והי' מדי חדש בחדשו, ש"פ משפטים, בדר"ח אדר ראשון, ה'תש"ל

בס"ד. ש"פ משפטים, בדר"ח אדר ראשון, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'1. הנה מ"ש יבוא כל בשר להשתחוות לפני, הוא בדוגמת מ"ש בפרשת השבוע בהציווי לעלות לרגל לביהמ"ק, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך גו'2, שהרי איתא בגמרא3 כשם שבא לראות כך בא ליראות, ודוקא ע"י הראי' (שגדלה מעלתה לגבי שמיעה, שדוקא על ידה נעשית וודאות והתאמתות הכי עמוקה4 ) באים להשתחוואה, שהו"ע הביטול (כמבואר בלקו"ת ס"פ ברכה5 ). אמנם, כל זה הי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אבל משחרב ביהמ"ק, אין אנו יכולים לעלות ולראות (ובמילא אין אנו יכולים) ולהשתחוות לפניך6. ועז"נ שלעת"ל יבוא כל בשר להשתחוות, ועוד יותר מכמו שהי' קודם, לא רק שלש פעמים בשנה, אלא מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו7. וכדאיתא בילקוט סוף ישעי'8 על הפסוק9 מתי אבוא ואראה פני אלקים, אמרו ישראל, רבש"ע, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלים ורואים את השכינה, א"ל הקב"ה, בני, בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים, כשיגיע הקץ [שזהו לאחרי שתהי' שריפת כתלי הגלות (די גלות ווענט וועלן פאַרבּרענט ווערן) לגמרי, שזהו קץ הגלות, ותתחיל האתחלתא דגאולה, וכמ"ש ברמב"ם10 יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו וכו' ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמת ה' וכו' והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, שזוהי הגאולה האמיתית והשלימה, הנה אז] אתם עתידים להיות עולים שם בכל חדש וחדש, שנאמר והי' מדי חדש בחדשו וגו', שאז תהי' העלי' לביהמ"ק ליראות ולהשתחוות בכל שבת ור"ח. והקשה בילקוט11, היאך באים בראש חדש ובשבת מסוף העולם, ומבאר, שהעבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים כו', והוא שהנביא מקלסן, מי12 אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם.

ונמצא שבכללות יש בזה ג' זמנים. זמן הא' הוא ימות החול, שאינם שבת וחדש, שבהם גם לעת"ל לא תהי' העבודה דלעלות וליראות ולהשתחוות. זמן הב' הוא בשלש רגלים, שבהם היתה העלי' לרגל בזמן הבית, ולא רק בזמן בית ראשון, אלא גם בזמן בית שני שבו נאמר13 ואכבדה חסר ה', והיינו14, שלא הי' מאיר גילוי ה' עילאה, רק ה' תתאה, וג"ז הי' בהעלם, ומזה מובן, שמעלת ההשתחוואה שבבית שני לא היתה כמו מעלת ההשתחוואה שבבית ראשון, שהמקום ששם בא לראות, שהוא הפועל את ההשתחוואה, הי' נעלה יותר. וזמן הג' הוא שכשיבוא הקץ, שאז תהי' ראי' והשתחוואה בכל שבת ור"ח, ועוד זאת, שכללות הראי' וההשתחוואה (גם בשלש רגלים) תהי' באופן נעלה יותר גם מכמו שהי' בזמן הבית (ע"ד האמור לעיל בנוגע למעלת הראי' וההשתחוואה בבית ראשון לגבי בית שני), ולא רק למעלה מבית שני, אלא גם למעלה מבית ראשון (דאף שהי' בו הגילוי דקיימא סיהרא באשלמותא15, מ"מ, לא הי' באופן של קיום), והיינו, שלעת"ל יהי' אור העולה על כולנה, דאמיתית הפירוש בזה הוא (לא רק שיהי' נעלה יותר, אלא) שאור נעלה זה הוא "על כולנה", שבא ע"י הגילוי והעבודה שהי' בבית ראשון ובית שני.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה מ"ש בהתחלת פרשת השבוע ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי וגו'. וידוע הדיוק בזה בדרושי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ וכו'16, דצריך להבין, דלפניהם משמע לשון רבים, וכי תקנה הוא לשון יחיד, והול"ל כי יקנו. אך הענין הוא, דכי תקנה קאי על מרע"ה, וקאי אדלעיל מיני', היינו, על מ"ש ואלה המשפטים אשר תשים, משה רבינו ע"ה דוקא ישים המשפטים לפניהם. וזהו גם מ"ש תשים (לשון יחיד) דקאי על משה, שענינו של משה הו"ע התורה17, ואח"כ אומר לפניהם (לשון רבים), היינו, שע"י משה היתה המשכת התורה לכאו"א מישראל. וזהו גם מה שאמרו רז"ל18 (והובא להלכה בהל' ת"ת לאדה"ז19 ) שמהפסוק אשר תשים לפניהם למדים שלימוד התורה צ"ל באופן מסויים דוקא, שאתה צריך לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם, כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם20.

אך צריך להבין, הלא פרשה זו באה בהמשך לפרשת מתן תורה בהר סיני, שבה נתפרשו עשרת הדברות שכוללים את כל תרי"ג המצוות (כמ"ש רש"י21 בשם אזהרות הרס"ג), ומדוע שם לא נאמר אשר תשים לפניהם, אלא דוקא כאן, בשייכות לדין דכי תקנה עבד עברי. ומה גם שהדין דכי תקנה בא רק לאחרי כו"כ דינים שקודמים לו [שהרי הדין דכי תקנה עבד עברי קאי על מי שמכרוהו ב"ד בגניבתו (כדאיתא בפירש"י), וא"כ הרי זה לאחרי הגניבה, ולאחרי שאין לו במה לשלם, שרק אז מוכרים אותו ב"ד, ולפנ"ז צ"ל מציאות הב"ד, ועאכו"כ שצ"ל לפנ"ז האיסור דלא תגנוב שבעשה"ד], וא"כ, ביותר אינו מובן מהו הטעם שהענין דאשר תשים לפניהם נאמר דוקא בשייכות לדין דכי תקנה עבד עברי. וגם צריך להבין מהו"ע לפניהם, ומהו"ע כי תקנה.

ג) וביאור הענין יובן בהקדים המבואר בסוגיא דמ"ת במסכת שבת22, שהמלאכים טענו חמדה גנוזה כו' אתה מבקשה ליתנה לבשר ודם, תנה הודך על השמים, ואעפ"כ לא ניתנה להם התורה, לא בשמים היא23, אלא נסעה וירדה כו'24, ועד שניתנה למטה דוקא, במקום שלמצרים ירדתם, ויצה"ר יש ביניכם, ועד שנתלבשה בדברים גשמיים, ובטענות של היצה"ר שיש ביניכם, שהם טענות של שקר, שזה טוען כך וזה טוען כך (כמבואר בתניא25 ).

והענין בזה, כמשנת"ל26 שזה שהתורה נסעה וירדה כמה מדריגות עד שנתלבשה למטה בעוה"ז, הו"ע של ירידה גדולה ביותר, אבל ירידה זו היא צורך עלי', שעי"ז מתעלית התורה למדריגה עליונה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וענין זה נעשה ע"י עבודת נש"י למטה, שע"י עבודתם פועלים עילוי גם בהתורה, וכידוע בענין לימוד התורה לשמה, היינו לשם התורה27, שנש"י פועלים עילוי בתורה שאין בה מצד עצמה. וזהו מצד גודל מעלת נש"י, שקדמו לכל דבר, וכמ"ש28 עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז"ל29 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, והיינו, שכאשר נמלך כו', הנה הנשמות היו כבר שם, והיינו שהם למעלה מבחי' נמלך כו', שמושרשים בעצמות למעלה משרש התורה, וכיון שבשרשם הם למעלה מהתורה, לכן פועלים העלי' בתורה.

והנה אף שפעולת העלי' בתורה היא מצד מעלת הנשמה עצמה, מ"מ, הרי זה נעשה דוקא ע"י הנשמות שלמטה שנקראים עבדים30, ולא ע"י הנשמות כמו שהם למעלה שנקראים בנים30, והיינו, ע"י עבודת עבד דוקא, ולא ע"י עבודת בן, שהחילוק ביניהם, שבן הוא בז"א, שנקרא בן לגבי או"א ולמעלה מזה, משא"כ עבד הוא כשבא בבי"ע31, ובבי"ע גופא בעשי' דוקא, שזהו המקום שבו נעשית כללות העבודה דאתכפיא סט"א, ובאופן שמזה מגיעים לאתהפכא, שאז אסתלק יקרא דקוב"ה כו'32, וכמבואר במאמרי ההילולא33, שהפי' דאסתלק הוא שנמשך גילוי אור בבחי' רוממות, והיינו, שאין הכוונה שלא נמשך למטה, אלא שנמשך למטה ונשאר ברוממות34, ואדרבה, להיותו בבחי' רוממות והתנשאות עצמית, הרי הוא נמשך למטה דוקא, כידוע.

ד) ועפ"ז יש לבאר מה שתיכף לאחר מ"ת נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד גו', כי, דוקא ע"י מדריגת עבד, שזוהי העבודה בעולם העשי', פועלים העילוי שבא ע"י ירידת התורה למטה. אמנם, עבד זה צ"ל עבד עברי דוקא. ובהקדים, דלכאורה אינו מובן, מדוע מכנה אותו הכתוב בשם (עבד) עברי, הרי בשם עברי היו נקראים קודם מ"ת דוקא, וכמ"ש35 אלקי העבריים וגו', וכיון שכתוב זה הוא כבר לאחרי מ"ת, הי' צריך לקרותו בשם ישראל, או בשם יהודי, כמארז"ל36 כל הכופר בע"ז (שחשיב כמודה בכל התורה כולה37 ) נקרא יהודי. אך הענין הוא, שהשם (עבד) עברי הוא ע"פ מ"ש38 בעבר הנהר ישבו אבותיכם39, שעבר הנהר קאי על בחי' שלמעלה גם מגן עדן, שהרי כתיב40 ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, והיינו, שהגן מקבל מהנהר, ועבר הנהר הוא למעלה גם מהנהר. ועז"נ בעבר הנהר ישבו אבותיכם, ששם ישבו והושרשו האבות, החל מאברהם, שהוריש כל עניניו לזרעו אחריו (וגם לגרים, שהרי אברהם הוא גם אב לגרים41 ), שזהו גם כללות הענין שמעשה אבות סימן לבנים42, ירושה לנו מאבותינו, וכלשון אדה"ז43 הון עתק כו', שירושה היא גם בתינוק בן יומו, שיורש את הכל44, ועד שהוא מציאות אחת עם אביו, כמארז"ל45 עה"פ46 תחת אבותיך יהיו בניך. וזהו מ"ש (כי תקנה) עבד עברי דוקא39, דכיון שהנשמה ירדה למטה, שדוקא שם היא בבחי' עבד, הנה בכדי שע"י עבודתה תוכל לפעול העילוי כו', הרי היא צריכה להיות קשורה עם שרשה ומקורה למעלה, בחי' עבר הנהר (עברי), שהמשיכו האבות לכאו"א מישראל, עד גם למי שהוא בדרגת עבד, שמצד עצמו בהפקירא ניחא לי'47, שגם אצלו יומשך מבחי' עבר הנהר. וכיון שהמשכה זו היא משורש הנשמה שהיא למעלה מהצמצום, הרי כשם שקודם הצמצום לא הי' מקום לעמידת העולמות48, נעשה כן גם בדרגת העבד למטה, שהעולם אינו תופס מקום אצלו כו'.

ה) ועז"נ כי תקנה עבד עברי, תקנה דייקא, לשון קנין. והענין בזה, דהנה ידוע49 במ"ש50 ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך, דעושך יוצרך ובוראך הן כנגד ג' עולמות בי"ע, וקונך קאי על בחי' האצילות, והיינו, שקונך הוא למעלה מבוראך. אך צריך להבין, הלא ענין הבריאה הוא החידוש דהתהוות יש מאין (וכמ"ש הרמב"ן51 דאין אצלנו בלשון הקודש הוצאת יש מאין אלא בלשון ברא), שזהו ענין נפלא יותר מענין הקנין (שאינו התחדשות בגוף הדבר, אלא הוא אותו הדבר, רק שעובר מרשות לרשות), וא"כ, למה ברוך קונך הוא למעלה מברוך בוראך. והביאור בזה, דקנין מורה על המשכה מההעלם אל הגילוי, היינו, שלא נשתנה ממהותו להיות דבר נפרד, משא"כ בריאה קאי על התהוות יש מאין שנעשה דבר נפרד52. וענינו בעבודת האדם, שקנין מורה שגם כפי שהנשמה היא למטה בדרגת עבד, נמשך בה שרשה ומקורה, בחי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם52.

ויש להוסיף בזה, שמלבד זאת שממשיכים בדרגת העבד למטה משרש ומקור הנשמה בבחי' עבר הנהר, שזהו גם הפירוש דברוך כו' קונך, ברוך מלשון המשכה, כמו המבריך את הגפן53, היינו, שממשיכים בחי' עושך, שזהו תחלת העבודה, ואח"כ ממשיכים בחי' יוצרך וכו', ועד שממשיכים גם בחי' קונך בדרגת העבד למטה, יש בזה גם ענין ההעלאה מלמטה למעלה, להעלות את מדריגת העבד לשרשו ומקורו בבחי' עבר הנהר, ועד שעי"ז פועלים גם הפי' הב' שבברוך, שמברכים את זה שעליו נאמר ברוך, היינו שפועלים עילוי גם במדרי' קונך, שזהו מה שאמרו רז"ל54 שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה, כיון שלמעשה ידיך תכסוף55, שדוקא ע"י עבודת העבד למטה בעוה"ז, נעשה העלי' והשלימות למעלה כו'.

וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי, שהענין דכי תקנה קאי על מרע"ה56, שעליו נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. דהנה כתיב57 ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כמבואר בהדרושים58, שקאי על משה שמשפיע בחי' עשב, שם ע"ב ושי"ן באמצע התיבה59, לבהמתך, לנשמות שהם בבחי' זרע בהמה60, כפי שנמצאים בבי"ע, עלמא דפרודא61, שזהו שדך, שמחוץ לבית שבעיר, עיר אלקינו62, דקאי על עולם האצילות63, ולא באופן שמעלה אותם לאצילות. וכמו במ"ת, שהי' יכול להיות בשני אופנים64, להעלות את בנ"י למעלה ושם תנתן להם התורה, או שהתורה תרד לנש"י כמו שהם למטה, ובפועל הי' מ"ת באופן דוירד הוי' על הר סיני65, שהתורה ירדה למטה דוקא. וכן הוא גם אצל משה [שכל מציאותו הו"ע התורה, ועד שנקראת על שמו, כמ"ש66 זכרו תורת משה עבדי], שממשיך להנשמות דזרע בהמה כמו שהם בשדך, בבי"ע, עלמא דפרודא דוקא. ולכן, על משה נאמר כי תקנה עבד עברי, שהוא הפועל שגם בעבד יומשך מבחי' עבר הנהר, שזהו שורש נשמתו למעלה, והיינו ע"י כי תקנה, שזהו"ע גילוי ההעלם, כנ"ל.

ו) והנה כללות הענין דכי תקנה עבד עברי שנפעל ע"י משה, הו"ע67 בחי' משה שבכל אחד מישראל68, שעז"נ69 מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שלגבי מדריגה זו נחשב ענין היראה למילתא זוטרתי70. וזהו מה שיש בכאו"א מישראל ענין הביטול, שזהו ענינו של משה, ונחנו מה71, והו"ע כח המס"נ על קדה"ש שיש בכאו"א מישראל, שהרי אפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קדושת שמו ית'72, וללא התבוננות כלל (ועאכו"כ ללא התבוננות ארוכה), ומזה מובן, שזהו ענין שעומד מוכן אצלו, אלא שמתגלה רק בענין של קדה"ש. אלא שצריך לפעול שכח המס"נ והביטול יומשך ויתגלה בכל הענינים [וכמו בענין מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו', אל תקרי מה אלא מאה73, שהענין דמ"ה צריך להיות נמשך ונתגלה במאה ברכות שצריך לברך בכל יום74 (כמבואר במאמר אדמו"ר מהר"ש ד"ה להבין ענין הברכות75 )], שעי"ז נעשית אצלו עבודה מחודשת בכל הענינים (וע"ד המבואר במק"א76 בפירוש לשון חז"ל77 תשובה ומעשים טובים, שע"י הקדמת התשובה משתנים המעשים שלו ונעשים טובים ומאירים).

וזהו גם כללות הענין דעבודת העבד (עבד עברי), שהו"ע הביטול, שהרי העבד אינו מציאות לעצמו כלל78, וכמבואר ברשב"א בענין מה שקנה עבד קנה רבו79, שאין הכוונה שמתחילה קונה העבד לעצמו, ועי"ז קנה אח"כ רבו, אלא שמלכתחילה קונה לרבו, לפי שהעבד אינו מציאות כלל. ומצד ענין הביטול יש מעלה בעבד גם לגבי בן, דהנה, החילוק בין עבד לבן הוא, שהבן יש לו שייכות אל האב, כמבואר בתניא80 שהבן נמשך מטיפת מוח האב, שלכן האב זוכה לבנו בחמשה דברים (כדאיתא במשנה)81, ומשום זה הנה הביטול שלו לאביו אינו בתכלית, משא"כ עבד, שמציאותו אינה ממציאות האדון, הנה הביטול שלו הוא בתכלית. וזהו אמיתית ענין ההשתחוואה, שהו"ע הביטול (כנ"ל ס"א), שזהו דוקא כשאין הכרה להמשתחוה במעלתו של זה שמשתחוה אליו, כי, כשיש לו הכרה במעלתו, אין זה ביטול בתכלית, ורק כשאין לו הכרה במעלתו, אזי הביטול הוא פנימי, אמיתי ועצמי.

ועי"ז באים לשלימות ענין הביטול כפי שיהי' לעת"ל, שזהו מ"ש והי' מדי חדש בחדשו גו' יבוא כל בשר להשתחוות לפני, שזוהי העבודה המחודשת דלעת"ל, באופן של השתחוואה בתכלית הביטול. אבל כ"ז תלוי במעשינו ועבודתינו במשך כל שית אלפי שנין דהוי עלמא82, ובפרט במשך זמן הגלות83, בעבודת פרך, שזהו כללות ענין העבודה, מלשון עורות עבודים84 [והרי מי שמעבד עורות אינו יכול להיות מלך ולא כה"ג, כמבואר בגמרא ובפוסקים85 ], שזהו כללות הענין דנר מצוה ותורה אור86, שזוהי העבודה שמצד הכלים, שישנו ענין הטבע, והוא שובר את הטבע, שזהו"ע אתכפיא סט"א, ועי"ז נמשך האור כו'. וזהו ענין עבד עברי, שהעילוי בעבודתו הוא מצד ענין הביטול (כנ"ל במעלת הביטול דעבד על הביטול דבן), וזוהי גם מעלת העבודה שבזמן הגלות דוקא, שעי"ז באים להגילוי דלעת"ל, שיהי' באופן נעלה יותר מהגילוי שהי' בזמן הבית, וכנ"ל (ס"א) שבזמן הבית היו עולים לרגל רק ג' פעמים בשנה, בג' הרגלים, אבל לעת"ל תהי' העלי' לביהמ"ק בכל שבת ור"ח.

ז) והענין בזה, דלכאורה אינו מובן87, מהו הטעם שבזמן הבית היתה העלי' לרגל רק ביו"ט, ולא בשבת, הלא יו"ט הוא רק מקראי קודש88, ושבת היא בחי' קודש מלה בגרמי'89, וכידוע90 שביו"ט מאיר רק בחי' מוחין דאימא, ספירת הבינה (שזהו"ע השמחה), משא"כ בשבת מאיר בחי' מוחין דאבא, ספירת החכמה. וביותר אינו מובן, הרי העלי' לרגל לביהמ"ק הוא כדי לראות, וראי' הו"ע החכמה, וא"כ, מהו הטעם שהעלי' לרגל היתה בג' רגלים, ולא בשבת, שהוא בחי' החכמה. והביאור בזה, שיו"ט הו"ע השמחה, ושמחה ענינה גילוי, וכמו שרואים שבעת השמחה מתגלים באדם ענינים כאלו שבזמן הרגיל אינם יכולים להתגלות. משא"כ בשבת, אף שענינו תענוג, כמ"ש91 וקראת לשבת עונג, שזהו"ע מוחין דאבא, מ"מ, הרי זה בהעלם, וכמבואר בפע"ח92 שעכשיו מאיר בגילוי רק חיצוניות עתיק, והיינו, שהענין דפנימיות אבא פנימיות עתיק93 הוא עכשיו בהעלם גם בשבת. וזוהי מעלת היו"ט, שאף שהגילוי שבו הוא למטה מבחי' מוחין דאבא שמאיר בשבת, מ"מ, כיון שענינו שמחה, שפורץ גדר94, הרי זה מאיר בגילוי למטה, שלכן אמרו95 אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, שזהו"ע שבא בגילוי אצל האדם ובכל העולם כולו. ולכן היתה העלי' לרגל בזמן הבית רק ביו"ט. אבל לעת"ל, שאז יאיר בשבת בגילוי בחי' פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק, שזהו מ"ש כולם ישבעו ויתענגו מטובך96, שענין זה יהי' בשלימות ובגילוי לעת"ל, לכן תהי' העלי' לרגל ליראות בביהמ"ק בכל שבת.

וכמו"כ תהי' העלי' לרגל בכל ר"ח. דהנה ידוע שר"ח אינו נקרא יום המעשה, וכמ"ש97 שער החצר הפנימית הפונה קדים יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, שיום השבת ויום החדש אינם בכלל ימי המעשה, משא"כ יו"ט הוא בכלל ימי המעשה, שהרי יו"ט מותר במלאכת אוכל נפש (כמפורש בתושב"כ98 ומבואר בארוכה בתושבע"פ99 ). אך עדיין אינו מובן, הלא ר"ח מותר לא רק במלאכת אוכל נפש, כמו יו"ט, אלא גם בכל המלאכות, ואיך אפ"ל שאעפ"כ אינו נכלל בימי המעשה. והביאור בזה, דהנה, בדיבור יש ב' מדריגות, הא', כמו שמקבל מהמדות (ז"א), והב', כמו שמקבל ממוחין. וכמו באדם למטה, שכאשר מדבר דברי אהבה וכו', אזי הדבור מקבל מהמדות, והיינו, דעם היות שהמדות באים ע"י השכל (וכמ"ש הרמב"ם100 היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וכו'), מ"מ, אין הדיבור מקבל באופן ישר מהשכל. אבל כשמדבר דברי שכל, אזי מקבל הדיבור באופן ישר מהמוחין, והיינו, שהדיבור הוא במקומו (ולא באופן שכלול בשכל), שהרי מה שנראה בחיצוניות לזולתו הוא רק ענין הדיבור ע"י האותיות, אלא שהשכל מאיר בהאותיות, וכמארז"ל101 עה"פ102 חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה דוקא, אבל העיקר הוא השכל, שהשכל מתגבר על האותיות, והו"ע התגברות האורות על הכלים. וזהו גם החילוק שבין ר"ח לימי המעשה, שבימי המעשה מקבל הדיבור מבחי' המדות, משא"כ בר"ח מקבל הדיבור מבחי' החכמה, וזהו הטעם שאף שמותר בעשיית מלאכה, מ"מ אינו נכלל בימי המעשה, כיון שאז מקבל הדיבור מבחי' החכמה. ובענין זה שגילוי החכמה הוא בהאותיות, יש מעלה בר"ח אפילו לגבי שבת, כי, בשבת מאיר רק גילוי בחי' החכמה עצמה, משא"כ בר"ח שבחי' החכמה מאיר בהאותיות, הרי זה למעלה מבחי' החכמה עצמה, שזהו מה שנמשך ממקור החכמה, דהחכמה מאין תמצא103, מבחי' הכתר104. וזהו מ"ש הפונה קדים, דקדם הו"ע הכתר, שלמעלה מבחי' חכמה, שנקראת ראשית, שמאיר בשבת. וגילוי בחי' זו יהי' לעת"ל, ולכן תהי' אז העלי' לביהמ"ק בכל (שבת ו)ר"ח.

ח) והנה גילוי בחי' זו שתתגלה לעת"ל, תלוי במעשינו ועבודתינו עכשיו, שזהו מ"ש כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, דקאי על העבודה בששת ימי החול, ובכללות בשית אלפי שנין דהוי עלמא105, שצריכה להיות באופן של עבודת עבד, דהיינו היפך טבע הרגילות (כמבואר בתניא106 שעובד אלקים הוא מי שמשנה את הטבע והרגילות שלו), ובאופן של כפי', שזהו גם הפירוש דמעשינו, כמו מעשין על הצדקה107, שהו"ע הכפי', כמבואר במאמרי בעל ההילולא108. ואז יהי' ענין השמחה בשלימות, כמ"ש ישמח ישראל בעושיו109, וישמח הוי' במעשיו110, שמח לא נאמר אלא ישמח111, לשון עתיד, שזה יהי' לעת"ל דוקא112. וזהו ג"כ מה שישמח אותיות משיח113, דבמשיח יש ב' ענינים, בחי' בן, כמ"ש114 בני אתה אני היום ילדתיך, דקאי על משיח115, ובחי' עבד, כמ"ש116 הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, ועיקר העילוי הוא בחי' עבד שבו, שדוקא מצד בחי' עבדי יהי' גבה מאד, אותיות אדם117, אבל בצירוף המורה שהוא למעלה גם מאדה"ר118. וזהו ישמח ישראל בעושיו, לשון רבים, כמבואר בתניא119 דקאי על העבודה בעוה"ז הגשמי שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא, שעי"ז פועלים שישמח הוי' במעשיו, בביאת משיח צדקנו, שיקבץ נדחי ישראל שאז הרי זה משיח ודאי10, בקרוב ממש, ובעגלא דידן.