א

כֵּיצַד מְנַחֲמִין אֶת הָאֲבֵלִים. אַחַר שֶׁקּוֹבְרִין אֶת הַמֵּת מִתְקַבְּצִין הָאֲבֵלִים וְעוֹמְדִין בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת. וְכָל הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת עוֹמְדִין סָבִיב לָהֶן שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה. וְאֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן:

ב

הָאֲבֵלִים עוֹמְדִין לִשְׂמֹאל הַמְנַחֲמִין וְכָל הַמְנַחֲמִין בָּאִין אֵצֶל הָאֲבֵלִים אֶחָד אֶחָד. וְאוֹמְרִים לָהֶן תְּנֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וְאַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ הָאָבֵל לְבֵיתוֹ. וְכָל יוֹם וְיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת בָּאִין בְּנֵי אָדָם לְנַחֲמוֹ. בֵּין שֶׁבָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת בֵּין שֶׁלֹּא בָּאוּ:

ג

הָאָבֵל מֵסֵב בָּרֹאשׁ. וְאֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ב יג) "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ". וְאֵין רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל אֶת פִּיו תְּחִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ב יג) "וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר" וּכְתִיב (איוב ג א) "אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ" וְגוֹ' (איוב ד א) "וַיַּעַן אֱלִיפַז". וְכֵיוָן שֶׁנִּעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ שׁוּב אֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ. שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּהוּ יוֹתֵר מִדַּאי:

ד

מֵת שֶׁאֵין לוֹ אֲבֵלִים לְהִתְנַחֵם. בָּאִים עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִין וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת. וּשְׁאָר הָעָם מִתְקַבְּצִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה קְבוּעִין בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה מִשְּׁאָר הָעָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ:

ה

הַכּל חַיָּבִין לַעֲמֹד בִּפְנֵי נָשִׂיא חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. וּלְכָל הָעוֹמֵד מִפָּנָיו אוֹמֵר לוֹ שֵׁב חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה שֶׁמַּשְׁמָע יֵשֵׁב בְּאֶבְלוֹ יֵשֵׁב בְּחָלְיוֹ:

משנה תורה להרמב"ם

משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.

ו

מְכַבְּדִין וּמְרַבְּצִין בְּבֵית הָאָבֵל. וּמְדִיחִין קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וּמַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת. אֲבָל אֵין מְבִיאִין שָׁם לֹא אֶת הַמֻּגְמָר וְלֹא אֶת הַבְּשָׂמִים:

ז

אֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאָבֵל הַמַּאֲכָל שֶׁמַּבְרִין בּוֹ. לֹא בִּכְלֵי כֶּסֶף וְלֹא בִּכְלֵי שַׁעַם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֶלָּא בִּכְלֵי נְסָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. וְאֵין מַשְׁקִין בִּזְכוּכִית לְבָנָה אֶלָּא בִּצְבוּעָה. שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁאֵין יֵינוֹתֵיהֶן טוֹבוֹת:

ח

אֵין שׁוֹתִין בְּבֵית הָאָבֵל יֶתֶר עַל עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. שְׁלֹשָׁה קֹדֶם אֲכִילָה. וּשְׁלֹשָׁה בְּתוֹךְ אֲכִילָה. וְאַרְבָּעָה לְאַחַר אֲכִילָה. וְלֹא יוֹסִיף שֶׁמָּא יִשְׁתַּכֵּר:

ט

אֵין אוֹמְרִין שְׁמוּעָה וְהַגָּדָה בְּבֵית הָאָבֵל אֶלָּא יוֹשְׁבִין דָּוִין. וְכֵן אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁל מֵת. אֲבָל לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּפָנָיו אוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אָסוּר:

י

אֵין בּוֹכִין עַל הַמֵּת יֶתֶר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים. וְאֵין מַסְפִּידִין יֶתֶר מִשִּׁבְעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הָעָם. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַכּל לְפִי חָכְמָתָן. וְאֵין בּוֹכִיִן עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁאֵין לָנוּ גָּדוֹל מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וּכְתִיב (דברים לד ח) "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה". וְכֵן אֵין מַסְפִּידִין יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אֵין לָנוּ בְּחָכְמָה גָּדוֹל מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בִּלְבַד נִסְפַּד. וְכֵן חָכָם שֶׁבָּאָה שְׁמוּעָתוֹ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ:

יא

אַל יִתְקַשֶּׁה אָדָם עַל מֵתוֹ יֶתֶר מִדַּאי. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב י) "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ". כְּלוֹמַר יֶתֶר מִדַּאי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְהַמְצַעֵר [עַצְמוֹ יוֹתֵר] עַל מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה טִפֵּשׁ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. שְׁלֹשָׁה לִבְכִי. שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד. שְׁלֹשִׁים יוֹם לְתִסְפֹּרֶת וְלִשְׁאָר הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים:

יב

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים הֲרֵי זֶה אַכְזָרִי. אֶלָּא יִפְחַד וְיִדְאַג וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ. כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל צַוָּארוֹ. וּמִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה [כְּאִלּוּ הִיא] מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית. מִכָּאן וְאֵילָךְ [כְּאִלּוּ] עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ בַּשּׁוּק. כָּל זֶה לְהָכִין עַצְמוֹ וְיַחְזֹר וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ" מִכְלַל שֶׁצָּרִיךְ לְהָקִיץ וְלָחוּל: