בס"ד. ש"פ מקץ, שבת חנוכה, ה'תשכ"ז

(הנחה בלתי מוגה)

רני ושמחי בת ציון1. ומדייק רבינו הזקן (בעל השמחה והגאולה די"ט כסלו) בתו"א ד"ה זה, מהו ענין רני ושמחי2, דלכאורה הרי זה כפל לשון. וגם, למה נקראת כנס"י בשם בת דוקא3. ומביא על זה מ"ש במדרש4 משל למלך כו' לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו', לא זז מחבבה עד שקראה אחותי כו' לא זז מחבבה עד שקראה אמי, ומסיים5, שלע"ל כתיב רני ושמחי בת כו', שבחי' בת תעלה ביתר שאת, להיות בבחי' אשת חיל עטרת בעלה6. והיינו, שתכלית החביבות היא בשם בת דוקא, שזהו"ע בת ציון.

ב) ויש לקשר זה עם מ"ש7 פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, שבפסוק זה נרמזו ג' הקוין תורה עבודה (תפלה) וגמ"ח, כפי שדרשו על זה בגמרא8 אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, כי, ג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח הם ג' הענינים דאמי אחותי ובתי9. וכשם שבג' הענינים דאמי אחותי ובתי הנה תכלית החביבות היא בבחי' בת, כמו"כ בג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח הנה העיקר הוא הענין דגמ"ח, שהרי ידוע שכללות המצוות נקראים בשם צדקה, וכמרומז גם בזה שישראל נקראים צדיקים, כמ"ש10 ועמך כולם צדיקים, שזהו מצד קיום המצוות שישנו בכל ישראל, כמארז"ל11 אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, הנה אף שצדקה היא מצוה אחת, ומלבדה ישנם עוד ריבוי מצוות, מ"מ, השם שבו נקראים כל ישראל בגלל קיום המצוות הוא צדיקים דוקא, מלשון צדקה (כמו שהקב"ה נקרא בשם צדיק, לפי שצדקות אהב12), כיון שכל המצוות נקראים בשם צדקה13. ונמצא, שאף שישנם ג' קוין, תורה שהיא קו האמצעי, עבודה (תפלה) קו השמאל, וגמ"ח קו הימין, מ"מ, העיקר הוא הקו דגמ"ח, שכולל גם ב' הקוין דתורה ועבודה, כיון שצדקה היא כללות כל המצוות.

ג) ויובן בהקדם ביאור מעלת הצדקה, דהנה, איתא בגמרא14 שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, אמר להן, צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר15 נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. והענין בזה, שמעלת הצדקה היא בענין ההמשכה למטה דוקא, וככל שתהי' ההמשכה למטה יותר תגדל יותר מעלת הצדקה, שזהו גם הדיוק שכחה של צדקה מודגש בפסוק פזר נתן לאביונים, אביונים דייקא, שהרי בעניות יש כמה דרגות, עני דל וכו'16, והדרגא היותר תחתונה היא אביון, שתאב לכל דבר17, היינו, שכיון שאין לו מאומה, לכן הוא תאב לכל דבר (כי, כאשר יש לו דבר מה, הרי אינו תאב לדבר זה, וא"כ, אי אפשר לומר שהוא תאב לכל דבר), ולכן עיקר מעלת הצדקה היא נתן לאביונים, כיון שעי"ז ההמשכה היא למטה ביותר. וזהו גם מ"ש18 מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון (כפי שאומרים בהלל), היינו, שגבי דל נאמר רק מקימי מעפר, ולא מאשפות, כפי שנאמר באביון, דאף שגם עפר הוא מדריגה תחתונה, הרי אשפות היא מדריגה תחתונה עוד יותר. ובענין זה היא עיקר מעלת הצדקה, שתהי' ההמשכה לאביון שהוא למטה מטה ביותר, כדי לפעול מאשפות ירים אביון. וענינו בספירות, שדל הוא בחי' היסוד (כמבואר בהדרושים19 עה"פ20 העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט), ואביון הוא בחי' המלכות דלית לה מגרמה כלום21. והכוונה היא שתהי' ההמשכה עד למטה מטה ביותר, בבחי' המלכות, שתתעלה בתכלית העילוי.

ד) וביאור הענין, דהנה, על הפסוק פזר נתן לאביונים איתא בזהר22 מאי פזר כד"א23 יש מפזר ונוסף עוד. וכמ"ש הצמח צדק בהגהותיו24 לד"ה וישב יעקב שבתו"א25 [בביאור הענין דארץ כנען בקדושה, שכנען פירושו סוחר, כמ"ש26 כנען בידו מאזני מרמה, עד"מ כמו הסוחר שמפזר ממון כסף וזהב ומוציאם מרשותו כדי להרויח ולהשתכר וכל עיקר כוונתו להיות מפזר ונוסף עוד, וכן הוא ענין המסחר שבירידת הנשמה למטה, להיות מפזר ונוסף עוד ע"י בירור המטה (כמשנת"ל27)] ועיין מענין יש מפזר ונוסף עוד בזהר (הנ"ל), ונתבאר בד"ה פזר נתן לאביונים28.

והענין בזה, דהנה, בזהר שם הקשה: האי קרא (יש מפזר ונוסף עוד) הכי מבעי לי' יש מפזר ויוסף עוד (בלשון עתיד, ע"ד מארז"ל29 עשר בשביל שתתעשר), מאי ונוסף, אלא ההוא אתר דשרי בי' מיתה הוא גרים לי' דיתוסף בחיים דלעילא כו', כל מאן דיהיב למסכני אתער אילנא דחיי לאוספא לההיא אילנא דמותא כו', והיינו30, שעי"ז מתברר מבחי' עה"ד טו"ר ונכלל בעה"ח. וזהו ונוסף עוד, הנו"ן מורה מה שנתעלה מבחי' נפילה כו' [והיינו, כדאיתא בברכות31 מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב32 נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ומסיים שם, אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, שנאמר33 סומך הוי' לכל הנופלים]. וזהו פזר נתן לאביונים, היינו, שהכוונה היא שתהי' ההמשכה למטה מטה ביותר, לאביונים דוקא, כדי להיות מפזר ונוסף (בנו"ן) עוד, היינו, שתהי' העלי' מבחי' הנפילה, שגם המטה מטה יתהפך לקדושה, ועי"ז יהי' תוספת חיות, היינו, שתהי' החיות לא רק מבחי' עץ החיים, שעז"נ34 ואכל וחי לעולם, אלא שיתוסף חיות גם ע"י הפיכת אילנא דמותא, וכמו הענין דזדונות נעשו לו כזכיות35, שגם הזדונות שהם היפך הקדושה (אילנא דמותא), יתהפכו לזכיות, קדושה (אילנא דחיי). וע"ד מ"ש פדה בשלום גו' כי ברבים היו עמדי, שפועלים על הרבים שיהיו עמדי36, שזהו ע"ד מ"ש37 גם אויביו ישלים אתו, דאויביו קאי על הנחש38, דא יצה"ר39, שעל ידו נעשה בעולם ענין החטאים והמיתה, ומ"מ, ישלים אתו, מלשון שלום ומלשון שלימות, היינו, שמהפכים אותו לקדושה, וע"ד מ"ש40 בכל לבבך בשני יצריך, שגם היצה"ר נתהפך לטוב [וכדאיתא בירושלמי41 שזוהי המעלה דאברהם שנאמר בו42 ומצאת את לבבו נאמן לפניך, לבבו דייקא, בשני בית"ן, לגבי דוד שנאמר בו43 ולבי חלל בקרבי, לפי שהרגו בתענית], ועד שגם הוא מסייע להשלים את העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים44.

ה) והנה ע"י העבודה דפזר נתן לאביונים נעשה העילוי דצדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. והענין בזה, דהנה, הפירוש הפשוט בתיבת לעד הו"ע הנצחיות, כמו לעד ולעולמי עולמים. ונוסף לזה, הנה מבואר בלקו"ת פ' פקודי45 שבתיבת עד [ומזה מובן גם בנוגע לתיבת לעד] יש ג' פירושים. פירוש הא', עד מלשון נצחיות, כנ"ל. פירוש הב', כמו עד פה תבוא46 [ובזה גופא יש ב' אופנים, עד ועד בכלל, או עד ולא עד בכלל, כמבואר במק"א47]. ופירוש הג', מלשון עדי וקישוט. ומבואר שם, שכל ג' הפירושים ישנם בבחי' הכתר. פי' הא', עד מלשון נצחיות (למעלה מהגבלת הזמן, ובמילא גם למעלה מהגבלת המקום, שהרי מקום וזמן שייכים זל"ז48), כי, בחי' כתר היא למעלה מכל סדר ההשתלשלות, ולמעלה מכל ההגבלות, בחי' א"ס, שכשמו כן הוא, למעלה עד אין קץ. פי' הב', עד מלשון עד פה תבוא ותו לא, כי, בבחי' הכתר אין שום השגה כלל, והיינו, שכשם שהכחות הפנימיים שבאדם למטה הם מוגבלים, כמו"כ גם למעלה (שהרי כל הענינים דלמטה נשתלשלו מהן49, מהענינים דלמעלה), שהע"ס הם מוגבלים, ואין להם השגה בבחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות, ואפילו החכמה שהיא ראשית הספירות, אין לה השגה בבחי' הכתר, וזהו שאמרו50 סייג לחכמה שתיקה, סייג היינו המקיף לחכמה שהוא כתר, והוא בחי' שתיקה וביטול51, כיון שלא שייך בזה הבנה והשגה. ופי' הג', עד מלשון עדי וקישוט, כי, הכתר הוא תכשיט שע"ג הראש.

וזהו פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, היינו, שע"י הצדקה שהו"ע ההמשכה למטה ביותר, בבחי' אביונים, נעשה העילוי דבחי' עד (לעד), ככל ג' הפירושים שבזה, ענין הנצחיות, הענין דעד פה תבוא, והענין דעדי וקישוט, כפי שהם בבחי' הכתר, ובכתר גופא לא רק חיצוניות הכתר, אלא גם פנימיות הכתר52. וזהו גם מ"ש בסיום הכתוב קרנו תרום בכבוד. והענין בזה, כמבואר בביאורי הזהר פ' במדבר53 שהקרן הוא כמו נקודה שאינה בגדר שטח כלל, וכמו שאומרים קרן דרומית מזרחית, שהרי איזה שטח שיהי' שייך הוא לא' הדפנות, הדרומית או המזרחית, ואילו הקרן זוית אין לה שום שטח מקום כלל, וכמו נקודה שהיא בציור המחשבה, אבל בגשמיות אינה תופסת מקום כלל. וענינו בספירות הוא ספירת המלכות דלית לה מגרמה כלום. וזהו קרנו תרום בכבוד, שע"י ההמשכה לבחי' המלכות (קרן), נעשה העלי' (תרום) לבחי' הכתר ועד לפנימיות הכתר, שזהו"ע הכבוד54, ובזה גופא מדייק בכבוד, ב' כבוד, דקאי על ב' הבחינות דכבוד, כבוד נברא וכבוד נאצל55. וכללות הענין בזה, שדוקא ע"י ההמשכה למטה ביותר (פזר נתן לאביונים), באים לתכלית העילוי דבחי' הכתר (צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד). וזהו גם כללות הענין שצ"ל יפוצו מעינותיך חוצה (ענינו של י"ט כסלו56), חוצה דייקא, דהיינו עד לדרגות הכי תחתונות, ודוקא עי"ז לוקחים את האבן היקרה שבכתר המלך (כידוע המשל של רבינו הזקן משחיקת האבן היקרה שבכתר המלך בשביל רפואת בן המלך, וכידוע הסיפור שע"י משל זה בטלה הקפידא שנתעוררה על המגיד57), שהו"ע פנימיות הכתר.

ו) וזהו גם מ"ש רני ושמחי בת ציון. דהנה, רני ושמחי הוא כדאיתא בזהר58 שמחה בצפרא ורננא ברמשא, שהם ב' הקוין דימין ושמאל. ובת (ציון) קאי על ספירת המלכות, שהיא בקו האמצעי, שעולה עד הכתר59, ועד לפנימיות הכתר60, שמצד זה נעשית החביבות דבחי' בת עוד יותר מבחי' אחותי ואמי, שלע"ל תתעלה להיות בבחי' אשת חיל עטרת בעלה, ויתירה מזה, כמ"ש61 נקבה תסובב גבר, היינו, שתהי' לא רק בבחי' עטרה שעם היותה מקיף על הראש הרי היא בסמוך אל הראש, בחי' מקיף הקרוב, אלא גם תסובב גבר, בבחי' ריחוק, שהו"ע מקיף הרחוק62. וכן הוא גם בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח (שהם ג' הענינים דאמי אחותי ובתי), שעיקר העילוי הוא ע"י גמ"ח דוקא, שהו"ע ההמשכה למטה ביותר, עד לבחי' המלכות, שעי"ז דוקא מגיעים לבחי' הכתר, כמשנת"ל בפירוש פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד.

ז) ויש להוסיף בביאור מעלת הצדקה, שעל ידה נעשית עליית המלכות. דהנה, אף שעיקר הענין דעליית המלכות יהי' לעתיד לבוא, הרי ענין זה נעשה ונפעל ע"י מעשינו ועבודתינו עתה דוקא. ובענין זה יש מעלה מיוחדת במצות הצדקה שהיא מהמצוות שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב63, וכמ"ש הרמב"ם64 שכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה (שכולם נכללות בגמ"ח), תחשב לו לצדקה בעוה"ב לפי שעשה המצוות (ציווי הקב"ה), וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, והיינו, לפי שבמצוות אלו ישנו טוב כפול, טוב לשמים וטוב לבריות65. וכיון שבמצות הצדקה ישנו הן פירותיהם בעוה"ז והן הקרן קיימת לעוה"ב, לכן אתי שפיר שעל ידה נעשה ונפעל עתה הענין דעליית המלכות שעיקרו יהי' לע"ל. ויש לומר, שכן הוא גם בנוגע לגילוי החסידות בי"ט כסלו, שזהו מ"ש רבינו הזקן66 שגאולתו היתה ביום ג' שהוכפל בו כי טוב, שענין הכפל דכי טוב הוא טוב לשמים וטוב לבריות, ולכן, אף שעיקר הגילוי דפנימיות התורה יהי' לעתיד לבוא, מ"מ, הנה גם עתה ישנו הגילוי דפנימיות התורה בתורת החסידות67.

ח) ויש לקשר כהנ"ל עם ימי חנוכה, שגם בהם מודגשת מעלת ההמשכה למטה ביותר, שעי"ז דוקא באים לתכלית העילוי. דהנה, כללות הענין דנרות חנוכה הוא להאיר את החושך, שלכן, זמן הדלקתם הוא משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק, ועד כמה, עד דכליא רגלא דתרמודאי68, תרמוד אותיות מורדת69, ובזה גופא מורה רגלא דתרמודאי על המדריגה הכי תחתונה, אך ע"י נרות חנוכה פועלים שיהי' כליא רגלא דתרמודאי, היינו, שגם המדריגה הכי תחתונה תתהפך לקדושה70. והענין בזה, דעם היות שנרות חנוכה תקנום חכמים בגלל נרות המקדש, היינו, ששרשם ומקורם הו"ע נרות המקדש (וע"ד ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא71), מ"מ, יש בהם מעלה יתירה לגבי נרות המקדש (ע"ד מארז"ל72 ערבים וחביבים ד"ס יותר מיינה של תורה), שנרות המקדש היו מאירים רק בזמן הבית, ואילו נרות חנוכה מאירים גם בזמן הגלות, היינו, שיש בהם הכח להאיר את חשכת הגלות, שענין זה נמשך מבחי' והוי' יגי' חשכי73, הוי' בתוספת וא"ו74. וזהו גם הטעם שנרות המקדש הם במספר שבע, משא"כ נרות חנוכה הם במספר שמונה, וע"ד החילוק בין כינור ביהמ"ק של שבעה נימין לכינור של ימות המשיח של שמונה נימין75, וכמבואר בתשובת הרשב"א76 גודל מעלת מספר שמונה שמורה על בחי' שלמעלה מהשתלשלות. ובזה נכלל גם המעלה דמספר עשר, שהרי בינה (ספירה השמינית) כוללת ג' רישין77. וכן הוא בעבודת כאו"א מישראל, שדוקא ע"י עבודתו בהמשכה למטה, שהו"ע הצדקה, נעשה תכלית העילוי, החל מהגאולה הפרטית שלו, ועי"ז גם הגאולה הכללית, פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד הקיצו ורננו שוכני עפר78.

______ l ______