פרק יד

1אָדָם יְל֣וּד אִשָּׁ֑ה קְצַ֥ר יָ֜מִ֗ים וּֽשְׂבַ֣ע־רֹֽגֶז:

2כְּצִ֣יץ יָ֖צָא וַיִּמָּ֑ל וַיִּבְרַ֥ח כַּ֜צֵּ֗ל וְלֹ֣א יַֽעֲמֽוֹד:

3אַף־עַל־זֶ֖ה פָּקַ֣חְתָּ עֵינֶ֑ךָ וְאֹ֘תִ֚י תָבִ֖יא בְמִשְׁפָּ֣ט עִמָּֽךְ:

אף על זה. ההבל והנרקב פקחת עיניך לדקדק בחטאיו ואותי אתה מביא במשפט על עוונותי:

4מִֽי־יִתֵּ֣ן טָ֖הוֹר מִטָּמֵ֗א לֹ֣א אֶחָֽד:

מי יתן טהור. מדבר טיפה סרוחה ושכבת זרע שהוא טמא לא אחד בהם טהור שלא יחטא:

5אִ֥ם חֲרוּצִ֨ים | יָמָ֗יו מִֽסְפַּר־חֳדָשָׁ֥יו אִתָּ֑ךְ חֻקָּ֥יו (כתיב חֻקָּ֥ו) עָ֜שִׂ֗יתָ וְלֹ֣א יַֽעֲבֹֽר:

אם חרוצים ימיו. אם גמול זה הוא משתלם שחרוצים וקצובים ליום קבוע ומיועד למיתה ומספר חדשיו אתך קצובים וחוק זה עשית לו ולא יתקיים עוד יותר בעולם די לך בתשלומין הללו:

6שְׁעֵ֣ה מֵעָלָ֣יו וְיֶחְדָּ֑ל עַד־יִ֜רְצֶ֗ה כְּשָׂכִ֥יר יוֹמֽוֹ:

שעה מעליו. באותו מיעוט חרץ הימים ויחדל לו ממכאוב עד ירצה בזקנותו ותשות כחו, את יום מותו כשכיר הרוצה להשלמת עבודת יומו כי עבירתו מן העולם חלוטה ונצמתת משאר כל העוברים:

7כִּ֚י יֵ֥שׁ לָעֵ֗ץ תִּ֫קְוָ֥ה אִֽם־יִ֖כָּרֵת וְע֣וֹד יַֽחֲלִ֑יף וְ֜יֹֽנַקְתּ֗וֹ לֹ֣א תֶחְדָּֽל:

כי יש לעץ תקוה. שיחלוף ויונקתו אשר מגזעו לא תחדל מהיות ענף:

8אִם־יַזְקִ֣ין בָּאָ֣רֶץ שָׁרְשׁ֑וֹ וּ֜בֶֽעָפָ֗ר יָמ֥וּת גִּזְעֽוֹ:

9מֵרֵ֣יחַ מַ֣יִם יַפְרִ֑חַ וְעָשָׂ֖ה קָצִ֣יר כְּמוֹ־נָֽטַע:

ועשה קציר. היא יונקת כמו (תהילים פ׳:י״ב) תשלח קציריה עד ים:

נטע. שם דבר הוא וטעם הברתו למעלה בנו"ן וננקד כולו קמץ מפני שהוא סוף פסוק אף מגזרת נטע הוא:

10וְגֶ֣בֶר יָ֖מוּת וַיֶּֽחֱלָ֑שׁ וַיִּגְוַ֖ע אָדָ֣ם וְאַיּֽוֹ:

11אָֽזְלוּ־מַ֖יִם מִנִּי־יָ֑ם וְ֜נָהָ֗ר יֶֽחֱרַ֥ב וְיָבֵֽשׁ:

אזלו מים מני ים. ממקום שנהר בא ויוצא ממקורו הבא מאליו מן הים:

והנהר. הבא משם יחרב ויבש לעולם, כן איש שכב ולא יקום:

12וְאִ֥ישׁ שָׁכַ֗ב וְֽלֹא־יָ֫ק֥וּם עַד־בִּלְתִּ֣י שָׁ֖מַיִם לֹ֣א יָקִ֑יצוּ וְלֹ֥א יֵעֹ֜֗רוּ מִשְּׁנָתָֽם:

13מִ֚י יִתֵּ֨ן | בִּשְׁא֬וֹל תַּצְפִּנֵ֗נִי תַּ֖סְתִּירֵנִי עַד־שׁ֣וּב אַפֶּ֑ךָ תָּ֚שִֽׁית לִ֖י חֹ֣ק וְתִזְכְּרֵֽנִי:

14אִם־יָמ֥וּת גֶּ֗בֶר הֲיִ֫חְיֶ֥ה כָּל־יְמֵ֣י צְבָאִ֣י אֲיַחֵ֑ל עַד־בּ֜וֹ֗א חֲלִיפָתִֽי:

כל ימי צבאי איחל. לתחייה:

15תִּקְרָא וְאָֽנֹכִ֣י אֶֽעֱנֶ֑ךָּ לְֽמַֽעֲשֵׂ֖ה יָדֶ֣יךָ תִכְסֹֽף:

תקרא. תחינה היא קרא אלי ואנכי אענך להוכיח דברי:

תכסוף. תחמוד:

16כִּֽי־עַ֖תָּה צְעָדַ֣י תִּסְפּ֑וֹר לֹֽא־תִ֜שְׁמ֗וֹר עַל־חַטָּאתִֽי:

כי עתה. אתה מריע לי:

צעדי. אתה סופר:

לא תשמור. אינך ממתין על חטאתי מלהפרע כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לו) המתין שתתקיים ובלשון משנה (גמ' סנהדרין סג) לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבי' פלונית ל' המתן:

17חָתֻ֣ם בִּצְר֣וֹר פִּשְׁעִ֑י וַ֜תִּטְפֹּ֗ל עַל־עֲו‍ֹנִֽי:

חתום בצרור. חתום ומשומר בצרור בגד ככסף ומרגליות שלא תאבד:

ותטפול על עוני. נתחברת על עוני:

18וְאוּלָם הַר־נוֹפֵ֣ל יִבּ֑וֹל וְ֜צ֗וּר יֶעְתַּ֥ק מִמְּקֹמֽוֹ:

ואולם הר נופל. הר הנופל גבהו יבול ויעשה עפר ותהא לו תקוה ליהנות ממנו:

וצור. אשר נעתק ממקומו גם הוא, יבול לשון תבואה, או:

19אֲבָנִ֚ים | שָֽׁ֥חֲקוּ מַ֗יִם תִּשְׁטֹֽף־סְפִיחֶ֥יהָ עֲפַר־אָ֑רֶץ וְתִקְוַ֖ת אֱנ֣וֹשׁ הֶֽאֱבָֽדְתָּ:

אבנים. אשר:

שחקו מים. בעברם עליהם תמיד:

תשטף. השטיפו:

ספיחיה. של אבן ליהפך לעפ' ולצמוח בו דב' כאשר יצמח ספיח הקציר שעבר כן יתהפך עפר זה ספיחיה לאבן:

ותקות אנוש. אינה כן אשר משימות אבדה סלה:

20תִּתְקְפֵ֣הוּ לָ֖נֶצַח וַיַּֽהֲלֹ֑ךְ מְשַׁנֶּ֥ה פָ֜נָ֗יו וַתְּשַׁלְּחֵֽהוּ:

תתקפהו. תחזק ממנו ותאנסהו בתקפך ויהלך מן העולם:

21יִכְבְּד֣וּ בָ֖נָיו וְלֹ֣א יֵדָ֑ע וְ֜יִצְעֲר֗וּ וְלֹֽא־יָבִ֥ין לָֽמוֹ:

יכבדו. יהיו כבידים בכסף ובזהב והוא לא ידע:

ויצערו. וימעטו מכל טוב והוא לא יבין:

22אַךְ־בְּ֖שָׂרוֹ עָלָ֣יו יִכְאָ֑ב וְ֜נַפְשׁ֗וֹ עָלָ֥יו תֶּֽאֱבָֽל:

אך בשרו עליו יכאב. קשה רימה למת כמחט בבשר החי: