בס"ד. חלוקת הש"ס בי"ט כסלו
א. ידוע המנהג לסדר חלוקת הש"ס בי"ט כסלו1 מדי שנה בשנה2 – ע"פ מ"ש רבינו הזקן, בעל הגאולה (די"ט כסלו), באגרת הקודש שלו שנדפסה בסיום וחותם ספר התניא3: "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות4 עפ"י הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין, ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור"5.
אמנם בתניא (אגה"ק) שם לא נקבעה חלוקת הש"ס ליום מסויים בשנה. וצריך ביאור בטעם קביעת החלוקה לי"ט כסלו6: מהי השייכות המיוחדת בין חלוקת הש"ס וי"ט כסלו?
ב. ויש לומר נקודת הענין בזה: תורתנו הקדושה תורה אחת היא. מזה מובן, ששלימות התורה היא דוקא – בלימוד נגלה דתורה ולימוד פנימיות התורה, הנקראים גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא7; כי כמו ששלימות האדם היא דוקא נשמה בגוף, כמו"כ שלימות התורה היא בלימוד נשמתא דאורייתא וגופא דאורייתא גם יחד. וכל אחד מוסיף שלימות בהשני.
ומטעם זה קבעו חלוקת הש"ס לי"ט כסלו, "מתן תורה דפנימיות התורה"8 ו"ראש השנה לחסידות"9 – כי עי"ז נעשה החיבור והיחוד בין נגלה דתורה (ש"ס) ופנימיות התורה (י"ט כסלו). וכדלקמן בארוכה.
ג. ויובן זה בהקדים ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר10 בזה שבאגה"ק שם מסיים, "וכאו"א מהלומדים הנ"ל (בחלוקת הש"ס) יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קי"ט"11. וצריך ביאור: מהי השייכות בין אמירת תהלים וחלוקת ולימוד הש"ס – הרי הם שני ענינים וחלקים שונים בתורה: תהלים הוא חלק מתושב"כ, שענינה (בעיקר) אינו לימוד בהבנה והשגה, אלא אמירת האותיות, ו"אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא ע"ה ה"ז מקיים מצות ולמדתם12 .. (ו)מברך ברכת התורה"13. ובפרט שאמירת תהלים ענינה הוא – תפלה, אמירת תהלות ותשבחות להקב"ה (ולא לימוד התורה)14. ואילו לימוד הש"ס הוא תושבע"פ, שצ"ל בהבנה והשגה דוקא, ו"אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל"13, ואינו מברך ברכת התורה?
ומאגה"ק הנ"ל (שמקשר חלוקת הש"ס לאמירת תהלים) משמע שהא בהא תליא: לימוד הגמרא הוא בשלימות כשמצרפים לזה גם אמירת תהלים, ואמירת תהלים צ"ל בצירוף לימוד הגמרא.
ותוכן הביאור בהשיחה הוא15:
תורה שבכתב ותורה שבעל-פה הן שני חלקים מתורה אחת, אשר שלימותה היא דוקא בחיבור שניהם יחד. כידוע16 שתורה (שבכתב) בפירושה ניתנה, יחד עם הפירוש שבתושבע"פ.
כתיב17 "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", וארז"ל18 מוסר אביך תושב"כ, תורת אמך תושבע"פ. תושב"כ היא בחי' חכמה ("אביך") ותושבע"פ היא בחי' בינה ("אמך")19: בתושב"כ – נאמרו כל המצוות, רק שהן בקיצור נמרץ בלי ביאור, כי "רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם"20 (נקודת החכמה, שלמעלה מהשגה). ותורה שבע"פ – היא גילוי ופירוש וביאור הדברים שנאמרו בתושב"כ בנקודה (הרחבת הבינה, שמגלית ומבארת נקודת החכמה).
"כמו מצות תפילין עד"מ שנאמר בתושב"כ21 וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומהו טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך עד שפירשה תורה שבע"פ22 .. וכן כל מצות שבתורה בין מ"ע בין מצות ל"ת אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא ע"י תושבע"פ כו'"20.
והנה, ידוע המאמר23 "הבן בחכמה וחכם בבינה", היינו, שצ"ל התכללות של תושב"כ ותושבע"פ (חכמה ובינה) יחד: גם בתושב"כ (חכמה) צ"ל "הבן" דתושבע"פ (שהיא פירושה של תושב"כ, שעל ידה אפשר לקיים המצוות בפועל, כנ"ל); וכן בתושבע"פ (בינה) צ"ל נרגש נקודת החכמה, שיסודה ומקורה הוא מתושב"כ (מנא הני מילי דאמר קרא). והטעם לזה:
בגלל האורך והרוחב בפלפולא דאורייתא בלימוד תושבע"פ יתכן שהאדם ישכח על נקודת האמת ולא יכוון אל ההלכה. ולא עוד, אלא שיכול להיות שישכח על "נותן התורה"24. וכמבואר בכו"כ מאחז"ל25, שבלימוד התורה, ובפרט תושבע"פ (שהיא בהבנה והשגה בשכל הגשמי), צ"ל זהירות מיוחדת שהלימוד יהי' לשמה, ביראת השם ואהבת השם, ומתוך ידיעה והכרה בנותן התורה26 [שמטעם זה צ"ל ברכת התורה קודם הלימוד, כמאחז"ל27 עה"פ28 "על מה אבדה הארץ גו' על עזבם את תורתי", "שלא ברכו בתורה תחלה" – שאף שלמדו הרבה תורה היתה חסרה אצלם הכוונה "להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה כו'"29]. וכן שהלימוד יהי' על מנת לעשות ולקיים30.
ובלשון החסידות31: מכיון שהתורה שבע"פ נתלבשה בענינים גשמיים (המחליף פרה בחמור32, שנים אוחזין בטלית33 וכיו"ב), והאדם עוסק בזה עם שכלו הגשמי, יכול להיות שהלומד יהי' בבחי' יש ודבר, וישכח על הקב"ה "נותן התורה", וישכח שהיא חכמתו ורצונו ית' (משא"כ בתושב"כ שנרגש בה יותר האור האלקי כי לא נתלבשה בלבושים גשמיים כ"כ וגם לא בשכל גשמי, להיותה למעלה מהבנה והשגה, כנ"ל). ואפילו באם לומד סתם (בלא אהבה ויראה ולא לשמה, אבל גם לא לשם כוונה אחרת), הנה מחמת ההתלבשות בלבושים גשמיים ובשכל והשגה גשמית, נעשה הלומד עי"ז יש ודבר "ויפול הנופל ממנה, וסוף הדבר הוא שילמוד שלא לשמה ממש כו'"34.
וזה נוגע (לא רק כלפי שמיא, אלא) גם להצלחה בהלימוד ובהבנה והשגה שלו לכוון ולהגיע למסקנא נכונה ואמיתית, כי באם הלימוד שלו הוא שלא לשמה, לקנתר או להתייהר או משום פני' אחרת, הרי זה יעוור עיני חכמים35 (אפילו), ומטה את שכלו, שלא יבוא למסקנא נכונה ואמיתית בשכל (וכ"ש שלא יכוון להלכה).
ולכן צ"ל "חכם בבינה", המשכת וגילוי תושב"כ בתושבע"פ – לזכור את הנקודה (חכמה), שהוא לומד תורתו של הקב"ה (אשר "נתן לנו את תורתו"36), ובמילא צ"ל לימוד התורה בביטול, אשר עי"ז יהי' הלימוד לשמה, בלי שום פני', ויצליח בלימודו, ויכוון אל המסקנא האמיתית ואל ההלכה האמיתית.
ד. ועפ"ז תובן השייכות דאמירת תהלים ללימוד (חלוקת) הש"ס – לפי שצריכה להיות השלימות של התכללות שניהם יחד:
גם בלימוד תושבע"פ בהבנה והשגה, צ"ל ההכרה וההרגשה שזוהי תורתו של הקב"ה (שלמעלה מהשגה), וזהו היסוד לכל הלימוד וההבנה והשגה שלו. והכרה זו באה ע"י אמירת תהלים, שעיקר ענינה הוא אמירת האותיות של תורה שבכתב (בלי הבנה והשגה), מכיון שניכר בה בגלוי שהיא תורתו של הקב"ה.
ויש להוסיף בזה ע"פ הנ"ל שאמירת תהלים הו"ע התפלה, אמירת תהלות ותשבחות לה' – שהרי הכח ללימוד התורה לשמה, והצלחה בלימוד התורה בכלל, בא ע"י הקדמת עבודת התפלה (ע"ד "ברכו בתורה תחלה"), וכדברי אבא בנימין37 על תפלתי שתהא סמוכה למטתי (שלא רצה גם ללמוד קודם התפלה38) מפני מעלת עסק התורה שאחר התפלה39. והטעם לזה – כי ענין התפלה הוא "דע לפי מי אתה עומד"40, עד שעומד בתכלית הביטול "כעבדא קמי מרי'"41, והתפלה היא בכוונה והתבוננות זו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכו'. ופעולת התפלה נמשכת אח"כ בלימוד התורה שלו ("מבית הכנסת לבית המדרש"42), שהלימוד יהי' לשמה43, ביראת ה'44.
וכן לאידך: גם באמירת תהלים (תושב"כ) צ"ל לימוד והבנה והשגה ("הבן בחכמה"). ועוד: בענין התפלה בכלל – צ"ל לימוד התורה כדי לדעת דיני התפלה, נוסח וכוונות התפלה, זמן התפלה וכיו"ב.
ויתירה מזה: ספר תהלים (הוא ממוצע ה)מחבר תורה ותפלה – כי ספר תהלים הוא א' מכ"ד ספרי קודש45 (תורה), ויש בו גם המעלה של הבנה והשגה בתורה [ולא עוד, אלא כמו הלימוד בענינים הכי עמוקים בתורה, כבקשת דוד46 "יהיו לרצון אמרי פי .. יהיו קורין בהם (במזמורי תהלים) והוגין בהם ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות"47]; וביחד עם זה הרי תהלים הוא ענין התפלה, תהלות ותשבחות לה'. ולכן יש לומר, שע"י תהלים דוקא נעשית שלימות החיבור ד"חכם בבינה והבן בחכמה", תושב"כ ותושבע"פ.
ה. והנה, בתורה שבע"פ עצמה ישנם ג"כ שני חלקים, שהם בדוגמת ב' ענינים הנ"ל דתושב"כ ותושבע"פ (תהלים וש"ס), ובכללות יותר – תפלה ותורה. והם – חלק ההלכה וחלק האגדה שבתושבע"פ, ובכללות יותר – נגלה דתורה ופנימיות התורה.
[וי"ל טעם הדבר, כי כדי לפעול שהלימוד יהי' לשמה, ויהי' חדור עם יראת שמים והכרה בנותן התורה כו', צריך הביטול והקבלת עול שבתושב"כ ובתפלה לחדור גם בהבנה והשגה שבלימוד התורה (שבע"פ) עצמו (שענינו – הבנה והשגה), שהלומד יבין ויבוא בשכלו להידיעה וההכרה ב"נותן התורה"].
ההפרש בין נגלה דתורה ופנימיות התורה הוא48 – שבנגלה דתורה (הנקרא "עץ הדעת"49, "אילנא דטוב ורע"50) עיקר הלימוד הוא בהתלבשות בענינים גשמיים של העולם, וגם בדברים אסורים, כדי לברר ולהבדיל בין איסור והיתר, טומאה וטהרה, וכן בדיני נזיקין, שהלימוד מתלבש בטענות של שקר (ראובן טוען כך, שמעון טוען כך) לברר האמת מן השקר וכו'. משא"כ בפנימיות התורה (הנקראת "עץ החיים"50) עיקר הלימוד הוא בעניני אלקות וענינים רוחניים, ביחודים עליונים וסדר השתלשלות העולמות ועשר ספירות וכו'.
ושונים הם גם בדרך ואופן הלימוד: לימוד הנגלה הוא באופן דקושיות ותירוצים ומחלוקת, שבתחלה קס"ד שהסברא היא כך וכך ואח"כ מגיעים להבנה עמוקה יותר ושוללים את הסברא הקודמת. ואילו פנימיות התורה "לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת"50.
ובהתאם להחילוק בין נגלה דתורה ופנימיות התורה – חלוקים הם גם באופן פעולתם על האדם הלומד:
בלימוד הנגלה מצ"ע, שהוא בהתלבשות שכל האדם בענינים גשמיים (שמעלימים ומסתירים על האור האלקי שבתורה), יכול לשכוח ר"ל על קדושת התורה ועל הקב"ה נותן התורה (כי הוא מרגיש בלימודו רק את הענין הגשמי שעוסק בו והשכל הגשמי המלובש בו), כנ"ל (בנוגע לתושבע"פ בכלל). משא"כ לימוד פנימיות התורה מביא את האדם הלומד לידי הכרה וידיעה בהקב"ה נותן התורה, כי פנימיות התורה לא נתלבשה בלבושים גשמיים, ואדרבה – "היא מדברת בענינים רוחניים ובעניני אלקות בכלל, וגם השכל וההשגה בזה היא השגה רוחנית, ונרגש בה האור האלקי וכל ענינה הוא לידע את ה' ולבוא לידי אהבה ויראה"51. ולכן, אף שההשגה באלקות (בפנימיות התורה) היא רק ידיעת המציאות (ולא המהות)52, מ"מ ה"ז ידיעה והכרה בה' נותן התורה, ומביאה את האדם לידי אהבת ה' ויראת ה', ושלימוד התורה שלו יהי' לשמה.
וזהו גם הענין דחלק האגדה שבתושבע"פ (כידוע שהלכה היא חלק הנגלה שבתורה, ואגדה היא חלק הנסתר שבתורה53), ולכן צ"ל הלימוד "בדרשות ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה', כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והי' העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומתדבק בדרכיו, כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות"54.
ו. עפ"ז מובן ששלימות לימוד התורה היא – בלימוד נגלה דתורה ולימוד פנימיות התורה55 גם יחד (ע"ד הבן בחכמה וחכם בבינה כנ"ל), כי הם ב' חלקים מתורה אחת, ונגלה דתורה היא גופא דאורייתא ופנימיות התורה היא נשמתא דאורייתא, וכמו ששלימות האדם היא בחיבור הנשמה והגוף ועד שנעשים מציאות אחת, ושלימות הנשמה תלוי' בשלימות הגוף וכן שלימות הגוף תלוי' בשלימות הנשמה, כמו"כ שלימות התורה היא בחיבור ויחוד לימוד הנגלה ולימוד הפנימיות56.
והרי כן הוא בנוגע לכללות הבריאה – שכוונת הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים57 דוקא, ע"י עבודת האדם בקיום התומ"צ (שנתלבשו בדברים גשמיים) בבירור וזיכוך גשמיות הגוף והעולם, ולעשותה כלי לאלקות ודירה לו יתברך. והכח לזה הוא מלימוד התורה: העסק בלימוד הנגלה (עיקר הלימוד בזמן הזה58) הוא – לברר בירורים בגשמיות העולם, בין איסור והיתר כשר ופסול וטומאה וטהרה כו'; ולימוד פנימיות התורה הוא בעניני אלקות וכו' – שעי"ז נמשך ונתגלה האלקות גם בלימוד הנגלה בענינים גשמיים.
וכמה ענינים בזה:
(א) ידוע שנגלה דתורה נקראת "לחם"59 ו"בשר"60, "והיינו כמו הלחם והבשר יש בהן טעם וממש, כך בלימוד הנגלה שבתורה יש בה השגת המהות ממש"61, ופנימיות התורה נמשלה ל"מלח"62 ונקראת "יין" ו"שמן"63, כי בפנימיות התורה (חכמת הקבלה) חכמתו ית' מלובשת בענינים רוחניים, ו"אין בזה רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות והמהות נסתר ונעלם ואינו מושג כלל להיות בבחי' טעם ממש כמו הנגלה (עד לע"ל שיתגלה פנימיות התורה64), ולכן נמשל למלח לומר שעם היות שאין בו טעם עכ"ז הוא דייקא נותן הטעם בהבשר"61.
כמבואר בתניא65, ש"ידיעת המציאות מההשתלשלות" בפנימיות התורה "מצוה רמה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש66 וידעת היום כו' דע67 את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם וכו' שהוא העיקר". "ור"ל כמ"ש68 ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו, הרי תכלית התורה ומצוות הוא לבוא ללב שלם שהוא ליראה את ה' כו', ולכן ארז"ל69 שהתורה נקרא תרעא לדרתא לגבי יראה כו'"70. ולכן הלימוד בפנימיות התורה נותן טעם וקיום בלימוד הנגלה, שגם לימוד הנגלה יהי' לשמה.
ולאידך – אינו מספיק לימוד פנימיות התורה בלבד, כי אא"פ לאדם לחיות על "מלח" לבד, או על "יין" ו"שמן" לבד (שזהו"ע פנימיות התורה), וצ"ל גם לחם ובשר, גופא דאורייתא (נגלה דתורה)71 כדי לעשות דירה בתחתונים, כנ"ל.
(ב) כמו שהנשמה מחי' את הגוף, פנימיות התורה מכניסה חיות וכוונה בלימוד הנגלה ובקיום המצוות72 (שגדול לימוד שמביא לידי מעשה73).
(ג) נוסף לפעולת לימוד פנימיות התורה באופן ובכוונת לימוד הנגלה (לימוד לשמה – ענין הא' הנ"ל, ולימוד עם חיות וכוונה – ענין הב' הנ"ל) – הרי מובן, שע"י לימוד פנימיות התורה, שהיא הנשמה והפנימיות של הענינים בנגלה דתורה74, ניתוסף גם עומק ובהירות75 בהבנת הענינים שבנגלה76 [נוסף על זה, שע"י הלימוד לשמה אין בזה פניות עצמו המטות את השכל, כנ"ל ס"ג].
נמצא, שפעולת לימוד פנימיות התורה בנגלה דתורה היא ע"ד פעולת תושב"כ ופעולת התפלה בתושבע"פ בכלל (כנ"ל ס"ג-ד). ויתירה מזה – כדברי המשנה77, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים", שזהו התבוננות גדלות ה' וכו' – שע"י לימוד אגדה ופנימיות התורה בכלל.
ז. ובאם הדברים הנ"ל אמורים בנוגע לנשמתא דאורייתא (פנימיות התורה) בכלל, עאכו"כ בנוגע ל(פנימיות התורה כפי שנתגלתה ב)תורת החסידות – כידוע78 שגילוי תורת החסידות – ובפרט כפי שנתגלתה לאחרי י"ט כסלו ע"י אדה"ז (כדלקמן) – הוא גילוי אור חדש בתורה, מבחי' יחידה שבתורה, עד מעצם התורה, שלמעלה מכל ד' חלקי פרד"ס שבתורה (למעלה גם מלימוד ע"ד הסוד, נסתר דתורה), וגילוי זה פועל חידוש בכללות ענין התורה ובכל חלקי'79, כדלקמן.
והנה, חידוש זה של תורת החסידות הותחל בעיקר מגאולת אדה"ז בי"ט כסלו – כידוע80, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", וביאור תורת החסידות – שבה מבוארים עומקי סודותי' של פנימיות התורה – בהתלבשות בהבנה והשגה דחכמה בינה ודעת, באופן ד"יתפרנסון מיני'"81 עד שגם בכחו של שכל האנושי להבינם ולהשיגם עד להתאחד עמהם.
ועד כדי כך, שי"ט כסלו הוא "מתן תורה82 של פנימיות התורה"83: כשם84 שבמתן תורה (של נגלה דתורה) נעשה חידוש עיקרי בתורה, דאף שגם קודם מ"ת הי' ענין התורה (אצל האבות), נתחדש במ"ת שאז ניתנה עצם התורה למטה באופן של התלבשות בענינים שלמטה (וקיום המצוות בדברים גשמיים), כמו"כ הוא בנוגע למתן תורה דפנימיות התורה (בי"ט כסלו), דאף שגם לפני זה היתה התגלות דפנימיות התורה (ע"י הרשב"י והאריז"ל, ואח"כ ע"י הבעש"ט והמגיד, וגם ע"י אדה"ז לפני המאסר והגאולה), נתחדש בהגאולה די"ט כסלו שנתגלה העצם דפנימיות התורה, עי"ז שבא בהתלבשות בהשגה בשכל האדם למטה (משא"כ תורת הנסתר (קבלה) היא בעיקר למעלה מהשגה, ויש בזה רק ידיעת המציאות כנ"ל), ובריבוי ובהפלגה85.
ועוד, שגילוי פנימיות התורה בי"ט כסלו, הוא הטעימה86 ("טועמי' חיים זכו"87) וההתחלה של שלימות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, "ישקני מנשיקות פיהו" (גילוי "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'")88 ובאופן של ראי'89, וכידוע90 שע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" (שהותחל בעיקר בי"ט כסלו) "אתי מר" דא מלכא משיחא.
ויתירה מזה – כמו שמבאר אאמו"ר91 – שגילוי החסידות (בי"ט כסלו) הוא גבוה יותר גם מגילוי פנימיות התורה (תורת הנסתר) שתתגלה ע"י משיח צדקנו, "שלכן בכחה לחבר ב' הבחי' (דנגלה ונסתר דתורה) גם יחד, שהנסתר והרז גופא יהי' מושג בנגלה", להיותה "יותר גבוה מקבלה ונגלה".
וענין זה נראה בגלוי ובפועל אצל בעל הגאולה: החידוש בתורה שהי' על ידו הוא הן בנגלה דתורה – ע"י חיבור השולחן ערוך, והן בפנימיות התורה – חיבור ספר התניא (ודרושי חסידות שלו). וכנרמז בשמו92 (הראשון) – "שניאור", על שם ה"שני אור" שנתחדשו על ידו – אור הנגלה ואור החסידות, וכפי שנקרא בפי העולם: בעל התניא והשולחן ערוך. ולא עוד, אלא שחיבר ואיחד נגלה דתורה ופנימיות התורה ("שני אור") באחדות גמורה93 (כמו ש"שניאור" הוא תיבה אחת ושם אחד).
והכח לזה – הוא ע"י גלוי תורת החסידות ע"י אדה"ז, שהיא בחי' יחידה שבתורה, ויתירה מזה – עצם התורה, שלמעלה מד' חלקי התורה פרד"ס (כנגד נרנ"ח שבתורה), למעלה מתורת הנסתר (קבלה) ומתורת הנגלה, ולכן בכחה לחבר שתיהן יחד, "שהנסתר דתורה הסודות היותר עמוקים יושגו בהפשטתן לשכל ע"ד כמו ההשגה דנגלה דתורה", ו"הנסתר והרז גופא יהי' מושג בנגלה"91.
וכמבואר במ"א78, שנוסף על זה שבתורת החסידות באו ביאורים לענינים שונים שבנגלה (ובכל ד' חלקי התורה) – לימוד החסידות מכניס חיות בכל ענין וענין שלומדים בתורה, ש"חי" הוא באופן אחר לגמרי, חיות עצמי, חיות דבחי' יחידה. וחיות זו, מוסיפה גם בהירות ועומק יותר בהבנת הענינים.
כלומר: החידוש בנגלה דתורה ע"י תורת החסידות הוא לא רק בהבנת פנימיות הענינים (שבנגלה) בשרשם למעלה (שזהו ע"י לימוד תורת הנסתר, סוד), אבל בפועל הם ב' אופנים שונים בלימוד עם כללים שונים, ובדרגות שונות (לימוד הנגלה וההלכה הוא בעולם העשי', ולימוד הסוד מבאר הענינים כפי שהם בעולם האצילות94), אלא גם – הפנימיות של הענינים שבנגלה (לפי כללי הנגלה) עצמם, לפי כללי הפשט, הרמז הדרוש (וגם – הסוד), שהרי יחידה (ועאכו"כ העצם), ביחד ע"ז שהיא למעלה מכל הענינים, נמשכת וחודרת בכולם בדרגתם הם, מכיון שהיא היא ה"עצם" שלהם.
ח. והשייכות דחידוש זה בי"ט כסלו (מ"ת דפנימיות התורה) עם המאסר והגאולה של אדה"ז – היא: כשם שמ"ת (דנגלה דתורה) בא דוקא לאחרי וע"י גלות מצרים, כך מ"ת דפנימיות התורה (בי"ט כסלו) בא דוקא לאחרי וע"י ההעלם והסתר דמאסר אדה"ז (שהי' מפני הקטרוג למעלה על גילוי החסידות), כי "בכל זמן כשמתגלה אור חדש יותר בתורה, ובפרט בחי' גבוה כזו, הי' צ"ל מקודם ההסתר וההעלם דישיבתו במשמר כו'"95.
ומהטעמים לזה: בכדי לחדש בתורה צ"ל הוספה וחידוש בהאדם (הלומד ומחדש בתורה). כל זמן שהוא נמצא במצבו ודרגתו שרגיל כבר בה, הרי גם פעולתו בלימוד התורה מדודה לפי כחותיו הרגילים. דוקא ע"י המאסר – נתגלה הכחות פנימיים ועצמיים של בעל המאסר (אדה"ז)96, וע"י גאולתו נפעל בו חידוש (בדוגמת החידוש של עבד שנשתחרר להבדיל, חידוש משעבוד לגאולה), ועי"ז – החידוש ("גאולה") בתורת החסידות שנתגלתה על ידו, שהביא את תורת החסידות בהבנה והשגה דחב"ד, אשר עי"ז גילה את העצם דפנימיות התורה.
[ויש לומר, שבאמת סדר הפוך הוא, כי תורה היא המקור לכל עניני הבריאה97. ולכן צריך לומר, שהסיבה להחידוש שנפעל ע"י המאסר והגאולה היא – הכוונה למעלה שהגיע הזמן להחידוש בתורה ע"י גילוי תורת חסידות חב"ד, וכתוצאה ומסובב מזה הי' ענין המאסר והגאולה שפעל חידוש בבעל המאסר והגאולה, שעי"ז הביא בפועל החידוש בתורה על ידו].
ט. ויש להוסיף בזה ע"פ הנ"ל שעל ידי גילוי (הפצת המעינות) החסידות בי"ט כסלו "אתי מר" דא מלכא משיחא: אמרו חז"ל98 "אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות", וכמ"ש99 "ציון במשפט תפדה גו'", ו"משפט" פירושו – "הלכתא"100. ולכאורה: איך זה מתאים עם מענה המשיח להבעש"ט, שביאתו תלוי' ב"יפוצו מעינותיך חוצה", מעינות דפנימיות התורה? והביאור בזה הוא, שע"י (יפוצו מעינותיך ד)תורת החסידות (כפי שנתחדש בה ע"י אדה"ז שהביאה בהתלבשות בהבנה והשגה ואיחד נגלה דתורה ונסתר דתורה בשלימות) נתאחדו נסתר דתורה ונגלה דתורה ("משפט"), וע"י החידוש בחסידות נפעל חידוש גם בלימוד המשניות והלכות ("משפט") אשר עי"ז – "הגליות מתכנסות" [ועי"ז יזכו בנ"י גם לתורתו של משיח101, כידוע102 בענין "ותלמודו בידו"103, שע"י לימוד התורה עכשיו (הלימוד בפנימיות התורה וגם הלימוד בנגלה דתורה) יזכו ללימוד התורה לע"ל]. ועפ"ז מובן, שביאת המשיח (ע"י יפוצו מעינותיך החסידות) נתקרבה עוד יותר עי"ז שמקשרים גילוי החסידות בי"ט כסלו עם ענין של "משפט" ו"משניות" – הלכות דנגלה דתורה.
עפ"ז יש לבאר גם השייכות דגאולת י"ט כסלו לענין "פדה בשלום גו'"104 – כמ"ש בעל המאסר והגאולה באגרת שלו הידועה105: כשקריתי בספר תהלים106 בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום:
מפסוק זה דרשו חז"ל107 "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".
ע"י גאולת אדה"ז נעשה "פדה בשלום נפשי" של בעל הגאולה, וגם – גאולה וחידוש בתורתו, תורת החסידות (הקשורה עם ענין השלום כדלקמן), אשר עי"ז נפעל חידוש בכל התורה ובכל לומדי ועוסקי תורה – "העוסק בתורה", שעליו נאמר "פדה בשלום", "זה שעוסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב108 וכל נתיבותי' שלום"109, וגם חידוש בענין התפלה ("מתפלל עם הציבור"), כנ"ל (ס"ה) שע"י לימוד פנימיות התורה ניתוסף בכוונת התפלה, וגם ב"גמילות חסדים" (כללות קיום המצוות). ועי"ז נעשית הפדי' של הקב"ה ובנ"י ("פדאני לי ולבני") מבין אוה"ע, עד לשלימות הפדי' בגאולה האמיתית והשלימה.
י. ועפ"ז יובן הטעם לסידור חלוקת הש"ס בי"ט כסלו דוקא – המורה על החיבור ויחוד דנגלה דתורה (ש"ס) ופנימיות התורה (י"ט כסלו) כי בחג הגאולה די"ט כסלו (מ"ת דפנימיות התורה) נעשה חידוש ("גאולה")110 בכל התורה כולה111, גם בנגלה דתורה, תושבע"פ, שכללות תושבע"פ היא – הש"ס (ששה סדרי משנה וגמרא). [וכמודגש גם בבקשת אדה"ז גופא (באגרת הקודש שלו שנדפסה בספר התניא) "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות כו'" (והודאתו על זה באגרת שלו בשנה שלאח"ז, ד"ה "פותחין בברכה")112].
ויש לומר שענין זה מרומז גם בדברי אדה"ז באגה"ק שם, "וכל אחד ואחד מהלומדים יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים", שבזה מרומז הטעם והשייכות דענין חלוקת הש"ס לגילוי פנימיות התורה (בי"ט כסלו), כי תהלים (בערך לשאר ספרי קודש דתושב"כ) הוא בדוגמת פנימיות התורה בתושבע"פ עצמה, כנ"ל113.
וכיון שבי"ט כסלו בכל שנה ושנה חוזרים ונשנים הדברים שאירעו בעת הגאולה בפעם הראשונה114 – לכן נוהגים אז לחלק "כל הש"ס כולו"115 (הן משנה (וגם המסכתות שאין בהן גמרא) והן גמרא), כי ביום זה (מדי שנה בשנה) נמשך כח וחיות חדש בלימוד כל התורה (כציווי חז"ל116 "בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים"), כל הש"ס, להתחיל לימוד מסכתות הש"ס באופן חדש (בערך הלימוד בהשנים שלפנ"ז), ובאופן ש"מתכיפין התחלה להשלמה"117, על מנת ללמוד כל המסכתות במשך השנה ולגמרם לי"ט כסלו בשנה הבע"ל, שאז נמשך "אור חדש" לחלק וללמוד כל הש"ס באופן חדש ונעלה יותר.
ויומתק ע"פ שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר118, שי"ט כסלו הוא "שמחת תורה של פנימיות התורה", ובשמח"ת "איז מען מסיים און מתחיל די תורה". ויש לומר, שבנדו"ד (י"ט כסלו) ה"ז כולל גם – הסיום וההתחלה של תושבע"פ (ש"ס).
ולהוסיף, שבי"ט כסלו מתחילים מחדש גם הלימוד בפנימיות התורה ספר התניא, תושב"כ דחסידות119 (שבה מתבטא העצם דפנימיות התורה, בהתלבשות בחב"ד), ע"פ חלוקת התניא לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר (בלימוד שיעורי חת"ת). ויש לומר, שהחידוש בלימוד פנימיות התורה בי"ט כסלו (התחלת ספר התניא מחדש), נותן כח לפעול חידוש גם בלימוד הש"ס (נגלה דתורה), שמחלקים בי"ט כסלו.
יא. ויש לומר שחיבור הנ"ל – בין פנימיות התורה (י"ט כסלו) וחלוקת הש"ס – מרומז גם בתוכן סיום והתחלת הש"ס:
התחלת הש"ס היא – "מאימתי קורין את שמע בערבין": קריאת שמע ענינה – קבלת עול מלכות שמים, ראשית ויסוד כל התורה כולה, ולימודה. וכידוע שזהו מהטעמים שהתחלת הש"ס היא במס' ברכות, ובפרט במצות ק"ש, כי "ראשית חכמה יראת ה'"120.
והרי זהו ענינו של לימוד פנימיות התורה – לפעול אצל האדם ענין הקבלת עול והביטול, גם בלימוד הנגלה (לימוד הש"ס) שלו, כנ"ל בארוכה.
סיום הש"ס (משניות) הוא: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר121 ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
ובביאור הטעם שסיום הש"ס הוא בענין השלום – כתב התויו"ט: ה"תורה ראוי' שתהא חתימתה בשלום", שהרי "המשניות מלאים ממחלוקת שהי' בין החכמים, ופן יעלה על הלב הנמהר כי מחלוקתיהם היתה מריבה ומצה, אמר כי לא כן הוא, שעוז התורה כלי מלא ברכת ה' הוא השלום, אין בה שמץ ריב וחילוק לבבות כו'".
ויש לומר, שענין השלום שנעשה ע"י התורה (אין עוז אלא תורה122) הוא לא רק בין לומדי התורה, אלא (גם ו)בעיקר בין העולם (כולל גם האדם העוסק בתורה) כביכול עם הקב"ה, נותן התורה, כדאיתא במדרש123 שעי"ז ש"קיבלו ישראל את תורתי" נעשה שלום "ביני ובין עולמי", כי, ע"י מתן תורה נעשה חיבור124 בין עליונים (הקב"ה) ותחתונים (עולם)125.
ויש לקשר זה גם לסיום הגמרא בש"ס126 – "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, שנאמר127 הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות": שלימות המשכת השלום בעולם – שלום בין הקב"ה נותן התורה והעולם – היא ע"י ההלכה, שבכח ההלכה לשנות מציאות העולם להיות כפי הוראת התורה128. וזהו גם מש"נ "הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות", כידוע הכלל129 ש"אל תקרי" אינו שולל פירוש הפשוט – כי ע"י הלכה (אין מבטלים המציאות דהליכות עולם, אלא) פועלים בהן עצמן.
והנה, בתורה עצמה – שלימות ענין השלום, בין לומדי תורה, ובין הקב"ה (נותן התורה) והאדם והעולם, נעשה ע"י פנימיות התורה (כמדובר לעיל בארוכה), כי בנגלה דתורה "המשניות מלאים ממחלוקת" (כנ"ל), משא"כ בפנימיות התורה "לית תמן כו' לא מחלוקת כו'", והבירור שנעשה על ידה הוא בדרך שלום ומנוחה (לא כמו הבירור ע"י נגלה דתורה), ולכן הגאולה די"ט כסלו (גאולה בענין פנימיות התורה) קשורה עם "פדה בשלום נפשי". וע"י לימוד התורה כולה (שהיא תורה אחת) – פנימיות ונגלה דתורה גם יחד – נעשה שלימות ענין השלום, וגם בעולם ("הליכות עולם").
ועפ"ז מובנת השייכות דסיום הש"ס ותחלת הש"ס [כמנהג ישראל ש"מתכיפין התחלה להשלמה"] – כי שלימות המשכת שלום בעולם ע"י התורה נעשית עי"ז שהלימוד מיוסד על הקבלת עול והביטול לנותן התורה. ובתורה עצמה – הרי זה ע"י לימוד פנימיות התורה.
ולהוסיף, שגם בהתחלת הש"ס מרומז התוכן דהמשכת שלום בעולם – "קורין את שמע בערבין", קריאת והמשכת קבלת עול דק"ש (גם) בערב וחושך העולם.
יב. והנה, ע"פ הנ"ל שעריכת חלוקת הש"ס היא בי"ט כסלו, מפני החיבור בין נגלה ופנימיות התורה – הי' מתאים לכאורה שכל אחד ואחד ילמוד כל הש"ס כולו. ואף שמפני צוק העתים אין ביכולת כל א' בפ"ע לסיים הש"ס בשנה אחת – הרי בפועל חסר לו, לכאורה, בלימוד כל הש"ס.
ויש לומר – כמבואר באחרונים130 – שע"י השתתפותו והצטרפותו עם עוד כמה מישראל בחלוקת הש"ס, יש לו שייכות גם ללימודם וחלק בו, ונחשב לכל א' מהלומדים כאילו למד בעצמו כל הש"ס. ע"ד שמצינו בהלכות שבת131 ששנים שעשו יחד מלאכה שא' אינו יכול לעשותה לבדו, שניהם חייבים, דחשיב שכל א' עשה את המלאכה כולה, ועאכו"כ – שמרובה מדה טובה132 – שכן הוא בחלוקת הש"ס, שמפני צוק העתים וכיו"ב שכאו"א בפ"ע אינו יכול לסיים כל הש"ס (בעלי עסק – מפני הציווי הנהג בהן מנהג דרך ארץ133, ויושבי אוהל – מפני החיוב בלימוד שאר חלקי התורה).
וי"ל יתירה מזה: אפילו מי שביכלתו לסיים בפ"ע כל הש"ס בשנה אחת – הרי קודם הלימוד יכול הוא לזכות ולתת חלק בת"ת שלו לאחרים134. ובנדו"ד – הרי כאו"א מהמשתתפים בודאי רצונו ב(זכות) לימוד כל הש"ס כולו, ובמילא מקנה ומזכה לכל או"א מהמשתתפים בלימודו. ובפרט שלא יחסר לו עי"ז, כי זהו ע"ד המדליק נר מנר135. ואדובה – עי"ז הוא מקבל גם המעלה שזיכה את הרבים בלימוד תורתו (ואולי י"ל שעי"ז יש בזה גם המעלה של ת"ת ברבים).
ועוד מעלה בזה: כשלומד רק מסכת א' לשנה (נוסף על שאר השיעורים שלו) – ביכלתו להתעמק בה בעיון רב, משא"כ אם הוא לומד כל הש"ס כולו, אין לו זמן ללימוד בעיון כ"כ136. וכאשר הוא מקנה ומזכה בלימודו גם שאר המשתתפים בחלוקת הש"ס – הרי נוסף להזכות שבדבר, ביכלתו גם לבאר להם בעומק יותר המבואר במסכת שלו137, אשר עי"ז "מאיר עיני שניהם הוי'"138, כי דברי תורה עניים במקום אחר ועשירים במקום אחר139.
ולהוסיף, שע"י חלוקת הש"ס בין כו"כ מישראל (גם מי שיכול לסיים בפ"ע כל הש"ס בשנה אחת) – יש בזה ע"ד "המתפלל עם הציבור", וענין של "גמילות חסדים", נוסף ל"העוסק בתורה" – כל הג' ענינים שעל ידם נעשה "פדה בשלום נפשי", "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".
ולכן מובן, שגם מי שביכלתו לסיים כל הש"ס בפ"ע בעיון – תבוא עליו ברכה ובודאי יעשה כן
[ידוע שהרה"ג הרה"ח וכו' ר' אייזיק האָמליער140 (גם בהיותו צעיר) הי' לומד כל הש"ס בכל שנה ושנה (מלבד לימוד שיעורים הנוספים שלו), ובערב פסח (בהיותו בכור) הי' מסיים כל הש"ס141. כשהחסיד ר' אייזיק נעשה חסיד והלך לאדה"ז, הצטער אביו על זה מאד (ועד שקרע עליו קריעה, כפי שהי' "נהוג" בימים ההם). אבל לאחרי שאביו ראה שבנו ר' אייזיק (כשחזר לביתו לחג הפסח) ממשיך במנהגו לסיים הש"ס בערב פסח עשה שלום אתו],
אבל נוסף לזה יש לו גם להשתתף בחלוקת הש"ס של כו"כ מישראל142, בגלל כל המעלות הנ"ל.
יג. כדי להוסיף חיזוק בזה שכל א' יסיים את המסכת שקיבל על עצמו – אשר בזה תלוי' שלימות לימוד כל הש"ס של כל המשתתפים – כדאי וראוי שההתחייבות על לימוד המסכת תבוא בכתב, כי עי"ז יתוסף חיזוק בקיום הלימוד במעשה בפועל,
כמבואר הטעם143 שמצינו בכו"כ נבואות שהקב"ה ציוה לנביא לעשות פעולה גשמית בקשר להנבואה, כדי להבטיח את קיום הנבואה בפועל ממש.
וכדי להוסיף עוד יותר בזה – כדאי ליתן הכתב ביד אחר, כי אף שכלפי שמיא גליא, הרי רואים בטבע האדם שכאשר מביע את נדבת לבו בכתב ומוסר זאת למישהו אחר, פועל הדבר תוספת כח וזירוז מיוחד שיעמוד בדיבורו ויקיים את הבטחתו, גם אם יהיו קשיים בדבר, בידעו שהבטחתו באה בכתב, וכתב זה נמצא ביד אחר, שיכול לשאול ולברר אצלו האם אמנם קיים את הבטחתו!
ומטעם זה נהוג לחלק טפסים (כרטיסים) לכל אחד ואחד, ועל המשתתף למלאות הטופס, להודיע המסכת שבה בחר, ולשלחו חתום יחד עם הכתובת שלו לגבאי. וכן נוהגים בי"ט כסלו מדי שנה בשנה בבית מדרשו של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ומכמה שנים נקבע מנהג זה ע"י "מחנה ישראל", שמטעם הנהלתה מסדרים את החלוקה, ואלי' שולחים הטפסים הנ"ל.
יד. בודאי יסדרו חלוקת הש"ס גם בי"ט כסלו הבע"ל בכל מקום ומקום, וכל או"א ישתתף בזה ע"י "לקיחת" מסכת א' (ומה טוב – באם זה ביכלתו – ליקח ב' מסכתות או יותר), וכל אלו הרוצים – וגם אותם הנמצאים במקום אשר הוא "קטן מהכיל" לחלק כל הש"ס – ביכלתם להצטרף לחלוקת הש"ס הנעשית כאן בבית מדרשו של כ"ק מו"ח אדמו"ר ועליהם להודיע זאת ב"טופס" ולמסרו לידי הנהלת "מחנה ישראל".
ובאם, מאיזה סיבה, לא הספיק להודיע מהשתתפותו בחלוקת הש"ס עד י"ט כסלו, ביכלתו להצטרף בזה אח"כ, ובהקדם הכי אפשרי.
והעיקר – כאו"א ילמוד המסכת שבחר בה בהתמדה ושקידה ובשמחה, אשר "פקודי ה' ישרים משמחי לב"144, אשר עי"ז נמשכות כל הברכות והמשכות, כמ"ש145 "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'";
ועוד ועיקר – לסיים המסכת שלו עד י"ט כסלו בשנה הבאה, ובפרט בידעו שבזה תלוי' שלימות כל החלוקה, כנ"ל.
והדגשה יתירה בכל הנ"ל בשנה זו – אשר הענין שהזמן גרמא הוא: גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כמדובר כמ"פ לאחרונה, שכבר גמרו כל הענינים וצ"ל רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש – אשר ענין זה מזרזים עוד יותר ע"י לימוד התורה בכלל, ובפרט לימוד כל הש"ס שמחלקים אותו בי"ט כסלו, מ"ת של פנימיות התורה, כי ע"י "העוסק בתורה כו'" מקיימים הענין ד"פדה בשלום נפשי", "פדאני לי ולבני מבין אוה"ע", בפדי' וגאולה האמיתית והשלימה,
ואזי נזכה ללמוד תורה מפיו של משיח צדקנו, באופן של ראי', "ישקני מנשיקות פיהו", ועד ל"תורה חדשה מאתי תצא"146,
ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש, עוד לפני י"ט כסלו, כך שחוגגים את חג הגאולה ביחד עם אדה"ז, בעל השמחה והגאולה, ועם כל הנשיאים, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר,
וכאמור, תיכף ומיד ממש.
(משיחות כ"ד טבת תשי"א-תשי"ב. י"ט כסלו תשי"ג-תשמ"ח. ועוד)
הוסיפו תגובה