לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת משפטים.

פרשת משפטים היא פרשת 'ח"י'

בכל שבוע אנו קוראים ולומדים חלק אחר מן התורה, הנקרא בשם 'פרשת השבוע', ואם נרצה לדייק יותר - חלק זה נקרא בשם 'סִדרה' (הכוללת כמה 'פרשיות' קטנות).

חלוקה זו של התורה אינה חלוקה טכנית בלבד (פשוט: אי אפשר לקרוא את התורה כולה בבת אחת ולכן חילקנו אותה לחלקים וקוראים בכל שבוע חלק אחר), אלא שיש בחלוקה זו תוכן רב; כל 'סדרה' מהווה יחידת-לימוד עצמאית, בעלת תוכן מיוחד, המתבטא גם בשמה של ה'סדרה' – המתאים לתוכנה, וגם בכך שכל הענינים שבתוך ה'סדרה' מכוונים לאותה נקודה יחודית.

ואכן, במקורות קדמונים רבים (הבולט שבהם הוא ספר הזוהר) ניכר שחז"ל ראו חשיבות גדולה בחלוקת הסדרות, עד שטרחו למנות אותם והעלו שהתורה כוללת "ג"ן סדרים" – 53 'סדרות'. [מעניין, כי מספר זה מוזכר במקורות הקדומים כעובדה פשוטה ומוגמרת, אך בדורות המאוחרים יותר התעוררה השאלה – לפי החלוקה שלנו קיימים 54 'סדרות', ולא רק 53! יש כמה תשובות על כך, שהרווחת ביניהם היא1 : הפרשיות הקצרות ביותר בתורה – פרשת 'נצבים' ופרשת 'וילך' – במקורן היו 'סדרה' אחת, וכך מסתדר המספר של 53].

ה'סדרה' של השבוע, פרשת 'משפטים' היא ה-18 במנין הסדרות, מספר יחודי שמוביל אותנו למלה "חַי"; הרבי מליובאוויטש מסביר למה2 :

על דברי התורה נאמר – "כי הם חיינו ואורך ימינו", כל דברי התורה הם החיים שלנו, כיהודים. אלא שיש חלקים בתורה שבהם אנו פחות חשים את הקשר שלהם עם חיי היום-יום שלנו; אנו מרגישים שמדובר ברעיונות יפים, נפלאים ומתוקים, אבל הם נראים לנו כמופשטים, מרוממים וקצת מנותקים מהמציאות הארצית שבה אנו חיים.

זהו החידוש שבפרשת משפטים, שברובה הגדול עוסקת במצוות 'מהשטח' ומתארת מקרים המוכרים לנו מקרוב, כמו: אדם השואל חפץ מרעהו והחפץ אבד – האם הוא חייב לשלם? שני אנשים שרבו זה עם זה והגיעו לידי מכות – מה דינם? ועוד דברים בסגנון זה שקל לנו להתחבר עמהם, להבין ולהפנים את ההגיון שבהם וכך דברי התורה חודרים ומשתלבים בתוך החיים שלנו בצורה מושלמת. זו הסיבה שהפרשה שלנו שייכת למספר "חַי".

הכסף יחכה לאליהו הנביא

הבה ונראה כמה רמזים הנלמדים מתוך פרשת השבוע, שיש להם השלכות מעשיות בחיי היום-יום שלנו.

1) התורה מדברת על מי שנתפס במעשה בלתי מוסרי, והעונש שלו הוא3 : "כסף ישקול – כמֹהר הבתולות". הפירוש הפשוט של המלה 'מוהר' הוא תשלום קצוב, וב'מדרש לקח טוב' על הפסוק מחבר זאת עם ההלכה הקובעת כי אדם הנושא בתולה לאשה (כלומר: בנישואין ראשונים), צריך לכתוב לה 'כתובה', שבה הוא מתחייב על סכום של מאתיים זוז שהיא תקבל מנכסיו במקרה שבו הוא יגרש אותה. הא כיצד? את המלה "כמֹהר" – הכתובה בכתיב חסר – יש לפרק לשנים, כאילו כתוב: כמה?ר' [=200]; זהו הסכום שכותבים ב'כתובה' של "הבתולות" [בנישואין שניים, שבהם האשה אינה 'בתולה', החיוב עומד רק על מאה זוז].

2) לגבי בעל-חיים שלא עבר את תהליך השחיטה הראוי ואינו כשר לאכילה אומרת התורה4 : "ובשר בשדה טריפה – לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו". האות נ' שבסוף המלה "תשליכון" נראית מיותרת – וכי מה היה חסר אם היה כתוב "תשליכו"? אומר 'בעל הטורים' רעיון יפה: ערכה המספרי של האות נ' הוא 50, ויש כאן רמז להלכה הקובעת5 שיש להרחיק את נבלת הבהמה מן העיר חמשים אמה, כדי שהריח הרע לא יפריע לתושבי העיר. זהו איפוא הרעיון במלה "תשליכון" שיש לפרק אותה לשנים, כאילו כתוב: תשליכו (למרחק של) נו"ן!

3) לגבי מצב של אדם שקיבל חפץ כפקדון וכעת הוא טוען שהחפץ נגנב ממנו – אומרת התורה6 : "אם לא ימצא הגנב – ונקרב בעל הבית אל האלקים". הפירוש הפשוט הוא, שהשומר צריך להישבע על כך שאכן החפץ נגנב ממנו שלא באשמתו. אך 'בעל הטורים' מוצא כאן רמז מפתיע למקרה נוסף:

בנקאי שבאו אליו שני אנשים יחד והפקידו אצלו 300 שקל, וסיפרו לו כי 200 שייכים לאחד וה-100 שייכים לשני (מבלי ליידע אותו מי ה'אחד' ומי ה'שני'). לאחר זמן באים השנים לבקש את פקדונם בחזרה, והבעיה היא שעכשיו כל אחד מהם טוען שהוא בעל ה-200! אומרת המשנה7 : "יהא מונח עד שיבוא אליהו" – הבנקאי לא יחזיר את הכסף ה'בעייתי' לא לזה ולא לזה, אלא ישאיר אותו אצלו עד שיבוא אליהו הנביא ויגלה לנו את האמת.

מקרה זה נרמז במלים "אם לא ימצא הגנב" – שני האנשים נראים ישרים, ואנו לא מצליחים למצוא מי מביניהם הוא זה שרוצה לגנוב את חבירו; וכשנצרף את ראשי התיבות של המלים א'ם ל'א י'מצא ה'גנב ו'נקרב – נקבל את המלה "אליהו": הכסף יחכה לאליהו הנביא.

בלעם מסתתר ב...פרשת משפטים!

משפטי התורה שבפרשה נאמרו, כמובן, בלי שמות של אנשים; יש כאן יחס למקרים שונים, והדברים נאמרו בצורה תיאורטית: 'אם יקרה כך וכך – אז...' . ברור גם כי גם חלק מהמקרים המתוארים נכתבו מתוך תקוה שזה לא יהיה מעשי.

ובכל זאת, המלים של התורה – המדוייקות להפליא – צופנות בתוכן גם התייחסויות לאנשים ספציפיים שבהם התממשו הדברים, ונביא במסגרת זו שתי דוגמאות.

אחת היא בפסוק8 "כל שוכב עם בהמה – מות יומת". כאמור, ברמת הפשט אין כאן כוונה לאדם מסויים, אך 'בעל הטורים' מגלה כאן רמז לאיש גדול ומפורסם שלא הצליח לעמוד בפיתוי – בלעם. על בלעם מספרים חז"ל9 שהוא שכב עם בעל החיים המפורסם שליווה אותו – האתון, וזה נרמז בפסוק שלנו: אם נקח את האותיות האחרונות של המלים "כל שוכב" ונצרף אותם עם המלה הבאה: "עם", נקבל את השם "בלעם".

[לפי רמז זה, אומר 'בעל הטורים', יוסבר גם הקשר בין פסוק זה המדבר על "שוכב עם בהמה", עם הפסוק הקודם לו – "מכשפה לא תחיה", כי אכן, בלעם שעסק בקסמים ובכשפים – הוא שהגיע גם למצב שפל זה של "שוכב עם בהמה"].

דוגמא שניה היא בפסוק10 "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה – מעם מזבחי תקחנו למות":

כפי שמסופר בספר שמואל11 , יואב, שר הצבא של דוד המלך, הרג בצורה מתוחכמת את שר הצבא הקודם, זה ששימש את שאול המלך – אבנר בן נר. הוא בא אליו בארשת תמימה של בירור הלכתי, ואז הרג אותו. דוד כעס על מעשה זה [ועל מעשים נוספים], ולפני פטירתו הורה לשלמה בנו – שמלך אחריו – לפגוע ביואב בדרך כלשהי. בלי להיכנס לכל פרטי הדברים, יואב חשש ורץ להחזיק בקרנות המזבח – אך הדבר לא הועיל לו ושלמה צוה להרגו שם12 , ברוח הפסוק כאן האומר "מעם מזבחי תקחנו למות".

ואכן, מסביר רבי יהודה החסיד13 : המלה "יזיד" שווה בערכה למלים "זה יואב" (=31); והמלה "רעהו" שווה למלים "זה אבינר" (=281) [שמו המוכר הוא "אבנר", אך לעתים נאמר "אבינר" בתוספת יו"ד14 ].

איך יש לדון דין אמת

נסיים בנוטריקון יפה של 'בעל הטורים' על הפסוק הראשון בפרשה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שמלמד אותנו כמה הדרכות חשובות למי שעוסק בתחום המשפט.

המלה "ואלה" מלמדת על החובה לבדוק היטב את המצב: וחייב אדם לחקור הדין.

במלים "המשפטים אשר" מסתתר רעיון הפשרה - אל תמהר לחרוץ דין, תן להם להתפשר ביניהם – בצורה כזאת: הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט, אם שניהם רוצים (אם אחד מהם מתנגד לרעיון הפשרה, אין ברירה וצריך לקיים משפט צדק).

ומהמלים "תשים לפניהם" למדים על כך שהשופט צריך להתייחס בצורה שווה לשני בעלי הדין, ולא לתת יחס של העדפה לאחד מהם – עליו לשמור על נייטרליות מלאה, כאילו הוא לא מכיר אותם בכלל קודם לכן: ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים; ל'א פ'ני נ'דיב י'הדר – ה'תנכר מ'הם!

ומסיים 'בעל הטורים' את פירושו לפסוק:

יש בפסוק חמש תיבות, לומר לך – כל הדן דין אמת לאמיתו כאילו קיים חמשה חומשי תורה, וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית [כלומר: במעשה בראשית היו עשרה מאמרות, "בעשרה מאמרות נברא העולם" – והדיין שדן דין אמת נעשה 'שותף' כביכול עם הקב"ה וכך יש בחלקו חמשה מתוכם].