בתשעה באב, היום בו נחרבו שני בתי המקדש (הראשון – בשנת ג'של"ח, 421 לפסה"נ; השני – בשנת ג'תת"ל, 70 לסה"נ), נהוג לומר "קינות" – פיוטי אבל והספד המבכים את חורבן ירושלים ומקוננים על הגלות הארוכה והמרה שבאה בעקבותיו. קינות אלו הן פרי יצירתם של פייטנים רבים. חלק מהם מוכרים היטב, אחרים ידועים בשמם אבל לא ידוע על חייהם או אישיותם, ויש גם כמה קינות שלא ידוע מי מחברן. ברשימה הבאה נציץ על דמויותיהם של כמה מהמפורסמים שבין מחברי הקינות:

רבי אלעזר הקליר

רבי אלעזר הקליר (או: "הקלירי", "ברבי קריל") הוא אחד הפייטנים הפוריים והקדומים ביותר. מלבד פיוטי התפילה הרבים שכתב עבור תפילות הימים הנוראים והמועדים – שרבים מהם נאמרים על ידי רוב קהילות ישראל – הוא גם הראשון שכתב קינות על החורבן, בעקבות ספר הקינות של ירמיהו על חורבן ירושלים וממלכת יהודה, מגילת "איכה", שאותה כתב ירמיהו בנבואה בטרם התרחש החורבן. קינותיו של הקליר מהוות כמעט מחצית מסדר הקינות הנהוג בקהילות אשכנז.

מחלוקת רחבה ועתיקת יומין ניטשת לגבי זהותו ותקופת חייו של רבי אלעזר הקליר. עם זאת, אפשר להניח כמעט בוודאות שהוא חי בארץ ישראל. "בעלי התוספות" (אירופה, המאה ה-12 לספה"נ) מזהים אותו עם התנא הגדול רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי1 בן המאה ה-2 לספה"נ, שמתואר במסורת בתור פייטן גדול2 ; רבי שלמה בן אדרת ("הרשב"א", ספרד, המאה ה-13), מזהה אותו עם תנא אחר, רבי אלעזר בן עַרָך, מהמאה ה-13.

לעומתם, יש המאחרים את זמנו של הקליר מאות שנים קדימה, לסוף התקופה הביזנטית בארץ ישראל, במאה ה-7, או לפני כן מעט. אפילו הועלתה טענה שהוא לא קדם לתקופת ה"ראשונים", במאות ה-11 או ה-12, זאת בעקבות רמזים לאירועים היסטוריים מאוחרים השזורים בפיוטיו. אם כי, טענה זו נחשבת בלתי סבירה שכן כבר רבי סעדיה גאון, בן המאה ה-10, התייחס אליו כאחד הפייטנים "הקדמונים"4.

כך או כך, מתוך קינותיו של רבי אלעזר הקליר ברור שהייתה לו גישה ללא מעט מקורות מדרשיים עתיקים אודות בית המקדש ומאורעות החורבן שאינם מצויים בידינו כיום. גם לשונו של הקליר לרוב אינה נהירה לקורא העברית המצוי בימינו, ופיוטיו כתובים בתחכום רב תוך שימוש במגוון עצום של שורשים ובניינים נדירים.

קינותיו של הקליר נכתבו במידה רבה בהשראת מגילת איכה, והן משקפות דמיון רב, הן בתוכנן והן במבנה שלהן, לארבעת הפרקים הראשונים של המגילה, הבנויים באקרוסטיכון (ראשי בתים) אלפבתי.

רבי שלמה אִבְּן גבירול

רבי שלמה אבן גבירול, שנולד במאלגה שבספרד במאה ה-11, נחשב בעיני רבים לגדול המשוררים היהודיים. אחת מקינותיו, "שׁוֹמרוֹן קוֹל תִּתֵּן", היא הקינה החותמת את אמירת הקינות ביום בתשעה באב לפי מנהג אשכנז.

קינה זו בנויה כעימות בין שתי נשים בוגדניות הנשואות לאותו גבר, כשאחת מייצגת את גולי ממלכת יהודה והשנייה את עשרת שבטי ממלכת ישראל האבודים, וכל אחת מהן מסבירה מדוע הסבל והייסורים שלה גדולים יותר משל רעותה.

רבי קלונימוס בן יהודה

רבי קלונימוס בן יהודה חי במגנצא (כיום: מיינץ) שבגרמניה, במאה ה-11, נצר למשפחת קלנימוס המעטירה. לאחר שהיה עד לזוועות שלא יתוארו שבוצעו במהלך מסע הצלב הראשון בשנת 1096 (הידועות בתור "גזירות תתנ"ו"), ובמיוחד לחורבן הקהילות היהודיות הגדולות והמשגשגות בערים וורמייזא (ווֹרְמְס), שפיירא (שְׁפֵּייר) ומגנצא שבחבל הריינוס, הוא חיבר את קינה המבכה את הטרגדיה. הקינה, הפותחת במילים "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר נוֹזְלַי", נאמרת בסדר הקינות של מנהג אשכנז בקינות היום של תשעה באב.

רבי יהודה הלוי

רבי יהודה בן שמואל הלוי חי ופעל בספרד במאה ה-12 והוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים וההוגים היהודים בכל הדורות. חיבורו המפורסם ביותר הוא "ספר הכוזרי" ומבין קינותיו, הידועה ביותר היא הקינה "צִיוֹן הֲלֹא תִּשְאַלִי" המתארת את הכיסופים העזים לברוח מן הגלות ולדרוך על אדמת ארץ הקודש.

ואכן, רבי יהודה הלוי יישם את חזונו הלכה למעשה ועשה את המסע המפרך מחצי האי האיברי לעבר ירושלים. הדעות חלוקות בשאלה האם השלים את מסעו והגיע לארץ ישראל. אחת מהעדויות המרתקות בנושא, מביא רבי גדליה אבן יחיא (המאה ה-16) בספרו "שלשלת הקבלה", בשם "זקן אחד", שכאשר הגיע ריה"ל אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך יחף, לקיים מה שנאמר5 " כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ", כשהוא אומר את מילות הקינה שחיבר על ירושלים. ערבי אחד, שראה את דבקותו הגדולה של ריה"ל, התמלא עליו קנאה ורמס אותו בסוסו למוות.

לפי חלק מהדעות, הוא גם זה שכתב את הקינה "אֱלִי צִיוֹן" שרוב קהילות אשכנז נוהגים לקרוא אותה יחד, בעמידה, בהובלת שליח הציבור.

הקינה ממשילה את החורבן והגלות לצירי לידה מייסרים, ובכך נושאת מסר עמוק ודו-קוטבי: מצד אחד, שלעולם לא נוכל לבכות מספיק על חורבן הנורא והגלות המרה, אך מצד שני, שסִבְלֵנוּ אינו לשווא והגלות הארוכה והקשה אינה אלא תהליך הלידה של הגאולה – כשם שכאביה העזים של היולדת אינו אלא תחילתם של חיים חדשים.

רבי ברוך בן שמואל

כלא מעט מבין חבריו "בעלי התוספות", גם רבי ברוך בן שמואל – מגנצא, גרמניה, סוף המאה ה-12 – חיבר פיוטים רבים, המפורסם שבהם הוא ככל הנראה שיר השבת "ברוך א-ל עליון" המושר סביב שולחנות שבת ברחבי העולם היהודי.

בקינה שחיבר (קינה מספר ל"ב בקובץ הקינות של מנהג אשכנז), הוא מבכה את אבדן בית המקדש תוך אזכור מפורט של עשרות מושגים ממבנה המקדש והעבודה בו, כולל התופעות הניסיות שהיו שגרת החיים בבית הפלאי הזה.

רבי אלעזר בן משה

רבי אלעזר בן משה "הדרשן" מוירצבורג שבבוואריה, ראשית המאה ה-13, חיבר פירוש על התורה, פירוש על ספר יצירה וחיבורים חשובים נוספים.

הוא מחברה של אחת מהקינות ה"צִיוֹנִיות" הנקראות כך על שם שכל אחת מהן פותחת במילה "צִיוֹן". קינה זו אמנם מבכה את החורבן, אך בעיקר נוסכת תקווה, עידוד ונחמה ומתארת את הכמיהה והגעגוע לגאולה הקרבה ובניין המקדש מחדש במהרה בימינו.

רבי יחיאל מפריז

אף שלא יודע בוודאות מי חבר את הקינה הפותחת במילים "וְאֶת נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה". יש אומרים שאין זה אלא רבי יחיאל מפריז, המאה ה-13, שהיה בין "בעלי התוספות" הבולטים, ובישיבה שבראשותו, שהתקיימה בפריז, צמחו מאות תלמידי חכמים שהיוו את השדרה המרכזית של "חכמי התוספות" בדור שאחריו.

קינה מצמררת זו מספרת מחדש את הסיפור המובא בתלמוד6 אודות בנו ובתו של רבי ישמעאל כהן גדול, שנשבו בעת דיכוי המרד והפכו לעבד ושפחה באחוזתם של שני אדונים. שני האדונים נפגשו והחליטו ביניהם לנצל את יופיים יוצא הדופן של עבדיהם היהודיים ולזווג ביניהם כדי להקים צאצאים מוצלחים שיניבו להם הון עתק בשוק העבדים.

אדוניהם הרומאים נעלו את העבד והשפחה למשך הלילה בחדר חשוך. הכוהנים הצעירים הצטדדו כל אחד בפינה אחרת של החדר ובכו בבעתה ובכאב כל הלילה: הנערה על שכופים אותה להינשא לעבד; והנער על שכופים אותו לשאת שפחה. כשהפציע השחר, זיהו האח והאחות זה את זו, ונפלו זו על זה וגעו בבכייה עד שיצאה נשמתם.

רבי מאיר מרוטנבורג

רבי מאיר, המוכר בכינויו "המהר"ם מרוטנבורג", בן המאה ה-13, נחשב לאחד מה"ראשונים" המשפיעים ביותר וסיפור חייו המיוסר מייצג את מצבם העגום של היהודים באותה עת באירופה.

בצעירותו למד רבי מאיר בישיבתו של רבי יחיאל בפריז והיה עד למאורעות שריפת התלמוד שאותם תיאר בקינה שכתב: "שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָאֵשׁ":

בתחילת האלף השישי לבריאת העולם (שנת 1240 לספה"נ), יהודי מומר בשם ניקולס דונין שכנע את מלך צרפת, לואי התשיעי, כי יוכל להוכיח את אמיתות הנצרות מתוך התלמוד. המלך לואי ציווה על כמה רבנים חשובים, בראשים רבה של פריז, רבי יחיאל, לקיים ויכוח פומבי מול המומר. כמובן, בדומה לכל הוויכוחים באותה תקופה, התוצאה הייתה ידועה מראש, במיוחד מכיוון שהיה אסור לומר דבר שעלול להתפרש כביקורת על הכנסייה או על הנצרות, מה שהפך זאת למעשה ל"וויכוח" למראית עין בלבד.

חרף המגבלות הקשות, הצליחו רבי יחיאל וחבריו להגן על התלמוד עד כדי כך שהמלך נאלץ להסכים בחוסר רצון כי לא ניתן להוכיח את הנצרות מתוך התלמוד. עם זאת, הוא טען כי התלמוד מכיל דברי עלבון כלפי האמונות הנוצריות וכלפי הגויים.

בעקבות זאת ציווה המלך להשמיד את כל העותקים הקיימים של התלמוד ושל חיבורים יהודיים אחרים. ביום שישי, ערב שבת קודש פרשת חוקת, ו' בתמוז ה'ד (1244)7, נאספו בכיכר "פלאס דה גְרֶב" ברובע הרביעי של פריז (כיום: "כיכר העירייה") 24 עגלות עמוסות בכתבי-יד יקרי-ערך והועלו באש. לאור העובדה שהדבר התרחש טרם המצאת הדפוס וכל ספר היה צריך להיכתב בכתב יד בעמל רב, שריפת החיבורים הללו הייתה אסון עצום עבור היהודים.

באופן מזעזע (אך לא מפתיע), המלך לואי התשיעי הוכרז כ"קדוש" על ידי הכנסייה בשל מעשיו. אירוע זה סימן את תחילת הסוף של הקהילה היהודית בצרפת, שהסתיים עם גירוש היהודים מצרפת בשנת ה'ס"ה (1305).

אסון שריפת התלמוד נחשב לאירוע מכונן בתולדות יהדות אירופה, ובדורות עברו נהגו רבים לצום מידי שנה ביום שישי של פרשת חוקת, לזכר המאורע הקשה ולשם התבוננות במשמעותו ובלקח שיש ללמוד ממנו8.

רבי מאיר בן יחיאל

לא הרבה ידוע על רבי מאיר בן יחיאל, מלבד העובדה שחי במאה ה-13. הוא מחברה של הקינה המרטיטה הפותחת במילים "ארזי הלבנון, אדירי התורה" המגוללת את סיפור רציחתם המזעזע של "עשרה הרוגי מלכות" – עשרה מגדולי התנאים שהוצאו להורג על ידי השלטונות הרומיים.

סיפור "עשרה הרוגי מלכות" מופיע בכמה מקורות מדרשיים ובפיוטים קדומים, והרקע ההיסטורי שלו הוא מסעות הרדיפה האכזריים שניהלו הרומאים נגד לימוד התורה ושמירת המצוות ונגד חכמי ישראל, לאחר שהבינו שאלו משמרים את זהותו של העם היהודי ומונעים את ההתבוללות לה קיוו בעקבות החרבתם את בית המקדש בירושלים.