הלכות אבל
יש בכללן ארבע מצות: אחת מצות עשה, ושלש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן:
(א) להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים, ואין אדם מתאבל על הרוגי בית דין, ולפי זה כללתי הלכות אלו בספר זה שהן מעין קבורה ביום מיתה שהיא מצות עשה.
(ב) שלא יטמא כהן גדול לקרובים.
(ג) שלא יכנס עם המת באהל.
(ד) שלא יטמא כהן הדיוט לנפש אדם אלא לקרובים בלבד.
וביאור מצות אלו בפרקים אלו.
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְאַבֵּל עַל הַקְּרוֹבִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י יט) "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". וְאֵין אֲבֵלוּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקְּבוּרָה. אֲבָל שְׁאָר הַשִּׁבְעָה יָמִים אֵינוֹ דִּין תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית נ י) "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" נִתְּנָה תּוֹרָה וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת וְשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:
מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב אָדָם בָּאֵבֶל. מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת אֵינוֹ אָסוּר בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה רָחַץ דָּוִד וְסָךְ כְּשֶׁמֵּת הַיֶּלֶד טֶרֶם שֶׁיִּקָּבֵר:
הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מְנִיחִין אוֹתָן לְהִקָּבֵר מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים מִשֶּׁיִּתְיָאֲשׁוּ לִשְׁאל לַמֶּלֶךְ לְקָבְרָן. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִלִּגְנֹב אוֹתָן:
מִי שֶׁטָּבַע בַּנָּהָר אוֹ מִי שֶׁאֲכָלַתּוּ חַיָּה רָעָה. מִשֶּׁנִּתְיָאֲשׁוּ לְבַקֵּשׁ. מְצָאוּהוּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים אֵין מוֹנִין לוֹ עַד שֶׁיִּמָּצֵא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אוֹ יִתְיָאֲשׁוּ מִלְּבַקֵּשׁ:
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.
מִי שֶׁדַּרְכָּן לִשְׁלֹחַ הַמֵּת לִמְדִינָה אַחֶרֶת לְקָבְרוֹ וְאֵינָם יוֹדְעִים מָתַי יִקָּבֵר מֵעֵת שֶׁיַּחְזְרוּ פְּנֵיהֶן מִלְּלַוּוֹתוֹ מַתְחִילִין לִמְנוֹת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים וּמַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל:
הַנְּפָלִים אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. וְכָל שֶׁלֹּא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם הֲרֵי זֶה נֵפֶל. אֲפִלּוּ מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו:
וְאִם נוֹדַע בְּוַדַּאי שֶׁנּוֹלַד לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד מִתְאַבְּלִים עָלָיו:
בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד מֵת וּבֶן שְׁמוֹנָה שֶׁמֵּת אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. וּמִי שֶׁיָּצָא מְחֻתָּךְ אוֹ מְרֻסָּס אַף עַל פִּי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. הֲרֵי זֶה נֵפֶל וְאֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן וְלֹא מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶם:
כָּל הֲרוּגֵי מַלְכוּת אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּדִין הַמֶּלֶךְ וְהַתּוֹרָה נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְהָרְגָן. הֲרֵי אֵלּוּ מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶן כָּל דָּבָר. וּמָמוֹנָם לַמֶּלֶךְ. וְנִקְבָּרִין בְּקִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶן. אֲבָל כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן אֲבָל אוֹנְנִין. שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב. וְאֵין נִקְבָּרִין עִם אֲבוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶם:
כָּל הַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּרְקוּ עֹל הַמִּצְוֹת מֵעַל צַוָּארָן וְאֵין נִכְלָלִין בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת וּבִכְבוֹד הַמּוֹעֲדוֹת וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּבְנֵי חוֹרִין לְעַצְמָן [כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת] וְכֵן הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין [וְהַמּוּמָרִים] וְהַמּוֹסְרִין כָּל אֵלּוּ אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. אֶלָּא אֲחֵיהֶם וּשְׁאָר קְרוֹבֵיהֶם לוֹבְשִׁין לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים שֶׁהֲרֵי אָבְדוּ שׂוֹנְאָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהילים קלט כא) "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא":
הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת אֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ לְכָל דָּבָר וְאֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו וְאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ. אֲבָל עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאוֹמְרִין עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא כָּבוֹד לַחַיִּים. וְאֵי זֶהוּ הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת. לֹא שֶׁעָלָה לַגַּג וְנָפַל וּמֵת אֶלָּא הָאוֹמֵר הֲרֵינִי עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַגַּג. רָאוּהוּ שֶׁעָלָה מִיָּד דֶּרֶךְ כַּעַס אוֹ שֶׁהָיָה מֵצֵר וְנָפַל וּמֵת. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאִבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת. אֲבָל אִם רָאוּהוּ חָנוּק וְתָלוּי בָּאִילָן אוֹ הָרוּג וּמֻשְׁלָךְ עַל גַּב סֵיפוֹ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת כָּל הַמֵּתִים וּמִתְעַסְּקִין עִמּוֹ וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ דָּבָר: