תלמוד עם תוספות: הכירו את עולמם של תוספות, והרשב"ם - מהראשונים שבהם

הרי"ף, רבנו בחיי, רבי יהודה הלוי – דמויות הוד אלו, שעליהן עמדנו בפרקים הקודמים, שייכות הן לצד הספרדי של מפת הפזורה היהודית בימי הביניים. בזמן שענקים אלו חיו בארצותיהם ופיתחו את תורתם ויצרו את יצירתם האגדית כל אחד בתחומו: בהלכה, במוסר ובמחשבת ישראל – הרי שבעברה השני של אירופה הלך ונבנה לו עולם אדיר מימדים, בעל מבט חדש וצורת לימוד אחרת ומקורית לגמרי של התלמוד: הוא עולמם של בעלי התוספות.

על מפעלו האדיר של רש"י עמדנו כבר בשני מאמרים שנתפרסמו כאן וכאן בעבר. אכן, מלבד מה שרש"י בעצמו פתח שער חדש לתורה, שבכתב ושבעל-פה, ושמשום כך ניתן לראות בו כאב הרוחני של בעלי התוספות, הרי שהוא היה גם הסב הביולוגי של כמה מגדולי בעלי התוספות. במאמר זה נעמוד על דמותו של נכדו של רש"י, הלוא הוא רשב"ם, אותו יש למקם על הרצף ההיסטורי כמי שאולי הטרים ואולי היה מראשוני הראשונים של בעלי התוספות.

למעשה תקופת התוספות נמשכה זמן רב, ועל כך אנו נעמוד במאמרים הבאים. במאמר זה נבקש להתמקד בסוגיית ראשית ההתהוות של בעלי התוספות, כשהציר המרכזי של הדיון יהיה כאמור הרשב"ם.

כמה מילים ראשוניות על מפעל ה"תוספות"

היצירה המונמנטלית של בעלי התוספות מצד אופייה ודרכי התגבשותה, דומה קלסתר פניה לדמות דיוקנה של הגמרא – הן באופן התהוותה, בציור ההסברה השכלית שבה, והן בצורה ובסגנון הדומים מאוד זה לזה כאב ותולדה. השפעתה של הלמדנות והיצירתיות העצומים הגלומים בפירוש זה על העם היהודי ועל תלמוד התורה – מכריעה היא.

מפעלם של בעלי התוספות מקיף את התלמוד הבבלי כולו – ותהליך התגבשותו משתרע על פני קרוב למאתיים שנה ומקיף את אזורי צרפת, אנגליה, גרמניה, הארצות הסלוויות ומקצת איטליה. קרוב למאתיים מבעלי התוספות ידועים לנו בשמם, והנוסח של הפירוש עבר כמה שכבות של עריכה שרובן לא הגיע לידינו.

יסוד השקפת בעלי התוספות על הגמרא הוא, שהתלמוד היא חטיבה אחת, היצוק מחומר אחד, שאין בו פירצה וסדק כל שהוא. המהרש"ל, רבי שלמה לוריא, שחיבר את אחד מספרי הפרשנות החשובים על התלמוד: "ים של שלמה" – כותב על בעלי התוספות את המילים הבאות: "שהם [בעלי התוספות] עשו את התלמוד ככדור והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום ונמצא מיושר התלמוד ומקושר".

הפירוש עוסק בכמה תחומים, ומהעיקריים שבהם: 1. פירושים על הסוגיות ובירור הגרסאות; 2. השוואת המקורות ויישוב הסתירות שממקום למקום; 3. פסקי הלכות.

הרקע לצמיחת התוספות

אחת השאלות המעניינות הן, מה קרה במפנה המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה, שגרם לעולמם המופלא של בעלי התוספות להתגלות ולהאיר את שמי היצירה התורנית לדורותיה? בשאלה זו גלומה שאלה אחרת: מדוע חכמי צרפת שלפני רש"י נמנעו מכתיבת פירוש לתלמוד?

מסתבר לומר, "שיש זיקה של ממש בין הימנעותם של חכמי צרפת שלפני רש"י מכתיבת פירושים לתלמוד לבין הימנעותם של גאוני בבל ושל רוב חכמי ספרד הראשונים מיצירה בתחום זה". (חכמי צרפת הראשונים, עמ' 428).

העובדה שהגאונים נמנעו לכתוב פירוש סדור על התלמוד איננה מקרית, וזאת במיוחד לנוכח יצירתם הענפה בכל התחומים האחרים של ההלכה, כפי שסקרנו בהרחבה כשעמדנו על היצירה הגאונית.

הרמב"ם תלה זאת בעיקר בחוסר זמן: העול הכבד של צורכי הציבור שהוטל על כתפי הגאונים מנע מהם את היכולת לכתוב פירוש שיטתי לתלמוד (כך כתב בהקדמות לפירושו על המשנה).

המאירי הציע הסבר אחר:

"וראוי שתדע שעדיין היו הישיבות גדולות ונכבדות, והתלמידים מרובים תורתם אומנותם... והיו יודעים כל התלמוד על פה או בקרוב לזה, ודברי תורה כולה והתלמוד סדור בפיהם כפרשיות שמע. ומתוך כך לא היו רואים עצמם צריכים להאריך בחיבוריהם, שכל הפירוש היה סדור בפיהם. והיה בעיניהם כתיבת פירושי הדברים, כמי שיכתוב בזמנינו זה לעז המילות, וגרם להם זה שלא היו כותבים רק מעט הן דרך פירוש והן דרך פסק" (סדר הקבלה, עמ' 122).

מה שאומר המאירי הוא, שבתקופת הגאונים חיבור פירוש לתלמוד פשוט היה אקט מיותר. תלמידי החכמים היו בקיאים בתלמוד והבינו היטב את מילותיו, וכתיבת פירוש סדור כמוה כתרגום טקסט מעברית לעברית...

כדאי לשים לב לדגש חשוב המצוי בדברי המאירי: העובדה שהלימוד אז התקיים בעיקר בעל-פה, נודעת לה משמעות גדולה מאוד בהקשר שלנו. מעטים היו אז העותקים הכתובים של התלמוד, ושיטת הלימוד בישיבות בבל הייתה בעיקר בעל פה, ולכן לשון התלמוד ומושגיו היו נהירים ללומדים, ובשל כל אלה לא היה צורך בפירושים כתובים.

יש מי שהעלה השערה מעניינת נוספת. לפי השערה זו, הגאונים ביקשו להימנע מכתיבת פירוש מסודר לתלמוד מתוך חשש שמא עיסוק עצמאי בתלמוד עשוי להוביל אצל לומדים מרוחקים, כאלו שאינם עומדים בקשר רציף עם בעלי הסמכא ההלכתית, למסקנות פסיקתיות שאינן תואמת את המסורת הגאונית. לכן הקדישו את עיקר המאמצים הספרותיים דווקא בפסיקת הלכה, תוך שאת התלמוד לומדים בעל-פה, באופן פרונטלי, בהתאם למסורת הבבלית שעברה מדור לדור מקדמת דנא. ומתוך ההשפעה של המסורת הבבלית הזאת, המשיכו לנהוג כך נושאי המסורת הבבלית באזור הדמדומים של תקופת הגאונות, ולא סידרו פירוש שיטתי ייעודי לתלמוד.

אכן, כאשר נסתיימה תקופת הגאונים והחלה ההתפצלות של הפזורה היהודית למרכזים קהילתיים מגוונים יותר ומרובים יותר וגם עצמאים יותר, גם סוגיית הפרשנות לתלמוד זכתה לטיפול אחר. דומה, אפוא, שאין זה מקרה ששני החכמים הראשונים שכתבו פירוש שיטתי וכולל לתלמוד – רבנו חננאל ורבנו גרשום – לא היו קשורים למסורת ההנהגה של גאוני בבל.

במיוחד בולט הדבר באשכנז: לא זו בלבד שראשי הישיבות כתבו פירושים לתלמוד בעצמם, אלא הם גם עודדו את תלמידיהם לעשות זאת.

רש"י, שאת עיקר תורתו קנה באשכנז, הביא את הרוח האשכנזית הזאת אל תוך בתי המדרש בצרפת, ובכך אנו שמים לב לרובד נוסף במהפכה שעשה רש"י – שהעמיד את הפרשנות לתלמוד ולמקרא במרכז עשייתו ובמרכז העשייה של בית מדרשו בטרוייש.

זהו אפוא הרקע שקדם לצמיחת התוספות, המפעל החדשני, הגאוני, הכביר שנוצר בצרפת ובאשכנז במשך זמן של כמאתיים שנים עד שהושלם סופית – ופתח פתח חדש לגמרי בעולם התלמודי שלנו.

בית העלמין בעיר טרויש, שם קבור רש"י

זיקת התוספות לפירוש רש"י

בקצרה אציין, שקיימת מחלוקת באשר להשפעת בית מדרשו ופירושו של רש"י על בעלי התוספות.

יש מי שכותב שהתוספות לא צמחו אלא מתוך דיון בדברי רש"י: "תלמידי רש"י עסקו בהשלמת פירושי רש"י ובסידור פסקיו וחיבוריו. בעבודות השלמה, הוספה והגהה אלו, נמצאים גם השגות... והן ראשיתן של התוספות... בתחילה באו בעלי התוספות לבאר דברי רש"י להוסיף על מה שכתב ופירש, אלא שהדברים הלכו והתפתחו והסתעפו עד שהיו לתוספות לתלמוד..." (בעלי התוספות, ח"א, עמ' 22, 34).

ויש מי שחולק על פרשנות זו. לפי אותה גישה, אכן אין ספק כי רבים מפירושי התוספות, שנכתבו בצרפת החל בראשית המאה השתים עשרה, מבוססים על פירושו של רש"י וכי פירוש זה נתן דחיפה גדולה להתפתחותם ולפריחתם. אולם שורשיה וניצניה של הדרך העיונית החדשה של בעלי התוספות קשורה דווקא לישיבות גרמניה ובעיקר לישיבת וורמייזא, שרש"י עצמו הושפע ממנה (חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 439).

לפי גישה זו, התוספות אינן הוספות על פירוש רש"י בלבד, אלא המשך של היצירה ברוחו של רש"י תוך יניקה מן המקורות התורניים שהשפיעו על רש"י עצמו, והבאתה אל כלל יצירה חדשה לגמרי.

רבי מאיר, חתנו של רש"י

נשוב אל ההיסטוריה ואל הרשב"ם, נשוא מאמרנו.

חתנו של רש"י, אישהּ של בתו יוכבד, היה רבי מאיר בן ר' שמואל – בעצמו תלמיד חכם גדול. מוצאו של רבי מאיר היה בארץ לותיר. אחרי נישואין כנראה הוא הלך ללמוד תורה בוורמייזא (אנו מוצאים הד לכך בתשובותיו של רש"י שם מופיעה תשובה המפונית לחתנו רבי מאיר שנשלחה לוורמייזא), שם למד בבית מדרשו של רבי יצחק, רבו של רש"י. בספר הפרדס (סימן רלח) אנו מוצאים עדותו של רבי מאיר משמו של רבו: "ורבי מאיר בן רבי שמואל העיד שכך אמר לו ר' יצחק הלוי ולא מתוך הלכה נוהג כך. שהרי בכל מקום לא מצאנו בשר בחלב במשהו...".

רבי מאיר האריך ימים והיה מכונה בפי בני דורו בשם "הישיש" וגם "הזקן". כנראה, עוד בחייו של רש"י עבור לגור בעיר רמרו, שבה יסד את בית מדרשו, ושם כתב את תוספותיו שלו לתלמוד (בנו, רבנו תם, מציין את תוספותיו של אביו: "ונראה בעיני טוב מזה ומזה אשר הגיה מורי רבי אבי הרב ר' מאיר בתוספותיו" (ברכות נו, א, ד"ה דאמר)).

הרשב"ם, החוליה המקשרת

אכן, מה שזכה רבי מאיר להיזכר לדורות הוא בעיקר בגלל בניו שהעמיד לתורה ולתעודה. במאמר זה, כאמור, נעסוק בגדול (אנו מתכוונים כאן כמובן מבחינת הגיל) שבהם – הרשב"ם: רבי שמואל בן מאיר.

הרשב"ם נולד ככל הנראה בין השנים 1080 ל-1085, וגדל בבית זקנו, רש"י הקדוש, בטרוייש. מפיו שמע תורה, עמו נשא ונתן בעומקה של תורה במקרא ובתלמוד, ופסק הלכות לפניו, כפי שמציין ה"מרדכי" (סנהדרין סי' תש"ב): "מכאן פסק רשב"ם בפני זקנו רש"י דכל תנאי שבני אדם מתנין...".

על הלימוד שלו עם סבו הגדול מספר רשב"ם בפירושו (לבראשית לז, ב) באומרו:

"וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני הגולה שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל בר' מאיר חתנו זצ"ל נתוכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".

אחרי פטירת סבו (בשנת 1105, כ"ט בתמוז ד'תתס"ה) עבר לעיר מגורי אביו, ברמרו. מעדות בכתב יד אנו לומדים שהתפרנס מצאן שהיה ברשותו – מחלבן וצמרן, וכך כתוב שם:

"ראיתי רבנו תם שהקפיד הרבה על רבנו שמואל, שהיו לו רחלות הרבה והיו רחוקות קצת מבית היהודים ועומדות בבית הגוי והיה רבנו שמואל שולח בתו, ושמה מרונא, לראות ולא הייתה מספקת לבוא שם עד שחלבו חציו או כולו" (מובא אצל בעלי התוספות, ח"א, עמ' 46).

הנה כי כן, ברשותו של רשב"ם היה עדר רחלות, ממנו חלבו חלב ואת צמרו עיבדו ושיווקו – וזה אגב היה, יחד עם ייצור יין, מקור פרנסה עיקרי של חבל שאמפניה.

רשב"ם התאפיין בהנהגה של פרישות וחסידות. ה"מרדכי" מספר: "ועוד רצה רשב"ם לעשות אחרת, כי שפל עיניים היה ורצה לעלות בקרון, אשר סוס ופרד מושכין בו, ולא הרגיש ואתרחיש ליה ניסא [=התרחש לו נס]...". ועם שהיה ענוותן, לא מנע ממנו הדבר לעמוד על דעתו בתוקף וללכת על פי הדרך אשר ראה אותה לנכון.

מהדורה עתיקה של פירוש הרשב"ם על שיר השירים

הפירוש לתלמוד

רשב"ם כתב הן פירוש לתלמוד והן פירוש למקרא. באופן כללי שמר הרשב"ם על רוב כללי הפרשנות המקובלים בבית המדרש הקדום של מגנצא ועל דרך הפרשנות של סבו הגדול. אולם יחד עם זאת, הרשב"ם פרץ את המסגרת הלשונית והתוכנית שקבע רש"י ונקט לשון עצמאית ורחבה הרבה יותר, במגמה להקל על המעיין מצד אחד, ומצד שני לאפשר העמקה בדברי הקדמונים.

רשב"ם היה ראשון לחכמי צרפת שהשתמש בפירושי רבנו חננאל. לעניין זה חשיבות ראשונה במעלה לתולדות הפרשנות לתלמוד בגבול אירופה הנוצרית, שכן עם חדירתו – המאוחרת למדיי – של פירוש רבנו חננאל לשם, התוודעו חכמי צרפת ואשכנז למסורת גאוני בבל בהיכרות הרבה יותר קרובה.

ספר חשוב נוסף שמתרומתו הפרשנית הנכבדה שאב הרשב"ם מלוא חופניים, הוא ספר "הערוך" לרבי נתן ב"ר יחיאל מרומא, אף כי הזכירו בשמו המפורש פעם אחת בלבד – במסכת בבא בתרא (נב, א): "כן מצאתי בספר הערוך המובא מרומא".

רשב"ם טווה בפירושו את חוט הפרשנות בסגנון ארוך, מפורט ומנומק. הוא לא רק מבהיר יפה יפה את עמדותיו שלו, שרבות מהן מקוריות ומחודשות ברוח "הפשטות המתחדשים בכל יום" שבהם דגל, אלא גם במשא ומתן וויכוח מול גישות פרשניות אחרות. ובמובן זה אפשר לראות ברשב"ם חוליה המקשרת בין פירוש רש"י לפירוש התוספות.

חשוב לציין כי הרשב"ם כתב פירושים לרוב המסכתות הש"ס, אולם לידינו הגיעו רק הפירוש למסכת בבא בתרא, לפרק עשירי של מסכת פסחים, וכמו כן מובאות שנשתמרו בכלי שני ושלישי (חלק גדול מהם נאספו בספר בעלי התוספות, ח"א, עמ' 45 – 57).

הפירוש למקרא

אך מלבד מה שהיה הרשב"ם מגדולי הפרשנים לתלמוד, הרי כאמור הוא העתמק גם בפרשנות המקרא. פירושו נשאר בחמשה כתבי יד. כתב היד שהיה שמור בבית המדרש לרבנים בברסלאו שבפולין נדפס בברלין בשנת תס"ג (1703) וחזר ונדפס בכמה הוצאות.

רשב"ם התמקד בפשט המקראות, והוא לא מהסס לחלוק על פירושי סבו כאשר נראה לו שהדברים צריכים להיות יותר קרובים לפשט.

כך למשל בפרשת ויחי, מברך יעקב את בנו דן: "דן ידין עמו" (בראשית מט, טז). רש"י מפרש שהכוונה היא לנקמת שמשון בבוא העת שנקם בפלישתים, וכך הוא מפרש: "דן ידין - ינקום נקמת עמו מפלשתים".

על כך תוהה וכותב רשב"ם:

"המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל בידי פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בעניין רע"? כלום כל ברכתו של יעקב לא נתכוונה אלא לאדם יחיד, בסיטואציה היסטורית ספציפית (ובעייתית)? "חלילה חלילה. אך על שבטו של דן נתנבא, שהיה מאסף לכל המחנות... והיה צריך להילחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב כל הנחשלים אחריהם בדרך ולהינקם מן האומות כי גיבורים היו, כמו [רשב"ם כאן מביא הוכחה שהלשון דן משמש גם כגבורה]: 'ידין בגויים... מחץ ראש'".

דרכו הפרשנית של רשב"ם היא לחדור לתוך עומקו של הפסוק והעלה פנינים בידו, ופירושיו הם מאירי עיניים. כך למשל לעניין שומר שכר נאמר בכתוב (שמות כב יב): "אם טרף יטרף [הבהמה שעליה אמור היה שומר השכר לשמור] יביאהו עד". רש"י מפרש שהכוונה שעליו להביא עד שראה שהבהמה אכן נטרפה. אולם הרשב"ם מסביר שעליו להביא חלק מן הבהמה שנטרפה לעדות על כך שאכן היא נטרפה, כמו שנאמר בעמוס (ג, יב): "כאשר יציל הרעה מפי הארי שתי כרעים או בדל אוזן". הרשב"ם סבור שהרבה יותר מציאותי וסביר לדרוש שהשומר יביא כעדות חלק מן הבהמה, מאשר להסתמך על מקרה שבו אדם זה נכח בשעת מעשה שבו נטרפה הבהמה.

התפתחותה של פרשנות המקרא

נקודה זו של ההתפתחות הגדולה שחלה בצרפת בפרשנות המקרא – כמו שמתגלמת עובדה זו בדמות הסבא והנכד שחיברו פירושים שיטתיים ומופלאים למקרא – מעוררת את התהייה: מה קרה? נתנו בדבר כמה טעמים, וכנראה בטעמים אלו כולם יש מן האמת.

ההסבר הראשון הוא, שהדחיפה וההשתדלות לבאר את המקרא מתוך המקרא עצמו ועל פי דרישת הלשון והעניין ובהתאם לשכל הפשוט והישר – כל זה נובע מתוך השגשוג העצום שחל בלימוד העיוני בתלמוד, ובייחוד בחלק ההלכה שבו. ומכיוון שהתלמוד והמקרא הם כמובן שני צדדים של תורה אחת תמימה, לפיכך העבירו את שיטת הלימוד שבה למדו תלמוד גם ללימוד המקרא והשתמשו באותם האמצעים שהיו משתמשים בהם להבנת התלמוד גם להבנת המקרא (פרשנות המקרא, עמ' סא).

הסבר נוסף הוא, הפולמוס הספרותי שנתחדש בימים ההם בין היהדות לנצרות. הוא התעורר לתחייה בקשר עם ההתפתחות הכללית של התיאולוגיה והסכולסטיקה הנוצרית. ואכן, בפירושו של הרשב"ם יש גם זכר לפולמוסים סמויים עם מפרשי המקרא הנכריים, וצריך לזכור בהקשר זה, שבאותה תקופה השלטונות חייבו את היהודים להשתתף בוויכוחים בין-דתיים. הרשב"ם התווכח לא אחת עם חכמי הנוצרים והוכיח להם כי לא הבינו פשוטו של מקרא, וכי דבריהם מסולפים ורחוקים מן הפשט. יש יסוד סביר להנחה שהרשב"ם אף למד – במידה כזו או אחרת – לטינית, ומכל מקום הוא מראה לפחות פעמיים טעות בתרגום הלטיני הנוצרי של התנ"ך.

נקודה נוספת היא – השפעת המורשה היהודית הספרדית. השפעתם של המדקדקים היהודים בספרד, שהרבו לעסוק בפרשנות המקרא, על רש"י ועל תלמידיו הייתה גדולה ביותר. אצל רש"י מצינו שימוש מרובה ביצירתם של ר' מנחם בן סרוק ור' דונש בן לברט, ומפעלו הלשוני מבוסס במידה רבה על מחקריהם של שני חכמים אלה. גם רשב"ם הלך בדרך זו, ובכמה מקומות הוא מעיד במפורש על שימושו בספרים שמקורם בספרד ("ושוב מצאתי בכל ספרי אספמיא ואשכנז כמו שהגהתי משקל דגש... וכן מצאתיו בכל ספרי ספרד...").

בנקודה האחרונה יש עניין רב, משום שפה אנו מתחילים לראות ניצנים של השתלבות הפוארות המפוארים של עם ישראל בפזורותיו, והחיבורים העדינים וההשפעות שהתרקמו והלכו בכל הנימים של ההוויה התורנית לדורותיה, דרכם ממשיך עם ישראל לקבל את ההתגלות האלוקית המופלאה הטמונה בתורה וההולכת ומתגלה במהלך ההיסטוריה.

***

במאמר זה עמדנו על דמותו של הרשב"ם, על השלב הבראשיתי של התהוות התוספות ועל הפרשנות למקרא מבית המדרש של רש"י וחכמי צרפת, ששתיהן גם יחד מהוות יצירות תורניות מופלאות שהאירו את עיני עם ישראל באור יקרות בכל מושבותיהם בכל הדורות.

במאמר הבא נמשיך ונעסוק ביצירת התוספות, וזאת באמצעות דמותו של אחיו של רשב"ם – הלוא הוא רבינו תם.