בס"ד. ש"פ האזינו, שבת שובה, ח' תשרי, ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

שובה ישראל עד הוי' אלקיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל הוי' גו' ונשלמה פרים שפתינו1. ונת"ל2 שבפסוק זה מדובר אודות מדריגה נעלית בתשובה, כמ"ש3 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, בחי' תשו"ע, ולכן נאמר שובה ישראל דוקא, שהוא שם המעלה. ויש לומר שזהו גם הדיוק במארז"ל4 ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ישראל דייקא, היינו שזוהי מדריגה נעלית בנשמה שענין של חטאים כו' אינו יכול לנגוע בה. וזהו גם הדיוק בהמשך הכתוב כי כשלת (בעונך)5, היינו, שאין זה ענין של חטא בפועל ח"ו, אלא ענין של כשלון בלבד, כמבואר בלקו"ת6 שזהו כאדם הכושל רגלו ונופל ראשו למטה כו'. ו(כשלת) בעונך דייקא, היינו, שאין זה ענין של חטא ופשע ח"ו, אלא רק עון, מלשון עיוות ועיקום, וע"ד מ"ש7 אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שאין הכוונה לחטא ממש, כי אם חטא מלשון חסרון8. ונת"ל2 שע"י שובה ישראל מגיעים עד הוי' אלקיך (ולא להוי' אלקיך), עד דייקא, דקאי על בחי' עד ולא עד בכלל9. וזהו מה שמסיים1 אמרו אליו כל תשא עון, שמגיע לבחי' באלקות הנקרא כל שהוא כללות הכל כו'. ומזה נמשך מלמעלה למטה, קחו עמכם דברים ושובו אל הוי' (עד) ונשלמה פרים שפתינו.

ב) והנה בתיבת עד10 נתבארו בלקו"ת11 כמה פירושים [ומזה מובן, שכיון שנאמר בכתוב הלשון עד שיש בו כמה פירושים, מובן, שאע"פ שבגילוי נוגע כאן רק ענין א', מ"מ, בהעלם שייכים גם כאן כל הפירושים, דאל"כ, הי' הכתוב תופס לשון שמבטא רק את הענין שנוגע כאן, ולא לשון שיש בו עוד פירושים]. פי' הא', עד מלשון הפסק, כמו עד פה תבוא (כהפירוש הפשוט: ביז). ויש בזה ב' ענינים, עד ועד בכלל, ועד ולא עד בכלל, שהם רחוקים זה מזה בתכלית, באופן של אין ערוך, כי, עד ועד בכלל הו"ע שיכולים להגיע אליו (נעמען) ע"י עבודה, משא"כ עד ולא עד בכלל הו"ע שלמעלה מנבראים, וכמה שלא יעבוד ויעלה בעילוי אחר עילוי במדריגת עד ועד בכלל, לא יוכל להגיע עי"ז למדריגת עד ולא עד בכלל. ופי' הב', עד מלשון נצחיות, כמ"ש12 לעד ולעולמי עולמים. וגם בזה יש ב' ענינים (בדוגמת ב' הענינים דעד ועד בכלל ועד ולא עד בכלל), דהנה13, הא גופא שצריך להבהיר (באַוואָרענען) ענין הנצחיות, מורה שהוא בגדר של זמן, שהרי דבר שלמעלה מגדר הזמן, לא שייך לומר עליו הלשון נצחיות. וכמבואר בשו"ת הרשב"א14 בפירוש מ"ש15 ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, דלכאורה אינו מובן, איך אומרים על הקב"ה ושנותיך, שזהו"ע של זמן מוגבל, הרי הבורא ית' הוא בלתי בע"ג [ועד שלא נברא העולם לא הי' מציאות הזמן16, כי אם זמן משוער וכו', כמבואר בספרי קבלה שנתקבלו בכל תפוצות ישראל17 ], אלא שזהו ע"ד לשבר את האוזן18, כיון שרצה הקב"ה שגם אוזן הגשמי למטה יוכל להשיג ענין הנצחיות שלמעלה, והרי אדם בע"ג אינו משיג את הבלתי בע"ג, ולכן נאמר ושנותיך, שזה משיג האדם, אלא ששנותיך לא יתמו, שאינם כלים, שבאופן כזה יכולים להסביר לאדם כו'. והיינו, שהתגלות והמשכת ענין הנצחיות למטה הוא באופן שבא בגדרי הזמן (שנים), שהו"ע השינויים, הי' הוה ויהי' (עבר הוה ועתיד), אלא שזה גופא הוא באופן של נצחיות, בלי שינויים (שנותיך לא יתמו). ושני הפכים אלו (בגדר הזמן, ובלי שינויים) הם ב' הענינים שבנצחיות. ופי' הג', עד לשון קישוט, כמו בעדי עדיים19, שהו"ע של תכשיט, וכמו את עדים (שהי' בידם) מהר חורב20, שזהו ענין שני הכתרים שקשרו להן מלאכי השרת אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע21. והענין בזה, כמבואר במאמרים22 על מארז"ל23 תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו, שתכשיטים פועלים ענין היופי, ולכן גדלה מעלתם על הלבושים [ולהעיר, שיש לבוש סתם, לבוש שהוא גם תכשיט, ולמעלה מזה הם תכשיטים בפ"ע], שאף שמכבדים את האדם, כפי שמצינו שרבי יוחנן קרי למאני' מכבדותי (שמכבדין בעליהן)24, הרי עיקר ענינם הוא להגן על האדם, ואינם בערך התכשיטים שכל ענינם הוא רק לקשט ולייפות את האדם, ועוד זאת, שמייפים את האדם שלא לפי ערך מדתו (ולא כמו לבושים שהם לפי ערך מדת האדם), וכמו הכתר שמקיף את האדם, כולל גם האבר הכי נעלה שהוא הראש שבו נמצאים המוחין, ועד שמקיף גם על הגולגולת שלמעלה ומקיף גם על השכל שבמוחין כו'25.

והנה ג' פירושים הנ"ל הם ענין א', כי כולם שייכים בבחי' הכתר שלמעלה מסדר השתלשלות. דהנה26, תכשיטים (עד מלשון קישוט) הו"ע הכתר, שאינו נמצא בתוך הראש, ואינו חלק ממנו, אלא הוא מקיף ולמעלה ממנו. וגם ענין הנצחיות שייך לכתר, כי הכתר יש בו מבחי' תחתונה דא"ס ב"ה, והיינו נצחיות שזהו פי' אין סוף. וגם הענין דעד פה תבוא (עד מלשון הפסק) שייך לכתר, לפי שבכתר אין שום השגה כו'. ובפרטיות יותר, ב' הבחי' דעד ועד בכלל ועד ולא עד בכלל, הם ב' הדרגות שבכתר, שרש הנאצלים, בחי' אריך (עד ועד בכלל), ובחי' תחתונה שבמאציל, בחי' עתיק (עד ולא עד בכלל).

ג) והענין בזה, דהנה נת"ל שע"י עבודה יכולים להגיע לבחי' עד ועד בכלל, והיינו, שכל אדם, אפילו נשמה פחותה דיצירה ועשי' כו', יכול להגיע ע"י עבודתו עד לשרש הנאצלים, שזהו מצד נפשו האלקית שעלי' אומרים27 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי, ולכן ע"י עבודתה נעשית העלי' עד לבחי' טהורה היא, שזהו עולם האצילות28, למעלה מבחי' בראתה, שהיא התחלת מציאות הנשמה. ובאמת יכול להגיע למעלה יותר (ע"י ענין העיבור כו', כמבואר בספרי קבלה וחסידות) עד שרש הנאצלים ממש, שזוהי המדריגה הכי עליונה בעד ועד בכלל. אמנם, למעלה מזה הו"ע עד ולא עד בכלל, שלמעלה משרש הנאצלים, ולכן אין יכולים להגיע לזה, וכידוע הראי'29 ממעין עין עיטם30 (בנוגע לטבילת כה"ג ביוהכ"פ), שאין דבר יכול להתעלות למעלה משרשו כו'. והיינו, שלאחרי שמגיע למדריגת עד ועד בכלל, אזי בא לידי הכרה והבנה בעומק יותר, איך שאלקות מובדל ממנו לגמרי, ואינו יכול להגיע לבחי' א"ס כו'. וע"ד מ"ש בתקו"ז31 כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אור קדמון, אוכם הוא קדם עילת העילות, והיינו, שדוקא מצד זה שכתר עליון (שהכוונה בזה32 לבחי' אריך) הוא אור צח אור מצוחצח כו', נרגש בו שאוכם הוא קדם עה"ע. ועד"ז בעבודת האדם, שככל שמבין ועולה בעילוי אחר עילוי בבחי' עד ועד בכלל, הרי זה מביא אותו לידי הכרה גדולה ועמוקה יותר הן בכמות והן באיכות (מערער און טיפער) איך שאלקות הוא למעלה לגמרי מגדר ושרש הנבראים [וע"ד מ"ש הרמ"א33 בענין ההכנה לתפלה שצריך להתבונן בענין רוממות הא-ל ושפלות האדם, שב' הענינים תלויים זב"ז, שככל שהאדם מבין יותר רוממות הא-ל, מבין יותר (מערער און טיפער) שפלות האדם, איך שהוא מרוחק בתכלית מאלקות], ולכן אי אפשר (לנשמות דבריאה ויצירה) להגיע לזה כו', שזהו"ע עד ולא עד בכלל.

ד) אמנם כל זה הוא מצד כללות העבודה בתורה ומצוות כפי שהיא מצד הכחות הפנימיים, שעל זה נאמר34 אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם וגו', פרט הכתוב עשר מדרגות, כמו שיש עשר מדרגות שבנפש האדם35, שהם עשר כחות הפנימיים, שזוהי העבודה שבבחי' עד ועד בכלל. ולמעלה מזה היא העבודה שמצד בחי' מקיפים, שהיא עבודת התשובה36, שהיא בבחי' עד ולא עד בכלל37. וזהו גם כללות החילוק שבין עבודת הצדיקים (עד ועד בכלל) ועבודת הבעלי תשובה (עד ולא עד בכלל).

אך תכלית הכוונה היא שיהי' חיבור ב' מדריגות העבודה דכחות פנימיים וכחות מקיפים, צדיקים ובעלי תשובה, שזהו שאמרו רז"ל38 משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא, שזהו החיבור דעד ועד בכלל עם עד ולא עד בכלל.

וכל זה נמשך למטה בגדרי הזמן שהו"ע השינויים, שזהו המקום שבו ירדה הנשמה (כנ"ל שנשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו' ואתה נפחתה בי), ובו ניתנה התורה, כמבואר בסוגיא דמ"ת39 שהתורה ניתנה דוקא כפי שלמצרים ירדתם כו', בכדי להמשיך עצמות אוא"ס למטה (החל מהענין דושכנתי בתוכם40, בתוך כל אחד ואחד41 ), כפי שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים42, עד תחתון שאין תחתון למטה הימנו43, שזוהי הארץ הלזו הגשמית, שהיא בגדר זמן ומקום, ששרשם הוא ספירת המלכות, שנקראת ארץ44, כמבואר בשעהיוה"א45 שרק במדת מלכותו ית' לבדה שייך לומר שהוא ית' מלך למעלה כו' ולמטה כו', וכן בבחי' זמן, ה' מלך ה' ימלוך כו', לפי שחיות המקום והזמן והתהוותם וקיומם הוא ממדת מלכותו ית' ושם אדנות ב"ה – הנה דוקא שם ניתנה התורה כפי שהיא בעצמותו ית', ולשם ירדה הנשמה, כדי שע"י עבודתה בתומ"צ יומשך למטה בגדר הזמן והמקום גילוי אלקות כפי שהוא למעלה משרש הנבראים, עד לבחי' עד ולא עד בכלל, שהו"ע הנצחיות שלמעלה לגמרי מגדר הזמן, בחי' אני הוי' לא שניתי46. וענין זה הוא בכחם של ישראל, לי ראש47, היינו, שהקב"ה אומר על נש"י שהם כביכול לי ראש, ולכן אמרו רז"ל48 שבשעה שישראל עונין אמן יהא שמי' רבא הקב"ה מנענע בראשו כו', שנענוע זה הו"ע ההמשכה כו'49, דכיון שמושרשים בעצמותו ית', לכן גם בהיותם למטה בזמן ומקום, יש בכחם להמשיך בחי' עד ולא עד בכלל כו', ולפעול עי"ז הענין דדירה בתחתונים (ע"ד המבואר בענין הארון שבביהמ"ק, שהי' באופן שמקום ארון אינו מן המדה50, שהו"ע החיבור דגבול ובל"ג, מצד בחי' נמנע הנמנעות דוקא51 ).

ה) וזהו שובה ישראל עד הוי' אלקיך, שובה ישראל דייקא, שזוהי התשובה דצדיקים, שהרי אפילו צדיק גמור עובד הוי' ביראה ואהבה בתענוגים, הרי הוא עדיין דבר בפני עצמו כו'52, ואדרבה, דוקא מצד גודל מעלתו שהוא צ"ג ועובד הוי' כו', נרגש אצלו ביותר המרירות מזה שהוא עדיין מציאות יש כו', ולכן נעשה אצלו הענין דשובה ישראל, ובאופן דשובה ישראל עד גו', היינו, שלאחרי שלימות העבודה בבחי' עד ועד בכלל, מגיע לבחי' עד ולא עד בכלל, כנ"ל. וענין זה הוא בעשי"ת, לאחרי העבודה דר"ה בבנין המלכות, עולם הדיבור, שהוא שרש ומקור ענין הזמן, ובזה ממשיכים בחי' שלמעלה מזמן, ע"י ענין התשובה דעשי"ת, שגדלה מעלתה על התשובה דכל השנה, שהיא יפה ביותר ומתקבלת מיד (כמ"ש הרמב"ם53 ), היינו, שאינה תלוי' בהגבלות הזמן, להיותה בחי' שלמעלה מהזמן כו'.

וממשיך בכתוב (עד) הוי' אלקיך, שזהו ע"ד מ"ש במ"ת אנכי הוי' אלקיך54, שהפי' בזה, שהוי' נעשה אלקיך55, כחך וחיותך56, ועד שנמשך מבחי' אנכי שקאי על ספירת הכתר57. אלא שבמ"ת נאמר אנכי פ"א, אבל ע"י עבודת התשובה (שובה ישראל) הנה אנכי אנכי הוא מוחה גו'58, ב"פ אנכי59. ועוד פי' בהוי' אלקיך, דכיון שע"י שובה ישראל ממשיכים מבחי' עד (עד ולא עד בכלל) שהוא בחי' עתיק, הנה אז נעשה הוי' בבחי' אלקים, דהוי' ז"א בעלותו לעתיקא כאלקים יחשב60 (ולאחרי העלאה זו נעשית גם ההמשכה שהוי' נעשה אלקיך, כחך וחיותך, כנ"ל). ועי"ז באים ליוהכ"פ, שבסיומו אומרים (לאחרי שמע ישראל גו' פ"א, דקאי על עולם האצילות61, ובשכמל"ו ג"פ, שקאי על ג' עולמות בי"ע61) ז"פ הוי' הוא האלקים62, שהוי' כאלקים יחשב מצד עלייתו לבחי' עתיק (ואח"כ נמשך בז' רקיעים (וארץ). ויתירה מזה, שנוסף על ההמשכה דהוי' הוא האלקים (סתם) בכללות העולם, ישנו גם הענין דשובה ישראל עד הוי' אלקיך, שנעשה אלקה שלך, כיון שהוא פעל זה ע"י עבודתו).

ומסיים בכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל הוי' גו' ונשלמה פרים שפתינו, שקאי63 על ההמשכה בכל ג' הקוין, וכולל כל ג' הבחי' דמחדו"מ, ועד שמזה באים לנשלמה פרים שפתינו כפשוטו, בביאת משיח צדקנו, שיבנה מקדש (בביהמ"ק השלישי) במקומו64, בקרוב ממש.