בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. ביאור הקושיא שהובאה בדרושי חסידות1 : למה נקבע "שמחת תורה"2 לאחרי שמע"צ, ולא בחג השבועות שהוא "זמן מתן תורתנו"3 – דלכאורה, מהי הקס"ד לקושיא זו בפנימיות התורה4, כשמפורש בנגלה דתורה שזהו "לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה"5 – כי, גם במ"ת צ"ל ענין של שמחה מצד גמרה של נתינת כל התורה6 שכלולה בעשה"ד שבלוחות (אף שזהו בהעלם7 ). והביאור בזה (באופן המובן8 לכל אחד מישראל9, כולל הקטנים שגם הם משתתפים בשמחת התורה10 ) – ששלימות השמחה11 על "גמרה של תורה" היא דוקא לאחרי הלימוד והיגיעה בכח עצמו (משא"כ בעת נתינת התורה מלמעלה, שבשמחה מעורב גם צער12 על הקבלה באופן של "נהמא דכיסופא"13, בלי עבודה ויגיעה14 ) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 156 ואילך.

* * *

ב. בהמשך להאמור לעיל אודות ההתכללות של כל עניני התורה בעשרת הדברות,

– כדאיתא בירושלמי15 "בין כל דיבור ודיבור (היו כתובים) דקדוקי' ואותיותי' של תורה כו'", וכמובא בפירוש רש"י16 ש"כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות [מלבד התכללות כל המצוות ב"אנכי"17 ו"לא יהי' לך" ש"מפי הגבורה שמענום"18 שכוללים כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת19 ], ורבינו סעדי' פירש .. לכל דבור ודבור המצוות התלויות בו", וכמרומז גם בכך שבעשה"ד יש תרי"ג אותיות, כנגד תרי"ג מצוות התורה20 (מלבד ז' האותיות ד"אשר לרעך"21, שהם כנגד ז' מצוות דרבנן22, ש"אינן נחשבות מצוות בפני עצמן, שהרי כבר נאמר23 לא תוסף, אלא שהן יוצאות ונמשכות ממצוות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג כו'"24 ) –

יש להוסיף ולבאר25 חלוקת עשרת הדברות לשני לוחות, חמש בימין וחמש בשמאל26 – דלכאורה אינו מובן:

אם עשה"ד צריכים להיות חלוקים זמ"ז – הי' צ"ל כל דיבור בלוח בפני עצמו, ואם יכולים להיות כמה דברות בלוח אחד – למה לא באו כל עשה"ד בלוח אחד, אלא נחלקו לשתי לוחות?!

בשלמא בנוגע למספר עשרת הדברות – הרי הם כנגד עשרה המאמרות27 שבהם נברא העולם28, שלכן, כל עניני העולם הם במספר עשר, ובשרשם הו"ע עשר הספירות, כדאיתא בפרדס29 שעשרת הדברות ועשרה המאמרות (וכן עשר הילולים שבהם מסיים דוד המלך ספר התהלים30 ) הם כנגד עשר הספירות; אבל מהו ענין חלוקת עשה"ד לשני לוחות?

ג. אך הענין הוא – שגם עשר הספירות נחלקים לשנים, כדאיתא בספר יצירה31 שהם "חמש כנגד חמש", ולכן נחלקו גם עשה"ד לשני לוחות, חמש בימין וחמש בשמאל, ומזה נמשך גם למטה בגוף האדם, שיש חמש אצבעות ביד ימין וחמש אצבעות ביד שמאל, "שנשתלשלו מהן" (כלשון התניא32 ).

ובהקדם תוכן הענין דחמש כנגד חמש – שיכול להתפרש באופן שהם ענינים הפכיים, ויכול להתפרש גם באופן שהם מכוונים ומתאימים זל"ז.

ובנוגע לעניננו:

עשה"ד נחלקים לשני סוגים – מצוות עשה ומצוות לא תעשה, שהם בשני קוין הפכיים: "סור מרע"33 – דחי' והעדר העשי', קו השמאל, "שמאל דוחה"34, ו"עשה טוב"33 – קירוב ועשי', קו הימין, "ימין מקרבת"34. ושני ענינים אלו ישנם גם בכללות התורה, עלי' נאמר35 "מימינו אש דת למו": "מימינו" – "ימין מקרבת", ו"אש" – שהו"ע הגבורה – "שמאל דוחה".

אמנם, החילוק בין שני הקוין הוא רק בנוגע לאופן שבו מתבטא הדבר בפועל, אבל באמת הרי הם מכוונים ומתאימים זל"ז, כיון שהנקודה הפנימית שבהם היא בשוה – שהם מצוותיו של הקב"ה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שעל ידם נעשה צוותא (מצוה מלשון צוותא36 ) וחיבור עם הקב"ה.

וכן הוא גם באדם למטה בנוגע לשתי הידים (חמש אצבעות בכל יד, חמש כנגד חמש) – שמורה על כל ענין עשיית האדם, שהיא בב' אופנים: ע"י יד ימין באופן ד"ימין מקרבת", או ע"י יד שמאל באופן ד"שמאל דוחה", אבל שניהם מכוונים ומתאימים זל"ז, כיון שתוכנם ונקודתם שוה – לעשות לו ית' דירה בתחתונים37.

ד. ועוד ענין בזה:

מבואר בתו"א38 שכאשר עבודת האדם היא בקו אחד, אזי יתכן שעבודתו היא מצד טבע נפשו, והיינו, שלהיותו איש החסד והרחמים, לכן עוסק בצדקה וגמ"ח, או שעוסק בלהט ("ער קאָכט זיך") ב"סור מרע", בגלל שטבע נפשו מבחי' הגבורות והדינים, כך, שגם לולי ציווי הקב"ה הי' עומד בתנועה זו; ורק כשעבודתו היא בשני הקוין דימין ושמאל, חסד וגבורה, הרי זו הוכחה שעבודתו אינה מצד טבע נפשו – טבע החסד או הגבורה, שאז היתה צריכה להיות בקו זה בלבד, אלא עבודתו היא בגלל שזהו רצונו של הקב"ה, ולכן מתבטא הדבר בשני הקוין, כיון שכוונה אחת לשניהם.

וענין זה מתבטא גם במחיאת כפים מצד ענין השמחה:

כאשר השמחה היא גדולה ביותר עד שאינה יכולה להתבטא ע"י שיר בפה כו' (גם לא ע"י ניגון ללא תיבות39 ), הרי היא מתבטאת במחיאת כפים, שמורה על תוקף השמחה מתוך רעש ("מיט אַ שטורעם"), עד שפועל גם על הזולת הענין ד"עורו ישנים משנתכם כו'"40.

והרי מחיאת כפים אינה יכולה להעשות ביד אחת, אלא בשתי ידים דוקא, שמכה ביד אחת על היד השני', כך, שאין לומר שזהו מצד הימין או כו', כיון ששתי הידים – חמש אצבעות יד הימין וחמש אצבעות יד השמאל – התאחדו יחדיו.

וענינו בעבודה:

יהודי יכול לטעון: הן אמת שתובעים ממנו עבודה בשני הקוין, אבל אעפ"כ, יש לחלק זאת לזמנים שונים, ולדוגמא: ביום – תהי' עבודתו בקו החסד, ובלילה – תהי' עבודתו בקו הגבורה [וכפי שמצינו בירושלמי41 שאין ליתן צדקה בלילה, כיון שזהו זמן של גבורות והעדר ההשפעה, בגלל התעלמות השמש, ולכן אין זה הזמן המתאים לענין ד"שמש צדקה"42 ]. ואפילו אם יעסוק בשני הקוין באותו זמן – יעשה אותם זה אחר זה.

אך על זה אומרים לו, שעדיין אין זו הוכחה שעבודתו היא באמת לאמיתתה – לא מצד טבעו, אלא מצד הכוונה העליונה; ההוכחה לזה היא דוקא בשעה שעובד עבודתו בשני הקוין באותו זמן, כמו במחיאת כפים, שמכה ביד אחת על היד השני' באותו רגע.

וע"י עבודה זו זוכים לקיום היעוד43 "וכל עצי השדה ימחאו כף", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את הניגון במחיאת כפיו הק'].

* * *

ה. המשך ביאור הטעם ששמח"ת לא נקבע בזמן מ"ת, אלא לאחרי שמע"צ, לאחרי עבודת בנ"י בלימוד התורה במשך כל השנה – שביאור זה מתאים עם המבואר בחסידות1 שהשמחה דשמח"ת היא על נתינת לוחות שניות, שבהם נתחדש ענין היגיעה בתורה בכח עצמו, וגם, לוחות שניות ענינם עבודת התשובה44, שמעלתה לגבי עבודת הצדיקים (לוחות ראשונות) היא (לא רק גילוי מהכח אל הפועל, כעבודת הצדיקים, שהיסוד לזה הוא מה שניתן מלמעלה, אלא) הענין דאתהפכא, שזוהי התחדשות ממש בכח עצמו, שעי"ז "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"45 בשלימות, ששניהם שותפים שווים לגמרי46 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד שם.

* * *

ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה.

* * *

ז. בהמשך להמדובר בהתוועדות די"ג תשרי47 אודות ענינו המיוחד של אדמו"ר מהר"ש – יש להוסיף ולהקדים:

ידוע שכל נשיא הוא "ממלא מקום אבותיו", ובזה גופא – לא רק בפרטים מסויימים (כפי שמצינו חילוקים בזה, ד"נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה"48 ), אלא בכל הפרטים49.

ועוד זאת, שענין זה הוא באופן ד"מעלין בקודש"50 – שזהו מהחילוקים שבין בנ"י ואוה"ע, שאצל אומות העולם (ובעולם בכלל) ישנו הענין ד"פוחת והולך"50, שזהו הסדר בהקרבת שבעים הפרים שכנגד אוה"ע ש"מתמעטים והולכים"51, משא"כ אצל בנ"י הסדר הוא באופן ש"מעלין בקודש ואין מורידין"50, ועאכו"כ אצל נשיא בישראל [שע"י המינוי לנשיאות (ועד"ז בכל ענין של שררה) נעשה מציאות חדשה כו'52 ], ש"הנשיא הוא הכל"53, ובלשון הרמב"ם54 : "לבו הוא לב כל קהל ישראל".

ועפ"ז, הנה לאחרי הנשיא הראשון שפתח וסלל את הדרך, אין חילוקים בין שאר הנשיאים, כיון שכל אחד מהם הוא ממלא מקום אבותיו (אלא שזהו באופן ד"מעלין בקודש").

אבל האמת היא, שנוסף על הענין של "ממלא מקום אבותיו", יש לכל נשיא ענין מיוחד שבו מתבטא החידוש שלו55, באופן של פתיחת דרך, כידוע56 בביאור הלשון "פתח", כמו "פתח אליהו", "פתח ר' שמעון" וכיו"ב, היינו, שבקע ("דורכגעבראָכן") ופתח את הדרך שתהי' דרך סלולה לכל הבאים אחריו והולכים בעקבותיו שיוכלו לילך בה בנקל יותר.

ולאו מילתא זוטרתי היא לפעול פתיחת הדרך – כמובן מהפלאת מעלת אברהם אבינו בענין המס"נ שבעקדת יצחק, דלכאורה אינו מובן מהו הפלא שבדבר, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק57 : "הרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה', גם כי לא דיבר ה' בם", כפי שראו בפועל בזמן הגזירות כו', שיהודים פשוטים ששמעו מהרב של העיירה מסרו את נפשם כו' – אלא החידוש של אברהם אבינו, שהי' הראשון שפתח את צינור המס"נ, שבשביל זה יש צורך בעבודה גדולה ביותר כו', ולאחרי כן נעשה הדבר קל יותר שלא בערך.

ח. ובנוגע לענינו המיוחד של אדמו"ר מהר"ש, הנה אע"פ שלא שמעתי בפירוש, ולכן אינני יכול לומר בוודאות, מ"מ, יש לומר בדרך אפשר, ע"פ מה שנתפרסם ברבים הפתגם שאמר אדמו"ר מהר"ש58 : העולם סבור שכאשר אי אפשר לעבור מלמטה ("אַרונטער"), אזי מדלגים מלמעלה ("אַריבער"), ואני אומר שצריך לילך "לכתחילה אַריבער".

ובהקדים ביאור סברת העולם – שהיא עצה טובה ודבר רצוי כו', בבחי' ניבא ולא ידע מה ניבא – שיש לעבור מלמטה (ורק כשאי אפשר לעבור מלמטה, אזי מדלגים מלמעלה):

לכאורה אינו מובן: מהו תוכן סברת העולם לעבור מלמטה, בה בשעה שיש גם דרך המיצוע?

אך הענין בזה – שאין הכוונה לירידה למטה לחלק הבלתי-רצוי שבעולם כו', שבודאי אין צורך לשלול זאת [ולא רק בנוגע לדבר האסור, אלא גם בנוגע לעניני מותרות כו', כידוע מ"ש בחובת הלבבות59 שיש להזהר במאה שערים של היתר כדי שלא להגיע לשער א' של איסור כו'], אלא הכוונה בזה היא לסדר הנהגה בקיום התומ"צ באופן של התחשבות עם גדרי העולם, שזהו סדר הנהגה שמתאים עם הוראת התורה ש"אין סומכין על הנס"60, ו"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"61.

ועל זה באה הוראת אדמו"ר מהר"ש: ואני אומר – שזוהי הוראה לרבים, כי, בנוגע לעצמו מספיקה מחשבה, ולאידך, בנוגע לפועל צ"ל ענין של עשי', ואילו האמירה, "אני אומר", היא הוראה לרבים – שצריך לילך "לכתחילה אַריבער", באופן שלמעלה מגדרי העולם!

ולדוגמא – בנוגע ללימוד התורה:

יש מי שלומד תורה בהיותו סמוך על שולחן אביו ואמו, ללא דאגות הפרנסה כו', שלכן יכול ללמוד תורה במנוחה כו'.

אבל ישנו אופן נעלה יותר בלימוד התורה – כפי שמביא רש"י בפירושו על הפסוק62 "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" [מקור הדברים הוא בתורת כהנים, שהוא "חמור שבספרים"63, אבל זהו ענין המובן בפשוטו של מקרא, שלכן מביאו רש"י בפירושו], היינו, שכדי שתהי' ההליכה ("תלכו") "בחוקותי", ולא רק באופן שיהי' נגרר אחרי העולם, יש צורך להיות "עמלים בתורה", מבלי להתחשב בגדרי העולם.

ובפשטות: כיון שלכאו"א מישראל ניתנה תורתו של הקב"ה,

– שהרי נוסף לכך שנשמתו היתה במעמד הר סיני, כדאיתא בפרדר"א64 שכל הנשמות של כל בנ"י עד סוף כל הדורות, "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה"65, היו במעמד הר סיני, והקדימו נעשה לנשמע כו', הנה בכל יום מברך בברכת התורה: "אשר בחר בנו .. ונתן לנו את תורתו", וחותם: "נותן התורה", לשון הוה66, היינו, שבכל יום נעשה הענין דמ"ת מחדש, ובאופן ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"67 –

הרי מובן שאין מקום כלל לחשבונות מצד העולם, שאין לו ערך כלל לגבי הקב"ה, ובלשון הידוע68 : לא זהו עיקר האלקות מה שהוא בורא עולמות.

ט. אך עפ"ז נשאלת השאלה: מהו החידוש בפתגם ד"לכתחילה אַריבער", בה בשעה שתוכן הענין נאמר כבר בפירוש רש"י?!

ובכן, החידוש בזה הוא:

א) שזוהי הוראה ביחד עם נתינת כח של נשיא בישראל לכל אחד מישראל שאליו מגיעים הדברים, שהרי הנשיא יודע במי המדובר... ואינו מבקש אלא לפי כחו69, לאחרי שראה את המעמד ומצב בדורו, והתבונן מה יהי' בדורות הבאים, ולמרות ש"אכשור דרא" בתמי'70, הורה ונתן כח על ההנהגה באופן ד"לכתחילה אַריבער".

ב) שהוראה זו היא לא רק בנוגע ללימוד התורה, אלא גם בנוגע לכללות העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים37, כולל גם הענין ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"71 ו"בכל דרכיך דעהו"72, "דעהו" דייקא, באופן שיתקע מחשבתו בחוזק וכו'73.

וכיון שהולכים "מלכתחילה אַריבער", הרי ההליכה היא מתוך שמחה וטוב לבב, ו"הקב"ה עוזרו"74 להעלות גם את העולם למעלה יותר – שיהי' ניכר בו ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"75 מאין ואפס המוחלט, ועד ל"שמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"76.

ובאופן כזה – "לכתחילה אַריבער" – יוצאים לעבודת כל השנה כולה, ועד שפועלים ביטול הגלות ("אויס גלות"), וביאת הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' גם תיקון העולם כולו, באופן ש"ראו כל בשר (לא רק עיני בשר, אלא הבשר בעצמו) יחדיו כי פי ה' דיבר"77, בקרוב ממש ובעגלא דידן.

* * *

י. הענין ד"לכתחילה אַריבער" נוגע לכל לראש לעולים החדשים, שצריכים להתנהג באופן כזה.

אך בענין זה יש להבהיר78, שכל מי שיש לו תפקיד של מנהיג רוחני, שו"ב או מוהל וכיו"ב, אסור לו בשום אופן לעזוב את משמרתו מאחורי מסך הברזל, ועד"ז בדרום אמריקא וכיו"ב, כל זמן שנשארו יהודים – אפילו יהודי אחד, ילד או ילדה כו', שזקוקים אליו.

וכפי שרואים גם בהנהגת העולם – אע"פ שלא תמיד היא באופן המתאים לצדק ויושר כו' – שכאשר ספינה טובעת, אזי רב-החובל הוא האחרון לעזוב את הספינה, לאחרי שמוודא שהטף והנשים כו' ניצלו והגיעו לחוף מבטחים.

ורק אנשים פשוטים שאין להם תפקיד מיוחד בהנהגת בנ"י – יש להשתדל להוציאם מן המיצר אל המרחב ולהביאם אל המנוחה ואל הנחלה כו'.

יא. ומצד ענין האחדות שבישראל, ש"כל ישראל חברים"79 (במכ"ש וק"ו מהענין ד"חבור עצבים גו'"80 ),

– ובפרט בבואנו זה עתה מחג הסוכות, שבו מודגש הענין "שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"81.

וענין זה נמשך אח"כ בגלוי בנטילת ד' המינים, שבכל אחד מהם מודגש ענין האחדות82 : "פרי עץ הדר" – ש"דר באילנו משנה לשנה", והיינו, שכל השינויים שהטביע הקב"ה בעולם במשך השנה, הנה לא זו בלבד שהאתרוג סובל את כולם, אלא עוד זאת, שהוא גדל מהם. וכן הלולב – "כפת תמרים", ש"עליו כפותין". וכן ההדס – "ענף עץ עבות", "תלתא בחד קינא". וכן ערבי נחל, שנקראים "אחוונא", כי גדלים באחוה; ונוסף על האחדות שבכל א' מד' המינים – מחברים את כולם באופן של "אגודה אחת", ודוקא באופן כזה יכול להיות קיום המצוה.

וכל זה נמשך באופן של קליטה83 – "ביום השמיני עצרת תהי' לכם"84, שבו מקריבים "פר אחד איל אחד"85, "כנגד אומה יחידה" (בניגוד להקרבת שבעים הפרים כנגד שבעים אוה"ע)86, באופן ש"ישראל ומלכא בלחודוהי"87 – בדוגמת המעמד ומצב דיוהכ"פ (שבו דומים למלאכי השרת שלמעלה88 ) עליו נאמר89 : "וכל אדם (אפילו אותן שכתב בהן ודמות פניהם פני אדם) לא יהי' באוהל מועד בבואו לכפר בקודש" בשעה שנכנס לשם הכה"ג בתור שלוחם של בנ"י, ששם נמצא רק הקב"ה עם בנ"י; ומיוהכ"פ נמשך אח"כ בשמע"צ (גם בענינים הקשורים עם אכילה ושתי' כו') באופן של קליטה –

הנה כאשר כו"כ מבנ"י יוצאים מן המיצר אל המרחב, הרי זה פועל גם אצל בנ"י שבכל שאר המקומות, שהרי מקום גשמי אינו מפסיק כו', כולל ובמיוחד אצל אלו שנשארו לעת-עתה במקום שבו יש מדידות והגבלות כו' על קיום התומ"צ – לפרוץ את המדידות וההגבלות כו', בפרט ע"י השמחה שפורצת גדר90, ועד שכל אלו שנמצאים במיצר ושבי' יצאו מן המיצר אל המרחב91.

ונעשית שנה של אחדות – שבה "יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"92,

ואז ימלא הקב"ה רצון בנ"י לפרוץ ולבטל את מחיצות וכתלי הגלות, ובאופן שבנ"י מגלים שזהו רצונו של הקב"ה מצד עצמו, כמארז"ל בסוף מסכת סוכה93 : "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה (בכל יום94 ) שבראם ואלו הן גלות וכו' ויצר הרע", כך, שמתבטל ענין הגלות – עי"ז שמתבטלת סיבת הגלות: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ובמילא מתבטלת הגלות, ובאה הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יבואו כל בנ"י לארץ הקודש, ולביהמ"ק השלישי, שבנוי ועומד בשמים95, וממתין לירידתו למטה, לאחרי שיסתיימו הרגעים האחרונים של הגלות.

יב. ועאכו"כ שיתבטל ענין הגלות הפנימי – רגש הכניעה ביחס לגוים (כולל גם ה"אל זר אשר בקרבך"96 ), בגלל שחושבים "מה יאמרו הגוים" (שהרי הם הרוב, ו"אחרי רבים להטות"97 ), שזוהי הנהגה באופן של הליכה "אַרונטער" כפשוטו, שלא רציתי להזכיר כלל כו'.

ו"מצוה גוררת מצוה"... שתחילה הולכים "אַרונטער" באופן שמתנהגים ע"פ הנחות העולם, ומזה באים לירידה גדולה יותר באופן ד"פוחת והולך", לחשוב מה יאמרו הגוים, ועד למעמד ומצב שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה ואומרים שגוי יכול להיות יהודי ללא גיור כהלכה, ועוד מכריזים שזהו "הישג דתי", ובכך מצילים כבוד ישראל!...

בהמשך הדברים98 האשים כ"ק אדמו"ר שליט"א את הממונה על רישום גוים כיהודים, והנלחם למען גיור שלא כהלכה, שבהשפעתו, נסתבכה ממשלת ישראל במעורבות באוגנדה, ע"י השקעה עצומה של כספי יהודים שנאספו במגביות "כל נדרי" בבתי-כנסת, שהיתה מלכתחילה בנוי' על חשבונות של "חסד לאומים"99, חשבונות שהתגלו כמוטעים, והסתיימה במפלה עצומה, וכתוצאה מזה הי' בזיון של ישראל במדה מבהילה! – אותם בני אדם המגלים פנים בתורה שלא כהלכה, נכשלו גם בדבר חמור זה, כתוצאה מגישתם המבוססת על חשבונות ושיקולים של טבע וכניעה למנהג העולם.

וכן סיפר מה שנמסר לו מעד שמיעה וראי'100, שכאשר הועלו בישיבת הנהלת המפלגה של המפד"ל הצעות לדרוש תיקונים מסויימים בשטח החינוך, הגיב א' מהם במילים: "אל תציע הצעה זו, הדבר ירגיז את גולדה"!... עד כדי כך מגיע רגש הכניעה שלהם! אך לך והתווכח עם בני אדם שטוענים שהוסמכו לרבנות...

בין הדברים עמד גם על הגיחוך והסתירה101 בטיעונים השונים102 של אותם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, כשמצד אחד הם טוענים שהמלה "כהלכה" – עלי' נאמר103 "דבר ה' זו הלכה" – לא תועיל, ומצד שני מבטיחים – והרי ידועה כבר מידת האמינות של מבטיחים אלו – שבבחירות הבאות לא יכנסו לקואליצי' בלי תוספת המלה "כהלכה".

יג. (וסיים:) הנני מקוה שהדיבור בזה לא יזיק,

– וכידוע הפתגם104 : "שמח"ת שאַדט ניט", כיון שאז אין שליטה למקטרג כו'. וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע105 בנוגע לדברי משה רבינו אודות מעלת נחלת שבט גד: "כי שם חלקת מחוקק ספון"106, שזהו מקום קבורתו, דלכאורה אינו מובן: הרי "האיש משה עניו מאד גו'"107, ואין זה מדרך הענוה לומר כן?! אלא שמשה רבינו אמר זאת בשמח"ת...

[ויש לבאר – בתור מאמר המוסגר – הכוונה בזה108 : ענינו של שמח"ת הוא סיום התורה, והרי הפעם הראשונה שסיימו את התורה היא – כשסיים משה את התורה בז' אדר109 (לא מיבעי להדעה ש"תורה מגילה מגילה ניתנה", אלא אפילו להדעה ש"תורה חתומה ניתנה"110 ), וכיון שהי' אז ענין של שמח"ת, הי' משה יכול לומר "כי שם חלקת מחוקק ספון"] –

ואדרבה: זה יעזור לעקור מן השורש את הקס"ד (אף שלאמיתו של דבר אין לזה מקום אפילו בתור קס"ד) שיכולה להיות מציאות שיהודי שיש לו קשר ושייכות עם התורה, יגלה פנים בתורה (שנאמר בה111 "והיא כתובה פנים ואחור") שלא כהלכה, לומר שאין צורך בגיור כהלכה!

יד. והלואי שהעולים החדשים יפעלו על הוותיקים להבטיח שכללות ההנהגה תהי' ע"פ הלכה, החל מלימוד התורה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"112, שעז"נ113 "והוי' עמו", "שהלכה כמותו", ועי"ז יעזור להם השי"ת להצליח בכל עניניהם.

וענין זה ימהר גם את עלייתם של אלו שנמצאים עדיין שם, מלבד בעלי ההשפעה כו' שצריכים להשאר במקומם, כנ"ל.

וכדי לקשר זאת עם ענין של שמחה – ישנו ניגון שהעולים החדשים הביאו עמהם משם, שעל ידו מתאחדים עם אלו שנמצאים עדיין שם, שינגנו עכשיו ה"חכמים", בצירוף כל אלו שיודעים ניגון זה, ובאופן של מחיאת כפים וכו'114.

* * *

טו. האמור לעיל אודות ההנהגה באופן ד"לכתחילה אַריבער", שייך במיוחד לחודש תשרי, שממנו יוצאים – "ויעקב הלך לדרכו"115 – לעבודת ימי החול במשך כל חדשי השנה:

חודש תשרי הוא חודש השביעי – שמושבע בכל טוב116, בעניני רוממות והפלאה כו', החל מהענין ד"תמליכוני עליכם"117 בר"ה, ענין התשובה ביוהכ"פ, וענין השמחה בחג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת ("זמן שמחתנו") – ג"פ שמחה, ש"בתלת זימני הוי חזקה"118, ושמחה נעלית ביותר, החל משמחת בית השואבה (במוצאי יו"ט הראשון), עלי' נאמר119 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ועד לשמחה דשמח"ת, שהיא לא כמו שמחת בית השואבה ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין וכו', אבל כל העם .. כולן באין לראות ולשמוע"120, אלא באופן שכל העם שמחים, ואפילו הטף, שבאים (לא רק כדי ליתן שכר למביאיהם121 שחינכו אותם באופן כזה, אלא) לשמוח בעצמם.

והכוונה בזה היא – להמשיך זאת על כל השנה כולה, כמו בענינו של חג הסוכות כפשוטו – "באספך מגרנך ומיקבך"122, לצורך כל השנה כולה (כולל גם הגרעינים כו' שמהם תהי' הצמיחה בשנים הבאות),

וכיון שכל החודש ספוג בעניני מצוות, הרי זה פועל שבמשך כל השנה כולה תהי' ההנהגה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"71 ו"בכל דרכיך דעהו"72,

וכמודגש בחג הסוכות – שהרי מצות סוכה מקיפה את האדם כולו מראשו ועד רגליו123 (לא רק כמו טלית שמכסה ראשו ורובו124 ), וגם שולחנו125, ועד שהמצוה היא באופן ד"תשבו כעין תדורו"126, היינו, שכל עניני הרשות שעושה בדירתו הקבועה במשך כל השנה כולה באופן שצריך להשתדל שיהיו לשם שמים, הנה עשייתם בסוכה היא מצוה, כמו אכילה ושתי' (שהם מהדברים שבהם לא דומים למלאכי השרת כו'127 ) ואפילו שינה (ולא רק האופן ששוכב לישון, אלא גם השינה עצמה); וענין זה מהוה הוראה על כל השנה כולה, שבכחו וביכלתו של כל אחד מישראל להתנהג באופן שגם עניני הרשות שלו נעשים מצוה, שזהו כללות הענין ד"בכל דרכיך דעהו".

וזוהי כללות ההנהגה ד"לכתחילה אַריבער":

ובהקדמה – שיהודי צריך לדעת שהוא למעלה מכללות סדר הנהגת העולם, וכמו "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה"128, שזהו מצד הענין ד"המבדיל בין ישראל לעמים", שלכן, כשיש ספק אם לעשות דבר מסויים או לא, הנה כשרואים שגוי מתרגש מזה, ועד לאופן של "יחתו", הרי זו הוכחה שליהודי אסור לפחד מזה.

ולכן, כשה"מלך זקן וכסיל"129 עושה חשבון שההנהגה צריכה להיות באופן ד"אתית לקרתא הלך בנימוסה"130, ובמילא צריך ללכת באופן ד"אַרונטער", ורק כשיש צורך בענין של מס"נ אזי ילך "אַריבער" – הנה על זה באה ההוראה ד"לכתחילה אַריבער". וכמו כללות הענין דהקדמת נעשה לנשמע, אף שהעולם צועק שזוהי הנהגה של "עמא פזיזא"131, היפך סדר העולם; ודוקא הנהגה זו מביאה הצלחה להיות בעה"ב על העולם ולשנות את המציאות כו' (כדאיתא בירושלמי132 ).

טז. ובזה ניתוסף הוראה מהקביעות המיוחדת של שנה זו – כתורת הבעש"ט133 שכל ענין שבעולם (כולל גם קביעות החדשים והשנים) מהוה הוראה בעבודת האדם לקונו, דכיון ש"אני לא נבראתי אלא (כידוע בדיוק הלשון "לא כו' אלא" שזהו לעכב134 ) לשמש את קוני"135, הרי מובן, שכל מה שקורה בחיי האדם שייך לשימוש לקונו:

קביעות שנה זו היא באופן שיו"ט של ר"ה חל להיות בשבת, והשנה כולה היא שנת השמיטה – "שבת לה'"136, וכפירוש רש"י: "כשם שנאמר בשבת בראשית".

והענין בזה:

ההבדל בין יום השבת לימות החול הוא – שבימות החול עסוקים עם "עובדין דחול", חרישה וזריעה וכו', ואילו בנוגע ליום השבת אומרת התורה: "וביום השביעי תשבות"137, ועד שצריך ש"יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'"138, אע"פ שביום ששי הי' עדיין באמצע המלאכה – שזוהי הנהגה באופן ד"אַריבער".

וענין זה מתבטא בהלכה בפועל בנוגע להוצאת שבת – ש"אף אם אין לו עכשיו מעות מזומנים, אלא חפצים, ימשכנם וילוה עליהם, והקב"ה ימציא לו לפרוע, ועל זה אמרו רז"ל139 אמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע"140, ומובן, שאין זה רק כשיודע שביום ראשון תהי' לו הכנסה מיוחדת כו', שאז הרי זה רק חסר גוביינא, אלא המדובר הוא באופן שסומך על הקב"ה, ש"לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות"141, שימציא לו כו', ובטוח שכך יהי' בפועל, כיון שכך נאמר בתורת אמת.

וכאשר ר"ה חל בשבת, הרי זה פועל על כל ימות השנה – כיון שראש השנה הוא כמו ה"ראש" לגבי כל הגוף142 – שגם בהם יורגש אצלו ש"כל מלאכתך עשוי'", כיון שסומך על הקב"ה שימציא לו כל צרכיו, אלא שבשביל זה צריך לקיים ציווי הקב"ה "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"143 (ולא לישב בטל144 ), והיינו, שההתעסקות במלאכתו אינה בגלל שכן הוא מנהג העולם, אלא בגלל שכך צוה הקב"ה.

וכמובא בתוס'145 (מירושלמי) בפירוש "אמונת זה סדר זרעים", "שמאמין בחי העולמים וזורע", והיינו, שאע"פ שזריעה בשביל צמיחה הו"ע טבעי בסדר הנהגת העולם, שלכן זורע הגוי את שדהו מבלי לחשוש שהגרעינים ילכו לאיבוד, בידעו שעולם כמנהגו נוהג ע"פ חוקי הטבע ללא שינוי, באופן ד"לא ישבותו"146, מ"מ, הנהגת הטבע אינה הוראה בנוגע ליהודי, והסיבה לכך שהוא זורע אינה אלא בגלל ש"מאמין בחי העולמים".

יז. וזהו גם ענינה של שנת השמיטה:

כתיב147 "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'". ולכאורה, כיון שהסדר הוא (כמ"ש לאח"ז148 ) "שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית גו' שבת לה'", א"כ, מדוע נאמר "כי תבואו אל הארץ" אזי תיכף ומיד צ"ל "ושבתה הארץ שבת לה'"?!

ובפרט ע"פ דרשת חז"ל149 שרק לאחרי שבע שכבשו ושבע שחלקו התחילו למנות שנות השמיטה, כך, שהשמיטה הראשונה היתה בשנת הכ"א לביאתם לארץ!

והביאור בזה150 – שתיכף ומיד כשבנ"י באים אל הארץ, צריך לידע שכיון שזוהי ארץ הקודש, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה"151, הנה תכלית המכוון הוא: "ושבתה הארץ שבת לה'", ועל זה מיוסד ההמשך ד"שש שנים תזרע שדך", שחדור בענין ד"שבת לה'".

ובפרטיות יותר – כמבואר בספר החינוך152 ש"צוה ב"ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה [שעל זה ישנו גם הטעם המבואר בפשטני המקרא153, כדי שיהיו פנויים מעבודת האדמה, ויוסיפו בלימוד התורה ובהידור בקיום המצוות], כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכחה וסגולתה, כי יש להם אדון וכו'".

ויסוד הדברים הוא בתו"כ154 : "אני אמרתי להם שיהיו זורעים לי שש ומשמיטים לי אחת, בשביל שידעו שהארץ שלי", ובלשון הכתוב155 (שמביא החינוך156 בנוגע ליובל, "שרצה השי"ת להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחלה, כי לו הארץ"): "כי לי (כל) הארץ" – שלא זו בלבד שצריך להפקיר את הפירות (אבל עדיין אין זו הוכחה בנוגע לארץ עצמה), אלא יתירה מזה, ש"לי כל הארץ".

ולהעיר, שאע"פ שמצות שמיטה תלוי' בקדושה המיוחדת שבארץ הקודש (משא"כ בחו"ל שמצד גושה ואוירה כו'157 אין מציאות כזו), ולכמה דעות158 חיובה מן התורה הוא רק בזמן שביהמ"ק קיים, ואילו בזמן הזה אינה אלא מדרבנן – הרי זה רק בנוגע לקיום המצוה בגשמיות כפשוטו, אבל ברוחניות הענינים, בנוגע ללימוד הוראה בשימוש לקונו, הרי זה שייך גם לאחרי חורבן ביהמ"ק וגם בחוץ-לארץ, וכמו בענין התפלה (שגם היא קשורה עם ארץ ישראל, כמ"ש159 "והתפללו אליך דרך ארצם") ש"במקום קרבנות תקנום"160, שישנו בכל תפוצות ישראל, גם בחו"ל, וגם בלילה, ואצל כל אחד מישראל גם אם אינו כהן כו'.

יח. ומזה מובן שבשנת השמיטה שר"ה שלה חל בשבת צ"ל הרגש הנפש וההנהגה בפועל באופן ד"לכתחילה אַריבער":

כל הענינים שנעשים במשך כל השנה כולה, גם בעניני חול ובחוץ-לארץ, צריכים להיות אצלו חדורים בידיעה ש"לי כל הארץ", שלכן מקפיד על שמירת שבת, לסגור חנותו בערב שבת כו' (ולא איכפת לו מה יאמרו כו'), ונזהר מהשגת גבול, ונותן צדקה מן הטוב והמובחר כו', בידעו, שלא זו בלבד שהנהגה זו לא תגרע בפרנסתו, אלא אדרבה: הדרך היחידה לקבלת הפרנסה היא ע"י ההנהגה ע"פ רצון הקב"ה.

עליו לדעת שהקב"ה הוא בעה"ב שמנהל את ה"עסק", ואילו הוא רק "פקיד" שצריך למלא את תפקידו בעסק, ולכן נרגשת אצלו תמיד שמחה גדולה, ובלשון חז"ל161 : "לקבולינהו בשמחה", ללא נפק"מ במדת הריוח – שאם הריוח הוא קטן, אזי השמחה היא קטנה, ואם הריוח הוא גדול, אזי השמחה היא גדולה, שכן, השמחה הכי גדולה היא – העובדה שהקב"ה לקח אותו בתור "פקיד"!...

ולכן אין לו מה להתחשב עם הגבלות וגדרי העולם כו', כמו שאר ה"סוחרים" שמסביבו, כיון שהוא לא סתם "סוחר" כמותם, אלא הוא שלוחו של מלך מלכי המלכים הקב"ה [אם רק לא ימעול בשליחותו ח"ו, שאז חדל להיות "שליח"], ו"שלוחו של אדם (העליון) – הן בנ"י, והן המצוות, כמארז"ל162 "היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי" – כמותו"163, ולכן לא נוגע לו מה מורים "אותות השמים" (כנ"ל סט"ו), אלא הוא בטוח ש"ויברכהו ה'"164, ועד כדי כך, שאפילו כש"הארץ קשה" ו"השנה קשה", הנה לא זו בלבד שאצלו המצב טוב יותר, אלא ברכתו של הקב"ה היא "מאה שערים", ועד ש"אומד זה למעשרות"165.

וכל זה – בגלל שהנהגתו היא באופן המבואר בפרקי דר"א166 על הפסוק164 "ויזרע יצחק": "וכי זרע דגן .. חס ושלום אלא .. זרע צדקה כו'", היינו, שבנוגע ליהודי (יצחק) לא שייך לומר שזרע דגן ח"ו, דכיון ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" (במכ"ש מנחש הקדמוני שלפני החטא הי' "שמש גדול"167 ), מה שייך יהודי לעניני העולם?! – אלא ודאי שהתעסקותו עם זריעת דגן אינה אלא בשביל ענין הצדקה168.

וכאשר הנהגתו היא באופן כזה, אזי מקבל כל צרכיו מהקב"ה – כפי שהי' אצל בנ"י בזמן מ"ת, ש"לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן"169, שלא הי' חסר להם דבר.

יט. ויש להוסיף שענין זה מודגש במיוחד בנוגע לשנת השמיטה:

כתיב170 "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו". והמענה על זה – "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים".

ובהקדמה171 – שלכאורה אינו מובן: מדוע צריכה התורה להזכיר את הקושיא "וכי תאמרו מה נאכל", בה בשעה שזוהי קושיא שמצד הלעו"ז?! אך הענין הוא – שיש ענינים שהם באופן ד"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"172 ו"אין לך רשות להרהר אחרי'"173, אבל מצות שמיטה אינה חוקה, ולכן יכולים לשאול כו'.

והחידוש הוא – שגם כשנמצאים במעמד ומצב שיש מקום לשאלה כו', צריך לקיים את המצוה באופן ד"לכתחילה אַריבער", מתוך ידיעה שבודאי נמשכה כבר ברכתו של הקב"ה לפנ"ז, "בשנה הששית", ותומשך גם בעתיד, באופן שלא בערך – "לשלש השנים".

כ. וזוהי ההוראה המיוחדת מקביעות שנה זו:

יש להוסיף בקביעות עתים לתורה באופן "שתהיו עמלים בתורה"174 (לאחרי הקדמת התפלה בביהכנ"ס – "מבית הכנסת לבית המדרש"175, ולאח"ז – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"61), כל אחד לפי ענינו.

ועי"ז יתוסף בברכתו של הקב"ה לכאו"א בגשמיות וברוחניות גם יחד, החל מענין הפרנסה שתהי' מן המוכן, ובאופן ש"יברכך ה' וישמרך"176, שנוסף על הברכה ישנו גם ענין השמירה, דלא כבמתנת בשר ודם, "שהנותן מתנה .. אינו יכול לשמרו כו', אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר"177.

וכן תהי' לנו – שתהי' שנה שהיא "שבת לה'", ובאופן ש"צויתי את ברכתי גו'", בנוגע לעבר, להוה ולעתיד.

והעיקר – שעי"ז שמחליטים לקיים מצות שמיטה, זוכים לקיום היעוד178 "רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

כא. נהוג בשנים האחרונות לערוך "כינוס תורה" בהמשך לשמח"ת – ב"אסרו חג" (כפי שנקרא בירושלמי179 : "ברי' דמועדא"), וכרגיל, אשתתף בזה (במקצת עכ"פ) ע"י אמירת ענין בנגלה דתורה.

וכיון שזוהי שנת השמיטה – ידובר בקשר לענין השמיטה, אשר, הדיבור על זה כשנמצאים בחוץ-לארץ הוא בבחינת "כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'"180, וכמ"ש181 "ונשלמה פרים שפתינו" [כמובא גם בשו"ע אדה"ז – בשינויי לשונות בין מהדו"ק למהדו"ת182, שיש בהם ענינים נפלאים], וכמארז"ל183 בנוגע לענין הקרבנות: "אמר אברהם, רבש"ע, תינח בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם, אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני כו'"; ועד"ז בכל מצוות עשה, כולל גם מצות שביעית, שהדיבור בזה הוא בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו".

ועי"ז נזכה לקיום היעוד178 "רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב", בגאולה האמיתית והשלימה, באופן שכל יושבי' עלי', שאז יחזרו לימנות שמיטין ויובלות184, וכל בנ"י יהיו "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו"185, ע"י קיום מצות שביעית כפשוטה מן התורה לכל הדעות, לאחרי ההכנה ע"י לימוד הלכות אלו בחו"ל.

כב. הביאור בנוגע למצות שביתת הארץ, אם החיוב על האדם לנוח מעבודת הארץ, או שהחיוב הוא שתשבות הארץ (ולא תעבד אפילו ע"י גוי), וכן בנוגע לפירות שגדלו בשביעית, אם יש חיוב על האדם להפקירם, או שזוהי "אפקעתא דמלכא"186 (והנפק"מ כשלא הפקיר, אם הלוקח עובר על איסור גזילה, ואם הפירות חייבים במעשרות); וההוכחה שהיא חובת גברא משמיטת כספים (שהרי "בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים"187 ) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס188 בלקו"ש חי"ז ע' 286 ואילך.

* * *

כג. נהוג גם להזכיר אודות "קרן השנה"189 :

אע"פ שנתינת צדקה בכל יום היא דין בשו"ע190, הרי לפעמים עלולים לשכוח מפני הטרדות כו'. ולכן העצה היא – ליתן לקופת צדקה סכום המתאים למספר ימי השנה, ובנדו"ד, שפ"ג ימים [כולל גם שבתות וימים טובים, שגם בהם יש חיוב ליתן לצדקה – בו ביום ע"י הכנסת אורחים, או בערב שבת ויו"ט], שממנה מחלק גבאי-הצדקה בכל יום מימי השנה, עבור כל המשתתפים בקופה זו, ובאופן שתורם "על הגבוי ועל העתיד לגבות"191 – גם עבור אלו שלא הספיקו ליתן בתחילת השנה.

והעיקר – ליתן בשמחה ובטוב לבב, וכמה פעמים ככה.

ואז תקויים ההבטחה "עשר בשביל שתתעשר"192, בגשמיות וברוחניות גם יחד, ובפרט בלימוד התורה, כיון שע"י נתינת הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, כידוע בענין "צדקה תרומם גוי"193.

וע"י הצדקה, קו החסד, יחד עם קו העבודה וקו התורה (קו האמצעי), יפעלו שיהי' "העולם (הן העולם כפשוטו והן "עולם קטן זה האדם"194 ) עומד" ו"קיים"195 – ע"ד מ"ש196 "אתם נצבים", "קיימים ועומדים"197 – באופן ד"לתקן עולם במלכות שד-י"198, בביאת משיח צדקנו, "מלך מבית דוד הוגה בתורה כו' כדוד אביו", ש"יכוף כל ישראל כו' וילחם מלחמות ה', ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר199 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"200, בקרוב ממש, בעגלא דידן.

* * *

כד. נהוג כמ"פ (ובפרט בהתוועדות כללית) להזכיר אודות העולים החדשים. ובהתאם לכך, הנה נוסף על המוזכר לעיל (ס"י ואילך), יש לסיים את ההתוועדות בברכה שבקרוב ממש יקויים היעוד "שבת שבית יעקב"178 [החל מהקטנים שבעם שנקראים בשם "יעקב", שלאחרי כמה שנים יגדלו ויהיו נקראים בשם "ישראל"], באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד"201, ובפרט לאחרי שכו"כ מהם נמצאים כבר באה"ק, הרי זה מקיל עבור כל השאר שגם הם יעלו כו'91, ומתוך שמחה וטוב לבב, בהתאם לכך ששנה זו היא "שבת לה'", ש"אין עצב בה"202.

וכן נהוג להזכיר אודות נשי ובנות ישראל, ובפרט נשי ובנות חב"ד, שכל אחת מהן היא "עקרת הבית"203, שעלי' מוטל חוב גדול ועיקרי בנוגע לענין החינוך שתלוי בעיקר בה, ועי"ז מכינים את הדור הצעיר שיוכלו לומר עליהם "ראו גידולים שגדלנו", כשיקויים היעוד204 "קהל גדול ישובו הנה", בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

כה. בהמשך להאמור לעיל (סט"ז ואילך) אודות ההוראה מתנאי הזמן, שזוהי שנת השמיטה שהתחלתה בשבת – יש גם הוראה מתנאי המקום:

נמצאים אנו בארצות-הברית, שבמקום זה כללות הגישה היא באופן ד"לכתחילה אַריבער", באופן של הרחבה ופזרנות כו'.

אלא שזהו בנוגע לעניני הרשות כו'; וזה נותן חיזוק במכ"ש בנוגע לעניני תומ"צ – ובלשון חז"ל205 : "לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – שצריכים להיות "מן היפה המשובח ביותר .. הנאה והטוב כו'"206.

וכשמתנהגים באופן כזה, הנה "במדה שאדם מודד בה מודדין לו"207, והיינו, שנוסף על ההרחבה שנותן הקב"ה מלכתחילה, ניתוסף בזה עוד יותר ע"י ההרחבה שבעבודת האדם – "בכל מאדך"208, שנעשה באופן ד"מאד מאד" ב"פ209, ונמשך למטה מעשרה טפחים, באופן ד"לכתחילה אַריבער", החל מעניני תומ"צ, כולל גם הענין ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"71, ובכל עניני האדם ובני ביתו, בבני חיי ומזוני.

ועד שזוכים לקיום היעוד204 "קהל גדול ישובו הנה" – לד' אמותיו של הקב"ה, בביהמ"ק בירושלים עיה"ק, שלימות היראה (כמבואר בלקו"ת ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול210 ), ובאופן שעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, וארץ ישראל תתפשט בכל הארצות211, ובשמחה ובטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו התחיל לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].