פרק ג

1אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן פָּתַ֚ח אִיּוֹב֙ אֶת־פִּ֔יהוּ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יוֹמֽוֹ:

2וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּֽאמַר:

מענה איוב ויען. ויצעק שכל ענייה האמורה בתורה אינה אלא לשון הרמת קול ואב לכולם וענו הלוים קול רם (דברים כ״ז:י״ד):

3יֹ֣אבַד י֖וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֜מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר:

אולד בו. לשון עתיד שהיה אומר הלואי ויאבד היום שהייתי עתיד להולד בו ואז לא הייתי נולד:

והלילה. אף היא תאבד:

אמר. שיאמר המבשר אשר עליו הדבר מוטל:

הורה גבר. שעיבר אבי את אמי, בנקבה נוהג לומר הורתה ובזכר נוהג לומר הורה את הנקבה:

והלילה אמר. זה א' מן המקומות שחיסר המקרא את דבריו מפני שלא הוצרך לפרש מי הוא ומליצתו אמר האומר, (ודומה לו הירוצין בסלע סוסים אם יחרוש בבקרים) היה לו לומר אם יחרוש אדם בבקרים ורז"ל אמרו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו:

4הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י ח֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל וְאַֽל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה:

היום ההוא יהי חשך. תמיד בכל שנה כשיגיע אותו יום:

אל ידרשהו אלוה ממעל. לטובה:

ואל תופע עליו. נהרה אורה כמו צוהר ומתרגמינן ניהור:

5יִגְאָלֻ֡הוּ ח֣שֶׁךְ וְ֖צַלְמָוֶת תִּֽשְׁכָּן־עָלָ֣יו עֲנָנָ֑ה יְ֜בַֽעֲתֻ֗הוּ כִּמְרִ֥ירֵי יֽוֹם:

יגאלהו. כמו לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳) במה גאלנוך (שם) והוא ל' ליכלוך:

צלמות. צל של מות (חשך) שאינו מאיר לעולם:

עננה. אפילה:

כמרירי יום. שדים המושלים בצהרים כמו קטב מרירי והוא מושל בצהרים שנאמר ומקטב ישוד צהרים (תהילים צ״א:ו׳):

6הַלַּ֥יְלָה הַהוּא֘ יִקָּחֵ֪ה֫וּ אֹ֥פֶל אַל־יִ֖חַדְּ בִּימֵ֣י שָׁנָ֑ה בְּמִסְפַּ֥ר יְ֜רָחִ֗ים אַל־יָבֹֽא:

אל יחד. אל ישמח כמו ויחד יתרו (שמות יח) (פ"א אל יתאחד סא"א):

7הִנֵּ֚ה הַלַּ֣יְלָה הַ֖הוּא יְהִ֣י גַלְמ֑וּד אַל־תָּב֖וֹא רְנָנָ֣ה בֽוֹ:

גלמוד. יחיד, וחסר מאדם ומכל בריה:

8יִקְּבֻ֥הוּ אֹֽרְרֵי־י֑וֹם הָֽ֜עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן:

יקבוהו. יקללוהו כמו קבה לי (במדבר כב):

אוררי יום. המקללים את ימיהם, לפי שהם מכוונים לקלל קללה מתוך צערם:

העתידים עורר לויתן. להיות ערירים במחברתם ליחד ליווי שלהם מחברת איש ואשתו מאין בנים, ובגמ' ירושלמי ראיתי עורר לויתן לקונן על ליווי שלהם כשימות כמו לא יערער על מתו:

9יֶחְשְׁכוּ֘ כּֽוֹכְבֵ֪י נִ֫שְׁפּ֥וֹ יְקַו־לְא֥וֹר וָאַ֑יִן וְאַל־יִ֜רְאֶ֗ה בְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר:

נשפו. חשך אישונו:

בעפעפי. בזהרורי כמו ועפעפינו יזלו מים (ירמיהו ט׳:י״ז):

10כִּ֚י לֹ֣א סָ֖גַר דַּלְתֵ֣י בִטְנִ֑י וַיַּסְתֵּ֥ר עָ֜מָ֗ל מֵעֵינָֽי:

כי לא סגר. מי שיכולת בידו לסגור וגם זה מן המקראות דומין להלילה אמר:

דלתי בטני. שיצאתי ממנו שאם עשה כן ויסתר עמל מעיני:

11לָ֚מָּה לֹּ֣א מֵרֶ֣חֶם אָמ֑וּת מִבֶּ֖טֶן יָצָ֣אתִי וְאֶגְוָֽע:

למה לא מרחם אמות. מיציאתי מרחם (הייתי סא"א) מוכן למות מיד ומדבר בלשון עתיד כאלו עומד עכשיו ביום יציאת הרחם ואומר (למה) לא אמות עתה ולמה לא מבטן:

יצאתי ואגוע. למה לא היתה לי גויעה מוכנת:

12מַדּוּעַ קִדְּמ֣וּנִי בִרְכָּ֑יִם וּמַה־שָּׁ֜דַ֗יִם כִּ֣י אִינָֽק:

מדוע קדמוני. ברכי אמי קודם למיתה:

כי אינק. נגזר עלי לינק מהם לפי שהוא מדבר ביום לידה הוא מזכיר דברים של אחריו בלשון עתיד:

13כִּֽי־עַ֖תָּה שָׁכַ֣בְתִּי וְאֶשְׁק֑וֹט יָ֜שַׁ֗נְתִּי אָ֚ז | יָנ֬וּחַֽ לִֽי:

שכבתי. הייתי שוכב בקבר:

14עִם־מְ֖לָכִים וְיֹ֣עֲצֵי אָ֑רֶץ הַבֹּנִ֖ים חֳרָב֣וֹת לָֽמוֹ:

הבונים חרבות למו. זהו דרך למעמידי שם לבנות ערים נחרבות לזכרון להם כמו (ישעיה נח) ובנו ממך חרבות עולם וקורא לך גודר פרץ כלו' עם שרים ובעלי שם או הלואי שלא נודעתי ואהיה כנפל ומה שכתב לא אהיה כנפל טמון מפני שעומד על לשון שהתחיל לדבר בלשון תימה ומוסב על למה לא מדוע קדמוני ברכים או מדוע לא אהיה כנפל טמון:

15א֣וֹ עִם־שָׂ֖רִים זָהָ֣ב לָהֶ֑ם הַֽמְמַלְאִ֖ים בָּֽתֵּיהֶ֣ם כָּֽסֶף:

16אוֹ כְנֶ֣פֶל טָ֖מוּן לֹ֣א אֶֽהְיֶ֑ה כְּ֜עֹֽלְלִ֗ים לֹא־רָ֥אוּ אֽוֹר:

כעוללים. תינוקות ולכך קורא אותם עוללים שכולם שחוק וליכלוך כמו (לקמן טז) ועוללתי בעפר וכמו ויתעללו בה כל הלילה (שופטים יט):

17שָׁ֣ם רְ֖שָׁעִים חָ֣דְלוּ רֹ֑גֶז וְשָׁ֥ם יָ֜נ֗וּחוּ יְגִ֣יעֵי כֹֽחַ:

חדלו רוגז. נמנעים מרוגזם שהיו נוהגים ורגילים להרגיז בארץ:

ושם ינוחו. ושם נחו דבר ההווה כתבו בלשון עתיד:

18יַחַד אֲסִירִ֣ים שַֽׁאֲנָנ֑וּ לֹ֥א שָֽׁ֜מְע֗וּ ק֣וֹל נֹגֵֽשׂ:

19קָטֹ֣ן וְ֖גָדוֹל שָׁ֣ם ה֑וּא וְ֜עֶ֗בֶד חָפְשִׁ֥י מֵֽאֲדֹנָֽיו:

קטן וגדול שם. שם ניכר מי חשוב ומי שפל ולפי שאותה גדולה גדולת עולם הוא ואותו שפלות שפלות עולם היא:

20לָ֚מָּה יִתֵּ֣ן לְעָמֵ֣ל א֑וֹר וְ֜חַיִּ֗ים לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ:

למה יתן. (הנותן והוא הקב"ה):

לעמל אור. למי שגדל בעמל וצרה למה נותן לו אור עולם ולא המיתו בהוולדו:

21הַֽמְחַכִּ֣ים לַמָּ֣וֶת וְאֵינֶ֑נּוּ וַ֜יַּחְפְּרֻ֗הוּ מִמַּטְמוֹנִֽים:

המחכים למות. למרי נפש התאבים ומתאוים למות וקובלים לאמר איננו:

ויחפרוהו. מרגלים אחריו:

ממטמונים. יותר משמרגלי' אחר מטמוני אוצרות והיו:

22הַשְּׂמֵחִ֥ים אֱלֵי־גִ֑יל יָ֜שִׂ֗ישׂוּ כִּ֣י יִמְצְאוּ־קָֽבֶר:

שמחים אלי גיל. וישישו אם היו מוצאים קבר:

אלי גיל. בשביל הגילה והששון של (מציאות) קבר:

23לְגֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּ֣וֹ נִסְתָּ֑רָה וַיָּ֖סֶךְ אֱל֣וֹהַּ בַּֽעֲדֽוֹ:

לגבר אשר דרכו נסתרה. כל טובות אשר פעל נסתרו מאת בעל הגמול ולא הביט בהם:

ויסך אלוה בעדו. עשה מחיצה לפניו לסיגרו במסגר כמו (הושע ב׳:ח׳) הנני שך את דרכך:

24כִּֽי־לִפְנֵ֣י לַ֖חְמִי אַנְחָתִ֣י תָבֹ֑א וַיִּתְּכ֥וּ כַ֜מַּ֗יִם שַֽׁאֲגֹתָֽי:

תבא. באה:

ויתכו. לשון נתך ארצה נגרים ויורדים כמים ויש לפרש נתיכה ל' רבייה:

25כִּ֚י פַ֣חַד פָּ֖חַדְתִּי וַיֶּֽאֱתָיֵ֑נִי וַֽאֲשֶׁ֥ר יָ֜גֹ֗רְתִּי יָ֣בֹא לִֽי:

פחד פחדתי. כל ימי עמדתי בפחד על זה כמו שאמרנו (לעיל א) ויהי כי הקיפו וגו':

ואשר יגורתי. הן עתה הועתד ונגזר שיבא לי:

26לֹ֚א שָׁלַ֨וְתִּי | וְלֹֽא־שָׁקַ֥טְתִּי וְֽלֹא־נַ֗חְתִּי וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז:

לא שלותי. מדאגה זו והנה ויבא רוגז: