילו בנוגע לשמיטת כספים ישנו רק פרק אחד.

אך למרות הכלל שהובא בכ"מ בש"ס61 שתחילה מבארים את הדבר הקצר, ואח"כ עוברים לבאר ענין הדורש אריכות גדולה – הנה במסכתא שביעית הרי זה בסדר הפוך: תחילה נתבארו בארוכה דיני שמיטת קרקעות, ורק לאח"ז מדובר בפרק האחרון אודות שמיטת כספים.

וא' הטעמים שיש לומר בזה:

ישנו כלל ש"כל המקודש מחבירו קודם את חבירו"62.

והנה, בשתי השמיטות שבשביעית – שמיטת קרקעות יש בה ענין של קדושה (שהרי בפירות שביעית יש קדושה63, ויש עוד כמה פרטים שקשורים עם קדושה), משא"כ שמיטת כספים – הרי זה רק הציווי "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש וגו'"59, אבל לא רואים בזה (עכ"פ בגלוי) ענין של קדושה.

ולכן, הענין שהוא קדוש יותר – שמיטת קרקעות – נתבאר לפני שנתבאר הענין של שמיטת כספים.

יא. בשמיטת כספים גופא יש כו"כ דינים שנתבארו בתחילת הפרק האחרון. ובשתי המשניות האחרונות64 מבואר הדין של "המחזיר חוב בשביעית":

"המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמט אני. אמר לו, אף על פי כן, יקבל ממנו, שנאמר59 וזה דבר השמיטה. כיוצא בו, רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אף על פי כן, יקבל מהם, שנאמר65 וזה דבר הרוצח".

"המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו. הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו. ואם החזיר (לבניו66 ), רוח חכמים נוחה הימנו. כל המטלטלין, נקנין במשיכה. וכל המקיים את דברו, רוח חכמים נוחה הימנו".

וביאור הדברים – בפשטות:

הדין בנוגע לרוצח שגלה לעיר מקלטו (במשנה הראשונה) – מקומו במסכתא מכות, והובא כאן בדרך אגב, דכיון שבנוגע להמחזיר חוב בשביעית ישנו דין שצריך לומר "משמט אני", שנאמר "וזה דבר השמיטה", הובא כאן גם הדין שרוצח צריך לומר "רוצח אני", שנאמר "וזה דבר הרוצח".

ועד"ז בנוגע לענין ש"רוח חכמים נוחה הימנו" (במשנה השני') – שבהמשך לזה הובאו עוד ענינים שרוח חכמים נוחה מהם: בנוגע לקנין מטלטלין, שאף ש"נקנין במשיכה", הנה "כל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו", ובין ב' דינים אלו (החזרת חוב בשביעית וקנין מטלטלין) מביא ענין שלישי – בנוגע ללוה מן הגר (כפי שמצינו עד"ז כמ"פ בש"ס).

יב. אך עדיין יש צורך בתוספת ביאור:

א) כיון שכל הענינים אינם במקרה כו', בהכרח לומר שיש איזו שייכות בין הענינים שהובאו בכל אחת מב' משניות אלו, ואדרבה: בגלל השייכות שביניהם, יש בכולם דבר השוה – ש"רוח חכמים נוחה הימנו" (במשנה הב'), או הענין שצריך לומר "משמט אני" ו"רוצח אני" (במשנה הא').

ב) גם צריך להבין בנוגע לסדר הדברים:

במשנה הראשונה שהובאו רק שני ענינים שבהם נאמר "וזה דבר" – הרי מובן שתחילה צריך לומר הדין של המחזיר חוב בשביעית, ששייך למסכתא שביעית, ורק לאח"ז מביא ענין נוסף שבו נאמר "וזה דבר" – בנוגע לעיר מקלט;

אבל במשנה הב' שהובאו שלשה ענינים ש"רוח חכמים נוחה הימנו" (ששנים מהם אינם שייכים לשביעית, והובאו רק בהמשך לענין ד"רוח חכמים נוחה הימנו"), צריך להבין הטעם שמקדים ענין ההלוואה מן הגר לענין המקיים את דברו בנוגע לקנין מטלטלין – דלכאורה, אף שבהלוואה לגר (שמחזיר לבניו) יש צד השוה עם החזרת הלוואה בשביעית, יש גם צד השוה בין המחזיר חוב בשביעית עם המקיים את דברו בנוגע לקנין מטלטלין, שבשניהם מדובר אודות אותו אדם שעמו היתה התחלת הענין, משא"כ בהלוואה מן הגר מדובר (לא אודות הגר עצמו, אלא) אודות בניו, כך, שיש טעם להקדים הבבא ד"מטלטלין נקנין כו'" לבבא ד"הלוה מן הגר".

יג. הביאור שסדר הדברים בענין "רוח חכמים נוחה הימנו" הוא בדרך "לא זו אף זו", כי:

"המחזיר חוב בשביעית" עושה מעשה טוב בג' פרטים67 : (א) בנוגע למלוה – שלא יפסיד בגלל שקיים מצות "אם כסף תלוה"68, (ב) בנוגע ללוה – שיש לו הכרת הטוב למלוה ("בירא דשתית מיני'"69 ), וגם, עי"ז יוכל לבקש ממנו הלוואה נוספת (אפילו אם הוא עשיר, אבל בשעת דחקו), מבלי לחשוש מנעילת דלת בפני לווין, (ג) בנוגע לחפצא דהממון – שנשאר משועבד למלוה (שהרי הציווי הוא רק שאסור לו לתבוע החוב – "שמוט גו' לא יגוש", אבל החוב עצמו לא נפקע70, ולא כמו בשמיטת קרקעות שנעשה הפקר – "ונטשתה"71 ).

אבל "הלוה מן הגר" – עושה מעשה טוב רק בנוגע ללוה ובנוגע לממון (ולא בנוגע למלוה, שכבר מת72 ).

ואילו "המקיים את דברו" עושה מעשה טוב רק בנוגע לחפצא דהמטלטלין שקיבל שייכות לקונה ע"י הדיבור כו' (ולא בנוגע למוכר וקונה עצמם73 ). ובגמרא בירושלמי מוסיף אודות הנהגת רב במדת חסידות, שלא חזר בו אפילו כשאמר ליתן מתנה (דיבור בלבד74 ) –

נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה75 בלקו"ש חי"ז ע' 293 ואילך.

יד. ויש להוסיף ע"ד האגדה – שסיום מסכתא שביעית בגמרא בירושלמי בהנהגה ב"מדת חסידות", מתאים לכללות ענינה של השנה השביעית שהיא "שבת להוי'"76, כפירוש רש"י: "לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית" – שמזה מובן שצריך להתנהג ב"מדת חסידות" כמו הקב"ה, "חסידו (וצדיקו) של עולם".

ואז נותן גם הקב"ה את כל הענינים "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"77 באופן של "מדת חסידות", היינו, שאינו מתחשב איך צריך להיות ע"פ דין תורה, אלא מתנהג "לפנים משורת הדין", ועד – ב"מדת חסידות", כך, שמבלי הבט על מה שהי' לפנ"ז, זוכים לחתימה וגמר חתימה טובה על כל השנה כולה.

וזה כולל גם נקודה וענין עיקרי – שנוכל להיות "גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו"78 (כדאיתא במדרש79 שקאי על "שומרי שביעית") ע"י קיום מצות שביעית כפשוטה, מן התורה, ובארצנו הקדושה, ומתוך שמחה וטוב לבב, בגאולה האמיתית והשלימה (מבלי לדחותה לאחר זמן – בשנה זו עצמה).

* * *

טו. בהמשך להמדובר לעיל אודות המחזיר חוב בשביעית – הנה בב' המשניות האחרונות נאמרו שני דינים: הדין הראשון הוא בנוגע למלוה, שיש עליו חיוב ש"יאמר לו (ללוה) משמט אני", אלא שהשמטה זו היא רק עד שיאמר לו הלוה "אף על פי כן" (אני רוצה להחזירו לך), ואז "יקבל ממנו"; והדין השני הוא בנוגע ללוה, אבל לא בתורת חיוב, אלא ש"רוח חכמים נוחה הימנו" כשמחזיר החוב.

ועפ"ז מובן גם סדר הדברים – שתחילה נאמר ענין של חיוב, ואח"כ נאמר ענין שאינו חיוב מצד הדין, אלא רק מצד הענין ש"רוח חכמים נוחה הימנו".

טז. ובהקדמה – שיש פלוגתא בין מפרשי הש"ס ועד"ז בפוסקים80, מהו הענין של אמירת "משמט אני", שיש לומר בב' אופנים:

א) יש חיוב נוסף בענין השמיטה שלמדים מהפסוק "וזה דבר השמיטה", כפי שמפרש רש"י בדברי המשנה שהובאו במסכת גיטין81 : "וזה דבר השמיטה – צריך לומר דיבור של שמיטה", והיינו, שאע"פ שלכאורה אין זו מצוה שבדיבור, שהרי המצוה היא רק "שמוט כל בעל משה ידו גו' לא יגוש", שלא לתבוע את החוב – מוסיף הפסוק "וזה דבר השמיטה", ש"צריך לומר דיבור של שמיטה": "משמט אני".

[ולכאורה יש להביא דוגמא לזה ממ"ש82 "וטמא טמא יקרא", שיש חיוב על כל הטמאים לומר בדיבור "טמא טמא"83, או כפירוש הספרא84 שה"טמא" (כלומר איש דהוי טמא) – "טמא יקרא". אבל שם הטעם הוא – כדי להזהיר אחרים שלא יטמאו ממנו (פרוש שלא תגע בי).

ועד"ז בנוגע לרוצח שצריך לומר "רוצח אני" – שאין זה ענין של מצוה, אלא כדי שלא יכבדוהו בטעות, וכמבואר בגמרא בירושלמי, שמזה למדים, שמי שיודע מסכתא אחת, ורוצים לכבדו כמי שיודע שתי מסכתות, צריך לומר להם שיודע רק מסכתא אחת.

אמנם, בנוגע לשמיטה לא שייכים טעמים הנ"ל, אלא זהו דין מיוחד ש"צריך לומר דיבור של שמיטה"].

ב) הפסוק "וזה דבר השמיטה" בא ללמד קולא לגבי הסברא הראשונה, שאסור למלוה לקבל את החוב שמחזיר הלוה (כשם שבשמיטת קרקעות אסור לעבד את האדמה), ועל זה מחדש הכתוב "וזה דבר השמיטה", ש"דיבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט, דיו, ובדיבור ראשון שאמר משמט אני, סגי, ואין צריך שיאמר וישנה, שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דיבור ראשון"85, "מדכתיב וזה דרש דא"צ אלא לדיבור אחד"86.

[ומובן, שלפי אופן הא' אין צורך בלימוד מיוחד שמספיק לומר "משמט אני" פעם אחת – שהרי אדרבה: ממ"ש "וזה דבר השמיטה", למדים שצריך לומר דיבור של שמיטה: "משמט אני", ובודאי מספיק פעם אחת, שהרי מהיכי תיתי לומר שתי פעמים?! ורק לפי הפירוש שזהו ענין של קולא בנוגע לאיסור לקיחת החוב, יש צורך בלימוד מיוחד שבדיבור ראשון שאמר משמט אני, סגי, ואין צריך שיאמר וישנה].

יז. ובנוגע לדעת רבינו הזקן בזה – הנה87 :

דובר לעיל88 אודות מ"ש רבינו הזקן בהלכות הלואה89 בנוגע לפרוזבול: "וזמן הפרוזבול הוא לכתחלה בסוף הששית .. שאף ששביעית אינה משמטת אלא בסופה, שנאמר90 מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, יש אומרים שמשנכנסה שנת השביעית אסור לתבוע חוב .. אלא כשהלוה פורע לו מעצמו, אינו צריך לומר משמט אני, כמו שצריך לומר אחר שביעית, שנאמר90 וזה דבר השמיטה שמוט וגו', שצריך לדבר השמיטה השמטה בפה וכו'", והיינו, שלדעת רבינו הזקן יש מצוה לומר בדיבור "משמט אני".

וכן משמע גם ממ"ש הרמב"ם91 שכאשר "הלוה אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל, יקבל ממנו, שנאמר90 לא יגוש, והרי לא נגש" – שמזה מובן שאין צורך בלימוד קולא שיוכל המלוה לקבל חובו, ועכצ"ל שמ"ש "וזה דבר השמיטה" בא ללמדנו שיש מצוה לומר בדיבור "משמט אני".

יח. ועפ"ז נמצא דבר-חידוש בנוגע לשמיטת כספים שלא מצינו בענין אחר – אפילו בשנת השביעית בנוגע לשמיטת קרקעות:

אע"פ שלכאורה חמורה שמיטת קרקעות משמיטת כספים, כאמור לעיל (ס"י) שבשמיטת קרקעות יש ענין של קדושה, משא"כ בשמיטת כספים – הרי יש ענין בשמיטת כספים שאין בשמיטת קרקעות, ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן בכל מקום (הן בארץ ישראל והן בחוץ-לארץ) ובכל זמן (הן בזמן שביהמ"ק קיים והן משחרב ביהמ"ק)92, משא"כ שמיטת קרקעות, שבחוץ-לארץ אינה נוהגת כלל, ועד שאפילו בארץ ישראל יש שאלה אם בזמן הזה הוא מן התורה או מדרבנן וכו'93.

ועוד זאת:

אע"פ שענין השביעית מתבטא רק בענין של העדר העשי' (כמו רובן ככולן של מצוות לא תעשה) – ניתוסף דין מיוחד מן התורה בשמיטת כספים, שאף שאינה מהמצוות שבדיבור, "צריך לומר דיבור של שמיטה": "משמט אני"; משא"כ בשמיטת קרקעות – אין מציאות שיצטרך לומר "משמט אני", שהרי לא מצינו בשום מקום שאם בא מישהו ושואל: מדוע אינך חורש וזורע, צריך להשיב לו: "משמט אני".

ואולי יש לומר, שההשתוות דשמיטת קרקעות ושמיטת כספים ("בשתי שמיטות הכתוב מדבר כו'") היא גם בנוגע לענין זה – שגם בשמיטת קרקעות יש מצוה להפקיר בפה.

יט. המשך הענין – שעפ"ז יובן מ"ש במדרש79 ש"גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", "אלו שומרי שביעית .. רואה ששדהו מופקרת .. וכובש את יצרו ואינו מדבר", שמודגש ענין הדיבור דוקא ("דברו", ולא כלשון הרגיל מצוותיו חוקותיו וכיו"ב), כיון שענין השמיטה קשור במיוחד עם דיבור. ובפנימיות הענינים, ששנה השביעית קשורה עם ספירת המלכות, עולם הדיבור – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל (סי"ג).

כ. ובדרך אגב – כיון שמדברים כבר אודות "דבר" – יש להעיר על דבר פלא שחשבתי תמיד בנוגע לספר התניא:

בדרך כלל לא מצינו בספרי רבותינו נשיאינו שלפני הספר יצויין שהספר מיוסד על פסוק מסויים. – מאמרים מתחילים עם פסוק או מאמר חז"ל, ששואלים בו שאלה, ואח"כ מבארים זאת. וכן ספר התניא, שמתחיל במאמר חז"ל: "תניא בספ"ג דנדה94 משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע"; ואילו הביאור בפסוק95 "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" – הוא בפרק טו"ב (י"ז), ובפרקים שלאח"ז.

ואעפ"כ, כותב רבינו הזקן בדף-השער (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר96 שנוסח דף-השער כתב רבינו הזקן בעצמו) שספר זה "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאד, בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י" – שזהו לכאורה דבר חידוש.

והענין בזה:

רבינו הזקן מבאר בלקו"ת97 שהפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" קאי על ר"ה, שבו בונים בנ"י את עולם הדיבור (ספירת המלכות, עי"ז ש"תמליכוני עליכם"43) – שזהו "הדבר", "ה' דבר, מלכות דאצילות, לעשותו, להיות בנין הנוקבא כו'", "ובפיך היינו ע"י השופר, ובלבבך, רעו"ד".

וספר התניא – שנקרא ע"ש התחלתו: "תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו כו'" – קשור עם ר"ה, כמדובר בהתוועדות הקודמת98 אודות סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר99, שבר"ה הראשונה לחיי הצ"צ, שנולד בערב ר"ה, אמר רבינו הגדול דרוש משביעין אותו תהי צדיק כו', והוא הוא שלשת פרקים הראשונים של ספר התניא.

ועפ"ז מובן מה שציין רבינו הזקן בדף-השער של ספר התניא "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" – כיון שהתחלת ספר התניא נאמרה בר"ה, שאז נעשה הענין ד"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (ועד"ז בדורות הבאים אחריו – כשלומדים ענין זה, ע"ד "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"100 ).

כא. (כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך בענין השביעית, ובסיום הענין אמר:)

ויה"ר שפעולת שומרי שביעית כהלכתה בסוף זמן הגלות תמהר יותר את קץ הגלות והגאולה האמיתית, כדאיתא במדרש תהלים על הפסוק101 "רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב", שע"י שמירת שביעית באה הגאולה, בעגלא דידן ובקרוב ממש.

* * *

כב. בנוגע למש"נ על שומרי שביעית79 "עושי דברו לשמוע בקול דברו"78 – הנה הלשון "דבר" הוא לכאורה חלש יותר מ"ציווי" שהוא לשון חזק יותר. ובפרט ע"פ מ"ש בספרא102, והובא אפילו בפירוש רש"י על התורה103 (שמזה מוכח שזהו ענין ששייך אפילו לבן חמש למקרא): "כל מקום שנאמר צו אינו אלא לשון זירוז .. ולדורות".

אבל לאידך גיסא, יש ענין מיוחד בלשון "דבר" שאין בלשון "ציווי" וכיו"ב – בנוגע לפועל:

בלשון ציווי, כמו "צו את בני ישראל" – מודגש בלשון גופא שזהו ענין שתלוי בבחירתו של מקבל הציווי, שהרי "רשות לכל אדם נתונה אם רצה כו' ואם רצה וכו'"104, כך, שיתכן שיהי' אצלו "ובחרת בחיים"105, ואז יתקיים הציווי, אבל יתכן גם שלא יתקיים ח"ו, לא עלינו, כי, אם אין לו ברירה אחרת ומוכרח לעשות באופן מסויים, אין צורך בענין של ציווי.

אבל בלשון "דבר", "דבר השם", "דבר אלקינו" – הנה "דבר אלקינו יקום לעולם"106, דכיון שכך אמר הקב"ה, בודאי שכן יקום, שהרי "מי יאמר לו מה תעשה"107, וכמ"ש108 "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" – אפילו "עצת ה'" בלבד, ועאכו"כ "דבר ה'" – דבר ברור; אלא שנותנים ליהודי את הזכות להביא זאת לידי פועל.

ובנוגע לעניננו:

גם בשמיטה מצינו ענינים של עונשים – כהפירוש הפשוט בחומש, שאם לא מקיימים ח"ו מצות שמיטה כדבעי [עם ההיתרים שבדבר, שטר מכירה וכו'109 ], הנה "אז תשבת הארץ והרצת את שבתותי' וגו'"110, כפי שמביא רש"י111 (מדברי הגמרא112 ) ש"שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד ע' שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום כו'" (כפי שמבאר פרטי החשבון בזה).

והחידוש בענין "עושי דברו", "דבר ה'", הוא – שאין זה ענין שניתן לבחירת האדם, ואם לא יעשה כן יקבל עונש מלקות וכיו"ב, אלא הענין גופא – אי אפשר לשנותו!

כג. וכמדובר כמ"פ שכן הוא בנוגע לכל הענינים של "דבר הוי' זו הלכה"113,

– כל ההלכות שפסק הקב"ה ע"י שלוחיו, עבדיו הנביאים, ולאח"ז ע"י "מאן מלכי רבנן"114, שהם בבחינת "עבד מלך מלך"115 (עי"ז שמקבלים על עצמם להתנהג לא כפי שמתקבל אצלם, אלא כמו עבד שממלא את רצון האדון), ועד ש"נצחוני בני נצחוני"116

שאין זה ענין של ציווי, שאם ירצה יקיים אותו ואם לאו כו', אלא זהו דבר ה', כך, שזוהי המציאות, ואף אחד אינו יכול לשנותה, ואדרבה: כדאיתא בירושלמי117 ש"רבנן", חכמים, ע"י פסק הלכה שלהם, משנים את המציאות שכבר היתה, כיון שפסק הלכה אינו ציווי ה' בלבד, אלא "דבר הוי'".

ובהתאם לכך יש להזכיר עוד הפעם אודות שלילת הענין שהוא היפך "דבר הוי' זו הלכה" ח"ו, אפילו כפי שהוא רק באופן של רישום ע"ג הנייר, ועאכו"כ בנוגע לכל התוצאות שיכולים לבוא מזה, רח"ל, שלא כדאי להזכירם עוה"פ בעשי"ת.

ואע"פ ש"כשיש דין למטה אין דין למעלה" (כמובא באחרונים118 ) – הרי מוטב שגם למטה לא יהי' צורך בענין של דין, אלא יתבטל וייעקר הענין מעיקרו בדרכי נועם, בעגלא דידן ובקרוב ממש.

ויה"ר שתמורת זה שצריך לדבר אודות הקו של "סור מרע", ביטול ענינים בלתי-רצויים – יוכלו לדבר רק כיצד להוסיף יותר בטוב, או בלשון הידוע: לילך "מחיל אל חיל"40 בטוב וקדושה.

כד. ובהזדמנות זו ששומעים את הדברים בכמה מקומות ובכמה מדינות – אבוא בהצעה:

ובהקדים – שישנו הפתגם של רבינו נשיאנו119, שבכל ר"ה היו נוהגים להוסיף דבר-מה, בענין של מנהג, זהירות וכו'. ובכל אופן, כדאי שיוסיפו באור, שעי"ז ימהרו עוד יותר את ביטול החושך לגמרי [שהרי אפילו מעט אור דוחה הרבה חושך120, ועאכו"כ שהרבה אור דוחה את החושך שנשאר במיעוטו – באיכות (שרק הפחותים נאחזים בו), ויש לקוות שישאר מיעוט גם בכמות], ולאח"ז ילכו מחיל אל חיל בטוב וקדושה.

ובנוגע לעניננו:

איתא בגמרא121 : "צדקתו עומדת לעד122.. זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים" (שהספרים קיימים לו, שאינם כלים, וצדקתו עומדת לעד), ובפשטות, שמשאיל ספר לפלוני, ולאחרי שלומד מחזיר את הספר, ואז משאיל למישהו אחר וכו', כך, שזהו דבר שאינו פוסק, אלא נמשך באופן שיש "פירותיהם ופירות פירותיהם"123.

ועל יסוד זה, הנה כשם שבכל מקום שדרים בנ"י צריך להיות "רופא ואומן (מקיז דם) וכו'" (כל הדברים שנימנו בגמרא במסכת סנהדרין124 הדרושים לעיר שת"ח רשאי לדור בה) – מצוה שתהי' שם גם "ספרי'"125, כפי שנקרא בלשון המדינה: "לייברערי", ובלשון הפשוט: מקום שבו ימצאו ספרי קודש, החל מהספרים ששייכים להפשוטים ביותר, ועד לספרים השייכים לאלו שאוחזים בדרגא נעלית בלימוד הנגלה ולימוד החסידות, וכל אחד ידע שביכלתו לבוא לשם כדי לעיין וללמוד (בספרי חסידות ועאכו"כ בספרי נגלה) על אתר, ומשם גם ישאילו ספרים לעתים תכופות [אם אי אפשר למשך כמה שעות ביום – עכ"פ לשעה קלה ביום, או יום-יומיים במשך השבוע] לכל הרוצה ליקח לביתו, כדי לקרוא וללמוד בזמן הנוח לו, "בשכבך ובקומך"126.

ענין זה צריך אמנם להיות באופן של הפצת המעיינות חוצה, אך לכל לראש יש להתחיל בזה מיד בכל מקום שנמצאים אנ"ש והנשמעים לקולי – לייסד (אם עדיין לא נמצא) שם מקום כזה; ואם יש כבר מקום כזה – להגדילו ולהרחיבו, ע"י הוספה במספר הספרים, בפירסום אודותיו, ובאופן שיהיו תנאים נוחים קלים לקריאת והשאלת הספרים.

וה"בכן" והנקודה בזה: יש לייסד "לייברערי'ס" – בשפת המדינה, ובלשון הקודש: "ספריות", ובלשון הגמרא: "כותב (ובימינו: מדפיס) ספרים ומשאילן לאחרים", כדי שכל אחד יוכל לבוא, ללא תנאים, ולהסתכל ("אַריינקוקן") בספר, ולבוא מזה לידי לימוד ממש, ומהלימוד – שמביא לידי מעשה127 – יבוא להוספה בקיום המצוות.

– ענין זה יפעל כבר לימוד התורה עצמו, ש"מחזירו למוטב"128 ; אבל עד הלימוד, צריך לייסד ולפרסם, שבמקום פלוני ובחדר פלוני ובשעה פלונית וביום פלוני, הנה כל הרוצה יכול לבוא ולקרוא בספרים על אתר, וגם לשאול למשך זמן מסויים, כדי שאח"כ יוכלו להשאילם למישהו אחר וכו'.

ובלי נדר, ע"פ האמור בשנת השבעים בנוגע להשתתפות בכל הפעולות129 – תהי' השתתפות גם בענין זה, שבכל המקומות שבהם ייסדו מחדש ספריות או ירחיבו את הספריות הקיימות, ישלחו מכאן מספר מסויים של ספרי חסידות וכיו"ב שנדפסו ע"י קה"ת – לכל מקום לפי הדרישה, וגם לפי האפשריות, כדי שיוכלו לשלוח בכל מקום עכ"פ מקצת, ומקצת זה יפעל שיוסיפו על אתר כמ"פ ככה.

וכולם ביחד יוסיפו בלימוד התורה, בהתמדה ושקידה, ואליבא דנפשי' – שהכוונה היא ("דאָס מיינט מען טאַקע") להלומד עצמו, וכהפתגם המפורסם של הרבי130 : לא באופן שהוא יְלַמד את התורה מה לומר, אלא שהתורה תְלַמד אותו מה הוא צריך לעשות, לדבר ולחשוב, ועד שהוא בעצמו יהי' "תורה" שמהלכת על שתי רגליו, כמדובר כמ"פ.

ואז, הנה בסוף ימי הגלות יהי' כבר מעמד ומצב ש"תרבה הדעה והחכמה והאמת"131, ועי"ז ממהרים וממשיכים למטה מעשרה טפחים את קיום היעוד (שבו מסיים הרמב"ם ספרו "יד החזקה") "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"132.

* * *

כה. דובר כבר כמ"פ בארוכה133 אודות פירוש הבעש"ט134 בנוגע למ"ש בתחילת ההפטרה של יום ראשון דר"ה: "ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים"135, ש"פנינה רומז לסט"א, כמאמר חז"ל136 שטן ופנינה כו' לשם שמים נתכוונו, וחנה [שהיתה משבע נביאות137 וכו'] רומז לשכינה, ומתרעם הכתוב על העדר הצדיקים כו', וילדים דסט"א רבים".

אמנם, בר"ה פועלים שנעשה הענין ד"עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה"138,

– כפי שאומרים בהמשך ההפטרה, וכיון שאומרים זאת עם ברכות (בשם ומלכות) לפני' ולאחרי', הרי זה "בלי שום ספק וס"ס בעולם" (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ת139 ) –

וכמדובר פעם בארוכה133, שאין הכוונה "אומללה" (מלשון כריתה140 ) כפירוש העולם ח"ו, אלא שאפילו אלו שהיו שייכים בעבר ל"פנינה", היינו, שצריך לחפש עליהם זכותים, כיון שבגלוי מדובר אודות אנשים שעסוקים בעניני העולם כו' – הרי הם מפרידים וכורתים את עצמם מענין העולם ("וועלטישקייט"), מ"עובדין דחול", ונכנסים למקום ששייך ל"חנה",

כך, שתמורת זה שלפני ר"ה היתה חנה במעמד ומצב ד"עקרה", כיון ש"לחנה אין ילדים", כפי שהי' נראה שעניני קדושה אינם שייכים לנוער [כולל גם "נוער" ביחס ליגיעה בתורה, כי, אילו הי' "זקן שקנה חכמה"141, בודאי הי' הולך בדרך התורה והמצוה, כראוי ל"עם חכם ונבון"142 ] – נעשה מעמד ומצב ש"ילדה שבעה",

והרי "שבעה" מורה על ענין הריבוי, שכולל את כל העולם כולו שנברא בשבעה ימים: ששת ימי בראשית, ויום השבת שבו "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים"143 ; וגם מורה על שבעת הסוגים שבבנ"י, שלכן נקראים בשם "מנורת זהב כולה"144, מנורה בת שבעה קנים, שבעה סוגים שבבנ"י (כמבואר בלקו"ת פ' בהעלותך145 ובכ"מ, וגם בספרי מוסר), והיינו, שכל הילדים, כל הנוער, ועאכו"כ הזקנים – יהיו ילדי' של חנה.

כו. וענין זה נפעל בר"ה ובפרט בתקיעת שופר:

בנוגע לתק"ש ידוע המשל של הבעש"ט146 מבן מלך שגלה ונתגלגל למדינה רחוקה כו', ואעפ"כ זוכר ומדבר באותו הקול כמו בהיותו ביחד עם אביו המלך, ולכן מכיר אביו המלך – "אב הרחמן" ו"אב החסיד"147 (כנ"ל (סי"ד) בנוגע להנהגה ב"מדת חסידות") – את קולו כשצועק "אבא הצילני" (ככל הפירושים שבדבר148 ), ועי"ז נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם"43.

וכמדובר לעיל בארוכה149 שביום הכתרת המלך פוטר המלך מכל עניני מיסים ונותן מתנות כו', והרי "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא"150 – ש"באור פני מלך חיים"151, בבני חיי ומזוני רויחי, ללא תנאים, ונמשך באופן של הרחבה, ועד לאופן ד"ענני במרחב"152, וכמבואר בחסידות153 שזהו"ע מרחב העצמי, ושם הרי זה באופן שכמו שהוא למעלה כך הוא למטה, ללא חילוק, ואדרבה: למטה הרי זה ניכר יותר.

ובכל זה ניתוסף בכל שנה – כמבואר באגה"ק154 ש"אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ר"ה .. ואח"כ ע"י תקיעת שופר .. נמשך אור חדש עליון מבחי' עליונה יותר .. שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה",

וכפי שכבר דובר155 שבין הענינים של "פדיון שבויים" שהיו לאחרונה, נגאל גם "ביכל חסידות" שנכתב עוד בזמן שרבינו הזקן הי' בחיים חייתו בעלמא דין, שלכן נכתב עליו התואר "שיחי'", ולקראת ר"ה הובא לכאן ע"י יהודי שיצא משם ביחד עם ה"ביכל", ושם נמצא גם העתק מאגה"ק הנ"ל, אבל שם ישנו עוד קטע שלא נדפס באגה"ק (מטעם הידוע לבני הגאון המחבר), שמסיים156 : "וכאשר זכינו באור המסתתר הזה כן נזכה בהגלותו ממעטה לבושו כו'" (כפי שנדפס בשלימות בבונה ירושלים157 ).

וכיון שבהשגחה פרטית הי' עכשיו ה"פדיון שבויים" של "ביכל" זה, ועומדים כבר ימים אחדים לאחרי ר"ה – הנה יהי רצון שיקויים מ"ש רבינו הזקן בסיום אגה"ק הנ"ל בנוגע ל"אור חדש .. שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם", ש"נזכה בהגלותו ממעטה לבושו", באופן גלוי למטה מעשרה טפחים.

כז. ובהמשך להאמור לעיל שכל ישראל כולם יהיו ילדי' של חנה – יש להזכיר גם המבואר בספרים158 שג' האותיות ד"חנה" הם ראשי-תיבות של שלש המצוות המיוחדות לנשי ובנות ישראל (כדאיתא במדרז"ל159 ), "עקרת הבית"160 : ח' – חלה, נ' – נדה (טהרת המשפחה), ה' – הדלקת הנר.

והרי גדלה ביותר מעלת הדלקת הנר – שמכניסה בבית היהודי את הענין ד"נר מצוה ותורה אור"161 (נוסף על פשטות הענין, שהטעם של נרות שבת הוא משום שלום בית, שלכן "נר ביתו עדיף משום שלום ביתו"162 ), וכמדובר כמ"פ163 שעוד לפני כניסת השבת אצל האנשים, מכניסה האשה את אור השבת בכל בית ישראל ע"י הדלקת נר שבת בברכה בשם ומלכות, בהוספת נתינה לצדקה לפנ"ז, ותפלות שאומרות בשעה זו, שבודאי מתקיימות.

ובמיוחד בשנה זו שיו"ט של ר"ה חל להיות בשבת – הנה יה"ר שיומשך ענין של מנוחה ועונג למטה מעשרה טפחים בכל השנה כולה, שתהי' מנוחה מכל הענינים המבלבלים מבחוץ, מנוחה מכל הענינים המבלבלים מבפנים, מנוחה מ"א-ל זר אשר בקרבך" זה יצר הרע164, ויוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולהביא בקרוב ממש את משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

כח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה שובה ישראל.

* * *

כט. דובר כמ"פ165 שעשרת ימי תשובה הם כמו כל עניני עשרה שנחלקים לשתים (בדוגמת עשרה מאמרות, ועד"ז עשרת הדברות שהם חמשה מול חמשה166 ), כך, שישנם חמשה ימים ראשונים, ואח"כ באים חמשה ימים שלאח"ז, שיום הראשון שלהם הוא ששי בתשרי.

וכיון שהם באים לאחרי חמשה ימים הראשונים, הרי זה כמו כל עניני קדושה שיש בהם החיוב ד"מעלין בקודש"167, כך, שהם גם כוללים את הימים הראשונים, ובדוגמת ספירת העומר לפני מ"ת, שבבוא יום נוסף, אין זה רק "יום שני", אלא "שני ימים", ולאח"ז "שלשה ימים" וכו'168, ועד"ז בעשי"ת, שאין זה רק יום הששי, אלא ששה ימים של תשובה.

ומובן שזוהי תשובה מאהבה:

דובר לעיל169 שאפילו בנוגע לחודש אלול ישנו הראשי-תיבות ד"אני לדודי ודודי לי"170, כפירוש הב"ח171 ש"דודי" הוא מלשון אהבה, והיינו, שהעבודה של חודש אלול היא מאהבה. ובעצם מובן הדבר גם ממ"ש במדרשי רז"ל26 בנוגע לארבעים ימים האחרונים שמתחילים מר"ח אלול: "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון".

ועאכו"כ כשנכנסים לחודש תשרי, החל מר"ה, שבו נעשית המלכת המלך ("תמליכוני עליכם") באופן "מלכותו ברצון קבלו עליהם"172, שזהו מתוך אהבה עצומה ואהבה רבה, בכל האופנים היותר נעלים שיש באהבה.

וזוהי התחלת וכיוון סדר העבודה לכל משך עשי"ת – שהתשובה תהי' מאהבה, שזוהי תכלית השלימות שבתשובה.

ובאופן כזה נכנסים לחצי השני של עשי"ת, החל מיום הששי של עשי"ת, ועד שבאים אח"כ ליוהכ"פ.

ומיוהכ"פ באים אח"כ "ליום חגינו"173, באופן שכל הענינים שהיו עד אז "בכסה"173, באים לידי גילוי "ליום חגינו", כך, שישנו בגלוי ענין השמחה והאהבה, ועד לשמחה ואהבה עצומה שבשמיני-עצרת ושמחת-תורה, וכידוע הפתגם174 שהעבודה בימים אלו היא בדוגמת העבודה דר"ה, אלא שפועלים זאת בקו השמחה.

וכל זה נעשה באופן שכבר בר"ה ישנו הענין ד"שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה"175, כמבואר בזה176, ש"בתחילתה" היינו קודם תקיעת שופר, ו"בסופה" היינו מיד לאחרי תקיעת שופר, שכבר אז נעשה הענין ד"ענני במרחב י-ה"152.

וממשיכים זאת למטה מעשרה טפחים, עד לבני חיי ומזוני רויחי – שלכל אחד מישראל, בתוככי כלל ישראל, "מנער ועד זקן טף ונשים"177, תהי' חתימה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני, ובכולם – באופן של רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"77.

* * *

ל. יש להזכיר אודות הענין של "קרן חנה"178, כדי לקשר את עשי"ת בכלל עם ענין של צדקה – כמודגש בענין הסליחות שההתחלה תמיד היא "לך הוי' הצדקה"179, וב"מדה כנגד מדה"180 מתחילים גם בנ"י למטה בענין של צדקה.

וכל הרוצה – ירשום גם שמו ושם אמו, כדי להזכירו לברכה לכל טוב.

וכל המרבה הרי זה משובח – פשוט בכמות, ועאכו"כ להרבות באיכות, בנתינה בשמחה וסבר פנים יפות.

ויה"ר שאח"כ ינצלו זאת עבור דברים שמחים וענינים של הליכה "מחיל אל חיל", מן הטוב אל המובחר והנאה והיפה (כלשון הרמב"ם181 שהובא בהלכות צדקה בשו"ע182 ).

וזו תהי' התחלה טובה על כל השנה כולה – לקבל ברכת ה' באופן שגם הברכה תהי' מן המשובח ונאה ויפה, בכל המצטרך, מנפש ועד בשר.

[אח"כ אמר: מסתמא יתנו גם פתקאות, כדי שכל הרוצה יוכל לרשום השמות].

כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם".

אח"כ צוה לנגן "אַ רוסישן ניגון", והחזן ר' בערל זאַלצמאַן שר את הניגון "עך טי זימליאַק".

אח"כ ניגנו "ניע זשוריצי כלאָפּצי".