מלחמה אידאולוגית
יש ספר שנקרא מגילת תענית, זה הספר הכי עתיק שיש לנו מהתורה שבעל פה. הוא נכתב בזמן הבית השני. כתוב שם על ימי שמחה שלא מתענים בהם וגם על ימי אבלות. עיקר ההלכה כתובה בארמית, ואחר כך יש ביאור בעברית, שהוא ביאור עתיק מאוד, על עניינו של כל תאריך שמצוין שם.
יש במגילת תענית עשרות חגים, חלק גדול מן הניסים מתקופת החשמונאים. כשהחשמונאים כבשו את חיפה – עשו חג. כשהצילו את היהודים מצרות במקום מסוים, עשו חג. כשניצחו את הצדוקים בוויכוח, עשו כמה ימים של חג. כשהורדוס מת, עשו חג. כשאלכסנדר ינאי מת, עשו חג. יש רשימה ארוכה. למעשה, ביטלו את כל הימים האלה. מישהו אומר על זה בגמרא, שאם היום היינו צריכים לעשות חגים וימי אבל כאלה, אז כל השנה הייתה מלאה או בחגים או בצומות. תמיד יש צרות ויש ניסים. יש דבר כזה כמעט בכל קהילה, בכל העולם היהודי, מקצה לקצה, מטבריה עד אלג'יר, ומאלג'יר ועד רוסיה. בכל מקום היו חגים כאלו, ופה ושם גם ימי אבלות. למשל, אחרי הזמן של חמלניצקי, שהיה חמור מאוד מפני שהיחס של ההרוגים היה כמעט כמו בשואה, תיקנו בכ' בסיוון יום תענית ואבל עם סליחות. בסידורים קדומים עוד אפשר לראות את הסליחות. ביטלו את ציון הימים מפני שבכל דור יש צרות חדשות. אין כוח לזה. זהו הפירוש הפשוט למה שכתוב שכל המועדים בטלים, אך חנוכה ופורים אינם בטלים לעולם.
פעם בדקתי קצת, אני לא מכיר שום דוגמה לפני החשמונאים למלחמה אידאולוגית. אני מדבר על היסטוריה. היו מלחמות כיבוש, מלחמות על רכוש, מלחמות כאלה ומלחמות אחרות, אבל שתהיה מלחמה סביב לאידאה? זה היה דבר חדש בעולם. לא היה דבר כזה, משום שבכלל לא הייתה סיבה שיהיה דבר כזה. אצל עובדי עבודה זרה זה לא קורה, ובשום מקום בעולם לא עשו מהומות על זה.
אנטיוכוס, אגב, לא היה רשע. הוא היה פוליטיקאי. הוא נכנס לכל העניין הזה לא מפני שרצה להציק לישראל. בדורות מאוחרים יותר היו אנשים שעשו את זה בכוונה. אנטיוכוס רצה רק לאחד את המדינה מסיבות פוליטיות. היוונים היו מאוד בלחץ של הרומאים, ואנטיוכוס היה בעצמו בן ערובה ברומא. הוא החליט שהכוח של הרומאים נובע מהיותם עם אחד, תרבות אחת. המדינה שלו הייתה מדינה עם כל מיני עמים בעלי שפות ותרבויות רבות. אז הוא החליט שככה זה לא ילך, המדינה שלו תתפורר, וכך באמת היה. הרומאים באו ופירקו אותה לחתיכות. לא מיד, זה לקח זמן. יש לנו חליפת מכתבים בין יהודה המכבי לסנאט של רומא. זו עדות מעניינת.
אנטיוכוס רצה לאחד את המדינה. מה שהוא אמר לעמים אחרים והתקבל פחות או יותר, איכשהו אצל היהודים זה לא הלך. אצלנו היה קוץ כזה, והוא שלח צבא לדכא את המהומות.
בחנוכה לא היה בכלל מרד לאומי. לקח להם דורות עד שהם הכריזו שיש להם מדינה עצמאית. הם לא התכוונו למדינה, הם התכוונו להשאיר לנו את האמונה שלנו, את המנהגים שלנו, את החוקים שלנו. אם השלטון היווני רוצה לגבות מיסים – שיגבה מיסים. אין לנו שום בעיה עם השלטון. כשכל האזור היה בשליטה של הפרסים, היהודים דווקא שיתפו איתם פעולה. לא הייתה להם שום בעיה עם עצם העניין של שלטון זר. זה לא היה מרד לאומי. זה היה מרד רק על הנקודה הזו, על הנקודה הדתית.
בחנוכה עצמו לא חזרה מלכות לישראל, זה קרה מינימום עשר שנים אחר כך, אולי יותר. העצמאות התחילה באופן רשמי הרבה יותר מאוחר, ובאופן לא רשמי היא נגמרה מוקדם הרבה יותר מהמצוין בקורותיה.
אגב, יהודה המכבי הפסיד אחר כך במלחמה. אחרי חנוכה הוא נהרג במלחמה ואחיו המשיך אותה, זה לקח שנים. בית המקדש נשאר, אבל יהודה המכבי הפסיד בקרבות ואחר כך כל מי שהיו שייכים לצבא שלו ברחו למדבר. הם שוטטו שם עד שהצבא היווני הגדול הלך, ואחר כך הם התארגנו לאט מחדש. חלק מהעניין היה שגם היוונים היו מסוכסכים אחד עם השני, וזה עזר ליהודים להתגבר. אבל לא היה להם עניין להקים מדינה ולהכריז על עצמאות.
שינוי במהות
כל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים. זה מעניין, על פורים כתוב "ולא יעבור", זה כתוב בתנ"ך. אבל על חנוכה לא כתוב דבר כזה, ואף על פי כן אומרים זאת, מדוע? כי בחנוכה התרחש משהו שלא היה לפניו.
יש אנשים שנשארים ביהדותם מפני שמעשה אבותיהם בידיהם. זה המנהג שלו, ככה הוא גדל בבית, וכל זמן שזה לא יותר מדי גרוע, אז הוא מחזיק בזה. למה לא? אבל מה, כל זמן שאין לחץ העניין הזה לא עומד למבחן. הנקודה של "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם", אנחנו מקבלים את יהדותנו לא רק כשיש ברירה, אלא גם כשזה נעשה בלתי אפשרי להישאר ביהדות, לא רק באופן פסיבי להתחבא באיזשהו מקום, אלא שצריך למסור את הנפש בפועל, זה דבר שבישראל הוא הצהרה חדשה. למעשה, מאז מתן תורה, לא הייתה הצהרה, שאנחנו מצהירים שאנחנו רוצים להיות יהודים, שזה לא עניין שבא בדרך אגב אלא שאנחנו ממש רוצים אותו. וזה בעצם, במילים אחרות, היסוד של הקיום שלנו.
אי אפשר לבטל את חנוכה משום שהוא הבסיס של המשך הקיום של משך הדורות. לכן הוא נשאר ומהסיבה הזו אומרים עליו הלל, מה שבפורים לא עושים. במובן מסוים בפורים הייתה צרה גדולה ליהודים והיהודים יצאו מהצרה, אבל זה לא היה שינוי במהות.
מתי אומרים הלל שלם? חוץ משלושת הרגלים, לא אומרים. מה שנקרא "חצי הלל" זה סוג של מנהג, מעין הלל, אצל הספרדים לא מברכים עליו משום שזה רק מנהג, זאת לא מצווה. אבל בחנוכה אומרים הלל שלם ומברכים על ההלל. למה? משום שבאופן פנימי זה חג גדול. בצד החיצוני, כמה מלחמות היו ליהודים? היו מלחמות לפני, מלחמות אחרי, מלחמות שהפסדנו ומלחמות שניצחנו. מהתנ"ך והלאה היו הרבה מלחמות והרבה ניצחונות, ולא עשו שום חג. עצם הניצחון איננו סיבה לחג אבל בחנוכה באו פנים חדשות.
נראה שמהתחלה תיקנו אותו כחג גדול. יכול להיות שבזמן החשמונאים הוא היה חג גדול יותר. יש עוד קהילות שבהן אנשים לא עושים מלאכה ממש ביום הראשון והאחרון של חנוכה, ויש מקומות שבהם נשים לא עושות מלאכה בחנוכה.
עניין של עם
אגב, עד זמן די מאוחר, המלכים החשמונאים אפילו לא קראו לעצמם מלכים, לפחות לא בתוך עם ישראל. השושנה הייתה כנראה הסמל של החשמונאים, משום שהיא מופיעה על המון מטבעות, כמו, להבדיל, הסמל הלאומי של צרפת, אותו הציור בדיוק מופיע גם אצלם.
במטבעות הללו כתוב למטה בעברית, למשל על יוחנן הורקנוס כתוב "יוחנן כהן גדול בחבר היהודים". חבר היהודים היה כנראה כמו הפרלמנט שלהם. כמו שהיה במשך שלוש מאות שנה קודם, אצל הפרסים, הכהן הגדול היה המושל בפועל. אבל בכל זאת, הוא אפילו לא חשב להיות מלך, היה חבר היהודים, והיה יוחנן הכהן הגדול, וזהו.
מזמן מסוים והלאה, בצד השני של המטבע היה כתוב גם את השם היווני שלו והוא מצוין בתור מלך ולא בתור כהן גדול, וגם חבר היהודים לא מוזכר שם כלל. היו שני צדדים שונים למטבע. ישנם מטבעות כאלה אפילו מתקופת אלכסנדר ינאי. מצד אחד כתוב "יונתן כהן גדול בחבר היהודים", שמו היה יונתן, ינאי זה קיצור של יונתן. ובצד השני כתוב אלכסנדר בסלאוס - המלך אלכסנדר.
למרות שלחכמים היו הרבה תרעומות על החשמונאים המאוחרים והיו הרבה קטטות שנגמרו לא פעם בשפיכות דמים. אלכסנדר ינאי שלח צבא של שכירים להרוג יהודים. החכמים ברחו ממנו והתחבאו. אז היה חשבון עם אלכסנדר ינאי. גם עם יוחנן הורקנוס היה חשבון. אבל מעולם לא אמרו שבגלל שהצאצאים של החשמונאים הם אנשים שרחוקים מלהיות צדיקים אז אנחנו נגיד שחנוכה זה לא חג. זה לא עניין של אדם יחיד, זה עניין של עם.
כתוב תגובה