בס"ד. שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. התוועדות זו קשורה עם שבת מברכים חודש כסלו, ולכן, כאן המקום והזמן לדבר לכל לראש אודות ענינו של חודש כסלו.

וכמדובר כמ"פ שישנם ענינים ששוים בכל החדשים, ולדוגמא: בכל חודש יש ראש חודש, ולפנ"ז ערב ר"ח, וכן סיום החודש, וכמו"כ יש בו שבתות וימי החול; ונוסף לזה יש ענינים שבהם מחולקים חדשי השנה זה מזה, כיון שלכל חודש – ובנדו"ד: חודש כסלו – יש ענין המיוחד לו.

וכדי לידע מהו ענינו המיוחד של חודש כסלו – יש לעיין בתורה, דכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"1, הרי מובן, שכדי לברר את התוכן הפנימי שבכל דבר שבעולם, הנה הדרך הישרה והאמיתית לזה היא – לראות מה כתוב על זה בתורה, והיינו, לראות מהי נקודת הדבר בנוגע לעניני התומ"צ.

ובנוגע לחודש כסלו – הרי זה ימי החג שבו, ימי החנוכה2, שבו אירע הנס ש"מצאו .. פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו להדליק אלא יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"3 – שזוהי הנקודה של חודש כסלו בנוגע לעניני תומ"צ.

ב. ולהעיר, שאע"פ שחנוכה נמשך גם בחודש טבת – הרי התחלת ימי חנוכה ועיקרם [באיכות, ובמילא גם בכמות, רוב הימים] היא בחודש כסלו.

והענין בזה – שהמאורע שממנו התחיל הנס, ש"מצאו פך אחד של שמן", הי' בחודש כסלו, ביום ראשון של חנוכה.

ולכן, ברכת שהחיינו היא ביום הראשון דחנוכה דוקא. ויש עוד ענינים שבהם מודגש יחודו של יום ראשון דחנוכה, כמו בפלוגתא דב"ש וב"ה3 בנוגע ליום ראשון, אם "מדליק שמונה", "כנגד ימים הנכנסין", או "מדליק אחת", "כנגד ימים היוצאין".

וענין זה מודגש יותר בכך שהנס הי' באופן ש"מצאו פך אחד של שמן .. (ש)לא הי' בו אלא להדליק יום אחד":

לכאורה אינו מובן: למה הי' הנס באופן שמצאו שמן שהי' מספיק עבור יום אחד בלבד, ולא באופן שימצאו מלכתחילה כמות שמן שתספיק לשמונה ימים (עד שיספיקו להכין שמן חדש) – הרי הרבה דרכים (שלוחים) למקום4, ובודאי הי' הקב"ה יכול לעשות נס באופן שימצאו שמן לשמונה ימים?!

ליתר ביאור:

לצורך הדלקת המנורה יש צורך בשמן מיוחד – שהרי לא כל השמנים כשרים למנורה, כפי ששנינו במנחות5 : "הראשון (ראשון שבראשון, ראשון שבשני, וראשון שבשלישי) למנורה והשאר למנחות", ועכצ"ל, שהנס הי' באופן שמצאו שמן הראוי למנורה.

וא"כ, למה הי' הנס באופן שמצאו שמן רק עבור יום אחד, שאז יש צורך שבכל יום ישאר מעט שמן עבור היום שלאחריו (לפי א' הביאורים בתירוצו של הבית יוסף6 ), שעליו יחול הנס (כיון שצריך להיות דבר מסויים שעליו יחול הנס7 ) – הרי טוב יותר אילו הי' הנס באופן שימצאו לכתחילה פך שמן שיהי' בו כדי להדליק שמונה ימים בדרך הטבע?!

והביאור בזה:

כל ענין הנס עשה הקב"ה כדי להראות חיבתן של ישראל – שהרי מצד הדין היו יכולים להדליק את המנורה בשמן טמא, כיון ש"טומאה דחוי' היא בציבור" (או "הותרה בציבור")8, ורק כדי להראות חיבתן של ישראל עשה הקב"ה נס שיוכלו להדליק המנורה בשמן טהור דוקא (כמבואר בארוכה באחרונים9 ).

אמנם, ענין זה גופא יכול להיות בב' אופנים: (א) שימצאו מלכתחילה מספיק שמן עבור שמונה ימים, (ב) נס גדול יותר – שמצאו שמן שלא הי' בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

וכדי להראות עוד יותר את חיבתן של ישראל – הי' הנס באופן שיהי' ניכר שבכל יום עושה הקב"ה נס מיוחד כדי שבנ"י יוכלו להדליק את המנורה בשמן טהור.

ומזה מובן, שאע"פ שהנס הי' במשך כל שמונת ימי חנוכה, מ"מ, התחלת ועיקר הנס – שמצאו פך אחד של שמן, ובאופן שלא הי' בו אלא להדליק יום אחד, שמראה יותר את חיבתן של ישראל – הי' ביום הראשון, בכ"ה בכסלו.

וכל זה – בנוגע לנס השמן; ועאכו"כ בנוגע לענין הב' שבחנוכה, נצחון המלחמה, כפי שאומרים בנוסח "ועל הנסים": "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" – הרי ענין זה הי' רק בחודש כסלו, שהרי המלחמה עם היוונים נסתיימה בכ"ד בכסלו10.

[ומה שמזכירים נצחון המלחמה בנוסח "ועל הנסים" בשאר ימי חנוכה (גם בחודש טבת) – הרי זה ע"ד שאומרים בנוגע לחג הפסח: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו כו' משועבדים היינו לפרעה במצרים"11, ועד"ז בנדו"ד: לולי נס נצחון המלחמה בחודש כסלו, הי' נמשך שעבוד היוונים גם בחודש טבת. אבל נצחון המלחמה בגלוי הי' בחודש כסלו].

ג. ועוד ענין בחודש כסלו – חג הגאולה י"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין דגילוי פנימיות התורה באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה"12, ועד שנקבע ל"ראש השנה"13, "בלימוד החסידות ודרכי החסידות"14.

ואע"פ שחג הגאולה י"ט כסלו הוא מאורע בפני עצמו שאירע כמה דורות (קרוב לאלפיים שנה) לאחרי המאורע דנס חנוכה – הרי כיון שגם מאורע זה אירע בחודש כסלו, כך, שגם ענין זה הוא הנקודה של חודש כסלו, עכצ"ל, שהענין של י"ט כסלו קשור עם הענין של חנוכה, ועד שענינם אחד15 (כדלקמן).

אלא שזהו בדוגמת כללות ענין פנימיות התורה, שאין בזה משום "לא תוסף"16 ח"ו, אלא ע"ד החילוק שבין נשמה לגוף, והיינו, שנגלה דתורה היא גופא דאורייתא, ופנימיות התורה היא נשמתא (ועד לנשמתא דנשמתא) דאורייתא17 ; ועד"ז בנוגע לחנוכה וי"ט כסלו, שחנוכה הו"ע הגוף, וי"ט כסלו הו"ע הנשמה.

ד. והביאור בזה:

ענינו של חנוכה הוא – שלאחרי ש"נכנסו יוונים להיכל (ו)טמאו כל השמנים שבהיכל", "גברה מלכות בית חשמונאי ונצחום"3, באופן ש"מסרת .. טמאים ביד טהורים", "ואחר כך באו בניך .. וטהרו את מקדשך וכו'"18, והדליקו את המנורה בשמן טהור כו'.

כלומר: היוונים לא רצו להחריב את ביהמ"ק, כי אם לטמא אותו; מלכות רומי החריבה את ביהמ"ק השני, וכן מלכות בבל שלפנ"ז החריבה את ביהמ"ק הראשון; משא"כ היוונים – אף ש"כשנכנסו .. להיכל" היו יכולים להחריבו, הנה לא זו היתה כוונתם; הם רצו שביהמ"ק ישאר בקיומו, אלא ש"טמאו כל השמנים שבהיכל" (נוסף על ההיכל עצמו), והיינו, שרצו להשתמש בביהמ"ק עבור הענינים שלהם, שהם היפך הטהרה והיפך הקדושה19.

והנס דחנוכה הוא – שבנ"י ניצחו וטיהרו את ביהמ"ק מטומאת היוונים, והדליקו את המנורה בשמן טהור, והיינו, שהפעולה דחנוכה היא שלילת האפשרות לטמא את ביהמ"ק ולהשתמש בו עבור ענינים בלתי טהורים, אלא להבטיח שביהמ"ק ישאר בטהרתו ובקדושתו.

וענין זה קשור גם עם חנוכת ביהמ"ק השלישי שקשורה עם חודש כסלו20 – שהרי ענין חנוכת ביהמ"ק מתבטא בכך שמבדילים את ביהמ"ק מכל העולם כולו, והיינו, שעושים מחיצה בין ביהמ"ק לשאר העולם, שביהמ"ק הוא מקום טהור, וכל דבר שאינו טהור אינו שייך שם כו'.

ה. וזהו גם תוכן הענין של י"ט כסלו – התגלות תורת החסידות, פנימיות התורה:

הטעם שלא מספיק לימוד נגלה דתורה, אלא צריך ללמוד גם פנימיות התורה הוא – בגלל שיש חיוב של אהבת ה' ויראת ה', "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו .. ויראה מהן חכמתו וכו'" (כמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה21 ), והרי ההתבוננות בגדלות הא-ל כו' (קודם התפלה22 ) מתאפשרת ע"י לימוד פנימיות התורה דוקא.

– כשם שכדי לידע דין השייך לאו"ח יש לעיין בשו"ע חלק או"ח (ולא בחלק חו"מ), וכדי לידע דין השייך לחו"מ יש לעיין בשו"ע חלק חו"מ (ולא בחלק או"ח), כמו"כ כדי לידע הענינים שמביאים לאהבת ה' ויראתו יש ללמוד פנימיות התורה דוקא.

ועוד זאת, שכאשר באים לאהבת ה' ויראתו, הרי זה פועל גם בלימוד נגלה דתורה:

החילוק בין לימוד התורה מתוך אהבה ויראה או ללא אהבה ויראה – שלימוד התורה ללא אהבה ויראה "לא סלקא לעילא" (כלשון התקו"ז23 ), ובלשון הגמרא במסכת יומא24 : "זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו כו'" (היפך סם חיים), ובלשון המשנה25 (שיכול להיות מעמד ומצב ש)"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה", והיינו, שיתכן שלומד תורה, והלימוד הוא מתוך חיות ולהט ("מיט אַ קאָך"), ובאופן פנימי, ועד ש"מגלה פנים בתורה", ואעפ"כ הרי זה "שלא כהלכה"! – הוא טוען שיש לו "סמיכה" לרבנות, ולכן יכול לפסוק דין בתורה, אבל לפועל אינו מציית לשו"ע, אלא אומר שהתורה אומרת כפי שהוא רוצה; הוא מנצל את התורה בהתאם לרצונו!

וכיון שכן, הרי הוא גרוע יותר מ"עם הארץ" – כי, "עם הארץ" מורד בהלכה ואומר בפירוש שאין לו שייכות להלכה, ובמילא, כשיגיע למסקנא שצריך לציית להלכה, אזי ישוב בתשובה; משא"כ "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה" – כיון שמכריז שאינו הולך נגד התורה, אלא התורה מסכימה עמו (ולאחרי שמכריז זאת ריבוי פעמים, אזי משלה את עצמו שכן הוא באמת...), הרי לעולם לא ישוב בתשובה, כיון שחושב שאין לו על מה לשוב בתשובה!

ואפילו אם הוא בעצמו יודע בלבבו את האמת, שפוסק כן (לא מצד התורה, אלא) מצד פניות כו' – הרי התלמידים שלו אינם יודעים שעושה זאת מצד פניות, אלא חושבים שעושה כן בגלל (שיש לו סמיכה לרבנות, וסובר) שזוהי דעת התורה, ולכן, לא ישובו בתשובה לעולם.

ובכן: בנוגע לתורה עצמה – אין זה עושה שינוי בתורה, שהרי "זאת התורה לא תהא מוחלפת"26, וכמ"ש27 "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"28 ; אבל בנוגע לפועל – הולך בעצמו ומוליך את תלמידיו וכל ההולכים בעקבותיו בדרך שמוליכה להיפך של גן-עדן! – רב שמוליך את תלמידיו שלא בדרך הישרה, לא יכול לצאת ממנו דבר טוב!

ונמצא, שכאשר לימוד התורה הוא ללא אהבה ויראה (בגלל העדר לימוד פנימיות התורה), הנה התורה עצמה היא בשלימותה, אבל היא נמצאת בידם של "טמאים" ו"זדים" – להיפך מ"עוסקי תורתך".

וזהו החידוש של י"ט כסלו – גילוי פנימיות התורה – גאולת התורה ממעמד ומצב של אפשרות להיות מנוצלת לענינים בלתי טהורים כו' (מצד הלימוד ללא אהבה ויראה, באופן ד"לא זכה", ובאופן ש"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" ח"ו), ולהבטיח שהתורה תישאר בטהרתה ובקדושתה (גם בנוגע לפועל, שהרי בנוגע לתורה עצמה לא שייך ענין של טומאה, כנ"ל) – ע"י לימוד פנימיות התורה, שאז נעשה גם לימוד נגלה דתורה באופן טהור, מתוך אהבת ה' ויראתו, והיינו, שלימוד התורה הוא לא (רק) בגלל ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"29 ; ענין זה הוא טפל אצלו, ואילו עיקר הלימוד הוא בגלל ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (כנוסח ברכת התורה).

ונמצא, שי"ט כסלו הוא הפנימיות של חנוכה, כי, כאשר התורה היא בטהרתה, הרי זה נמשך גם בעולם, שביהמ"ק הוא בטהרתו.

ו. ובפרטיות יותר, הנה החידוש של י"ט כסלו הוא בהתגלות פנימיות התורה בתורת חסידות חב"ד, שכל אחד יוכל ללמוד ולהבין ולהשיג בשכלו, ובסגנון הידוע: בחכמה בינה ודעת – ר"ת חב"ד, שעי"ז נעשה גם לימוד הנגלה מתוך אהבה ויראה כו'.

ועדיין צריך להבין: מה הי' עד י"ט כסלו?

אך הענין הוא – שעד אז לא הי' לימוד הנגלה על אתר בעומק כ"כ; הלימוד הי' יותר באופן של פלפול ושקו"ט ממקום אחד למקום שני, לתרץ ולשלול קושיא ממקום אחר כו', ולא באופן של עיון והתבוננות בעומק הסברא על אתר כו'.

ולהעיר: אצל גדולי ישראל הי' הלימוד בעמקות כו' במשך כל הדורות, אבל לא אצל כל בנ"י; ודוקא בדורות האחרונים נתחדש ונקבע שסדר הלימוד אצל כל בנ"י, החל מילדים קטנים, יהי' באופן של עיון והתבוננות בעומק הסברא שבכל ענין וענין כו'.

וכיון שלאחרונה נתחדש שלימוד נגלה דתורה יהי' ביתר הבנה והשגה, הוצרך להיות כן גם בנוגע לפנימיות התורה – שזהו החידוש של י"ט כסלו, שהעומק של תורת החסידות יומשך בהבנה והשגה באופן שכל אחד יוכל להבין.

ז. וההוראה מזה לכל אחד מישראל – שהרי מכל ענין צריך להיות "בכן" בנוגע לפועל, וכן בנוגע לשבת מברכים חודש כסלו, שבו מברכים את ראש החודש וכל החודש כולו (כיון שר"ח כולל את כל החודש):

אצל כל יהודי יש "בית מקדש", וברור הדבר שביהמ"ק שבו הוא בשלימותו בכל פרטיו, אבל, יש להבטיח שביהמ"ק שבו ישאר טהור, והיינו, שצריך להיות מובדל ומופרש מכל ענין של טומאה, שלא ליגע אפילו בדבר טמא.

כלומר: גם כשמדובר אודות נגיעה בלבד בדבר טמא (לא באופן שאוכל ושותה או לובש כו'), ולכאורה: מה בכך? – צריך לידע שאסור אפילו ליגע בדבר טמא, וכאשר נוגע בדבר טמא אפילו פעם אחת, אזי נטמא על כל ימי חייו, ויש צורך בהשתדלות מיוחדה – טבילה – כדי להסיר ממנו את הטומאה.

וכדי לפעול על עצמו ההבדלה מכל עניני טומאה – צ"ל לימוד התורה באופן של טהרה, מתוך אהבת ה' ויראתו, וכאמור, "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וכו'", שבכללות הרי זה הענין של לימוד תורת החסידות, כנ"ל.

ואף שישנם כאלו שרוצים לטמא ח"ו את המקדש שבו – אין לו להתיירא מהם, עם היותם "רבים" וכו', כי בודאי שהקב"ה לא יניח זאת, ויעשה נס כו', כפי שהי' בימי חנוכה – "בימים ההם בזמן הזה"; ממנו נדרש רק להבדל מענינים בלתי טהורים, בידעו, שדבר טמא אינו שייך אליו, וזוהי הדרך היחידה לנצח בכל המלחמות עם הגוים, החל מהמלחמה הפנימית עם ה"א-ל זר אשר בקרבך"30.

וזוהי ההוראה שצריך כל אחד ליקח משבת מברכים כסלו – בנוגע לב' ענינים הנ"ל: (א) לימוד פנימיות התורה, (ב) (ועי"ז) שמירת טהרת ביהמ"ק שלו.

ומובן, שמצד אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"31,

– שקשור גם עם לימוד התורה בטהרה, בגלל שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (כנ"ל ס"ה), כי, כשמתבונן שגם את רעהו בחר ה' ונתן לו את תורתו, הרי בודאי שצריך לאהוב אותו –

אינו מסתפק בשמירת הטהרה בביהמ"ק שלו ובד' אמות שלו, אלא הולך ומספר זאת ליהודים נוספים, לכל מי שרוצה לידע מהי ההוראה של חודש כסלו,

וענין זה פועל גם בעולם, שכל העולם כולו נעשה טהור, שזוהי גם הדרך היחידה לפעול שלום בעולם – לא ע"י מריבות כו' [ולא ע"י סמים ("דראָגס"), שזהו דבר המזיק לו ולכל העולם], אלא ע"י ההבדלה מענינים בלתי-רצויים כו'.

ועד שעי"ז זוכים לגילוי דלעתיד לבוא – "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"32, ביחד עם בנין ביהמ"ק השלישי, שבו תהי' הדלקת המנורה (וכפי שאומרים בנוסח ד"על הנסים": "והדליקו נרות בחצרות קדשך", לאחרי ש"טהרו את מקדשך"), בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל33, בקרוב ממש.

* * *

ח. נוסף על כללות הענין ד"אסתכל באורייתא" כדי לידע תוכנו הפנימי של כל דבר שבעולם (כנ"ל ס"א), צריכה להיות גם התבוננות מיוחדת בפרשת השבוע, כדי ללמוד הוראות בנוגע לעניני השבוע, שזהו הענין ד"אסתכל באורייתא וברא עלמא" בשייכות להנהגתו של יהודי בשבוע זה בפרט.

ובפרשת השבוע עצמה (שיש בה כמה נקודות שמהם יכולים ללמוד הוראות, וגם נקודה הקשורה עם המדובר לעיל אודות ענינו של חודש כסלו) – יש להתעכב על ענין הקשור עם דרך הפשט שבתורה (כדלקמן), שלכן הרי זה ענין ששייך לכל אחד מישראל, שיש לו שייכות לחלק הפשט שבתורה.

– כל יהודי שייך אמנם לכל חלקי התורה, גם לרמז דרוש וסוד, אבל בנוגע לשאר חלקי התורה אין זה דבר שמוכרח להיות "בגלגול זה" דוקא, אלא יכול להיות גם "בגלגול אחר"34. וגם ב"גלגול זה" גופא יכול להיות חילוק מיום ליום כו'; ואילו השייכות לחלק הפשט שבתורה – ישנה אצל כל אחד מישראל בכל יום ויום, שהרי התורה היא "חיינו ואורך ימינו"35, ובנוגע לענין החיים לא שייך לומר שחי יום אחד, ומדלג יום, וביום שלאח"ז מתחיל לחיות עוד הפעם36, אלא בכל יום ויום קשור יהודי עם התורה – שזוהי שייכותו לחלק הפשט שבתורה.

וכמובן גם מהכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"37, שלכן, גם כאשר יהודי לומד שאר חלקי התורה, הרי הוא קשור גם עם חלק הפשט שישנו בענין זה, ובלשון הגמרא38 : "מי איכא מידי .. דלא רמיזי באורייתא", כך, שאפילו הענינים השייכים לחלק הרמז והדרוש והסוד שבתורה, נרמזים גם בחלק הפשט שבתורה.

ט. בפרשת השבוע נאמר39 "ויקם שדה עפרון", ומפרש רש"י [ב' פירושים: פירוש א', שאינו לפי פשוטו של מקרא, ופירוש שני לפי פשוטו של מקרא (שזהו ענין הדורש ביאור לעצמו – מדוע מקדים רש"י הפירוש שאינו לפי פשוטו של מקרא40 ), אבל כאן נוגע הפירוש הראשון, כמדובר כמ"פ שהפירוש הראשון הוא העיקרי]: "תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך".

והנה, הלשון "קימה" ("תקומה") שולל ענין של גרעון – נפילה41, שהרי "קימה" היא היפך הנפילה,

[ולא כמו הלשון "עלי'" שאפשר לפרשו בב' אופנים: (א) ששולל ירידה, (ב) או ששולל עמידה, שאינו ענין של גרעון – שהרי "עמידה" היא דרגא נעלית בעבודת ה', כידוע שקודם ירידת הנשמה למטה עבודתה היא באופן של עמידה, כמ"ש42 "חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו", וכמאמר43 "כל נשמתא ונשמתא קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא"],

וכלשון המדרש44 (שזהו מקורו של פירוש רש"י הנ"ל): "ויקם שדה עפרון, דהות נפילה וקמת וכו'".

ומזה מובן, שלולי פעולת אברהם בקניית שדה עפרון, הנה לא זו בלבד שלא הי' נפעל עילוי בשדה עפרון, אלא הי' מצב הפכי – מצב של נפילה, ועי"ז שאברהם קנה את שדה עפרון, שלל את הגרעון של נפילה, ופעל ענין של "תקומה".

ובגלל זה השתדל אברהם אבינו ביותר לקנות שדה עפרון, ועד ששילם עבורה "ארבע מאות שקל כסף (ולא עוד אלא) עובר לסוחר"45, כפירוש רש"י "שקלים גדולים שהן קנטרין כו'":

לכאורה אינו מובן: כיון שאברהם הי' מחושב ביותר בממונו,

– שלכן צריך רש"י לבאר הטעם למ"ש בהמשך הפרשה46 "ולבני הפלגשים גו' נתן אברהם מתנות", "מה שניתן לו על אודות שרה ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם", דכיון שאין זה ענין שהתייגע עליו, אלא ענין שניתן לו במתנה, "נהמא דכיסופא"47, לא רצה אברהם ליהנות ממנו, ולכן נתנו "לבני הפלגשים"; ואילו מה שאברהם מוריש ליצחק בנו (ועל ידו לבניו אחריו, כל בנ"י עד סוף כל הדורות), אין זה ענין של מתנה (כי ענין של מתנה אינו שייך ליצחק), אלא הענין ד"אדם לעמל יולד"48

למה הסכים לשלם סכום גדול ביותר ("ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר") עבור מערת המכפלה?!

ובפרט שלא קנה זאת כדי להקים ישיבה ללמוד תורה (כמארז"ל49 "אברהם זקן ויושב בישיבה הי'"), שזהו ענין שיש ממנו פירות ופירי פירות, וגם לא בגלל שאדם וחוה היו קבורים שם50, אלא קנה זאת עבור ענין חד-פעמי – קבורת שרה, שמצד גודל מעלתה, הרי כל מקום שבו הי' מנוחתה כבוד, הי' נעשה מקום קדושה, וא"כ, למה הי' נוגע לאברהם כ"כ לקנות את מערת המכפלה דוקא?!

אך הענין הוא – שאברהם ידע שעליו לפעול "תקומה" בשדה עפרון, ולולי זאת, לא זו בלבד שלא תתעלה, אלא תהי' במעמד ומצב של נפילה, ולכן, כדי למנוע הגרעון שבנפילה ולפעול ענין של "תקומה", השתדל אברהם אצל בני חת בכל מיני השתדלות, עד ש"וישתחו אברהם לפני עם הארץ"51, ושילם עבורה "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", ובלבד לקנות את השדה מעפרון.

וכתוצאה מזה נעשתה מערת המכפלה מקום שבו מתפללים בנ"י להקב"ה במשך כל הדורות, וממשיכים עי"ז ריבוי ברכות וישועות.

י. והנה, ע"פ מ"ש52 "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'", מובן, שענין זה מסר אברהם בירושה לכל בנ"י – שיפעלו ענין של "תקומה" בכל פעולותיהם, ולא רק בענינים שהם "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"52, אלא גם בעניני העולם, כמו שדה עפרון, שגם שם פעל אברהם להוציאה ממעמד ומצב של נפילה ולהביאה למעמד ומצב של "תקומה"; ועאכו"כ עכשיו, לאחרי מ"ת, בודאי נדרשת עבודה זו מכאו"א מבנ"י.

והענין בזה:

כאשר תובעים מיהודי לפרוש מכמה ענינים ולהתנהג בדרך התומ"צ ע"פ הוראת השו"ע – יכול לטעון: ראשית, צריך לידע אם כדאי לו לפרוש מענינים אלו, ומה יפעל עי"ז כו', ושנית, זהו ענין פרטי שנוגע רק אליו, והרי ישנו דין מפורש ש"החובל בעצמו .. פטור" (מדיני אדם)53, כך, שיכול להתנהג בחייו כרצונו.

ועל זה אומרים לו: עליך לדעת שהפעולה שלך נוגעת לכל העולם כולו – שהרי "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"54, ועד שע"י "מצוה אחת" "הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות"55, כך, שבידך תלוי הדבר אם העולם יהי' במצב של "תקומה" או במצב של נפילה: ע"י ההנהגה בדרך התורה, מעלים את העולם (ועאכו"כ חלקו בעולם) למצב של "תקומה", ולולי זאת, הנה לא זו בלבד שלא פועלים עילוי בעולם, אלא אדרבה: פועלים מצב הפכי בעולם – ירידה ונפילה.

ולכן, כאשר ע"פ שו"ע צריך לעשות פעולה מסויימת – הרי זה תפקידו ושליחותו בעולם, ובסגנון האמור: לפעול תקומה בשדה עפרון; ואם אינו ממלא זאת, הנה לא זו בלבד שה"שדה" לא מתעלית, אלא אדרבה, שפועל בה ירידה ונפילה, כנ"ל מלשון המדרש: "דהות נפילה". וכיון שכן, אין לו לטעון: למה להתעסק עם "שדה עפרון" דוקא, בה בשעה שיכול לבחור ענין קל יותר, אלא עליו להתמסר ולהשתדל בכל מיני השתדלות לקיים שליחות זו, אפילו אם יש צורך ביגיעה באופן ד"וישתחו"!

והכח על זה הוא מאברהם אבינו, שהשתדל והתייגע לקנות את שדה עפרון, ודוקא ע"י עבודתו – לא עי"ז שהיו שם אדם וחוה, "יציר כפיו של הקב"ה"56, אלא דוקא ע"י עבודת האדם – פעל תקומה בשדה עפרון, ועד שעי"ז נעשית מערת המכפלה מקום שבו מתפללים בנ"י להקב"ה, וממשיכים ברכה והצלחה בכל המצטרך להם.

יא. ובפרטיות יותר:

כיון שבריאת העולם היא "בראשית"57, "בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית"58, וכתיב59 "גם את העולם נתן בלבם" – הרי כל הענינים שבכללות העולם ישנם בפרטיות אצל כל אחד מישראל, כך, שיש אצלו "ארץ ישראל" ו"חוץ-לארץ", וכן יש אצלו "מערת המכפלה", ואדם וחוה וכו', וע"י עבודתו פועל בעצמו הענין ד"ויקם שדה עפרון גו' והמערה אשר בו גו' לאברהם למקנה"60 – ענינו של אברהם אבינו, ולאח"ז מצרף אליו גם את יצחק ויעקב (כל ג' האבות), ובמילא נעשה "מרכבה" לה'61, ולהיותו בביטול ד"מרכבה", עושה כל פעולותיו כפי רצון העליון, ועד לאופן ש"בכל דרכיך דעהו"62, ועאכו"כ באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"63, ועד שע"י עבודה זו כובשים את כל העולם.

ומובן שהגישה לזה צריכה להיות בדרכי נועם ודרכי שלום, וכפי שאמר אברהם אבינו לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם"64, וכפירוש רש"י: "אם תרצו הריני גר וכו'" (ואשלם ממון), אבל ביחד עם זה, הולך בתוקף, ובטוח שיצליח, ולכן עובד עבודתו מתוך שמחה, וכיון ששמחה פורצת גדר65, נעשית העבודה באופן ד"בכל מאדך"66, שעי"ז ממשיך את ה"מאד" דלמעלה, ועד ש"יעלה הפורץ לפניהם"67, בביאת משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואברהם זקן וגו'.

* * *

יג. נהוג ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, כפי שלומד בן חמש למקרא – בפשוטו של מקרא, כדברי רש"י68 : "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא כו'", ולאו דוקא כפירוש המפרשים (שעדיין לא נכתבו (ועאכו"כ שלא נדפסו) בשעה שרש"י כתב פירושו לבן חמש למקרא) – בא' משתי פנים: או שאין צורך בדברי המפרשים, או שאין בהם תועלת, כיון שאי אפשר לומר שזוהי כוונת רש"י, וכמדובר כמ"פ שרש"י בפירושו מבהיר כל הענינים לבן חמש למקרא, וכד דייקת – רואים שפירוש רש"י הוא בתכלית הדיוק, לא חסר ולא יתיר.

אך יש בזה שתי קצוות: בן חמש למקרא – לומד ומבין פירוש רש"י, ואילו יהודי מבוגר – אם לא יתייגע בפירוש רש"י, לא יגיע לתכלית המכוון. כלומר: כאשר מישהו טוען, שלאחרי שחידש הרבה בתורה, אינו צריך להתעסק בלימוד פירוש רש"י שנכתב עבור ילד קטן... ואפילו אם ילמד פירוש רש"י, הרי זה רק כדי לצאת י"ח, אבל אין לו מה להתייגע בזה – אזי לא יבין את דברי רש"י, וכאשר ילד קטן ישאל אותו שאלה בפירוש רש"י, לא ידע להשיב לו!

וכמבואר בקונטרס ומעין69 בענין "לא יגעת ומצאת אל תאמין"70, ש"אפילו כלי שכלו רחבים וקלים להבין, מ"מ צריך עסק ויגיעה כו'", "ובלתי עבודה ויגיעה אי אפשר בשום אופן בעולם שישיג", כך, שגם בלימוד פירוש רש"י יש צורך ביגיעה.

יד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק71 "ונשאלה את פי'", "מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה"72,

– דכיון שבפסוק שלאח"ז73 נאמר "התלכי עם האיש הזה", ולא "התלכי עתה", מוכח, ששאלתם היתה על כללות השידוך.

ואף שלפנ"ז הסכימו על השידוך ואמרו "מה' יצא הדבר" ולכן "הנה רבקה גו' קח ולך" (מבלי לשאול אותה)74, מ"מ, כשאליעזר סירב לבקשתם "תשב הנערה אתנו ימים או עשור", כסדר הנהוג "שכך נותנים לבתולה זמן י"ב חודש ("ימים" – שנה) לפרנס את עצמה בתכשיטים"75 ("או עשור", י' חדשים, בגלל שכבר נתן לה תכשיטים שיש בהם כדי שיעור פרנסה של ב' חדשים) – נתעורר אצלם ספק בכל דבריו שהיו היסוד להסכמתם לשידוך ("שניכר שמה' יצא הדבר לפי דבריך שזימנה לך"76 ), ומעתה צריך לשאול אותה על עצם השידוך, שהרי "אין משיאין את האשה אלא מדעתה".

והביאור בדיוק לשון רש"י "אין משיאין את האשה (ולא "היתומה") אלא מדעתה", כי, אף שהיתה רק בת ג' שנים, היתה כבר גדולה (בדעתה), כפי שמפרש רש"י על הפסוק77 "ויגדלו הנערים", "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם", שמזה מובן, שאם היו מדקדקים ומכירים מעשיהם, היו יכולים לעמוד על תכונותיהם גם קודם לכן, והיינו, שענין הגדלות אינו תלוי בגיל, אלא בטבעו של כל יחיד [ומתאים עם הדעה בהלכה שבן י"ג למצוות הוא מהשיעורין דהלכה למשה מסיני, ואינו תלוי בטבע, וכיון שבב"נ לא ניתנו השיעורין, הרי זה תלוי בכל אחד לפי טבעו], וכיון שאליעזר דקדק במעשי' ועי"ז הכיר אותה, נמצא שהיתה כבר גדולה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 65 ואילך78.

* * *

טו. בזהר דפרשת השבוע79 מדובר אודות ענין הגלות (והגאולה) – "ר' חזקי' פתח ואמר מי80 נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים וגו'", שזהו כללות ענין הגלות.

ובביאור השייכות לר' חזקי' – שלא נתבאר בהערות אאמו"ר81 – יש לומר:

ידוע הביאור82 בדיוק הלשון "פתח ואמר כו'", שזה מורה על פתיחת דרך להתגלות ענין חדש בתורה או בעבודת ה', בתפלה וכו', באופן שכל בנ"י יהיו שייכים לזה.

וכיון שכאן מדובר אודות מצב הגלות ("למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"), שהכוונה בזה היא כדי שלאח"ז יבואו לענין הגאולה,

– כידוע שכל כוונת הגלות היא בשביל הגאולה, ועד שמצב הגלות נקבע כפי אופן הגאולה שצריכה להיות לאח"ז. כלומר: לא שיש ענין של גלות, ולאח"ז באה הגאולה, אלא להיפך: כיון שצריכה להיות העלי' של הגאולה, לכן יש לפנ"ז ההכנה של ענין הגלות. וכפי שמצינו בנוגע לגלות ויציאת מצרים, שכיון שהי' צריך להיות הענין של מתן-תורה והעלי' "אל ארץ טובה ורחבה"83, הוצרך להיות לפנ"ז הזיכוך ד"כור הברזל" ע"י גלות מצרים84. ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה, שכיון שצריכה להיות העלי' של הגאולה העתידה (כמבואר בענין "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה"85, ב' עליות86 ), הנה בתור הכנה שמביאה לתכלית זו צ"ל לפנ"ז מצב הגלות –

הנה ה"פתיחה" – לומר דעה ולהורות דרך – בענין זה יכולה להיות דוקא ע"י מי שיש לו שייכות ל(רוחו של) משיח, שזהו ר' חזקי', כדאיתא בגמרא87 ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח", וכמרומז גם בשמו: חזקי' – מלשון חיזוק וגאולה (ומטעם זה "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו (דוקא) משיח").

וענין זה נמשך אח"כ לפועל ע"י רבי אלעזר – שנזכר בהמשך מאמר הזהר הנ"ל – שמורה על הענין ד"אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה"88, כפי שהי' ביצי"מ, וכך יהי' גם בגאולה העתידה, עלי' נאמר89 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

טז. ובהמשך מאמר הזהר: "ובשעתא דזמין קב"ה למפקד על עמי' .. יבני בי מקדשא בקדמיתא ויתקין היכלא ובני קרתא דירושלם, ולבתר יוקים לה מעפרא, הה"ד90 בונה ירושלים ה' וגו', בונה ירושלים בקדמיתא, ולבתר נדחי ישראל יכנס".

ובהקדם הידוע שפסוק זה יש לפרשו בב' אופנים: (א) "בונה ירושלים ה'" – כיון שכבר הי' הענין ד"נדחי ישראל יכנס"91, והיינו, שכיון שכבר היתה כניסת נדחי ישראל לירושלים, לכן צריך הקב"ה לבנות את ירושלים – "בונה ירושלים ה'", ועפ"ז, קיבוץ נדחי ישראל קודם לבנין ירושלים; (ב) "בונה ירושלים ה", ולאחרי שירושלים תהי' בנוי', אזי "נדחי ישראל יכנס" (לתוכה)92, ועפ"ז, בנין ירושלים קודם לקיבוץ נדחי ישראל.

ובזהר דפרשתנו – מכריע כפירוש הב': "בונה ירושלים בקדמיתא, ולבתר נדחי ישראל יכנס".

ומתאים גם עם פס"ד הרמב"ם33 בנוגע לסדר דביאת המשיח: "בנה מקדש במקומו (ואח"כ) וקיבץ נדחי ישראל".

יז. ולא כפי שאומרים "נביאי השקר" שכבר התחילה "אתחלתא דגאולה", והתחיל כבר קיבוץ גלויות ע"י אוה"ע כו', והדבר היחיד שחסר הוא שפלוני בן פלוני יבנה את ביהמ"ק... – היפך פס"ד מפורש ברמב"ם שכל זמן שלא נבנה ביהמ"ק, לא יתכן שהתחיל כבר קיבוץ גלויות!

וכמדובר כמ"פ93 שאע"פ ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"94, הנה בנוגע לפועל נקבעת ההלכה לפי דעה אחת – "והוי' עמו"95, "שהלכה כמותו"96. ובנדו"ד, פסק ההלכה הוא שלפני קיבוץ גלויות יהי' בנין ביהמ"ק, ופס"ד זה הוא באותו ספר שהתחלתו ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות", וסיומו ב"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וזהו ספר שנקרא (ע"י המחבר) בשם "יד החזקה"97, שקשור עם מ"ש98 "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם", ולכן, "העולה על רוחכם .. אשר אתם אומרים נהי' כגוים גו'" – "היו לא תהי'"!

ונוסף לכך שאלו שאומרים שהתחילה כבר "אתחלתא דגאולה" חולקים על פס"ד מפורש ברמב"ם – רואים גם במוחש שאין האמת כן, שהרי מעולם לא הי' מצב שיהי' אצל יהודים רגש-נחיתות כלפי גוים כמו שהוא עתה99 :

שולחים בחורים יהודים לגרמניא כדי לרקוד עם גוים, כאילו ששכחו לגמרי מה שאירע עם שש מליון יהודים! – הנסיעה לשם לא היתה נוגעת למצב הכלכלי של ארץ ישראל, או לרכישת נשק וכיו"ב, אלא רק כדי להפגין את ה"ידידות" עם הגרמנים, ושוכחים לגמרי אודות שש מליון יהודים!

ולאחרי המעשה (שנהרגו במינכן י"א בחורים100 ), הנה הדבר הראשון שמצאו לנכון לעשות, הוא – להצהיר שאין לבוא בטענות כלפי הגרמנים, שהם אנשים טובים, "אנשי צדק", ואינם אשמים בדבר... בה בשעה שיודעים שהי' להם חלק בדבר, כפי שנתגלה בכל העיתונים (וגם לאחרי שנתגלה הדבר, מנסים לגלות רק חצי טפח, ולכסות טפח וטפחיים... אף שכולם יודעים שאין האמת כן).

ויש להעיר ולהבהיר:

בנוגע לאלו שנהרגו שם – הנה כיון שנהרגו בגלל היותם יהודים, פוסקת הגמרא101 שעליהם נאמר102 "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח"! – אין נפק"מ מעמדם ומצבם עד עתה בנוגע ליהדות; הנפק"מ היא בנוגע למירוק בגיהנם כו', אבל בנוגע מכאן ולהבא – קורא אותם הקב"ה "כורתי בריתי עלי זבח";

אבל בנוגע לאלו ששלחו אותם לשם – הרי הם אותם אלו שהיו להוטים ("פאַרקאָכט") ברישום גוים בתור יהודים, ולא רק "באונס", אלא גם "ברצון"... וזאת – לא בגלל שחושבים שעי"ז יתוסף "אוהב ישראל" (שהרי "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב"103 ), אלא רק בגלל גודל רגש-הנחיתות כלפי הגוי, שלכן נעשית אצלו שמחה גדולה כשגוי מסכים שירשמו אותו בתור יהודי! ובגלל רגש-נחיתות זה הסכימו הם, יחד עם העומדים על גביהם, לשלוח לשם את הבחורים הנ"ל, רק כדי לרקוד עם גוים!

וענין זה מורה על כך שנמצאים בעומק הגלות – שבנוגע לכל ענין צריכים לצאת י"ח כלפי גוים, ולפני שעושים דבר-מה חושבים תחילה מה יאמרו הגוים על זה, כך, שרחוקים ביותר מאתחלתא דגאולה!

מה פירוש "רחוקים"? – הגאולה יכולה אמנם לבוא בשעתא חדא וברגעא חדא, אלא שהריחוק הוא באיכות, כי, האפשרות לכך שתהי' איזה תנועה של גאולה בזמן הגלות היא – כשיהודי מתחיל להרגיש קצת חירות מגוים, ואילו לעת-עתה המצב הוא להיפך – שהולכים ושוקעים יותר רח"ל ברדיפה אחר הגוים!

יח. וזוהי סיבת הדיבור על ענין זה:

ובהקדים – שיש ששואלים מדוע לא נקטתי עמדה בנוגע למאורע שאירע במינכן, בה בשעה שיהודים מתעניינים ורוצים לראות מה תהי' העמדה שלי.

ובכן: אין זה עניני להביע עמדה בנוגע לכל מאורע שקורה בעולם!... הענין שלי – כמו של כל יהודי – הוא: לעשות לו ית' דירה בתחתונים! ואילו בנוגע למאורע שאירע בעבר, ולמרבה הצער אי אפשר עכשיו לעשות מאומה בענין זה – אין לי מה להביע עמדה.

וממה-נפשך: אם זהו דבר שנוגע לפועל – יש חיוב אפילו על קטן שבישראל לפעול בזה, שהרי כל אחד חייב לקיים הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"104, "אפילו מאה פעמים"105, והיינו, שאפילו אם הוכיחו 99 פעמים, ובכל פעם היתה ההוכחה בשלימות, "עד הכאה"106, חייב להוכיחו בפעם המאה; ואם אין זה נוגע לפועל – אין ענינו של יהודי סתם להביע עמדה על מאורע שאירע בעבר.

והסיבה שמדברים עתה על זה היא – כדי להראות עד כמה הרחיקו לכת ברגש-הנחיתות כלפי גוים, מתוך תקוה שעכ"פ מחר לא יחזור ויישנה הדבר.

יט. ונחזור לעניננו – בנוגע לדברי הזהר "בונה ירושלים בקדמיתא, ולבתר נדחי ישראל יכנס":

ידוע שהגאולה הכללית תלוי' ובאה ע"י הגאולה הפרטית של כל אחד מישראל בעבודתו.

וכיון שסדר הגאולה הכללית יהי' באופן שתחילה יהי' בנין ירושלים ולאח"ז כניסת נדחי ישראל (לתוכה), הרי מובן שגם בעבודת כל אחד מישראל עכשיו ישנם ב' הענינים דבנין ירושלים וקיבוץ נדחי ישראל, והסדר בזה, שתחילה צ"ל העבודה דבנין ירושלים (ביהמ"ק), ולאח"ז העבודה דקיבוץ נדחי ישראל. וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

כ. ביאור הטעם שסדר הגאולה הוא שתחילה צ"ל בנין ביהמ"ק ולאח"ז קיבוץ נדחי ישראל – בפנימיות הענינים (ובעבודה):

קיבוץ ואחדות ושלום בין כל בנ"י – יכול להיות דוקא עי"ז שקשורים עם ביהמ"ק. וע"ד מ"ש107 "ויחן שם ישראל נגד ההר", שהענין ד"ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"108, הוא בגלל עמידתם "נגד ההר" – הר סיני, שבו קיבלו את התורה109. ועד"ז בנוגע לקיבוץ נדחי ישראל, שענין זה יכול להיות דוקא עי"ז שבנ"י קשורים עם קדושת ביהמ"ק.

ואין דרך אחרת לפעול זאת; כאשר סרים מתורה והלכה – לא יכול להיות שלום אצל בנ"י!

וכפי שפוסק הרמב"ם33 ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה .. יכוף כל ישראל לילך בה (בדרך התורה) וילחם מלחמות ה'",

– שהכוונה בזה היא למלחמה של בנ"י, שהרי להקב"ה עצמו אין מלחמות, אלא המלחמה של בנ"י היא המלחמה של הקב"ה, "כי הנוגע בכם (כאילו) נוגע בבבת עינו" (כמ"ש בנבואת הגאולה של זכרי'110 ) –

ורק לאח"ז – "בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל".

כא. ולא כמו אלו שחושבים שעי"ז שישמיטו תיבת "כהלכה" אזי יבואו למצב של שלום וגאולה, אלא להיפך! וכמובא בזהר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" – "הלוא80 ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו"!

וכפי שרואים במוחש, שמעולם לא הי' פירוד כזה בין דתיים לאלו שלעת-עתה אינם דתיים, כמו הפירוד שנעשה מאז שהתחילו לרשום גוים בתור יהודים.

ואף פעם לא הי' מצב שיזלזלו ב"בית שמאי" – כפי שנתחדש לאחרונה, שכאשר רוצים לחרף יהודי, אומרים שהוא מ"בית שמאי"!...

מסופר בגמרא111 שכאשר רבי יהושע התבטא פעם כנגד בית שמאי בביטוי שאינו של כבוד, אזי "הושחרו שיניו מפני תעניותיו". והגע עצמך: מדובר אודות רבי יהושע, תנא גדול, באותו ערך למעלת בית שמאי, ואעפ"כ, כשהתבטא כנגד ב"ש בביטוי שאינו של כבוד (שהי' יכול לאמרו באופן אחר), אזי "הושחרו שיניו מפני תעניותיו". ואילו עכשיו נהי' סדר חדש – שכאשר רוצים לחרף מישהו, אומרים שהוא מ"בית שמאי"!

"והוי זהיר בגחלתן"112 של בית שמאי, תנאים גדולים, קדושי עליון, עמודים שעליהם נשען כל בית ישראל – גם בית הלל, כדברי הגמרא94 שבית הלל היו "מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן"! ואין זה ענין של כבוד סתם, אלא ענין שנוגע למעלתם בלימוד התורה שבגלל זה נקבעה הלכה כמותם: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת שחוק:) עכשיו יאמרו שבהתוועדות שהיתה בש"פ חיי שרה, יצאתי בקריאה חדשה, שצריך להתנהג כשיטת בית שמאי!...

אי אפשר לפסוק הלכה כב"ש, כיון ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"113, אבל, גם בזה רואים את המעלה של בית שמאי – כידוע114 שהטעם שאין הלכה כב"ש הוא לפי שהנהגת ב"ש היא זכה ורוחנית וקדושה כ"כ, שהעולם לא נתעלה עדיין להיות ראוי להנהגה כזו!

בית שמאי עצמם היו בדרגא נעלית ברוחניות וקדושה, ופעלו כן גם בסביבתם, שגם הם יוכלו להתנהג כשיטת בית שמאי. ועד"ז לעתיד לבוא, בביאת משיח, שאז יתעלה העולם כו' – אזי תוכל להיות ההנהגה לפי החומרא הנדרשת מצד דרגת הקדושה של בית שמאי115 ; אבל עכשיו, לא הגענו עדיין לדרגא נעלית של רוחניות וקדושה, ולכן אין אנו יכולים להתנהג כשיטת בית שמאי.

אבל אין פירוש הדברים שמותר לזלזל ח"ו בבית שמאי116 – כפי שאמר רב מסויים, שאין לחשוש ממנו, כיון שלא יתנהג כבית שמאי!...

מעולם לא הי' דבר כזה! והכאב לב הכי גדול – שאין פוצה פה ומצפצף!

וכאמור, הדרך היחידה שיהי' שלום אצל בנ"י היא – עי"ז שמתקשרים עם התורה! לא ע"י רישום גוים בתור יהודים, ולא ע"י רדיפה אחר הגוים, יתוסף שלום אצל בנ"י – אדרבה: הנהגה כזו מביאה לידי פירוד; הדרך היחידה לענין השלום היא – להתקשר עם התורה.

ויה"ר ששוב לא יצטרכו לדבר אודות ענינים שצריכים להתהפך כו', אלא יוכלו לילך ולהתעלות בעניני טוב וקדושה.

כב. וסדר זה – שהענין דקיבוץ נדחי ישראל בא לאחרי הקדמת בנין ביהמ"ק – הוא גם בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל:

כאשר יהודי עוסק בלהט ("פאַרקאָכט") בבנין ביהמ"ק שלו, שזהו הענין ד"ושכנתי בתוכם"117, "בתוך כל אחד ואחד"118 – אזי יוכל לקבץ119 את כל מחשבותיו המפוזרים בעניני העולם; מלאכת חול, עניני רשות והיתר, ועד למחשבות בענינים הפכיים כו', ולהעלות את כולם ולעשות מהם משכן לו ית'.

וזוהי ההכנה לגאולה העתידה, ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה .. כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' (וינצח)", ואפילו אז, נמצאים עדיין בגלות; ורק לאח"ז "בנה מקדש במקומו", בירושלים העתיקה, ואז יודעים שנסתיימה הגלות, "קץ שם לחושך"120, ומתחילה אתחלתא דגאולה – "קבץ נדחי ישראל".

ואז יקויים היעוד "והיתה לה' המלוכה"121, "כשאני נכתב אני נקרא"122, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"123, בעגלא דידן.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].