בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, ר"ח מנחם-אב, ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

ויסעו ממרה ויבואו אלימה1. וכותב הצ"צ באוה"ת2 : עיין באו"ת מהמגיד נ"ע3 על פסוק זה בענין ההעלאות מדברים תחתונים בענין ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם4, מים המרים נק' השכל שבמדריגות תחתונות וכו', ומסיים, וזהו ויסעו ממרה ויבואו אלימה, הוא אותיות אלקים, רק הצירוף הוא אלי מה5 (ור"ל שנתהפך מהמרירות והדין הנמשך משם אלקים לבחי' חסד הנק' אלי).

ב) ויובן בהקדים סיפור הדברים שהי' במרה, כמ"ש ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם גו'4, ויורהו הוי' עץ וישלך אל המים וימתקו המים גו'6, שזהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא7. ובפרטיות יותר, הנה בענין ויורהו הוי' עץ מצינו במדרש8 ב' פירושים, הא', שהעץ הוא עץ החיים שהוא עץ מתוק, והב', שהי' עץ מר, וע"י שהשליך העץ מר לתוך המים, אזי וימתקו המים, שזהו אופן נעלה יותר באתהפכא חשוכא לנהורא. וכמשנ"ת פעם בארוכה9 בשם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע10 שיש ב' אופנים בהמתקת הגבורות, וענין ההמתקה ע"י עץ מר הוא באופן שהחושך עצמו (ומצ"ע) מתהפך לאור.

וענין זה קשור גם עם הימים שמר"ח אב עד תשעה באב וכללות ימי בין המצרים, שעז"נ11 והפכתי אבלם לששון גו', והיינו, שלעת"ל יתהפך תשעה באב ליו"ט גדול12, ולא רק תשעה באב, אלא גם כל תשעת הימים (כדאיתא בזהר13 שניתנו לקליפה כו'), וכל ימי בין המצרים, שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה (כלשון הפיוט14 הפך לנו לששון ולשמחה), שזהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא.

אך יש להבין (כפי שממשיך באוה"ת15 ), הרי גם אם יבנה ביהמ"ק בב"א, ולא יהי' אבל בט"ב, מדוע יהי' יו"ט ושמחה בט"ב, הלא אין כאן אלא היציאה מן היגון, ויהי' א"כ כאילו לא נחרב, שלא הי' ט"ב יום מר, ואיך יהי' יו"ט.

ג) אך הענין יובן ע"פ הקדמת הידוע דכל עיקר ההשתלשלות הוא במדת החסד, כמ"ש16 כי אמרתי עולם חסד יבנה, שהו"ע יומא דאזיל עם כולהו יומין17, שענין החסד נותן כח בכל הספירות שיהיו נמשכים ומתפשטים כו'18, ועד שאפילו מדת הגבורה קשורה עם מדת החסד, כי מצ"ע היא שלא בערך כלל כו'. ובפרט בחי' גבורות דקדושה היא דוקא ע"י חסד, שהרי כוונת הגבורות דקדושה הוא בשביל החסד, וכמבואר באגה"ק19 המשל ממלך גדול ונורא שרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו (או בתו, בכדי שיהיו במעמד ומצב הראוי לבן או בת מלך) מרוב אהבתו, כמ"ש20 אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, שגבורה זו באה מצד החסד דוקא (מרוב אהבתו), שהרי מי שאינו בנו, לא נוגע לו כלל מעמדו ומצבו, ורק בגלל שהוא בנו, נוגע לו כשאינו בתכלית השלימות, ולכן, מצד אהבתו אליו, ה"ה רוחץ כו'.

וממשיך לבאר, שאדרבה, ענין הגבורות נמשך מצד פנימיות החסד, שבאה דוקא בענינים של גבורות והיפך כו', ואילו ענין החסד הוא רק בחי' חיצוניות החסד. והענין בזה, דהנה, בכל השפעה אי אפשר להתגלות הפנימיות ממש, כידוע מ"ש המקובלים21 שחיצוניות שבעליון נעשה פנימי לתחתון, היינו, שמה שיורד מעליון לתחתון הוא רק בחי' חיצוניות שבעליון, אבל פנימיות שבעליון אינו נמשך ויורד לתחתון. ומזה מובן שגם המשכת החסד אינה אלא חיצוניות החסד22. אמנם כדי שיומשך ויתגלה לתחתון הפנימיות שבעליון, פנימיות החסד, הרי זה דוקא בענין של גבורות, והיינו, שבכדי שתהי' השפעה של חסד, די בחיצוניות האהבה, אבל כדי שתהי' השפעה של גבורה, יש צורך בפנימיות האהבה דוקא, וכפי שנראה במוחש באב ובן, שבשביל השפעה של חסד, די בחיצוניות אהבת האב לבנו, אבל כדי שהאב יעניש את בנו, לא די בחיצוניות האהבה, אלא יש צורך בהתגלות פנימיות אהבת האב הרחמן לבנו, שכיון שנוגע לו שבנו אינו במצב של תכלית השלימות, לכן מעניש אותו, וכנ"ל ממשל מלך גדול שרוחץ צואת בנו, שזהו דוקא מצד גודל אהבתו אליו.

וזהו גם החילוק שבין פסח לתשעה באב, כפי שמבאר במאמר23 שענינם אחד הוא, כנודע מסימן הגאונים24 א"ת ב"ש, שתשעה באב יחול ביום שחל א' דפסח (שזהו א"ת), דכשם שפסח בא מצד התגלות החסד דלמעלה, שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם25, כך גם תשעה באב הו"ע התגלות חסד דלמעלה, אלא שבנוגע להמשכת החסד בפסח, הנה כדי שחסד זה יוכל להתקבל אצל התחתונים, היתה רק התגלות חיצוניות החסד, ואילו בתשעה באב (שחל באותו יום שחל א' דפסח) נעשה הענין דרחץ הוי' את צואת בנות ציון, שנמשך מצד פנימיות החסד, שמתגלה בענין של גבורות דוקא.

וזהו גם הענין דמרה, דהנה, במאמר הנ"ל מפרט כמה דרגות בזה בסדר מלמעלה למטה, החל משרש הענין במדריגות דקדושה, שספירת המלכות נקראת מרה, לפי שלית לה מגרמה כלום26, ולמטה יותר, לפי שספירת המלכות רגלי' יורדות כו'27, ומתלבשת בקליפת נוגה (שנקראת מרה, כמבואר גם בקונטרס עץ החיים28 ), ומזה יכולה להיות הנפילה בדבר רע ממש ח"ו כו' (שלכן הרי זה מהדברים שהקב"ה מתחרט עליהם בכל יום, דכתיב29 ואשר הרעותי). ועד שכשנמשך למטה נעשה מזה ענין של מרה כפשוטו, שזהו"ע היסורים כו'. אך באמת יש בחי' מים במרה, והיינו, שאע"פ שבחיצוניות הרי זה ענין של מרה וגבורות, מ"מ, בפנימיות הרי זה מים וחסד, כיון שסיבת הגבורה היא מצד פנימיות האהבה כו'. וזהו כענין הנזכר בפרדס30 בשם ספר הבהיר31, המים הרו וילדו אפילה32, דלכאורה אינו מובן, הלא מים ענינם חסד, ואיך ילדו אפילה שהו"ע של חושך כו'. וכותב הצ"צ באוה"ת33 : והוא (הפרדס) ז"ל כתב, וכמה קשה ענין זה להולמו כו', אבל לפמש"כ אתי שפיר. והיינו כנ"ל, שפנימיות החסד (מים) נמשך ומתגלה דוקא בענין הגבורה (אפילה), שענין פנימיות החסד מתגלה דוקא בגבורה כנ"ל.

ועפ"ז יובן מ"ש והפכתי אבלם לששון גו', דלכאורה אינו מובן, איך יהופך מן הקצה אל הקצה, הרי ענין האבל כו' הוא ע"פ תורה, ואיך יכולים להפכו. אך הענין הוא, שהאבל דתשעה באב מצד ענין הגבורות הוא רק בחיצוניות, אבל סיבת הגבורות הו"ע החסד, והיינו, שגבורות אלו פנימיותם חסד, ואדרבה, פנימיות החסד כנ"ל. וזהו והפכתי אבלם לששון גו', שאין זו הנחה מן היגון בלבד, אלא גילוי פנימיות אור האהבה וחסד שמתגלה לאחר כלות היגון (שבו היתה מוסתרת פנימיות האהבה), שהיא אהבה עליונה יותר מגילוי האהבה שמקודם כו'. וכמבואר באגה"ק הנ"ל19 בענין אם רחץ ה' גו', שאז הנה גם ה' יתן הטוב ויאר פניו אליו בבחי' אהבה מגולה אשר היתה תחלה מלובשת ומוסתרת בתוכחת מגולה, ויתמתקו הגבורות בשרשן כו'.

ד) ועוד ענין בזה, כפי שממשיך במאמר34, שכשהמלך רואה בעיניו גודל יסורי בנו יקירו כו', מתחרט על היסורין וכו'. והענין בזה, דהנה, יש מצב שהבן אינו יכול לקבל היסורים, מאיזה טעם שיהי', אם מצד שאין בכחו לקבלם, או מצד שאינו מרגיש שיסורים אלו באים מצד אהבתו של האב אליו, והיינו, שאף שבאמת הי' צ"ל הנהגת הבן באופן המבואר באגה"ק הנ"ל19, שאין לבן חכם להפוך עורף לנוס למצוא לו עזרה או אפילו מליץ יושר לפני אביו הרחמן כו', רק להיות ישר יחזו פנימו כו' לסבול הכאותיו באהבה לטוב לו כו', מ"מ, נמצא הבן במעמד ומצב שאינו מרגיש שזהו מצד אהבת האב כו'. ולכן כאשר האב רואה שהבן אינו יכול לקבל היסורים, אזי מתחרט על היסורים, ומשפיע לו חסדים בגלוי. וממשיך לבאר, שאף שהיסורים הם כדי לתקן הבן, הרי הקב"ה יכול לתקן שלא ע"י יסורים. וזהו שאנו מבקשים35 מחוק ברחמיך הרבים אבל לא ע"י יסורים כו', כי הוא כל יכול כו'. וזהו גם מ"ש36 כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, והיינו, שרפואת הקב"ה היא באופן שמלכתחילה לא אשים עליך, דלכאורה אינו מובן, הלא אין יסורים בלא עון37, ואם לא יהי' לו היסורים כו', איך יהי' תיקון החטא כו'. אך הענין הוא, דכיון שהקב"ה הוא כל יכול, הרי ביכלתו לתקן החטא גם שלא ע"י יסורים.

ה) וזהו מ"ש ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם גו', ויורהו הוי' עץ וישלך אל המים וימתקו המים גו'. דהנה, לפני מ"ת רצה הקב"ה לפעול בבנ"י שישתו מים המרים, היינו להמשיך אליהם בחי' פנימיות החסד, שבא דוקא בענין של מרה וגבורות, שזהו"ע מים המרים, שבפנימיותם הם מים וחסד, ואדרבה, פנימיות החסד, כנ"ל. אבל בפועל, לא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם, פי'38 העם לא היו טובים, היינו, ש"מרים הם" קאי על בנ"י, כדאיתא במדרש39 הדור הי' מר במעשיו, שעבודת בנ"י לא היתה כדבעי, שלא היו יכולים להרגיש בענין המרה שזהו"ע של חסדים כו'. וכשראה הקב"ה שלא יכלו לשתות מים ממרה, הנה אף שהטעם לזה הוא כי מרים הם, שהי' חסר בעבודת בנ"י, מ"מ, כיון שבפועל לא יכלו לשתות כו', מאיזה טעם שיהי', אזי ויורהו הוי' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שעץ הוא עץ החיים, שקאי על התורה, עלי' נאמר40 עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר, שענין זה שייך הן לאלו שהם בבחי' יששכר, תלמידי חכמים, שנקראים עץ השדה41, והן לאלו שהם תומכי'42, בחי' זבולון43, וע"י ענין התורה, עץ החיים, פועלים וימתקו המים, שבכח התורה להמתיק המים המרים כו'.

והענין בזה, כמשנת"ל במאמר הקודם44 במעלת ענין התורה, שדוקא דברי תורה קולטין45, כי התורה ירדה למטה מטה עד שנתלבשה בטענות של שקר כו'. וכמבואר בכ"מ46 ההפרש בין תורה למצוות, שמצוות לא יכולים להתלבש בדברים של היפך הקדושה, שהרי מצוה הבאה בעבירה היא היפך הדין47, אבל התורה נתלבשה בטענות של שקר, שגם טענות אלו הם בשקו"ט של הגמרא, היינו שנעשים חלק מתורה שבע"פ. ועפ"ז יש לבאר, בדא"פ עכ"פ, מ"ש בתניא48 בענין היחוד נפלא שנעשה עי"ז שאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא כו': והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהי' הפסק ביניהם כך וכך – דלכאורה תמוה, למה נקט דוגמא מהלכה שיטעון ראובן כך וכך כו', שזוהי הלכה בחושן משפט, שהוא חלק הרביעי משו"ע, ולא נקט הלכה משו"ע חלק או"ח, או מעשה"ד החל מאנכי הוי' אלקיך49, שהם בודאי דבר הוי'. אך הענין הוא, שהמבואר כאן הוא בהמשך להמבואר לפנ"ז50 שהתורה נסעה וירדה כו' עד שנתלבשה כו' בדיו על הקלף, וגם כמו שהיא למטה פועלת היחוד נפלא עם הקב"ה, ולכן מביא דוגמא דוקא מהלכה זו שיטעון ראובן כך וכך ושמעון כך וכך, שאחד מהם ודאי אומר שקר51 (שזהו ענין שלא מצינו דוגמתו בחלקים הקודמים של השו"ע כו'), ואעפ"כ, גם בענין זה מתלבשת התורה ופועלת היחוד נפלא כו'.

ו) וזהו ויסעו ממרה ויבואו אלימה, שע"י וימתקו המים, אתהפכא חשוכא לנהורא, נעשה ויסעו ממרה, שבנ"י נסעו (הלכו ונתעלו) מענין הגבורות דמרה, ובאו ונכנסו לענין החסדים, שזהו"ע אלימה, אותיות אלקים, שהוא שם מדת הדין והגבורה כו', אלא שהצירוף הוא אל"י מ"ה, שהו"ע החסדים (היינו להפך הגבורות לחסדים), כי, אלי הו"ע החסד, וכמ"ש52 חסד א-ל כל היום, ובפרט אלי (בתוס' יו"ד), שהוא החסד הנמשך מחכמה53 (יו"ד, שקאי על ספירת החכמה54 ), היינו, לא רק החסד כפי שהוא בדרגת המדות, חסד דלבר, אלא החסד כפי שהוא מצד המוחין, חסד דלגאו55. ואלי מ"ה, היינו56, שבמוחין גופא אין זה מצד ספירת הבינה, אלא מצד ספירת החכמה, כח מ"ה, שאינו מובן ומושג57, ובזה גופא לא בחי' כ"ח דחכמה, אלא בחי' מ"ה דחכמה. ועד לפשטות הענין דויסעו ממרה, אַז מ'פאָרט אַרויס מהגלות, שהרי לכל הדעות יצאו כבר י"ח ביסורי הגלות שהיו עד עתה, ונעשה ויסעו, אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים58, נסיעה אחרי נסיעה, בעילוי אחר עילוי, עד שמגיעים לעבר הירדן מזרחה59, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ובקרוב ממש.