מאת חיה שוחט

הוא היה נראה אותו דבר, הריח אותו דבר וטעמו היה זהה אף הוא. לא היה שום דבר בפך השמן הקטן שהבדיל אותו משום שמן זית זך אחר. המאפיין המובהק היחיד שלו היה חותם הכוהן הגדול שהיה מוטבע עליו, שמשמעותו הייתה שהשמן הזה טהור במשמעותה הרוחנית של המילה. אך להדלקת החנוכייה בבית המקדש היהודים התעקשו להשתמש אך ורק בשמן זית טהור לפולחן, וזה היה הרקע לנס החנוכה המפורסם.

"טהור". מה בדיוק פירושו של ביטוי זה? אלו תכונות יש לשמן זית 'טהור' מבחינה דתית שאין לשמן אחר? אלו בדיקות מעבדה יכולות להתבצע כדי לבדוק את מידת הטוהר שלו? לא קיימות בדיקות כאלה. טוהר הוא מצב שאין לו מקבילות ביקום הפיזי. הוא קיים אך ורק בעולם הרוחני.

התעקשותם של היהודים להמשיך ולקיים את מצוותיהם החמורות של טוהר וטומאה שיגעה את היוונים, שהיו רציונליים באופיים. זו הייתה הסיבה לכך שכשבאו לבזוז את בית המקדש הם טימאו את כל כדי השמן שמצאו בו. עיקשותם של היהודים עוררה את חמת זעמם. למה רצו היהודים להמשיך ולחיות במציאות שאיש מלבדם לא היה יכול לראותה, מציאות שלא ניתן להוכיחה בראיות אמפיריות? הבא הוכחה, הבא ראיות לכך ששמן הזית ה"טהור" אכן היה מזוקק או טוב יותר מן השמן ה"טמא", ונקבל את הפולחן הדתי שלך. אך היהודים לא יכלו להציע, ולכן לא הציעו, שום ראיות ארציות לכך שהשמן הזה היה שונה במשהו מכל שמן אחר. הנכס היחיד שלהם היה נאמנותם לסטנדרט שהיה קיים אך ורק בממלכת הרוח.

אגב, היוונים לא היו זרים לעולם הרוח. הייתה להם תרבות מפותחת משלהם שכללה דרמה, אמנות, פילוסופיה ודתות מספר, שהיו עומדות בכל אמות המידה גם בתקופתנו המודרנית. אולם לאסתטיקה שלהם היה היגיון כלשהו. היא פנתה לאינסטינקטים האנושיים. היהודים פעלו לפי חוקים ומצוות שלא התאימו לשום מערכת מחשבות אנושית. בלי כל התנצלויות, הם הכריזו על נאמנותם לאדון שניצב מעל ומעבר להיגיון ולהבנה האנושיים.

לא הרבה השתנה במהלך 2,000 השנים של הקיום היהודי מאז התרחשותו של סיפור החנוכה. כאישה יהודייה שומרת מצוות, אנשים מבחוץ – לרוב כאלה שגישתם ידידותית – שואלים אותי לעתים קרובות על אורח חיי. השאלות האלה לא מפריעות לי כלל. למעשה, אני נהנית מן האתגר שהן מעמידות בפניי. אולם בשאלות אלו אני שומעת את הד קולם של היוונים העתיקים: "מה הטעם בכיסוי שיערך בפאה, אם הפאה אטרקטיבית ממש כמו שערך שלך?" "אולי חוקי הכשרות היו הגיוניים לפני קיומם של מקררים ואמצעי סניטציה מודרניים. אבל בעולם של היום, מה הופך בשר כשר לשונה מבשר בלתי-כשר?" "אני מבין שהשבת הוא יום מיוחד בשבוע. אבל למה לעשות עניין כזה מהדלקת אור בשבת?"

אני עושה כמיטב יכולתי להשיב על השאלות הללו באמינות ובאינטליגטיות. אך לפני שאני מצליחה לנסח תשובה למישהו אחר, עליי לפנות אל עצמי ולשאול את עצמי, "למה? למה, בעצם, אני פועלת לפי החוקים הללו? מה גורם לי לשמור שבת, לאכול רק כשר, או לקיים את החוקים המורכבים של טהרת המשפחה"?

כשאני שואלת את עצמי, אני נוכחת לראות שכל ההסברים היפים והמנוסחים היטב שאני מוצאת לא באמת משקפים את הסיבה המרכזית לכך שאני מקיימת את המצוות. לא שהתשובות הללו אינן אמיתיות – להפך, כולן כנות לחלוטין. השבת היא חווייה מדהימה באמת, יום שמזין אותי ומעניק לי כוחות להתמודד עם השבוע שאחריו. השמירה על הכשרות עוזרת לי להיות מודעת יותר לתהליך האכילה ומרוממת את כל תפקודיי הגופניים לרמה גבוהה יותר. קיום חוקי הצניעות מעמיק את יחסיי עם בעלי ומקרב אותנו זה לזו. אך אף אחת מן הסיבות הללו אינה מסבירה באמת מדוע אני מקיימת את החוקים הללו. מהי המוטיבציה האמיתית שלי, מהו ה"מדוע" שמאחורי קיום המצוות שלי?

מדובר ברגש שלא קל להביעו במילים, במיוחד לא לאדם זר הפונה אליי בנימת לגלוג קלה. ההכרזה שאני מקיימת את מצוות היהדות מפני שאני יהודייה ומפני שאלוקים ציווה עלינו לעשות כן נשמעת כמעט גסה, גולמית ולא-מתוחכמת-דיה. כיהודייה בת המאה ה-21 אני עדיין נאבקת באויב הפנימי, בהתגשמות מודרנית של היווני העתיק, שרחש בוז למפגני דת גלויים. אותו יווני פנימי שבנו חש מאוד בנוח עם הסברים רציונליים, תרבותיים או פסיכולוגיים למצוות. קיום מצוות המבוסס על אמונה נשמע מפחיד ומנותק מן המציאות המודרנית.

אבל זוהי כל הנקודה – כיהודים, מעולם לא היינו תלויים במציאות (המודרנית או מכל סוג שהוא) של איש מלבדנו. להיות יהודי פירושו להיות מקושרים עם מציאות שהיא נסתרת מן החושים הפיזיים; מציאות שבה ההבדל שבין טהור לטמא, בין כשר ללא-כשר, בין שבת ליום חול, הוא הבדל ברור-מאליו ואינטואיטיבי. נס החנוכה, שלזכרו אנו חוגגים את חג החנוכה מדי שנה בשנה, חוגג את אותו קשר מהותי שיש לנו עם היסוד שמעבר להיגיון.

כפי שאמרתי, לא קל לי להביע את אמונתי במילים. המילים קיימות לצורך העברת מחשבות, מושגים ופילוסופיות. מילים הן האמצעי שבו אנו משתמשים כדי לגשר על הפער הנוצר כאשר המציאות שלי שונה משלך. אולם האמונה שבתוכי, קשר-הנשמה שלי עם אלוקים, היא אותה אמונה כמו שלך. המצוות אינן פילוסופיה – הן עצם חיינו ומהותנו. זוהי הסיבה לכך שלא באמת ניתן להסביר את המצוות. צריך להרגיש אותן, להתנסות בהן ולחוות אותן דרך מעשים פיזיים מוחשיים. כמו הנחת תפילין. או להטיל מטבע לתיבת צדקה.

או להדליק נרות. זוהי עוד שאלת "למה" שהחנוכה מעורר לעתים קרובות. זהו חג כל כך חם, חלופה יפה לכל הברק המסחרי שאנו נתקלים בו בחוצות הערים. אנו יכולים לחגוג בבית, לחלק לביבות וסופגניות עם ריבה, לשחק בסביבון ולשיר מעוז צור. אך למה כל הפרסומת הזו? בשביל מה נחוצות חנוכיות הענק והחגיגות הגדולות? מדוע גורסת ההלכה שעלינו להדליק את החנוכייה ליד חלון או דלת, וזאת בשעת הערב שבה סביר שעוברים ושבים יראו אותה? התשובה לשאלה זו מהווה את שיאן של כל שאלות ה"מדוע": מפני שלא די בכך שאחזיק באמונתי חבויה עמוק בלבי כאוצר גנוז. היא אינה יכולה פשוט להישאר "שם למעלה" בממלכת הרוח, אלא יש לתת לה ביטוי כלפי חוץ, עליה למצוא לעצמה בית ומשכן בעולם הפיזי הרגיל.

אנו מדליקים את נרות החנוכה בציבור כדי להכריז בגאווה בפני כולם, זרים סקרניים ויוונים שטופי בוז כאחד: אנו הננו העם היהודי ואנו נשארים כאן. נרות אלה יחדרו באורם את העלטה הכבדה ולנצח לא ייכבו.