בס"ד. ש"פ ויחי, י"א טבת, ה'תשכ"ז
(הנחה בלתי מוגה)
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה1. וצריך להבין, לשם מה הוצרך הכתוב לפרש מספר השנים שחי יעקב בארץ מצרים, והלא כבר נאמר לפנ"ז שבעמדו לפני פרעה הי' יעקב בן שלושים ומאת שנה2, וכיון שכל שנות חייו היו קמ"ז, הרי מעצמו מובן שחי בארץ מצרים י"ז שנה3. וגם צריך להבין כללות הענין שהכתוב מבדיל את השנים שחי יעקב בארץ מצרים מכל שאר שנות חייו4, שמזה מובן ששנים אלו היו מבחר שנות חייו5, דלכאורה, איך יתכן שיעקב אבינו, בחיר האבות6, יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים, ערות הארץ7 (כפי ששאל הצ"צ את זקנו אדמו"ר הזקן8). גם צריך להבין4 מש"נ במנין שנות חיי יעקב שבע שנים וארבעים ומאת שנה, למה הבדיל מספר המועט דשבע שנים ממספר המרובה דארבעים ומאת שנה, ולא אמר שבע וארבעים ומאת שנה, וגם למה הקדים את המספר המועט למספר המרובה, דלא כמו במספר שני חיי אברהם, מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים9, וכן ביצחק, מאת שנה ושמונים שנה10, שמקדים את המספר המרובה למספר המועט11.
ב) והענין הוא, דהנה, יעקב הוא יו"ד עקב12, היו"ד קאי על הנשמה כפי שהיא למעלה, בבחי' טהורה היא13, דהיינו בעולם האצילות14, שענינו בספירות הוא ספירת החכמה, אות יו"ד של שם הוי'. ועקב, שהוא סוף הרגל, מורה על ירידת הנשמה עד למדריגה היותר תחתונה, בחי' עקב, והיינו, שתחילה היא ירידת הנשמה בעולם האצילות גופא מספירת החכמה לספירת המלכות, שנקראת עקב15, ואח"כ היא הירידה לעולמות בי"ע, שזהו"ע בראתה יצרתה ונפחתה, שהם כנגד ג' האותיות הו"ה דשם הוי', שעל ידו הו"ע ההתהוות, כידוע שכללות ענין ההתהוות וכללות ענין ההשתלשלות הוא ע"י ד' אותיות שם הוי', שענינם הוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות16, וגם ירידה זו היא ע"י ספירת המלכות שבכל עולם, שזהו"ע עקב, ועד לירידה בבחי' עקב ממש, דהיינו בעוה"ז הגשמי שאין תחתון למטה הימנו. ועז"נ ויחי יעקב, היינו, שירידת הנשמה מבחי' יו"ד לבחי' עקב (יעקב) היא בכדי שעי"ז יהי' ענין ויחי, היינו, שדוקא ע"י ירידתה למטה באה הנשמה למדריגת ויחי. וצריך להבין, איך אפשר שע"י ירידתה למטה יהי' אצל הנשמה ענין ויחי (ע"ד קושיית הצ"צ הנ"ל), דלכאורה, הרי אדרבה, שדוקא למעלה הוא אמיתית ענין החיות, כמ"ש17 חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו, דקאי על הנשמה בהיותה למעלה, קודם ירידתה למטה.
ג) ויובן בהקדים18 הביאור במאמר המשנה19 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, והיינו, שאע"פ שנאמר (בהמשך משנה זו גופא) יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, מ"מ, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה (לא רק מכל חיי העולם הזה, ולא רק משעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, אלא גם) מכל חיי העולם הבא. וצריך להבין20, הלא ידוע שכללות העבודה דתומ"צ (תשובה ומעשים טובים) הוא כדי לעשות לבושים לנשמה שעי"ז תוכל ליהנות מזיו השכינה בג"ע, כדאיתא בזהר21 בפירוש הכתוב22 ואברהם זקן בא בימים [וכן בדוד כתיב23 והמלך דוד זקן בא בימים, שבהמשך לזה נאמר24 ויקרבו ימי דוד למות, כמ"ש בהפטרה, ע"ד מש"נ בפרשה25 ויקרבו ימי ישראל למות], באינון יומין עילאין כו', שהם הלבושים דתומ"צ, שלא הי' לבושא דחסרא כו'. וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק26 שענין הכרח וצורך לבושים אלו מבואר בזהר27, כי אי אפשר לשום נברא להשיג שום השגה בבורא, וגם אחרי אשר האיר ה' מאורו ית' כו' לא יכלה הנפש או הרוח למסבל האור כי טוב כו', אם לא שמבחי' אור זה עצמו תשתלשל ותמשך ממנו איזו הארה כו' עד שיברא ממנה לבוש אחד נברא מעין מהות אור זה, שדרכו תוכל ליהנות מזיו אור זה, כמשל הרואה בשמש דרך עששית זכה ומאירה כו'. ולפי זה נמצא שכל ענין התומ"צ אינו ענין עיקרי אלא רק כמו דבר טפל, שתכליתו שעי"ז תקבל הנשמה את הגילוי דעולם הבא. ועפ"ז אינו מובן איך אפשר לומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, הלא כל ענין התשובה ומעשים טובים הוא טפל להגילוי דעולם הבא.
אך הענין הוא, דבאמת הנה עיקר קיבול השכר אינו בג"ע, כי אם לעתיד לבוא בעולם התחי', לנשמות בגופים דוקא, והיינו, שהגילוי דג"ע הוא רק זיו תורתם ועבודתם, דהיינו זיו והארה בלבד, ולא עצם המצוה, ואילו עיקר שכר המצוה, שזהו"ע שכר מצוה מצוה28, ששכר המצוה היא המצוה עצמה29, דהיינו עצם האור שנמשך ע"י המצוה, יתגלה לעתיד לבוא בעוה"ז דוקא, והיינו, שבעוה"ב נהנים מזיו השכינה30, זיו והארה בלבד, לפי שגם עוה"ב נקרא בשם עולם, מלשון העלם31, ואילו גילוי העצמות הוא בעוה"ז דוקא32. [אמנם, בכדי שלעתיד לבוא תוכל הנשמה לקבל את עצם האור שנמשך ע"י המצוה, צריכה לקבל תחילה את ההארה והזיו שמתגלה בג"ע. אך להיותה בבחי' נברא, לא תוכל לקבל גילוי האור שבג"ע כי אם ע"י לבושי המצוות, ומ"מ, המצוות עצמם הם גבוהים יותר מהזיו הנמשך על ידם בג"ע, כי עיקרם הוא בשביל גילוי עצם האור לעתיד לבוא].
ד) ועפ"ז יובן הענין דויחי יעקב, שאמיתית ענין החיים הוא ביעקב, יו"ד עקב, שהו"ע ירידת הנשמה למטה כדי לעסוק בתומ"צ (תשובה ומעשים טובים), כיון שעי"ז נמשך עיקר השכר שהו"ע גילוי העצמות. וזהו גם מש"נ ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, שמפרש את מספר השנים שחי בארץ מצרים, ואינו כולל אותם עם שאר שנות חייו, אלא מחלק אותם בפני עצמם, דכיון שאמיתית ענין החיים הוא דוקא ע"י הירידה לעוה"ז, הנה בעוה"ז גופא הרי זה במצרים דוקא, החל מהמיצרים וגבולים דסדר השתלשלות, שהו"ע מצרים (מלשון מיצרים וגבולים) דקדושה, ועד למצרים כפשוטו, מצרים דלעו"ז, והיינו, שדוקא ע"י בירור המטה שאין למטה הימנו, נעשה אמיתית הענין דויחי יעקב, ובאופן דשבע עשרה שנה, בגימטריא טוב. ובזה יובן גם הטעם שבמספר כללות שני חיי יעקב מבדיל ומקדים את המספר המועט, כי, ענין המיעוט מורה על הירידה לפעול את בירור המטה דוקא, שזהו העיקר, ועי"ז דוקא נעשה אמיתית הענין דויחי יעקב.
ה) וזהו גם מ"ש ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, שבמספר זה מרומז כללות ענין העבודה. והענין בזה, דהנה, שבע שנים מורה על העבודה בשבע המדות שצריך לבררם ולשנותם, שזהו"ע (שבע) שנים, מלשון שינוי, היינו לשנותם ולהפכם לקדושה. וזהו שהכתוב מונה ומקדים שבע שנים בפני עצמם, לפי שהתחלת ועיקר העבודה (עבודת הבינונים, כמבואר בתניא33 שהיא מדת כל אדם) הו"ע בירור וזיכוך המדות, וכמבואר במק"א34 שעיקר העבודה בזמן הזה היא בענין המדות, שזהו"ע כיבוש שבע עממין, משא"כ העבודה דבירור המוחין היא עבודה קשה, שלאו כל מוחא סביל דא, ועיקר הענין דבירור המוחין יהי' לעתיד לבוא, שאז יהי' גם כיבוש ג' העממין דקני קניזי וקדמוני, שאי אפשר לבררם בזמן הזה. וע"י העבודה בבירור שבע המדות, שבע שנים, באים לארבעים ומאת שנה, דמספר ק"מ הוא ב"פ שבעים, היינו, שנוסף על המספר דשבע שנים ישנו גם המספר דשבעים, שמורה על שבע המדות כפי שהם כלולים מעשר, שהו"ע המשכת המוחין במדות, ובזה גופא ב"פ שבעים, שעולה ק"מ.
והענין בזה, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש (שהשנה היא שנת המאה לשנת נשיאותו הראשונה) בד"ה ויחי יעקב דשנת תרכ"ח35, בהקדם הקושיא הידועה36 בנוגע לדוד ששנות חייו היו במספר שבעים שנה, שמצינו37 שאדה"ר נתן לו שבעים שנה (ולכן חסרו שבעים שנה משנותיו של אדה"ר שראוי הי' לחיות אלף שנים, שנאמר38 כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ויומו של הקב"ה אלף שנים, שנאמר39 כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול גו'), וכמו"כ מצינו40 שהאבות נתנו לו שבעים שנה (אברהם נתן לו ה' שנים, שנחסרו משנותיו שהיו צריכים להיות ק"פ, יעקב נתן לו כ"ח שנים שנחסרו משנותיו שהיו צריכים להיות קע"ה כשני חיי אברהם, ויוסף נתן לו ל"ז שנים שנחסרו משנותיו שהיו צריכים להיות קמ"ז כשני חיי יעקב), ולכאורה, כיון שחי רק שבעים שנה, למה הוצרך ב"פ שבעים שנה, הן שבעים שנה של אדה"ר והן שבעים שנה של האבות. אך הענין הוא, ששבעים שנה הו"ע המשכת המוחין במדות כנ"ל, וב"פ שבעים הם ב' הדרגות שבהמשכת המוחין במדות, והו"ע דעת עליון ודעת תחתון, שהם ב' אופני ראיית העין (עין מספרו שבעים), עין שלמעלה ועין שלמטה. וזהו החילוק שבין ע' שנה דאדה"ר לע' שנה דהאבות, שע' שנה דאדה"ר הו"ע דעת תחתון, עין שלמטה, וע' שנה דהאבות הו"ע דעת עליון, עין שלמעלה. וזהו שגם אדה"ר וגם האבות נתנו לדוד ע' שנה, שעי"ז היתה אצלו לא רק המשכת דעת תחתון אלא גם המשכת דעת עליון. ומ"מ היו שנות חייו שבעים שנה בלבד, כי, עיקר ענינו של דוד, ספירת המלכות, הו"ע דעת תחתון, ומה שנמשך אצלו דעת עליון (ע' שנה דהאבות) הרי זה רק דעת עליון כפי שנמשך ומתלבש בדעת תחתון, אבל לא דעת עליון כפי שהוא מצד עצמו. אמנם שנות חיי יעקב היו קמ"ז שנה, כי, לאחרי העבודה בבירור ז' המדות היתה אצלו המשכת המוחין במדות (ע' שנה) באופן שנמשך גם דעת עליון כפי שהוא מצד עצמו, ולכן חי עוד ק"מ שנה, ב"פ ע' שנה, דהיינו, הן דעת תחתון והן דעת עליון.
וענין זה יתגלה לעתיד לבוא, בתחיית המתים, שאז יהי' עיקר הענין דקיבול השכר (כנ"ל), שזהו מ"ש41 כי עין בעין יראו, ב"פ עין, שהראי' דעין התחתון תהי' כמו הראי' דעין העליון, באופן דישר יחזו פנימו42, שכל הענינים למטה יהיו כמו למעלה, כפי שיהי' בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.
______ l ______
הוסיפו תגובה