כל אחד חווה אתגרים בחיים. לפעמים הם מכאיבים. בדומה לזית, החיים לעיתים קרובות סוחטים אותנו, מתישים את גופנו ורוחנו, אולם האדם החכם יזהה, לרוב במבט לאחור, כיצד ניסיון חיים גרם לו לגדול ולהתפתח
האם היה עליי לספר לו את הסיפור בן 2,500 השנים על חפץ הפלסטיק הזעיר והצנוע הזה, הספוג בדמם של קדושים מעונים, בדמעותיהם של יראי השמים ובסבלם של הנאמנים לדתם?
בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית מצאה את עצמה דרך החיים היהודית בהתנגשות חזיתית עם דרך החיים היוונית. זה היה מאבק בלתי-שקול, שכן לצידו של אנטיוכוס עמדו צבאות ענק מאומנים היטב
כשמדליקים את השמן הוא מופיע כמלך האמירה השקטה. הוא דולק בשקט, ללא קול – מנורת השמן אינה משמיעה קולות פצפוצים כמו עץ בוער ואף לא קולות רחש חרישיים כמו שעוות הנר
יחד עם ילדיי הקטנים והמרוגשים – בדיוק כמו ביום ראשון של בית ספר אמיתי – עמדנו ליד החנוכיות המאירות. הגדול הדליק בחנוכיה שבנה בעצמו בכיתה, השני בחנוכיה שקיבל מסבתא והקטן בזו שקיבל מהגננת
תמיד טוב שיהיה חג שבו אוכלים סופגניות. אבל לא רק בגלל זה קיים חנוכה. יש עוד כמה סיבות. וחוץ מזה, הנסיבות שבהן נוצר חג החנוכה מזכירות יותר מדי את מה שעובר עלינו עכשיו.
העבודה בבית המקדש לא הפסיקה. המקדש לא נחרב, העבודה נמשכה, אמנם רק בערך, אבל נמשכה. היה שם אפילו מישהו שקראו לו כהן גדול, והיה שם איזה סדר, אלא מה? הכל היה הפקר. לאנשים שישבו שם לא היה אכפת, והייתה שם גם עבודה זרה. הכל הלך ככה ביחד