חג שקט, חג רעשני

שמן מפעפע (חודר בכל מהותו של הדבר) – שולחן ערוך יורה דיעה, סימן קה, ה

משנכנס יין יצא סוד – תלמוד בבלי, עירובין סה, א

השמן בפנים. השמן דוחה שטחיות – לא תמצאו אותו נתפס לגחמה כלשהי או מחפש הזדמנות להתבלט. כשהשמן בא במגע עם משהו הוא נספג בו עד העצם, חודר את כל כולו.

כשמדליקים את השמן הוא מופיע כמלך האמירה השקטה. הוא דולק בשקט, ללא קול – מנורת השמן אינה משמיעה קולות פצפוצים כמו עץ בוער ואף לא קולות רחש חרישיים כמו שעוות הנר. אורה אינו פורץ מבעד לדלת ואינו הודף בעוז את החשכה. במקום זאת היא משדלת בעדינות את העלטה לזהור באור רוחני רך.

היין הוא כַּתָּב-עיתונות. היין חולף בגסות על פני השומר של שער התודעה ומשחרר את השפתיים, שופך את המעיים וגורם ללב לחשוף צפונותיו. היין מורח את הסודות האינטימיים ביותר על פני העמודים הראשיים של החיים.

חנוכה הוא שמן, פורים הוא יין.

חג החנוכה הוא ניצחון הנפש היהודית. ליוונים לא היו כל תכניות ביחס לגופו של היהודי. מה שהם חשקו בו היה נפש ישראל, והם ביקשו לכפות את הפילוסופיה שלהם על מחשבתה ולהכתים בתרבותם את רוחה. היהודי נלחם לא למען חירותה של עצמיותו החומרית, אלא כדי לשחרר את זהותו הרוחנית מן השלטון ההלניסטי.

המן וחבר מרעיו לא טרחו לעסוק בדקויות כאלה. הייתה להם מטרה אחת פשוטה: ההכחדה הפיזית של כל יהודי עלי אדמות. פורים משמש לנו לזכר גאולת קיומו הגופני של היהודי.

בחנוכה משתמשים בשמן לכבוד החג. חג החנוכה חוגג את פנימיותה של הנפש היהודית, את המהות החודרת והמקדשת כל פינה ומסתור בחייו של היהודי. חג החנוכה חוגג את הזוהר הנסתר של הרוח, אשר במקום להתעמת חזיתית עם החשכה הוא חודר דרכה ומשנה אותה מבפנים.

בפורים אנו מוזגים את היין. פורים הוא מסיבה רועשת, תהלוכה ראוותנית, נשף תחפושות מתפאר. פורים חוגג את העובדה שהיהודי הוא יותר מנפש בלבד – הוא גם גוף. פורים חוגג את העובדה שיהדותנו איננה רק רוחניות פנימית, אלא גם מציאות מוחשית; ושהיא לא רק חודרת את ישותנו מבפנים, אלא גם זורמת החוצה אל ההיבטים החיצוניים של חיינו החומריים.