בחג החנוכה אשתקד הופתעתי להכיר בית ספר מזן מיוחד. הוא לא היה עשוי מבלוקים ומרצפות, לא היו בו מורים ושנת הלימודים הייתה קצרה מכל בית-ספר שאי פעם הכרתי (הלוואי בכל בית ספר!).

שמו של בית הספר היה: החנוכיה. החנוכיה לימדה אותי במשך שמונה ימים רצופים ואפילו לא היה עליי לשלם שכר לימוד.

השיעור הראשון של החנוכיה היה ביום הראשון בו הדלקנו בה את הנרות. יחד עם ילדיי הקטנים והמרוגשים – בדיוק כמו ביום ראשון של בית ספר אמיתי – עמדנו ליד החנוכיות המאירות. הגדול הדליק בחנוכיה שבנה בעצמו בכיתה, השני בחנוכיה שקיבל מסבתא והקטן בזו שקיבל מהגננת. הם התווכחו בלהט איזה צבע נר הוא היפה ביותר; אני דווקא הבטתי לעבר הצד הריק של החנוכיה. מדוע אנו משתמשים בערב הראשון של חנוכה בחנוכיה בעלת שמונה קנים כששבעה מהם נותרים ריקים ושוממים? שאלתי את עצמי.

התשובה הגיעה בשעות הלילה המאוחרות כאשר ידיד הנמצא בהליך התקרבות למסורת התקשר אליי. במשך השבועות האחרונים אנו מנהלים דיון מעניין: הוא רוצה לקיים את כל המצוות, ואני מסביר לו שיש להתקדם באיטיות ובזהירות, צעד אחר צעד, אחרת הוא עלול להישבר ולעזוב הכול.

באותו ליל ראשון של חנוכה המשכנו בדיון. הסברתי לו שגם אדם המקיים רק כמה מצוות מתוך ידיעה שזו התחלה בלבד וכי זה מה שביכולתו לקיים, עושה את הדבר הנכון.

לפתע הבנתי שזהו המסר של קני החנוכיה הריקים. אולי יש שמונה קנים בחנוכיה ואנו מדליקים רק נר אחד – אבל זה מה שעלינו לעשות כעת. ואם אנו מודעים לכך שיש עוד קנים ריקים וכי עלינו לשאוף להדליק גם אותם, אנחנו בדרך הנכונה.

חלפו כמה ימים ובלילה השישי של החנוכה הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. או לפחות כך חשבתי.

בימים הראשונים של החג, במסגרת בית חב"ד ביישובי, התרוצצתי ממקום למקום כדי להדליק נרות חנוכה עם תושבים, לספר לילדים את סיפור החג ולדאוג למימון ההוצאות. האחרונה שבתוכניות שלי הסתיימה באותו יום, וכשהתיישבתי ליד החנוכיה יכולתי סוף-סוף לנשום לרווחה ולנוח ליד הנרות המפיצים אור ושלווה.

אבל השלהבות המרצדות של הנרות סיפרו לי סיפור אחר.

מדוע בכל לילה אנו מוסיפים נר נוסף? אם בלילה הראשון יכלנו להסתפק בנר אחד, מדוע בלילה השני עלינו להדליק שני נרות? מדוע איננו מסתפקים במספר אחיד לכל לילה?

כי באור, בטוב ובקדושה, אסור לעצור! אסור להסתפק במה שהיה ובמה שעשינו אתמול. בכל יום צריך להוסיף ולהדליק אור ולגרש את החושך...

לא חלף זמן רב והתוכנית הבאה של בית חב"ד יצאה לדרך...

את השיעור האחרון בבית הספר החנוכייתי קיבלתי רק כשהסתיים החג. כשהשבתי את החנוכיה למחסן תמהתי מדוע קנה השמש – אותו נר המדליק את שאר הנרות ו'משמש' אותם – נמצא גבוה מכולם. מדוע הוא, המשמש בסך-הכול כלי עזר להדלקת שאר הנרות, נמצא מעליהם?

למחרת כשהתיישבתי ללמוד את שיעורי התורה היומיים שלי, הבחנתי שאני מגלה עומקים חדשים שלא הכרתי קודם לכן. נזכרתי בדברים שאמר רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד: כאשר אדם עוזר לחברו, "נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה." כעת כבר הבנתי את מקומו הגבוה של השמש. הוא נמצא שם דווקא בגלל שהוא עוזר לכולם ולא חושב על עצמו. ההתמסרות שלו לזולת היא זו שהגביהה אותו לגבהים חדשים.

איזה ציון קיבלתי בתעודה, אתם שואלים?

ובכן, את התעודה אקבל השנה, כשאבדוק את ביצוע ויישום השיעורים שלמדתי מן החנוכיה.