השעה הייתה 7:50 בבוקר, עשר דקות לפני תחילת הלימודים, כשצעדתי עם בתי, תלמידת כיתה א'. כשהתקרבנו לבית הספר, הבחנתי בילדה אחת שבלטה בין המוני הבנות האחרות שהלכו לכיוון בית הספר. בעוד שאר הבנות הציצו בחופזה, אם בכלל, בטרם חצו את הכביש, הילדה הזו עצרה והפנתה את ראשה בכוונה רבה לכל כיוון פעמיים לפני שחצתה.

חשבתי לעצמי "מישהו הצליח לחנך לפחות ילדה אחת לחצות כביש כמו שצריך!"

אבל אז ראיתי אותה מסתובבת, מחייכת ומנופפת את ידה לשלום. ואז הבנתי. אמא של הילדה הזו עמדה מרחוק, בעבר השני של הכביש. היא הייתה מודעת לכך שאמא שלה צופה בה.

כן, אולי אתם חושבים "הילדה לא רצתה להסתבך בצרות אז היא התאמצה קצת יותר כדי לרצות את אמא שלה". אבל אני ראיתי שם משהו שהוא הרבה יותר מזה. הילדה הקטנה הזו הייתה למעשה בסיטואציה מסוכנת (כן, חציית כביש ברשלנות היא סכנת חיים). מה שהציל אותה מהסכנה הייתה המודעות שלה שאמא שלה צופה בה.

היא לא נהגה כך רק בגלל הפחד להיענש; היא חוותה תחושת ביטחון, והשיגה את הביטחון, בזכות הנוכחות של אמה. כשהיא נחלצה מהסכנה היא חייכה ונופפה לאימה כי היא שמחה שהיא מתבוננת בה. היה ברור שהיא חווה את ההשגחה של אימה ככזו שמגיעה ממקום של אכפתיות ואהבה.

בתורה מספרת על החוסן המוסרי של יוסף הצדיק. אחיו של יוסף קנאו בו, אז הם השליכון אותו לבור מסוכן ומבודד ולאחר מכן מכרו אותו לעבדות. בסופו של דבר, יוסף נעשה עבד לשר מצרי בשם פוטיפר. בשלב מסוים אשתו של פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף אך הוא ברח ממנה.

אבל למה יוסף ברח? מה גרם לו להתגבר על הפיתוי כששום דבר לא אמור היה למנוע בעדו מביצוע החטא? המדרש מסביר שבשעת אמת, כאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו, נראתה לו דמותו של יעקב אביו והצילה אותו מסכנה רוחנית.

איזו אחריות מדהימה זו להיות הורה! מסתבר שאין לנו בכלל מושג עד כמה...

במבט לאחור על החיים שלי, על כל השמחות וכל האתגרים, אני יכולה לומר בוודאות שהיום המאושר בחיי היה כשילדתי ​​והפכתי לאמא. זה היה גם היום שבו השתנתה לנצח משימת חיי.

מה בדיוק כרוך במשימה הזו?

תפקידנו כהורים אינו רק לספק לילדינו מזון, ביגוד ומחסה. המשימה שלנו כהורים לא מוגבלת רק לשעות השינה, לדאוג לצחצוח שיניים או ללמד את ילדינו נימוסים טובים. משימת ההורות היא עמוקה ועצומה מכך לאין שיעור. אנחנו אלה שמגינים על ילדינו מפני כל סכנה – פיזית וגם רוחנית. ההורות היא לדאוג להעניק לילדינו ברכות. לאהוב אותם, לעודד אותם.

כמה פעמים הילדים שלי קוראים "אמא, תראי!", מבקשים ממני לראות איך הם מטפסים על המתקנים בגינה?

"אני מסתכלת!" אני עונה. "אני רואה אותך!" כן, הם צריכים לדעת שאני רואה ושאכפת לי.

השליחות של כל הורה היא עצומה ונפלאה, והיא מתחילה בכך שאנו דואגים שילדינו ידעו שאנו צופים בהם ונמצאים איתם. ואני מתכוון באמת איתם, לא רק להנהן כשהם מדברים אליך כשהראש שלך במקום אחד, הידיים שלך עסוקות במשהו אחר והלב שלך במקום שלישי... זו שליחות פיזית ומשימה רוחנית.

לפני כמה ימים טיילתי עם בני בן השלוש ובתי בת השש. בני שאל אותי, "איפה ה' נמצא?"

לפני שהספקתי לענות, הבת שלי ענתה "ה' נמצא בכל מקום".

"כן!" רציתי לצרוח מרוב שמחה. היא קולטת את זה. כשם שאנו איתם ומשגיחים עליהם, כך גם ה' שומר עלינו. אם ילדה קטנה נזהרת יותר בחציית כביש כי היא יודעת שאימה דואגת ומסתכלת, על אחת כמה וכמה ילדינו יזהרו מסכנות רוחניות וגופניות כשהם יודעים עד כמה ה' שומר עליהם ודואג להם.

זוהי מודעות שיש לנו את הכוח להחדיר לילדינו.