בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
א. ימי "בין המצרים" – שבהם חל לעולם שבת מברכים מנחם- אב – הם הימים שבין שני זמני מיצר: שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.
ועל זה היא ההוראה – שצריך לפעול בהם ש"יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה"1, והיינו, שלא זו בלבד שע"י הפעולות בימים אלו יבואו אח"כ ימי ששון ושמחה, אלא שימים אלו עצמם – עוד לפני תשעה באב ואפילו לפני ר"ח אב – יהפכו לששון ולשמחה.
וע"ד שמצינו בימי הפורים, שלא זו בלבד ש"ריוח והצלה יעמוד ליהודים"2, שעדיין אין זה תכלית שלימות הגאולה, אלא יתירה מזה: "ביום אשר שברו אויבי היהודים גו' ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"3, ועד ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים"4 ; ועד"ז בנוגע לימי בין המצרים, שלא זו בלבד ש"מן המיצר" (שזהו הפירוש הפשוט ד"מיצר", כמו "מן המיצר קראתי גו'"5 ) יבואו ל"מרחב", אלא יתירה מזה, שה"מיצר" עצמו נהפך להיות "מרחב".
וע"ד מ"ש6 "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", כתורת הבעש"ט7 שמה"צרה" עצמה נעשית הישועה, ועד שענין ה"צרה" מתהפך ונעשה "צהר", ש"צרה" ו"צהר" אותיותיהם שוות, אלא שהם בצירוף אחר8.
ועילוי גדול יותר – שהענין הבלתי-רצוי מתהפך גם כאשר צירוף האותיות נשאר כמקודם, כפי שמצינו ברשימות הצ"צ על מגילת איכה9, שמבאר את כללות הענין ד"בין המצרים" כפי שהוא למעליותא כו'.
ב. ובהקדים מה שמצינו בד"ה מן המיצר של בעל המאסר והגאולה10, שאע"פ שחשב וכתב אותו בהיותו במאסר, הזכיר כבר ש"אז ענני במרחב י"ה"11 ; אלא שזהו כפי שהענין הוא בתורה, ועי"ז נמשך אח"כ גם בעולם12.
וכמו כל הענינים שהתחלתם בתורה, כמאמר13 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ועד שאפילו עניני שקר שבעולם מקורם בתורה – שזהו מה שמצינו בתורה טענות של שקר, ובלשון רבינו הזקן בתניא14 : "שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך, יהי' הפסק ביניהם כך וכך", ואע"פ ש"ודאי איכא רמאי" (כדברי הגמרא במסכת ב"מ15 ), הרי זה נעשה פרט וחלק בסוגיא בתושבע"פ (שהאומר אפילו על ענין אחד שאינו מעם ה' אלא משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה16 ), ועד שמזה נמשך ונשתלשל ענין של שקר כפשוטו בעלמא דשיקרא.
וכן הוא בנוגע לכללות ענין ה"מיצר", שלכל לראש ישנו ענין המיצר כפי שהוא בעבודה בקדושה גופא17.
ובהקדמה – שכיון שהנשמה אף פעם לא הלכה לגלות כו' (כפתגם רבותינו נשיאינו18 ), הרי מובן, שלא שייך אצלה ענין של מיצר כפשוטו, ועכצ"ל, שענין המיצר הוא בעבודה בקדושה כו'.
והענין בזה – שגם כאשר העבודה היא בדרגא נעלית ביותר, הנה כל זמן שהיא באופן של מדידה והגבלה, הרי זה ענין של מיצר, כי, עבודתו של איש ישראל בתורה ותפלה כו' צריכה להיות באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו אמיתית ענין ה"מרחב" – מרחב העצמי19, ללא הגבלות, ולכן, כל זמן שעבודתו היא במדידה והגבלה, הרי זה ענין של מיצר.
ולדוגמא – בנוגע למצות צדקה20 :
גם ע"פ תורה יש הגבלה במצות הצדקה – מעשר, ובאופן של הידור – חומש21, ועד שאמרו חז"ל22 "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – "אל יבזבז" דייקא, שזהו לשון קשה וחריף יותר ממה שהיו יכולים לומר בלשון חיובי: "יבזבז עד חומש".
אבל יש אופן ש"יוכל לפזר בלי גבול", כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק23 ש"מ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, היינו דוקא במי שלא חטא, או שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות .. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין, פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף (כמבואר גם באגה"ת24 ), שאין כסף נחשב, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב"25.
ועד"ז גם בכל עניני תומ"צ, שעבודתו של יהודי צריכה להיות באופן של מרחב, ללא מדידות והגבלות.
ג. וביאור הענין:
כל הנבראים שבעולם – אין להם שייכות לענין המרחב, בלי גבול, להיותם בגדר של "תחתונים", שיש גזירה בינם לבין העליונים, שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים26, כך, שהם שני דברים נפרדים, ועד לפירוש הידוע של בעל הגאולה27 ש"גזירה" הוא מלשון "אָפּגעשניטן", שבזה מודגש יותר שזהו ענין שבאין ערוך, שהרי אם יש איזה ערך ביניהם, אין זה באופן של "אָפּגעשניטן".
ואף שיש חילוקי מדרגות בנבראים שבסדר ההשתלשלות – הרי הדרגא הכי נעלית שנבראים יכולים להגיע אלי' היא רק שרש הנבראים28, אבל לא למעלה מזה כו'.
אבל איש ישראל – שייך לענין המרחב, בלי גבול, כיון שאצלו אין ענין של גזירה והפסק בין עליונים לתחתונים.
והענין בזה – שבבריאת האדם ("אתם קרויין אדם"29, ע"ש אדמה לעליון30 ) כתיב31 "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והיינו, שאע"פ שגם האדם נברא באחד מ"עשרה מאמרות" שבהם נברא העולם32 (כמו כל הנבראים שבעולם), מ"מ, עיקר ההדגשה בזה אינה על המאמר "נעשה אדם", אלא על היותו "בצלמנו כדמותנו" (לא רק "כדמותנו", אלא גם "בצלמנו"33 ), והיינו, שגם כפי ש"נעשה אדם" למטה, הרי הוא בצלם ודמות שלמעלה.
ולכן, גם כאשר יהודי נמצא למטה במדידה והגבלה, שייך הוא לענין המרחב, בלי גבול – כי, להיותו "בצלמנו כדמותנו", הנה כשם שאצל הקב"ה ישנו החיבור של בלי גבול עם גבול, כדאיתא בעבודת הקודש34 ש"אין סוף הוא שלמות מבלי חסרון, ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול, אתה מחסר שלמותו" – כך גם אצל יהודי ישנו חיבור של גבול עם בלי גבול.
ועפ"ז מובן שמיהודי נדרשת עבודה שהיא למעלה ממדידה והגבלה, "מרחב", ולכן, כל זמן שעבודתו היא במדידה והגבלה, הרי הוא נמצא במעמד ומצב של "מיצר".
ד. ובפרטיות יותר – שבכל ענין של עבודה צ"ל החיבור של גבול עם בלי גבול:
בכללות העבודה יש ב' קוין – עבודה הקשורה עם הבנה והשגה, שהיא במדידה והגבלה, ועבודה הקשורה עם ענין המס"נ, מצד בחי' היחידה שבנפש, "יחידה לייחדך"35, שזהו ענין שלמעלה ממדידה והגבלה.
ושלימות העבודה היא באופן ששני הענינים הם ביחד – שזהו ענין החיבור ד"עליונים" (בלי גבול) ו"תחתונים" (מדידה והגבלה) בעבודה, והיינו, שלא די בכך שיש זמנים שבהם עוסק בלימוד התורה באופן של הבנה והשגה, ויש זמנים שבהם מתעורר בתנועה של מס"נ, כשבא לידי נסיון גדול וכיו"ב, אבל ענין המס"נ אינו קשור עם העבודה ע"ד הרגיל במדידה והגבלה שבענין ההבנה וההשגה – שאז הרי זה עדיין מעמד ומצב של "מיצר", אלא גם בשעה שלומד תורה בהבנה והשגה צ"ל חדור בענין המס"נ שלמעלה ממדידה והגבלה.
ה. וענין זה מודגש אצל רשב"י:
ובהקדים – שמצינו שהענין של ירידת גשמים שפעל חוני המעגל ע"י תפלה36, פעל רשב"י ע"י אמירת תורה37.
ויש לבאר תחילה הסיפור (שלהיותו סיפור בתורה יש בו הוראה כו') בנוגע לחוני המעגל, ש"אמרו לו .. התפלל שירדו גשמים .. מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו רבונו של עולם .. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך" – דלכאורה מה הי' הצורך בכך ש"עג עוגה" דוקא, הרי באותה מדה הי' יכול לעמוד בקרן זוית וכיו"ב ולומר איני זז מכאן כו'?
ומבואר בזה בדרושי חסידות38, ש"עג עוגה" הו"ע העיגול, שכל חלקיו הם בשוה, ללא חילוק בין עליון לתחתון, ראש וסוף (דלא כמו מרובע או משולש שיש בהם חילוקי דרגות כו'), ובעבודה הרי זה מורה על ענין המס"נ שישנו אצל כל אחד מישראל, אפילו קל שבקלים כו', ובאופן ש"אתם נצבים גו' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"39, כולם בהשוואה; וזהו שחוני המעגל עג עוגה כו' – כיון שדרך עבודתו היתה בענין התפלה, הקשורה עם ענין המס"נ כו'.
ואילו רשב"י פעל ענין זה ע"י אמירת תורה, והיינו, שאע"פ שלימוד התורה הו"ע של הבנה והשגה באופן של שקו"ט ופלפול כו', שיש בו מדידה והגבלה, ציור והתחלקות לפרטים דעליון ותחתון כו', הנה אצל רשב"י הי' זה חדור בענין המס"נ ד"בחד קטירא אתקטרנא כו'"40, בהיותו במעמד ומצב ד"אנא סימנא בעלמא"41.
וההוראה מזה בעבודת כל אחד מישראל – שאף שאינו שייך לדרגתו של רשב"י, יכול להיות אצלו אפס קצהו ושמץ מנהו כו'42 – שענין המס"נ צריך להיות אצלו עכ"פ בהתחלת הלימוד, ש"בהכנה זו של מסירת נפשו לה' .. יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה, וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות .. וכשלומד שעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה עכ"פ כו'" (כמבואר בתניא43 ), והיינו, שגם אם לא שייך לפעול בעצמו שהלימוד בהבנה והשגה גופא יהי' חדור בענין המס"נ, כפי שהי' אצל רשב"י, יהי' זה עכ"פ בתור הכנה ללימוד כו'.
ו. ונוסף לכך שגם לימוד התורה בהבנה והשגה צריך להיות קשור עם ענין המס"נ, שזהו הענין דתחתונים יעלו לעליונים – צ"ל גם הענין דעליונים ירדו לתחתונים, שתנועת המס"נ לא תישאר למעלה ממדידה והגבלה, אלא תומשך למטה באופן שנוגע למעשה בפועל:
ידוע הסיפור44 אודות אדמו"ר הזקן, שבעמדו בביהכנ"ס ביוהכ"פ, יום הקדוש, עטוף בטלית, הפסיק ופשט את הטלית ויצא מביהכנ"ס והלך לקצה העיר, ששם היתה יולדת שנשארה לבדה בביתה (כיון שכל בני הבית הלכו לביהכנ"ס), במצב של סכנת נפשות, והי' צורך להציל אותה כו'.
והגע עצמך:
ביוהכ"פ נמצא אפילו פשוט שבפשוטים במעמד ומצב נעלה ביותר, כדאיתא בשו"ע45 שכל בנ"י דומים למלאכים, ועאכו"כ כשמדובר אודות רבינו הזקן, ובפרט בהיותו עטוף בטלית במקומו בביהכנ"ס במעמד כמה עשיריות מישראל, ששם הוא במעמד ומצב נעלה עוד יותר מכמו שהוא במקומו בביתו.
ואעפ"כ, בהיותו בתכלית העילוי, הרגיש שבקצה העיר יש יולדת שנמצאת במעמד ומצב של פקו"נ, שעלול להיות הפסק בחיבור הנשמה עם הגוף – לא עי"ז שסיפרו לו על זה, דמאי קמ"ל כו', אלא מעצמו ומאליו הרגיש בכך!
ומזה למדים הוראה, שגם כשנמצאים במעמד ומצב ד"עליונים", ועד לעליון שבעליון כו', צ"ל הירידה ל"תחתונים", לענין שנוגע למעשה בפועל בקצה העיר כו', ולא לחשוב שכיון שנמצא בתנועה של מס"נ, מה לו וליהודי פשוט שנמצא בקצה העיר כו'.
ואדרבה: גם בהיותו בדרגא נעלית ביותר – צריך לשמוע "קול ילד בוכה", כידוע הסיפור עם אדמו"ר האמצעי46, ובפרט שעכשיו ישנם עשיריות ומאות ילדים (הן ילדים כפשוטם והן ילדים ביחס לעניני יהדות) בוכים כו', שצריך לעזור להם כו'; ולא עוד אלא שדוקא עי"ז יתוסף עילוי גם אצלו – כמובן ממאמר רז"ל47 על הפסוק48 "מאיר עיני שניהם ה'" (כמובא גם בהקדמה לספר התניא).
ז. ועפ"ז יש לבאר הענין שהמיצר עצמו – כפי שנשאר בצירוף אותיותיו (כנ"ל ס"א) – נהפך לטוב:
אמיתית ענין המיצר הוא (לא רק מצד המדידה וההגבלה שאינה לפי ערך מרחב העצמי, אלא אדרבה) – שמתבטל ממציאותו ("ער ווערט אויס מציאות") בגלל שנרגש אצלו המרחב העצמי!
וע"ד הענין ש"כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח, אוכם הוא קדם עילת העילות"49. וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק50 שכתב אחר ביאתו מפטרבורג, ש"כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס". ועד"ז בנדו"ד, שככל שמתקרב ונרגש אצלו יותר המרחב העצמי, נעשה אצלו יותר ענין הביטול והמיצר.
וזהו גם הענין של ר"ח (שמתברך מיום הש"ק שלפניו) – כמ"ש51 "ונפקדת כי יפקד מושבך", שעי"ז ש"יפקד מושבך", שהו"ע קטנות וביטול הלבנה עד שמתעלמת לגמרי (שהו"ע עליית המלכות למקורה), אזי נעשה הענין ד"ונפקדת", שזהו"ע מולד הלבנה מחדש.
ובפרטיות יותר:
מצד מעלת הביטול ד"יפקד מושבך", הנה מיד לאח"ז הי' צ"ל לכאורה העילוי ד"קיימא סיהרא באשלמותא"52, ולמה נעשה בר"ח מולד הלבנה באופן של נקודה בלבד, ורק לאח"ז, ביום ט"ו בחודש, באה שלימות הלבנה?!
אך הענין הוא – שמולד הלבנה באופן של נקודה בלבד מורה על העצם שלמעלה ובאופן של העדר ההתפשטות כו' (התנשאות עצמית).
וענינו בעבודה – שלהיותו בתכלית הביטול53 שאינו מציאות לעצמו, אזי נעשה במעמד ומצב שכל מציאותו אינה אלא המציאות של הקב"ה, כנ"ל (ס"ה) בענין "אנא סימנא בעלמא", ו"בחד קטירא אתקטרנא", ולכן, אינו מחפש (ולא חסר לו) ענין של מציאות והתפשטות כלל,
– כהסיפור המובא בדרושי החתונה54 אודות א' שהתאונן בפני הצ"צ ש"דורכים עליו" בבית המדרש, והשיב לו: הנך מתפשט בכל בית המדרש כך שבכל מקום שדורכים, אזי דורכים עליך... –
ולא נוגע לו ענין של נצחנות, אפילו נצחנות דקדושה, ולא איכפת לו לומר שטעה כו' – כיון שלא נוגע לו כלל המציאות שלו, כי אם מילוי רצון הקב"ה כו'.
וכאשר נמצא במעמד ומצב כזה, אזי לאח"ז, כשיש צורך בענין של התפשטות, יש אצלו גם ענין של התפשטות, אבל ההתחלה בזה היא באופן של נקודה דוקא, ואז, גם ההתפשטות אינה באופן של מציאות עצמו (ופשיטא – לא באופן של ישות וחומריות כו').
ועד שפועל את הביטול ד"אנא סימנא בעלמא" בכל העולם כולו, שכל מציאותו היא סימן על הקב"ה, ועושה זאת מתוך שמחה וטוב לבב.
* * *
ח. נוסף על האמור לעיל אודות הענין ד"בין המצרים" כפי שהוא בעבודה בקדושה גופא, ישנו גם הענין ד"בין המצרים" כפשוטו, שקשור עם ענינים בלתי-רצויים, "מיצר" כפשוטו.
וענין זה שייך גם בשבתות של "בין המצרים", אע"פ ש"שבת אין עצב בה"55, כי אם ענין התענוג כו' – כמובן מתוכן ההפטרות שאומרים בשבתות אלו, שהם בענינים בלתי-רצויים הקשורים עם החורבן כו', כפשטות הענינים, והרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"56, ואדרבה: סדר הלימוד בתורה הוא באופן שהתחלת הלימוד הוא ע"ד הפשט, ורק לאח"ז באים גם ללימוד ע"ד הרמז, הדרוש והסוד.
ט. ובהקדמה:
בנוגע להתחלת הלימוד ע"ד הפשט – אין הכוונה שכיון שהלומד הוא ילד קטן שאינו יכול להבין הענין ע"ד הרמז וכו', לכן אין ברירה מלבד ללמדו לעת-עתה ע"ד הפשט, אף שאין זה האמת – שהרי ברור הדבר שהתורה שהיא תורת-אמת לא תאמר ללמוד ענין שאינו אמיתי ח"ו, ועכצ"ל, שגם הפירוש ע"ד הפשט הוא בודאי אמת לאמיתו.
ובפרט ע"פ הידוע בענין "שנשתלשלו מהן"57, שכל הענינים שבעולם העשי' משתלשלים מענינים אלו כפי שהם בדקות דדקות בעולם האצילות, עולם האחדות58 (השתלשלות זו היא אמנם לאחרי צמצומים ופרסאות כו', אבל אעפ"כ, כל ענין משתלשל משרשו ומקורו בעולם האצילות),
– ולכן, כיון שבאצילות יש (לא רק היכלות כו', אלא גם) עשר ספירות (עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר59 ), הנה גם בעולם העשי' יש בכל ענין עשר בחינות, כדאיתא בפרדס בתחילתו, שכל דבר (אפילו דומם) הוא בעל שלש קוטרים, אורך רוחב ועומק, וכל א' מהם כלול מג', ראש תוך וסוף, וביחד עם המקום הסובלם הרי זה מספר עשר60 –
וכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"13, הרי מובן שענין ההשתלשלות בעולם הוא בגלל שכך הוא גם בפרד"ס התורה (שהם כנגד ד' עולמות אבי"ע61 ), שחלק הפשט שבתורה משתלשל מחלק הסוד שבתורה; ובזה מודגש עוד יותר שגם הפירוש שע"ד הפשט – כפי שלומדים עם ילד קטן – הוא אמת.
י. ולדוגמא:
דובר פעם בארוכה62 אודות סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר63 שאירע עם אביו בילדותו בעת הכנסתו ל"חדר", בהיותו בן ג' או ד' שנים, שכאשר זרקו הסוכריות (ומיני מתיקה) ואמרו שמלאך מיכאל זורק אותם (כפי המנהג), נתקבלו אצלו הדברים עד כדי כך שלא רצה לאכול אלא לשמור את הסוכריות של מלאך מיכאל, עד שהגיע ערב פסח, שאז היו צריכים להשתדל שיעשה מה שצריך לעשות עם חמץ בערב פסח.
סיפור זה אירע אמנם בקטנותו של אדנ"ע, אבל כיון שסופר ע"י נשיא בישראל לאחרי שנתמנה בתור נשיא, ממלא מקומם של הנשיאים שלפניו, שהקדיש מזמנו – שבו הי' יכול לעסוק בעניני פנימיות התורה כו' – כדי לספרו עם כל הפרטים כו', הרי זה בודאי ענין אמיתי כו'.
וכפי שנתבאר בזה, שזריקת הסוכריות ע"י מלאך מיכאל הו"ע אמיתי, כיון שהאב או המלמד, שזורקים הסוכריות בפועל, עושים זאת בשליחותו ובתור באי-כחו של מלאך מיכאל!
וענין אמיתי זה אומרים לילד קטן, כיון שדוקא אצלו יונח אמיתית הדבר. – אצל גדול, כמו האב או המלמד, לא יונח כ"כ הדבר, כיון שרואה שבפועל הרי הוא זורק הסוכריות; ודוקא קטן, שעדיין אינו שייך להבנה והשגה כו', ועדיין אינו יודע ומבין כ"כ החילוק בין מלאך לבן אדם כו' – הנה ענין זה שמלאך מיכאל זורק את הסוכריות כו', מתקבל אצלו בפשיטות, ובאופן שחודר בכל מציאותו (ובפרט כשמדובר אודות ילד קטן שהוא בנו של נשיא בישראל כו').
יא. ועפ"ז יש לבאר גם ענין בנגלה דתורה:
בהל' יסודי התורה64 כותב הרמב"ם: "הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב"ה גוף וגוי' .. אם כן מהו זה שכתוב בתורה .. יד ה' עיני ה' אזני ה' וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות, ודברה תורה כלשון בני אדם כו'".
ולכאורה אינו מובן: איך יתכן שיהי' כתוב בתורה ענין שאינו אמיתי, שאינו אלא "לשבר65 את האוזן"?!
והביאור בזה66 – שבודאי ישנו ענין של יד למעלה, ואדרבה, ענין היד לאמיתתו הוא דוקא למעלה, בספירות דעולם האצילות, שזהו"ע "חסד דרועא ימינא"67, ומזה נשתלשל אצל יהודי למטה יד גשמית שמחלקת צדקה, וכן הענין ד"ימין מקרבת"68. ובלשון השל"ה69 : "התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים" (ולא להיפך, שמדברת בתחתונים ורומזת בעליונים). אלא כדי שיוכלו להבין עניני התורה למטה ("מ'זאָל זיך קענען דער-רעדן"...), צריכה התורה לדבר בלשון בני אדם, שכיון שאינן מכירין אלא הגופות, הרי הם מבינים ענין היד למעלה מענין היד למטה כו'.
וענין זה מובן גם בפשטות, ללא צורך באמונה כו' – שהרי כל אחד מבין שעיקר ענינה של היד אינו גשם היד, הבשר וגידים ועצמות, כי אם החיות הרוחני, שבלעדו לא יכולה היד לעשות מאומה, כך, שפעולת נתינת היד מתייחסת בעיקר לחיות הרוחני, אלא שהחיות הרוחני בא בהתלבשות בגשם היד.
וכיון שהעיקר הוא החיות הרוחני – צ"ל העבודה וההשתדלות לפעול על הגשמי שלא יפריע ויבלבל לענינים הרוחניים של קדושה כו', ויתירה מזה, שהגשמי עצמו יתהפך לקדושה. ובכללות הרי הם ב' הענינים דאתכפיא ואתהפכא.
יב. ומזה מובן גם בנוגע לימי "בין המצרים" כפשוטם – "מיצר" כפשוטו:
לכאורה אינו מובן: למה עשה הוי' ככה, שיהיו ימים כאלו שהם היפך מ"יומין זכאין"70 – הרי אפילו בשר ודם משתדל לעשות דבר טוב ושלם, ללא קלקול כו', ועאכו"כ בנוגע למעשיו של הקב"ה?!
והביאור בזה – שעז"נ71 "אשר ברא אלקים לעשות", לתקן72, היינו, שהכוונה והתכלית של ימי בין המצרים היא שע"י עבודת בנ"י יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.
ומזה מובן, שבימי בין המצרים, הנה הזמן עצמו מדגיש ומעורר אודות הצורך בעבודה שעל ידה יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.
ובהקדם מ"ש הרמב"ם73 בנוגע לחילוק בכללות המצוות ש"יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה כו', שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב", ורק כשדר בבית שיש בו ד' אמות על ד' אמות, משקוף ומזוזות, אזי ישנו החיוב "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"74.
ועד"ז בעניננו: במשך כל השנה אין חיוב והכרח לעסוק בהפיכת ענינים בלתי-רצויים, שיכול לשכוח אודותם וללכת לישון במנוחה כו'; אבל כשבאים ימי "בין המצרים", היפך מ"יומין זכאין" – אינו יכול לישון במנוחה, כיון שהזמן עצמו לא נותן לו מנוח, ומעורר ודוחק אותו ("טורקעט אים") לעשות כל התלוי בו שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, ולא להסתפק במה שעשה אתמול או אפילו ברגע שלפנ"ז, שדיו שיפקיע את עצמו!...
וזהו כללות ענין ימי בין המצרים – שצריך לפעול בהם הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא75.
ועד"ז בנוגע לחודש מנחם אב – "מנחם" דייקא, כמו "וינחם"76, שהו"ע של חרטה על העבר77, היינו, שאין זה רק באופן שעוזב את הדבר הקודם הבלתי-רצוי, אלא שמתחרט עליו ומהפכו לטוב.
ובלשון המדרש78 – שתמורת זה ש"עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל כו'", פועלים "שיבוא ארי' .. ויבנה אריאל", עי"ז ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' .. ובנה מקדש במקומו (ואז) וקבץ נדחי ישראל"79, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
יג. כל האמור לעיל הוא בנוגע לכללות הענין דבין המצרים; ונוסף לזה ישנו ענין מיוחד הקשור עם הקביעות המיוחדת דהתחלת וסיום בין המצרים – שבעה עשר בתמוז ותשעה באב – בשנה זו.
ובהקדמה – ששבעה עשר בתמוז ותשעה באב חלים לעולם באותו יום בחודש, אלא שיש שינויים משנה לשנה באיזה יום בשבוע תחול קביעותם, ובקביעות שנה זו – חלים ביום ראשון בשבוע.
ומובן שגם מענין זה יש הוראה ולימוד בעבודת ה' – במכ"ש מעניני העולם, כידוע תורת הבעש"ט80 שמכל דבר שיהודי רואה או שומע צריך ללמוד הוראה בעבודת ה',
– וכמובן גם בפשטות81, שכיון ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"82, הרי בודאי שהסיבה לכך שהקב"ה הזמין ליהודי לראות או לשמוע דבר זה, היא, בשביל מטרה ותכלית שנוגעת לעצם מציאותו, שזהו ענין עבודתו לקונו, שהרי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"83 –
ועאכו"כ בנוגע לקביעות הזמנים שזהו ענין ע"פ תורה, מלשון הוראה84 – הרי בודאי שיש בזה הוראה בעבודת ה'.
יד. ובהקדים – שלכאורה אינו מובן כללות הענין דשבעה עשר בתמוז ותשעה באב (התחלת וסיום ימי בין המצרים), שהם ימי תענית, שהו"ע של עינוי:
כיון ש"כל ישראל בני מלכים הם"85, ויתירה מזה: מלכים (כמ"ש בתקו"ז86 ), ו"מלך ביפיו תחזינה עיניך"87 – איך יתכן שיהי' אצל בנ"י ענין של עינוי?!
אך הענין הוא – שכיון ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו"88, לכן צריך לתקן זאת ע"י העינוי כו', כך, שהעינוי כשלעצמו אינו הכוונה והתכלית, אלא זהו באופן של ירידה צורך עלי' כו'.
וכמו בכללות ענין עונשי התורה89 – שלכאורה אינו מובן: כיון שהתורה היא "תורת חסד", איך שייך בה ענין של עונשים? אך הענין הוא – שגם עונשי התורה ענינם חסד, כיון שהכוונה אינה העונש עצמו, עונש לשם עונש ח"ו, אלא הכוונה והתכלית הו"ע הכפרה כו'.
וזהו הטעם שמצינו שהתורה משתדלת להקל ככל האפשר בענין העונשים, וכמו בנוגע למלקות, שאע"פ שנאמר90 "ארבעים יכנו", מ"מ, אומדין אותו ומלקין אותו רק מספר המלקות שיכול לקבל91, ויתירה מזה, שאם נקלה עוד לפני שלקה (שאמדוהו שאם ילקוהו מיד יתקלקל בריעי), פוטרין אותו92 – לפי שהעונש הוא (לא לשם עונש בלבד, שאז צריכים להענישו בכל מקרה, אלא) בשביל ענין הכפרה, וכיון שנקלה, כבר נתכפר, ועכשיו "הרי הוא כאחיך"93.
וכן בענין התענית משתדלת התורה להקל בעינוי – כפי שמצינו בנוגע ליוהכ"פ שנאמר בו94 "ועניתם את נפשותיכם", ש"מצוה לאכול בערב יום כיפור"95 (כשיעור ב' ימים96 ), "שהאוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו הי' מתענה כו'", "והוא מאהבת הקב"ה לישראל .. ציוום שיאכלו וישתו תחלה שלא יזיק להם העינוי"97.
טו. אמנם, בענין האכילה בערב יוהכ"פ מודגש בעיקר שלילת הנזק ע"י העינוי, שזהו"ע הקשור עם כללות ענין שמירת בריאות הגוף, ש"מדרכי (עבודת) ה' הוא"98, וכידוע הפתגם99 שחסרון קטן בגוף הוא חסרון גדול בנשמה כו', אבל עדיין לא רואים כ"כ ההשתדלות להקל בעינוי; ובזה ניתוסף הדגשה מיוחדת בנוגע לשבעה עשר בתמוז ותשעה באב שבקביעות שנה זו חלים ביום ראשון בשבוע:
כאשר י"ז בתמוז וט' באב חלים ביום ראשון, אזי ה"ערב" שלהם חל ביום הש"ק, שמצוה "לענגו בעונג אכילה ושתי'", "להרבות בבשר ויין"100.
והדגשה מיוחדת בנוגע לערב תשעה באב – שלמרות שבדרך כלל יש הגבלות בנוגע לסעודה המפסקת כו'101, הנה ב"ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו"102 (בשעת מלכו ותקפו103 ),
– ולהעיר, שנוסף על החילוק בין הזמן לפני שמלך לזמן לאחרי שמלך104, הנה גם בזמן שמלך גופא יש חילוקים בין הזמן שלפני ולאחרי בנין ביהמ"ק, לפני ולאחרי שמרד ירבעם, לפני ולאחרי שחטא כו', והיינו, שאע"פ שכללות הזמן של שלמה המלך הי' בדוגמת יום הט"ו בחודש שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"52, הרי ביום הט"ו גופא יש חילוקים בין תחילת יום הט"ו, שקרוב יותר ליום הי"ד, אמצעו ועד לסופו, שקרוב יותר ליום הט"ז –
שזהו ענין מיוחד שמצינו בנוגע לערב תשעה באב שחל להיות בשבת דוקא, ולא מצינו דוגמתו אפילו לא בנוגע לערב יוהכ"פ!
ויש לומר, שבנוגע לערב יוהכ"פ אין צורך להבהיר זאת, כיון שבנוגע ליוהכ"פ נאמר105 "לחיותם ברעב", "שהחיות שלהם הוא מבחי' הרעב גופא כו'"106, והתפשטות החיות היא באופן "שהמוח בעצמו משפיע חיות לכל האברים מלמעלה למטה כו'"107, משא"כ בנוגע לתשעה באב כו'.
ובנוגע לעניננו: בקביעות כזו מודגשת ההשתדלות להקל על בנ"י את ענין העינוי שבתענית – כיון שבערב שבעה עשר בתמוז וערב תשעה באב אוכלים בשר ושותים יין כו', שעי"ז נקל יותר להתענות ביום שלאח"ז.
טז. וכמדובר כמ"פ שגם ענין שלמדים מקביעות מסויימת מהוה הוראה ונתינת כח לכל שאר השנים, והיינו, שקביעות מיוחדת זו מגלה ומלמדת ענין זה גם בנוגע לכל השנים.
וע"ד שמצינו בנוגע ליצי"מ, ש"בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"108, ואעפ"כ, ישנו זמן מיוחד בשנה שבו מודגש ביותר הענין דיצי"מ – בליל ט"ו ניסן, "בשעה שיש פסח (בזמן הבית, ובזמן הזה) מצה ומרור מונחים לפניך"109, וזוהי הנתינת כח לענין של יצי"מ בכל יום.
ועד"ז בנוגע לענין המיוחד שבערב שבעה עשר בתמוז וערב תשעה באב שחל בשבת – שבשנה זו הרי זה בגילוי, ומזה יש נתינת כח גם בנוגע לכל שאר השנים, שגם בהם יוכל להיות הענין ד"סעודת שלמה בשעתו" כפי שהוא ברוחניות הענינים,
– ולהעיר, שכיון שמדובר אודות שלמה המלך עליו נאמר110 "וישב שלמה על כסא ה'", הרי מובן שכל מה שמסופר אודות הסעודה, לחם סולת בקר וצאן וברבורים אבוסים111, קאי בעיקר על הענינים הרוחניים שנעשים ע"י האכילה כו' –
ע"י העבודה הרוחנית בבחי' שבת, וכמו הענין דת"ח איקרי שבת (כדאיתא בזהר112, ומרומז גם בגמרא113 ), שעבודתו היא באופן של תענוג, כיון שנמצא במעמד ומצב ש"כל מלאכתך עשוי'"114.
ועד שיכול לדרוש מהקב"ה שגם אצלו יהי' הענין ד"כל מלאכתך עשוי'" – בנוגע למלאכת שריפת השיריים של כתלי הגלות115, ותיכף ומיד זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
יז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה עולת תמיד העשוי' בהר סיני.
* * *
יח. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק116 "ויהי אחרי המגפה וגו'", "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותם, לידע מנין הנותרות. דבר אחר, כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין",
– שכוונת רש"י לתרץ תמיהה: מדוע מתייחס מנין בנ"י רק לכ"ד אלף "המתים במגפה", ולא לאלו שנהרגו ע"י "שופטי ישראל" שמספרם הי' הרבה יותר? ומתרץ ע"פ "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן" (ומשנה מלשון המדרש117 : "משל לזאב .. הוצרך בעל הצאן למנותם"118 ), שהמנין של הרועה לידע מנין הנותרות שייך רק בנוגע לאלו שנהרגו ע"י זאבים, שהי' לו לשמרם מהם, אבל לא בנוגע לצאן שנהרגו ע"י דבר, שאין זה באשמתו כלל. ודוגמתו בנמשל, שרק בנוגע למתים במגפה בסיבת החטאים (ב' חטאים: בנות מואב, ובעל פעור – "זאבים" לשון רבים) הי' משה (רועה ישראל) יכול להרגיש אשמה שמיתתם היתה בגלל העיכוב בעצירת המגפה כתוצאה מזה ש"נתעלמה ממנו הלכה"119, משא"כ בנוגע לאלו ששופטי ישראל דנום למיתה.
ולכן, במנין שלאחרי חטא העגל בפ' תשא120, מביא רש"י "משל לצאן החביבה על בעלי' שנפל בה דבר כו'", דכיון שמשה הי' אז בהר, אין מקום שהמנין יהי' ע"י משה מצד עצמו, בתור רועה, כיון שאין זה באשמתו כלל, ולכן המנין הוא מצד הקב"ה, בעל הצאן.
והטעם שרש"י אינו מסתפק בפירוש זה, כי, עפ"ז הי' צריך לשתף במנין את יהושע, שאליו נוגע לידע אופן ההנהגה עם צאן מרעיתו להבא. ולכן מביא פירוש נוסף, ש"עכשיו קרב (משה) למות ולהחזיר צאנו". אבל זהו רק פירוש נוסף, שקשה יותר מהפי' הראשון, כיון שעפ"ז אין הדבר קשור עם "אחרי המגיפה" –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 326 ואילך.
* * *
יט. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – יש להתעכב על ענין הקשור עם בין המצרים:
איתא בזהר121 : "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון122, את ירושלם מבעי לי', כמה דכתיב123 אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, מאי בזכרנו את ציון. לבר נש דהוה לי' היכלא יקירא יאה ושפירא, אתו לסטין ואוקידו לי', צערא דמאן הוא, לאו דמארי' דהיכלא, אוף הכא שכינתא בגלותא שריא, צערא דמאן הוא, לאו דצדיק .. דכתיב124 הצדיק אבד, אבד ממש, אוף הכא בזכרנו את ציון, בזכרנו ההוא צערא דילי' כו'", והיינו, שמ"ש "בזכרנו את ציון" דוקא (ולא ירושלים), מדגיש את הצער של בעל ההיכל – הקב"ה, שההיכל ("ירושלים") נאבד ממנו (ע"ד מארז"ל125 "מה לו לאב שהגלה את בניו").
ומבאר אאמו"ר126 : "הג' לשונות (יקירא יאה ושפירא) י"ל .. לנגד מה שהמלכות הנקראת היכ"ל מושרשת בדת"י דז"א .. וזהו יקירא – דעת, כמ"ש127 וכלי יקר שפתי דעת, יאה – ת"ת, שפירא – יסוד, שהוא יפה נוף128, הדורא דגופא. גם י"ל לנגד מה שקומתה לנגד נה"י. יקירא – יסוד (כי הטיפה שמיסוד היא בחי' יקר), יאה – הוד, שפירא – נצח, כמו הוד והדר129 שקאי על נו"ה, הרי שנצח הוא הדר, היינו שפירא".
וכיון שמשתדלים לקשר כל ענין עם ה"מבצעים" – הנה גם בנוגע לג' הלשונות "יקירא יאה ושפירא" שבהם נקרא ה"היכל" (שהם לנגד נצח הוד יסוד, ולמעלה יותר, לנגד דעת תפארת יסוד), וההיכל עצמו שקאי על מלכות (והיינו שיש כאן ד' ענינים) – יש לקשר עם חמשת המבצעים:
"היכל" – מורה על תורה, שהרי היכל הוא בית, והתורה נקראת בית130.
[ולהעיר, שענין הבית (היכל) הוא "למחסה ולמסתור מזרם וממטר"131, וכהרמז ששמעתי פעם מאאמו"ר בהתוועדות132, ש"זרם" ו"מטר" מורה על הענין ד"לא תוסף עליו"133 – מט"ר, א' יותר מרמ"ח מ"ע, ו"לא תגרע ממנו"133 – זר"ם, א' פחות מרמ"ח מ"ע; והמחסה ומסתור מפני זה – הו"ע התורה].
ו"היכל" מורה גם על מזוזה – כי, היכל בגימטריא אדנ"י, וגם "מזוזה" בגימטריא אדנ"י134.
יסוד – צדיק – מורה על צדקה, כמ"ש135 "צדיק ה' צדקות אהב".
תפארת – מורה על תפילין (ובפרט תש"ר), שנקראים פאר136, שנאמר137 "פארך חבוש עליך"138.
ודעת – מורה על תורה, כי, במעלת התורה אמרו רז"ל139 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", והרי גם ענין הדעת – "לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'"140 – הוא המשכת וחיבור המוחין במדות, שעי"ז יבוא למעשה בפועל.
[ויש לומר באופן אחר – שדעת שמחבר מוחין ומדות, מורה על תפילין, שענינם המשכת המוחין במדות141 ; ואילו ענין התורה שייך לתפארת, ענינה של אות ו'142, שמורה על ששה סדרי משנה].
וכללות ענינה של ירושלים (ציון) – שנקראת כאן בשם "היכל" – קשור עם בית מלא ספרים, שהרי ירושלים היתה "רבתי בגוים .. רבתי בדעות" (גדולים בדעה כו')143, ו"ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים .. וכל אחד ואחד הי' לו .. בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה"144, כך, שהיתה מלאה ספרים.
כ. ובהמשך לזה, הנה כאן המקום לחזור ולעורר ולעודד ולחזק שיוסיפו לעסוק בענין המבצעים.
ובקשתי שיזדרזו בזה – בכל לשון של זריזות – עוד בימי חודש תמוז, לפני הזמן שעליו נאמר145 "משנכנס אב כו'", באופן של הקדמת רפואה למכה146, ועד לרפואה שהיא באופן ש"כל המחלה גו' לא אשים עליך" (מלכתחילה)147, דכיון שע"י הוספת "מצוה אחת", "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"148, הרי עי"ז יבוא משיח עוד בחודש תמוז, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.
[ואח"כ אמר: כיון שצריך לפעול שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, נכון הדבר שכל אלו שיש להם שמחה – חתונה, בר מצוה, או שנולד להם בן זכר (שמביא גאולה לעולם) – יאמרו לחיים, וישמחו את עצמם ואת כל הקהל].
* * *
כא. המשך הביאור בפירוש רש"י – שבגלל חומר החטא דבועל ארמית, לא שייך כאן החביבות מצד "בעל הצאן", כיון ש"אלקיהם של אלה שונא זמה"149 – ראה לקו"ש הנ"ל (סי"ח) ע' 331 ואילך.
וכאן המקום להזכיר ענין שהזמן גרמא – שלדאבוננו מאפשרים הענין דנישואי תערובות רח"ל ע"י גיור שלא כהלכה, באמרם, שצריך לפעול אחדות בעם, ולאפשר חיים קלים יותר... ולכן צריך להקל בנישואי תערובות וכו', ובגלל זה הורסים את המחיצה שבין ישראל לעמים, היפך הענין ד"עם לבדד ישכון"150.
וענין זה קשור עם הזמן שבו נמצאים עתה – ימי בין המצרים, שהתחלתם בשבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר145, שזהו דוגמת הפירצה בחומה שענינה להבדיל בין ישראל לעמים, והיינו, שאין זה כמו "שער" שדרכו מכניסים מי שרוצים, ויכולים גם לסגרו שלא יוכל להכנס מי שלא צריך להכנס כו', אלא באופן שכל מי שרוצה יכול להכנס דרך הפירצה כו', ולאחרי שנעשית פירצה כו', אזי יש צורך ביגיעה גדולה כדי לסתמה כו'. – וכאן רואים שמזה התחילו כל הצרות שלאח"ז, שלכן, אע"פ שביהמ"ק עמד עדיין על תילו, נקבע יום זה לתענית לדורות!
והסיבה לכך שנעשית פירצה במחיצה המבדלת בין ישראל לעמים היא – רגש הנחיתות כלפי הגוי, שכאשר רואה "שיקצע", טוען שהיא בת מלך: "כזבי בת צור"... ולכן רודף אחרי הגוי, ומשתדל למצוא חן בעיניו, ולשכנע אותו שיסכים שירשמו אותו בתור יהודי, וכאשר הגוי לא מסכים, בידעו שזה שקר, מבטיחים לו דירה וכסף וכו', ואז מסכים שירשמו אותו בתור יהודי, אבל לאחרי שקיבל כל מה שנתנו לו, אזי הוא צוחק להם בפנים... וקורע בפניהם את הנייר שבו נרשם בתור יהודי, באמרו, שעכשיו אינו צריך זאת; העיקר שהוא קיבל את הדירה והכסף וכו'.
ויש עוד ענין שעד עכשיו לא רציתי לגלות:
כשהתחילו להרעיש אודות "מיהו יהודי", היו כאלו שאמרו שזה לא נורא, שהרי כבר אירע הדבר לפני 25 שנים – שיש מקום שנקרא ע"ש הנאַצים ימח שמם וזכרם, שהיו שם גוים שבמשך הזמן התחתנו והתערבו בין יהודים, ועכשיו לא יודעים מי הם והיכן הם נמצאים כו'.
ובכן: זוהי ה"נחמה" שלהם – אוי ואבוי ל"נחמה" כזו – שכעבור דור אחד יהי' גם כאן מעמד ומצב כזה, ח"ו, שלא ידעו מי יהודי ומי אינו יהודי!
כב. וכמדובר כמ"פ שאצל ה"שמאלנים" פעלו כבר שיסכימו לתקן את החוק שגיור חייב להיות "כהלכה", והמניעה לכך היא דוקא מאלו שקוראים עצמם בשם "דתיים", שלא מסכימים לנוסח "גיור כהלכה".
הם טוענים, שמצד עצמם היו מסכימים שיכתבו "כהלכה", אבל הגיעו "מברקים" מארה"ב, שדורשים שלא יכתבו "כהלכה", כיון שזוהי "כפי' דתית", שחייבים להתנהג לפי פס"ד השו"ע דוקא.
– האמת היא, שהם אלו שמצווים למשרתיהם ומשמשיהם, "מלחכי פינכא", שישתדלו שישלחו מברקים מארה"ב... ואף שיודעים שאח"כ יתברר הדבר, לא איכפת להם, ובלבד שלעת-עתה יוכלו לטעון כך.
ובלשון הגמרא151 אודות המשל שאומרים בני אדם: "לשתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא (כוס זכוכית יקרה) ולמחר ליתבר" (יום אחד ישתמש בו בעליו ויתכבד בו, ואם ישבר ישבר). אלא שבמשל שבגמרא מדובר אודות כוס זכוכית יקרה, ואילו כאן מדובר אודות דבר המאוס!...
כג. ולאחרונה נפלה להם המצאה חדשה – שבמקום הנוסח "כהלכה", יהי' הנוסח "כנהוג ומקובל בישראל מדור דור"; הם מוכנים לכתוב חמש תיבות, ובלבד לא לכתוב תיבת "כהלכה"! – ברוסיא היו אומרים על "כהלכה": "נייע152 זשעלאַייעם"!...
אבל האמת היא, שהנוסח "מדור דור" כולל כל הדורות, כך, שיכול להתפרש גם בנוגע לדורות שבהם היתה הנהגה בלתי-רצוי', החל מהדור של זמרי בן סלוא, שהי' נשיא בישראל, בזמן המשכן, וטען שמתנהג ע"פ תורה, באמרו למשה רבינו: "בת יתרו מי התירה לך"153, ובהמשך לזה הי' כל המאורע דבעילת ארמית כו'.
ועד"ז בנוגע להמסופר בתנ"ך אודות דורות נוספים שבהם היתה הנהגה בלתי רצוי', כמו הדור של גדעון, שהיו רק מתי מספר ברכיים שלא כרעו לבעל, ואילו הרוב – כרעו לבעל154 ; וכן ה"דור ששופט את שופטיו"155 (שופטים שהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו), וכן הדור של ירבעם בן נבט וכו'156, וכן הדור של אחז, "שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות" ולא הניח להכנס כו'157 [והרי גם עתה יש שמתנגדים לכך שבחורים לומדים בישיבות, באמרם: זאת לא!...],
– ואין להאריך בדברים שהם היפך זכותם של ישראל, אשר, לולי זאת, הי' ביהמ"ק נשאר בקיומו, ולא היו כל הצרות שיש עכשיו, ולא היו זקוקים לחסדיהם של ה"שרים" שיעמידו להצבעה אם צריך להתנהג ע"פ "דבר ה' זו הלכה"158 או לא –
וכיון שיש לו ראיות מהמסופר בתנ"ך אודות הנהגה בלתי-רצוי' מכמה דורות, טוען הוא שזוהי ההנהגה המקובלת מדור דור!...
ועד"ז בנוגע לנוסח שגיור צ"ל "ע"פ תורה", שגם נוסח זה אינו מספיק, כיון שיכולים לבוא ה"רפורמים" – מכה שלא כתובה בתורה... – ולטעון שהכוונה היא לתורה שבכתב (שהרי הם כופרים בתורה שבע"פ).
והאמת היא, שאלו שמציעים נוסחאות הנ"ל יודעים היטב את החסרון שבנוסחאות אלו, וזוהי הסיבה שמציעים אותם, כיון שיכולים להתלחש עם הרפורמים וכיו"ב ולשכנע אותם שיסכימו לנוסח זה, כיון שיוכלו לפרשו באופן המתאים להם! ואח"כ בא לדתיים ואומר להם שהנוסח טוב גם בשבילם, כי "מדור דור" כולל גם משה רבינו!...
כד. ועד כדי כך, שישנו מי שכתב ופירסם חיבור לבאר, שהנהגת עזרא שצוה לשלח את הנשים הנכריות159 היתה במעמד ומצב שכל שאר הענינים היו כדבעי, שביהמ"ק עמד על מכונו, ובנ"י שמרו שבת וכו', והחסרון היחיד הי' החטא של הנשים הנכריות, ולכן עסק עזרא בזה וכו', משא"כ עכשיו, שחסר בשמירת שבת, וישנו הענין של ניתוחי מתים וכו', אזי לא נוגע כ"כ הענין של נשים נכריות.
ולפלא שאינו מתבייש לחתום את שמו על חיבור כזה – בה בשעה שאין דבר חמור יותר מאשר הענין של נשים נכריות:
בנוגע לחילול שבת, ניתוחי מתים, ועד"ז כל שאר תרי"ג מצוות, ואפילו הענין של עבודה זרה רח"ל – ישנו הכלל ש"אע"פ שחטא ישראל הוא"160.
ואילו בנוגע לענין דנשים נכריות – כותב הרמב"ם פס"ד להלכה בספרו יד החזקה בהלכות איסורי ביאה161 : "עון זה .. יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן .. מן הכותית אינו בנו, שנאמר162 כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה'", וכפי שמאריך הגאון הרגצ'ובי163 שע"י חטא זה "מאביד נפשות מישראל כו'", היינו, שזוהי האפשרות היחידה שעל ידה הופך יהודי לגוי, שבמקום שיוולד יהודי – נולד גוי!...
לא מדובר כאן אודות רמזים, אלא דבר מפורש שכותב הרמב"ם לא רק במורה נבוכים או בספר המצוות, שגם שם הוא בר סמכא... אלא בתור פס"ד להלכה!
והרי פלוני שכתב חיבור הנ"ל "אוחז" מהרמב"ם, ומביאו בחיבורו וכו', ואעפ"כ כתב דברים הנ"ל, ולא עוד אלא ש"סוחב" לחיבורו את אבי זקנו, שלכן, אינני רוצה להזכיר את שמו, כיון שאין זה באשמתו!...
כה. והאמת היא, שגם המחבר בעצמו אינו "אשם" בכך, כי, הסיבה שכתב זאת היא בגלל שקיבל "שוחד":
ובהקדים הסיפור הידוע אודות תלמיד של החפץ חיים שקיבל הצעה להיות רב בעיר, וביקש הוראה כללית איך להתנהג ברבנות כו', ואמר לו החפץ חיים, שינהיג בקהילתו שלא ימתינו עליו עד שיסיים תפלת שמונה-עשרה (כנהוג בכמה קהילות שלא מתחילים חזרת הש"ץ עד שהרב מסיים תפלתו), כי, הכבוד שמעניקים לו בכך שממתינים עד שיסיים תפלתו, עלול להיות ענין של "שוחד", שבגללו ירצה למצוא חן בעיני הבעלי-בתים!...
ועד"ז בנדו"ד – שפנו אליו ואמרו לו, שכיון שצריכים לצאת נגד "אגודת הרבנים" וכו', יש צורך באדם בעל קומה, גדול בישראל, שדבריו יהיו נשמעים, ולכן פונים אליו... ונותנים לו כסף כדי שיוכל להתפנות ולהתעסק בחיבור הלזה!
זהו איפוא ה"שוחד" שבגללו כתב דברים הנ"ל והסכים לפרסמם בשמו, וזאת, למרות שהי' יכול לשער שאפילו ה"שמאלנים" ילעגו עליו על כך ששמע בקולם וכתב דברים הנ"ל.
ועד"ז בנוגע לאלו שה"שוחד" שלהם הוא – שרוצים לשבת על ה"כסא" ולהיות "שר", כמו פלוני שלא מתבייש משום דבר, ומפרסם שיעשה את כל המאמצים לחזור להיות "שר", ובינתיים הוא מחפש רב שיסכים לנוסח שלו!
כו. ויש להוסיף בנוגע לפעולת ענין השוחד – שמצינו זאת אצל בלעם:
בנוגע לבלעם – מעידה התורה שהי' נביא: "שומע אמרי א-ל ויודע דעת עליון מחזה שד-י יחזה גו'"164, ועד כדי כך, שכאשר התורה אומרת ש"לא קם נביא בישראל כמשה"165, אומרים חז"ל166 "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנהו – בלעם".
ומצינו שבשבילו נעשה הנס – שאירע פעם אחת ויחידה – ד"ויפתח ה' את פי האתון"167, ולא עוד אלא ש"פי האתון" נברא בערב שבת בין השמשות168, ביחד עם שאר הענינים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כמו "פי הארץ", שנברא כדי לאמת את נבואתו של משה, ובאותה שעה "חטף" הקב"ה וברא גם את "פי האתון", כדי להציל את בלעם שלא יכשל!
ואעפ"כ, בגלל שהי' משוחד מהכבוד שאולי יקבל מבלק, או "מלוא ביתו כסף וזהב"169, הנה אע"פ שהי' יכול להבין ולשער איזה כבוד יקבל כבר מבלק, בה בשעה שבלק ידע שבגלל בלעם הפסיד במלחמת סיחון170, אעפ"כ, נפל במחשבתו לנסות ליתן לבנ"י היפך הברכה, באמרו על הקב"ה ש"פעמים .. אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין"171.
ועד"ז בנדו"ד, שמצד השוחד של ה"כסא" וכיו"ב, חושב, שימצא רגע שיוכל לרמות את הקב"ה, ו"למכור" את הענין של גיור כהלכה, עי"ז שיתנו כספים עבור "תלמוד תורה" כשר כו' – שזוהי מצוה הבאה בעבירה!...
ועל זה נאמר במשנה172 "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם":
בתחילה הוא מקנא בחבירו שיש לו ממון כו', ומזה בא לידי תאוה, שמתאוה שגם לו יהי' ממון כו', ואח"כ משתדל שיתנו לו כבוד המדומה כו'.
וענינים אלו מוציאים אותו מן העולם שלו – שאף שבחייו הפרטיים הוא שומר תומ"צ, ומתפלל להקב"ה וכו', הרי זה באופן ש"גנבא173 אפום מחתרתא רחמנא קרייא"!... יש לו אמנם סמיכה לרבנות, אבל הוא לא בבחי' "תלמיד ותיק" (שעליו נאמר שכל מה שמחדש ניתן למשה מסיני174 ), כי, תלמיד ותיק שומע בקול רבו, ואילו הוא – מורד במלך מלכי המלכים הקב"ה!
וכמדובר כמ"פ שמלבד החומר שבעצם הענין, יש בזה עוד ענין עיקרי – שאין פוצה פה ומצפצף, כיון שלאף אחד לא איכפת מזה!
כז. ויה"ר שיתבטלו כל הענינים הבלתי-רצויים הנ"ל, ו"דבר אלקינו יקום לעולם"175, ובאופן ש"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"176.
ונזכה לקיום היעוד177 "ואשיבה שופטיך כבראשונה גו'", שענין זה קשור עם התחלת פ' מטות (שקורין במנחה): "ראשי המטות", ומזה באים ל"אלה מסעי בני ישראל גו'"178, ובאופן ש"באים אל הארץ גו'"179, "ארץ טובה ורחבה"180, שכולה שייכת לבנ"י, הן עבר הירדן המערבי, ששם ירושלים, חברון ושכם, יהודה ושומרון, והן עבר הירדן המזרחי,
כפי שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, מלך מבית דוד, שיכוף כל ישראל כו' וילחם מלחמות ה' וינצח, ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל79, בקרוב ממש.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

הוסיפו תגובה