הנר הראשון של חנוכה. אני רוצה שתעצרו את הכול ותחשבו עליו.

הנר השני כבר מרגיש בנוח. יש לו איזה חבר לידו שנותן לו תמיכה. הנר השלישי בכלל חושב שזה דווקא משהו פופולרי, והשמיני? אולי הוא הגיע כי כולם שם וזה עניין של לחץ חברתי.

אבל הנר הראשון, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אולי הוא מסתכל מסביב ואומר לעצמו: למה דווקא אני? לא חסר נרות בעולם. שמישהו אחר יתנדב למשימה הזו. אולי הוא מסתכל מחוץ לחלון ודי כועס שדווקא עכשיו, כשהשמש שוקעת והחושך מתחיל להשתלט על הרחובות, זה לא הזמן. אולי הוא פשוט מסתכל במראה ויודע שבסך הכול הוא נר קטנטן, להבה נורא חלשה שבקושי תבער לאיזו שעה או שתיים. וזהו.

אולי הוא עושה את זה כי אין לו ברירה. הוא היה מעדיף להישאר עם כל החברים שלו בתוך הקופסה הצבעונית, אבל איזו יד נעלמה משכה אותו בפתילה עד שהוא יצא, תקעה אותו בכוח בתוך החנוכיה.

אולי הוא מרגיש בודד.

עצוב.

מפחד.

שואל את עצמו אם מישהו בכלל ישים לב שהוא עשה את זה.

מגיעה לו הרבה תשומת לב, לנר הראשון. הוא קיבל את המשימה הכי קשה בעולם: להיות נר, ולהיות ראשון.

אחריו כבר יופיעו עוד. הם כבר ידעו לזהות את הריח המשכר של ההצלחה. הם ילכו בעקבותיו מתוך ביטחון והרבה אופטימיות. אבל רק אחד היה ראשון – וזה הוא. ובלעדיו, איפה היינו היום?

קחו את זה לתשומת לבכם.

כי העולם צריך עוד נרות ראשונים.