הנה, שוב מופיע ההודעה המעצבנת הזו מגוגל: "האחסון שלך כמעט מלא. Gmail דורש אחסון כדי לאפשר לך לשלוח ולקבל דואר. כדי להמשיך להשתמש ב- Gmail , פנה מקום או קנה שטח אחסון נוסף".

באופי שלי אני אגרנית לא-קטנה. קשה לי מאוד להיפרד מדברים שאולי יום אחד אצטרך או שיש להם ערך סנטימנטלי עבורי. לא משנה אם מדובר בחשבונות חשמל, מכתבים בכתב יד (זוכרים אותם?), או תעודות ודו"חות של הילדים שלי – כל פריט מהם עשוי להיחשב בעיניי ראוי לשמירה.

אז לאחרונה גיליתי שגם הודעות האימייל שלי הצטרפו למחסני האגירה הקרובים לליבי. נאלצתי לעבור על כל שיחות האימייל שלי, אחת-אחת, ולהחליט, ולא בקלות, על איזו מהן אני מוכנה לוותר לנצח ולמחוק לצמיתות...

אבל יש לי מסר חשוב עבורכם, שונאי העומס והמסודרים למופת: מתברר שלעתים אגרנות מוגזמת מביאה עימה יתרונות מועילות במיוחד. הרשו לי לשתף אתכם בסיפור נוגע ללב על השגחה אלוקית שעשתה שירות מושלם בהרגלי האגירה שלי.

לאחר שאמא שלי ז"ל נפטרה, בגיל צעיר יחסית, נקלעתי לסערת רגשות. נוסף לתחושות האבל, הבדידות והגעגועים, לפתה אותי לפתע הרגשת אשמה נוראה על כך שלא הייתי איתה, עם האמא היקרה שלי, בסוף ימיה. ובכלל, על כך שחייתי כל כך רחוק ממנה. אמא שלי גרה בארצות הברית אבל בשלב מסוים אני עברתי לירושלים.

כששמעתי שמשהו לא בסדר עם המצב של אמא, תכננתי לבקר אותה בעוד כמה שבועות, כשזה יסתדר יותר טוב עבורי ועבור משפחתי. אחרי הכל, לא פשוט לקפוץ מעבר לאוקיינוס ולהשאיר בבית כמה ילדים קטנים.

לא חלמתי שהסוף יהיה כל כך קרוב.

כאשר ה"בהמשך" הגיע, כעבור כמה שבועות, זה כבר היה מאוחר מידי. ידענו אמנם שהמצב לא משהו אבל הסוף הגיע בהפתעה גמורה ואני לא הספקתי לראות את אמא שלי לפני שהיא נפטרה.

במהלך היום הראשון לשבעה, כשרגש האובדן חרך את ליבי, בכיתי לפני בת משפחה קרובה ושיתפתי אותה בתחושת האשמה העמוקה שלי על כך שגרתי כל כך רחוק מאמא ולא הייתי איתה בסוף חייה.

"אבל אמא שלך הייתה כל כך גאה שאת גרה בארץ ישראל! היא נהגה לספר לכולם כמה מיוחד זה שאת חיה בארץ הקודש".

ידעתי שאמא שלי קיבלה בשמחה את העובדה שגרתי רחוק. למרות שבגלל זה היא לא התאפשר לה לארח אותנו לשבת וגם לא לראות את הנכדים הגדולים שלה מקרוב ולהיות שותפה לחיי היום-יום של המשפחה שלנו, היא מעולם לא התלוננה על המרחק ועבדה קשה כדי לשמור על הקשר מרחוק.

אבל לא זכרתי שאי-פעם מעולם שמעתי ממנה שהיא גאה בבחירה שלי לגור בארץ הקודש. ועכשיו הייתי ממש זקוקה להרגעה הזו, לידיעה שהיא שָמחה והתגאתה בכך. בסתר ליבי ביקשתי מהקדוש-ברוך-הוא לשלוח לי סימן, שאדע בוודאות שבאמת כך היא חשבה והרגישה.

כשחזרתי מהשִׁבְעָה והשתוקקתי לחוש קשר קרוב עם אמא שלי, התחלתי לסרוק את התיקייה שבה אני מאחסנת מכתבים וגלויות ישנים, כשאני תרה אחר כל פיסת מכתב שלה. הרגשתי את הלב שלי מתכווץ רק מלראות את כתב היד שלה אבל בד-בבד זה נעטפתי בנחמה כשפיסות המכתבים הזכירו לי את זמנים הנעימים שחלקנו יחד ובמערכת היחסים הקרובה ששררה בינינו.

כשפילסתי את דרכי בתוך ערמת המכתבים, מצאתי נייר צהוב ובו מכתב קטן שצירפה לספר ששלחה לי במתנה. כשקראתי את המילים הכתובות בו הלב שלי החסיר פעימה. "חשבתי שתהני לקרוא את הספר הזה, על האנשים הגדולים האלה שרבים מהם חיים בארץ ישראל. איזו זכות נפלה בחלקך לחיות בין אנשים כה גדולים!"

ברגע ההוא, אלו היו המילים שהכי הייתי זקוקה לראות. אמא שלי באמת שמחה שאני גרה בישראל! היא אפילו כתבה לי את זה, בצורה כל כך ברורה, שחור על גבי לבן (או ליתר דיוק, כחול על גבי צהוב).

איזו נחמה. איזו הקלה.

הממצא המיוחד הזה, שצץ לי בשעה כה קשיי בחיי, הזכיר לי שיעור מאלף שהתורה מלמדת אותנו בסיפור מכירת יוסף.

התורה מציינת שהסוחרים הישמעאלים שלקחו עימם את יוסף למצרים הובילו תבלינים אפופי ניחוחות מתוקים במקום נפט מסריח – סחורה שאותה שיירות מעין אלו היו מובילות בדרך כלל.

רבים מהפרשנים תמהים מדוע חשוב לתורה לציין את העובדה האזוטרית-למראה הזו בתוך הטרגדיה קורעת הלב שעבר יוסף. אחד ההסברים הוא שהניחוח המתקתק של הבשמים היה מסר ישיר מאלוקים ליוסף המסכן, שידע כי חרף כל מה שעובר עליו ה' נמצא יחד איתו; שומר עליו ומשגיח, ומרגיש את ייסוריו.

גם לנו אלוקים שולח הודעות מנחמות שכאלה, עלינו להיות רק ערניים מספיק כדי להבחין בהן ופתוחים לקבל אותן.

זה בדיוק מה שהרגשתי אז. כאילו אלוקים אומר לי "גם בתוך הכאב הצורב שלך אני איתך. ראי את אהבתי אלייך במסר המרגיע, באותיות המלטפות, במילים שמאשרות את מה שבכל מאודך רצית לדעת ברגע הזה: שאמא שלך הייתה מרוצה מהמעבר שלך".