מה המשותף לסגר של זרנוק גינה, למתקן כוח הידראולי, לשופר ולמאמר הזה? כולם פועלים על עיקרון הצביטה.

אם להסביר זאת בפשטות, עקרון הצביטה פועל כך: קח משהו שיש לו הרבה פוטנציאל אבל שאינו עושה הרבה כרגע, הגבל אותו בחלל צר, דחס אותו דרך מעבר צר אפילו יותר, והופס! אתה יכול לשלח סילון מים לעבר הדשא שבגינתך או טיל אל הירח, להאיר עיר קטנה בקליפורניה או להפוך מלוא הפה אוויר לצליל חודרני.

(לגבי המאמר הזה, הוא נכתב שלוש שעות לפני הדדליין, אבל האם יפעל עקרון הצביטה גם במקרה הזה? זה עוד יתברר בהמשך!)

בימים אלו אנו מוצאים את עצמנו בפרק זמן בלוח היהודי שהנביא כינה "בין המצרים". בי"ז בתמוז נפרצו חומות ירושלים על ידי הלגיונות הרומיים שצרו על העיר. 21 ימים אחרי כן, בתשעה באב, הועלה בית המקדש בלהבות. שני המאורעות הללו זרעו אחריהם עשרים מאות שנות גלות – של רדיפות פיזיות וניכור רוחני לעמנו. כיום שני התאריכים הללו משמשים ציוני דרך לטרגדיה לאומית, עם כל כאב הגלות שנדחס לתוך "שלושת השבועות" הללו.

הרבי מליובאוויטש נהג להגיד שאיננו יכולים, איננו צריכים ואיננו מעיזים להסביר את הגלות. אלוקים אינו זקוק לעזרתנו כ"סנגורים" להצדיק את דרכיו. נעשה לו שירות גדול יותר אם נפציר ונתחנן לבואו של קץ הגלות שלו ושלנו, המכאיבה לו הרבה יותר משהיא מכאיבה לנו. עם זאת, אפילו כשאנו מתקוממים על מרירותה של הגלות, עלינו להמשיך לנצל את התועלות שהיא הביאה עמה.

הנשמה היהודית, התפשטות אלוקית של טוב ושל אור, נלחצה למיצרים הצרים של הגלות. דמו בנשפכם מה עתיד לצאת בקצה השני! כבר עתה סחטה הצביטה הקוסמית מבארות הכישרון והיצירה של הנפש היהודית וממעמקי האמונה והמסירות את מה שבימים הטובים של העבר הרחוק היה רק משתמע ופוטנציאלי.

מי ייתן ונזכה ראויים לתרועת השופר הגדולה של המשיח ולרגע הגדול של הנשמה הפורצת לחופש מאזיקי הגלות.