כל שמונת הימים והלילות של חנוכה הם ימים מיוחדים של שמחה וחגיגות והודאה לה', ואולם, הלילה החמישי של חנוכה זוכה ליחס מיוחד. בקהילות רבות נהוג לציין ערב זה באופנים שונים, ורבים, כולל חב"ד, נוהגים לחלק בערב זה דמי חנוכה יותר מבשאר ערבי החג1.

ובכן, מה הופך את היום החמישי של חנוכה לכך כך מיוחד? הנה מספר הסברים המספקים הצצה לסודו של הנר החמישי:

תמיד יום חול

היום בשבוע שבו חל היום הראשון של חנוכה, כ"ה בכסלו, משתנה משנה לשנה, אולם בהתאם לכללי לוח השנה העברי הוא לעולם לא יכול לחול ביום שלישי בשבוע. מכאן, שהיום החמישי של חנוכה – שמתחיל משקיעת השמש בערב הקודם – לעולם לא יכול לצאת ביום השבת.

יש שמצאו בכך את ההסבר למנהג לחלק דמי חנוכה דווקא ביום זה, שהרי השימוש בכסף אסור בשבת וזה הערב היחיד מכל ערבי חנוכה שלעולם לא יוצא בשבת וממילא גם הערב היחידי שניתן לחלק בו דמי חנוכה בכל שנה2.

האור יקר יותר ככל שהחושך עבה יותר

הרבי מליובאוויטש מסביר את הדברים במבט מעמיק:

מעבר למשמעות הפשוטה של נרות חנוכה, כזכר סמלי לניסי המלחמה ופך השמן הטהור, שאירעו לפני אלפי שנים, לנרות חנוכה יש גם תכלית רוחנית עכשווית:

להאיר את החשכה הרוחנית השוררת בעולם. כל יום מימי החנוכה מאיר חלק מסוים בהווייה שבלעדיו היה נותר חשוך.

כשם שיוקרתו של אור מורגשת דווקא על רקע החשכה, כך אורה של חכמת ה' זוכה ליתרון ככל שהוא מאיר על רקע חושך רוחני עמוק יותר – כפי שאמר שלמה המלך בספר קֹהֶלֶת3: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ".

משום כך, אורם הרוחני של נרות חנוכה המאירים את ששת ימי החול מורגש יותר מנרות חנוכה הדולקים ביום השבת, שהוא יום מאיר ומקודש בזכות עצמו4; ומבין נרות החנוכה המאירים את ימי החול, האור היקר ביותר הוא אורו של הנר החמישי אשר לעולם לא חל בשבת ובכל שנה יש בכוחו להאיר את חשכת ימי החול5.

רוב המנורה דולקת

הנר החמישי של חנוכה מציין את המהפך בנרות החנוכייה: זו הפעם הראשונה שבה יש בחנוכייה יותר נרות דולקים מאשר לא דולקים!6

יותר נרות לבית הלל

למעשה, המצווה הבסיסית של חנוכה היא להדליק נר אחד בכל ערב בשמונת ימי חנוכה. המנהג להדליק בכל ערב מספר נרות משתנה – בכל לילה נר אחד יותר ממספר הנרות שהולדקו בלילה הקודם – הוא הידור למצוות חנוכה לפי שיטתם של "בֵּית הִלֵל" (תלמידיו של הלל הזקן, שהיוו סיעת הרוב של חכמי ישראל מקרב המועצה העליונה של חכמי ישראל, ה'סַנְהֶדְרִין', שחדלה להתקיים לפני בערך 1,600 שנה).

על עמדה זו חלקו חכמי 'בֵּית שַׁמַאי' (תלמידיו של שמאי הזקן, חברו של הלל, שהיוו סיעת המיעוט מקרב הסנהדרין). לדעתם ההידור הנכון הוא להדליק בערב הראשון של חנוכה את כל שמונת הנרות ובכל ערב להפחית נר אחד, כך שבערב האחרון שבו יש להדליק רק נר אחד.

הלילה החמישי של חנוכה הוא למעשה הלילה הראשון שבו לשיטת בית הלל, שהיא השיטה שנפסקה להלכה, מדליקים יותר נרות משיטת ההדלקה של בית שמאי – תופעה שתלך ותתעצם בכל ימי חנוכה הבאים.

האור הקטן ינצח!

בהיבט הרוחני, המחלוקת ההלכתית בין 'בית הלל' ל'בית שמאי' נובעת ממחלוקת עקרונית בשאלת ההתמודדות של הטוב מול הרוע:

לשיטת בית שמאי יש להיאבק ברוע באופן ישיר; ובמלחמה, כמו במלחמה, המאמץ נקבע לפי יכולות האויב: כאשר האויב חזק נדרש להילחם נגדו בעוצמה גבוהה, אך ככל שהאויב הולך ונחלש המלחמה בו נעשית יותר ויותר קלה.

משום כך סבורים בית שמאי שיש להדליק את כל שמונת נרות חנוכה מיד בערב הראשון, כיון שכל נר חנוכה נוסף שנדלק מסמל התגברות נוספת של האורה הרוחנית על החשכה המוסרית השוררת בעולם, וכאשר האפלה הרוחנית עומדת במלוא עוצמתה יש להילחם מולה במלוא העוצמה; למחרת, כאשר 'מכת הפתיחה' עשתה את שלה והחשכה הרוחנית נחלשה, ניתן להסתפק בהדלקת שבעה נרות בלבד; תהליך זה ממשיך ערב אחר ערב, עד לערב האחרון שבו נר אחד בודד מספיק כדי להתמודד מול החושך הקלוש שנותר בסופו של דבר.

מנגד לגישה זו, המתמקדת במאבק בכוחות הרוע, עומדת גישתם של חכמי בית הלל, שלפיה הדרך לנצח את הרע אינה עוברת דרך מאבק ישיר מולו. במקום זאת, סבורים בית הלל, יש להתמקד בעשיית הטוב לא על מנת לדחות את הרוע, אלא כדי להרבות בטוב.

לפי גישה זו, בלילה הראשון יש להדליק את הנר הבודד למרות שהוא לבדו אינו מספיק כדי לפזר את כל האפלה הרוחנית הכבדה. למחרת, כאשר נר אחד בודד סדק את העלטה, יש לנצל את ההתקדמות כדי להדליק שני נרות. ואחר כך אין להסתפק במצב הקיים אלא יש להוסיף עוד אור, ועוד אור עד ליום האחרון שבו מאירים את כל שמונת הנרות.

הלילה החמישי של חנוכה, שהוא הלילה הראשון שבו מדליקים לפי שיטת בית הלל יותר נרות מאשר לפי שיטת בית שמאי, מצדיקה את הגישה המתמקדת בעשיית הטוב לשם הטוב ולא בשביל המלחמה ברע, ומבטיחה כי בסופו של דבר גם לפי שיטה זו הרע ימוגר וייעלם לחלוטין7.

יום כיפור (קטן) בחנוכה

התאריך של היום החמישי של חנוכה הוא כ"ט בכסלו – יום לפני ראש חודש טבת.

יום כ"ט בחודש, בכל חודש, מכונה "יום כיפור קטן"8. זהו יום המוקדש להתבוננות פנימית וחזרה בתשובה על החטאים שנעשו במהלך החודש. למרות שאין זו חובה הלכתית, לא מעט יחידים ולעתים גם קהילות שלמות, נוהגים להקדיש את ימי כ"ט בכל חודש לתענית ואמירת סליחות.

מבין 12 ימי "יום כיפור קטן" שישנם במשך השנה, כ"ט בכסלו היום השמח ביותר (אם כי לא היחיד9 ), כיון שהוא חל ביום החמישי של חנוכה, ולכן אסור לצום בו ולערוך סליחות.

הרבי מסביר שלמרות האיסור על קיום התענית והתחנונים ביום זה, אין זה אומר שבטלה סגולתו הרוחנית של היום בעקבות החנוכה; להפך: ניתן להשיג את אותה תוצאה של התעלות רוחנית באמצעות שמחת החנוכה. וגם זה, בין היתר, מה שהופך את היום החמישי של חנוכה למיוחד ושמח כל כך, אפילו יותר משאר ימי החנוכה10.

בעל התניא יצא (שוב) לחופשי

בחסידות חב"ד יש ליום החמישי של חנוכה, המיוחד בזכות עצמו, חשיבות היסטורית מיוחדת:

לאחר חג הסוכות של שנת תקנ"ט (1798), נכלא אדמו"ר הזקן, בעל התניא, בעקבות עלילות שווא שטפלו עליו מתנגדי החסידות. הוא שוחרר כעבור 54 ימים, בתאריך י"ט בכסלו, שמאז ועד היום נחגג מידי שנה בתור "חג הגאולה".

בעוד סיפור מאסרו וגאולתו של אדמו"ר הזקן מפורסם ביותר, לא הרבה יודעים כי במקביל למעצרו של אדמו"ר הזקן נכלאו גם חסידים רבים. הרבה מהחסידים שנכלאו בעקבות אותה עלילת שווא, שוחררו מהמעצר עשרה ימים אחריו, ביום החמישי של חנוכה.

נוסף לכך, לפי גרסאות מסוימות במסורת החסידית, אדמו"ר הזקן עצמו שוחרר ביום זה מהכלא, בפעם השנייה שנעצר על ידי השלטונות, בראשית שנת תקס"א (1800), בעקבות חששם כי הרעיונות החסידיים עלולים להתסיס מרד נגד ממשלת הצאר.

בפעם הזו אדמו"ר הזקן נחקר לעומק על הפילוסופיה החסידית שלו, ולאחר שהסביר להם את משנתו, חששותיהם של החוקרים נרגעו והוא שוחרר לביתו.

לפי הגרסה המקובלת יום שחררו של אדמו"ר הזקן ממאסרו השני היה ביום השלישי של חנוכה, אך לפי עדויות אחדות היה זה ביום החמישי של חנוכה11.