במהלך כשלושים פרקי סדרה זו עד כה, אנו עוקבים אחרי סיפורו של העם היהודי ושלשלת מסירת התורה לתפוצותיו (שהם שני חלקים הקשורים זה בזה עד לבלי הפרד ותלויים האחד ברעהו). בפרק זה נתמקד בסיפור העלום משהו אודות היצירה התורנית של יהדות ביזנטיון בין המאות ה-10 וה-14, ככל שיש בידינו מידע לגביה.
יהדות יוון – לימים מוקד מרכזי של יהדות ביזנטיון - היא קהילה יהודית מפוארת, שידעה תהפוכות רבות וקיצוניות לאורך היסטוריה ארוכה. היישוב היהודי ביוון הוא העתיק ביותר באירופה. קיימים ממצאים ועדויות כתובות המעידים על קיומן של קהילות יהודיות ביוון כבר בתקופה ההלניסטית ( 323 עד 30 לפנה"ס). כבר בתנ"ך1 מוזכר שיהודים הגיעו ליוון מארץ ישראל, בעיקר כעבדים, ואילו בספרי המכבים מתואר קיומו של קשר הדדי תומך בין ממלכת המכבים לשליטי ספרטה היוונית. לפי עדויות שונות, כבר בימי פילון (50 לספירה) התגוררו יהודים ברוב המחוזות החשובים של יוון ואחדות מהקהילות מוזכרות במסעותיו של שאול פאלוס הנוצרי, שר"י, שנערכו כדי להטות את לב היהודים לאמונה החדשה.
היישוב היהודי במרחבי יוון – על קהילותיו ועדותיו השונות – התרחב, הצטמצם ושינה הזדהויות לאומיות, בצל הכיבושים, המלחמות והמשברים הכלכליים והפוליטיים שפקדו את יוון מאז: בתקופה ההלניסטית, הביזנטית, העות'מאנית והמלוכנית, הרפובליקנית ועד בכלל. גלי אנטישמיות, שקהילות מסוימות סבלו מהם בעיתויים שונים, נתנו את אותותיהם והשפיעו על חוסנן של הקהילות לאורך ההיסטוריה.
התקופה הביזנטית – רקע היסטורי
כאמור, אנו מתמקדים בפרק זה ביצירה התורנית בתקופה הביזנטית, או ב"ביזנטיון".
ביזנטיון הוא כינוי מאוחר לתקופה שבו שלטה האימפריה הביזנטית (יוונית: Βασιλεία των Ρωμαίων - ממלכת הרומאים) למן המאה הרביעית, בה הפכה למעשה מלכות רומי להיות ממלכה דתית שקיבלה על עצמה את דת הנצרות; מאה שבמהלכה קיסרות רומי התפצלה לשניים (קיסרות מערבית וקיסרות מזרחית) לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון בשנת 395 לספירה. חלוקת האימפריה חצתה גם את ארצות הים התיכון לשתי אימפריות נפרדות, כשהאימפריה המזרחית – שבירתה הייתה העיר ביזנטיון, היא "האימפריה הביזנטית", זו שתמשיך להתקיים עד לנפילתה הסופית של בירתה קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453.
בזמן קיומה של האימפריה הביזנטית לא נהגו לכנותה בשם זה. בראשיתה היא נקראה "רומא", ואילו בתקופות מאוחרות יותר כינו אותה תושביה בשם "רומאניה" ולעצמם קראו "רומאנים". השם "ביזנטיון" הוענק לה על ידי ההיסטוריון והפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18, מונטסקייה, על שמה של העיר היוונית הקדומה ששכנה בעבר במקומה של קונסטנטינופול.2
משך כל שנות שלטונה התגוררו באימפריה הביזנטית יהודים רבים. אימפריה זו שלטה לא רק על יוון אלא לתקופה מסוימת גם על ארץ ישראל, על מצרים ועל יהודיה הרבים, ומכאן זיקתם של יהודי ביזנטיון לתורת ארץ ישראל. כסוף התקופה הביזנטית בארץ ישראל, מקובל לקבוע שהכיבוש הערבי הוא שסיים את התקופה, בשנים 636 - 640 לספירה. אכן, המינהל, התרבות, האמנות והכלכלה הביזנטיים בארץ ישראל ובמצרים, וכן השימוש בשפה היוונית בפי העם, המשיכו להתקיים לפחות עד לרפורמות המינהליות שערך עבד אל-מלכ אבן מרואן (685 - 705 לספירה) סביב שנת 700 לספירה.
בכללות, יחסו של השלטון הביזנטי ליהודים היה עוין. הכנסייה ביקשה לקדם את האמונה בנצרות בה ראתה את הדת הראויה ומשום כך נהגה בחוסר סובלנות כלפי פאגנים, נוצרים שנתפסו כסוטים באמונותיהם מדרך הכנסייה, וגם כלפי היהודים. היחס ליהודים השתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. פרעות נערכו ביהודים מדי פעם ופעם בתמיכתה של הכנסייה, אך היו מן הקיסרים שניסו להיטיב עמם.
בימי האימפריה הלטינית, סבלו היהודים מרדיפות ואפליות מצידם של השליטים הלטיניים, אך אלה נפסקו עם כיבושה המחודש של האימפריה בידי היוונים. תקופת השקט והסובלנות הדתית כלפי היהודים בביזנטיון, שהחלה עם חיסול האימפריה הלטינית, נמשכה עד שעתה האחרונה.
עדויות תורניות מן המאה ה-11 שנתגלו לאחרונה
תולדות לימוד התורה בכלל וקורות הספרות הרבנית בפרט בתחומי האימפריה הביזנטית הם פרק נעלם בתולדות הרוח של עם ישראל בימי הביניים. ידיעותינו על מרכז רוחני זה ועל יצירותיו הספרותיות מצומצמות ביותר, והיא עדיין אחת מן התעלומות הגדולות של ההיסטוריה התורנית של עם ישראל. ידיעותינו בנושאים אלה, כך כותב ר"י תא שמע, ביחס לתחום הביזנטי מועטות ידיעותינו עד לסוף המאה ה-12 כדי קרבה לאפס, והתחום כולו הוא בבחינת "ארץ לא-נודעת". מספר כתבי היד בלשון הקודש הביזנטיים שמלפני המאה ה-13 המצויים בידינו הוא כשישה-שבעה בלבד, רובם חלקי מקרא מנוקדים, מוטעמים ועם מסורה3 .
בשנת 1996 התפרסם קובץ גדול של כתבים בלשון הקודש מן הגניזה הקהירית שמוצאם מארצות דוברות יוונית (ספק מיוון עצמה ספק מדרום איטליה). המוצא היווני ניכר היטב על ידי המילים היווניות הרבות – באותיות עבריות – המופיעות בהם כמילות לע"ז פרשניות. הקטעים קדומים מאוד, וחלקו הגדול של החומר, הפירוש לספר יחזקאל התופס את מרבית שטחו של הקובץ, מועתק על מגילת קלף ארוכה, כתובה ברצף משני צידיה, ומיוחסת למפנה המאות ה-10 – ה-11. חלקו האחר של הקובץ, מתייחס ככל הנראה למחצית הראשונה של המאה ה-11. מבחר הקטעים מגוון מאוד: כתובה, מכתבים פרטיים, הגדול של פסח, גלוסרים למקרא וללשון המשנה, פירושי מקרא. ופרשנות מקרא זו – היא הפרשנות הקדומה ביותר שהגיעה אלינו מאירופה4 .
חיבור חשוב שהגיע לידינו מיהדות יוון – הוא מדרש לקח טוב. מחברו של מדרש זה הוא רבי טוביה ב"ר אליעזר "הגדול" (הכוונה היא: ראש הישיבה), שחי ופעל בשליש האחרון של המאה ה-11 ב"ארץ מלכות יון ממדינת קשטוריאה", כפי עדותו הברורה של רבי יהודה מושקוני, מחכמי יוון בשליש השני של המאה ה-145 .
מדרש לקח טוב
מדרש לקח טוב הוא אוסף פרשני מדרשי עשיר של מדרשי הלכה ואגדה על חמישה חומשי תורה וחמש המגילות, מלוקטים ממדרשי התנאים, מן התלמוד הבבלי וממדרשי רבה ותנחומא (בעיקר). הוא מלווה ברובד מצומצם יחסית של פירושי מקראות על דרך הפשט, ערוך לפי סדר הפרשיות והפסוקים.
המדרש מלווה את המקרא בשיטתיות רבה, פסוק אחר פסוק, ומטרתו הברורה היא לקרב את המעיינים בפרשת השבוע אל עולמם של חז"ל בהלכה ובאגדה, ולהרחיקם מן הגישה הקראית, שהייתה רווחת הרבה בביזנטיון ורבי טוביה ניהל עמה מלחמה מפורשת, קשה ועיקשת.
החיבור נכתב באותה עת שבה כתב רש"י בצרפת את פירושו לתורה, ושיטתו הפרשנית של רבי טוביה דומה לשיטתו הפרשנית של רש"י, במיוחד במה שנוגע לבחירת מדרשי חז"ל, אך ללא כל קשר וזיקה עמו, וככל הנראה לא ראו זה את פירושו של זה6 .
על המחבר עצמו אין לנו ידיעות מספיקות, אבל שמו של אביו נזכר בין גדולי התורה בזמנו, "ר' אליעזר בנו של ר' יהודה בן ר' אליעזר הגדול", ב"מגילת ביאנץ". מגילה זו מספרת על התעוררות הרוחנית הגדולה שהתחוללה בביזנטיון בעקבות תנועת מסע הצלב הראשון, בימי שלטונו של אלכסיוס קומננוס, שגרמה להזדהות מסוימת של היוונים הביזנטים עם העם היהודי, הזדהות שבאה מתוך שנאה משותפת לאויב הצלבני. בימים אלו קמה בביזנטיון תנועה משיחית אשר עוררה התלהבות רבה בקרב היהודים, אך זו דעכה סופית עם הטבח שערכו הצלבנים ביהודי העיר בשנת 1099. "רבי אליעזר בנו של רבי יהודה בן רבי אליעזר הגדול" הוא בעל המופת העיקרי באותות ובמופתים המתוארים שם כאירועים שאירעו בפועל בשאלוניקי7 .
המגילה מצטטת שמועות "שמגידים [=מספרים] הערלים והיהודים", על פיהן אליהו הנביא נגלה אליו "בגלוי ולא בחלום", ורבי טוביה – מחברו של ה"לקח טוב" – "שיגר תלמיד אחד ובידו אגרת פתוחה אלי אלקונסטנטינה לבשרם" על הניסים שאירעו בעירו.
פרשה זו נזכרת כנראה ברמז במדרש לקח טוב: "ובשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות וחמישים ושובע לבריאת העולם [1097]... מרנא ורבנא טוביהו, בנו של רבינו הגדול אליעזר זצ"ל, הבין ספרי א-להינו, ונתן את לבו על אורך גלותינו, כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, והנה כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה... ואנו מביטים לתור ישענו, כי כימי מצרים יראנו נפלאות"8 . הציפייה לגאולה מבצבצת בעשרות מקומות בספר, בדברי ניחומין וביטחון, ובפרשת בלק (דפים קכט-קל) הביא רבי טוביה קטע של מדרש-גאולה.
מדרש לקח טוב נפוץ היה מאוד לסוף המאה ה-15, בעיקר בכתבי יד ביזנטיים ואיטלקיים, ובידינו מצויים כיום שרידים, בהיקף משתנה, של עשרות עותקים מן הספר. זהו גם המדרש הנפוץ ביותר בעולמה של הגניזה הקהירית ואין ספק שהוא היה הנפוץ ביותר בקהילות המזרח.
גם באשכנז היה מדרש לקח טוב נפוץ ביותר: רבי טוביה סיים את פירושו בתחילת המאה ה-12, שהרי מסע הצלב הראשון – גזרות תתנ"ו –נזכרות בספרו כמה פעמים. והנה, כל המשתמשים המתועדים בספר זה בתקופת ה"ראשונים" הם חכמים אשכנזים מובהקים9 . ראוי לציין בהקשר זה את שימוש הנרחב של הרשב"ם במדרש "לקח טוב" במהלך פירושו למקרא.
הקשר בין יהדות ביזנטיון ליהדות אשכנז
קשר הדוק התקיים בין המרכז הביזנטי במפנה המאות ה-11 וה-12 לבין יהדות אשכנז הקדומה, שמוצאה כידוע מן האזורים הביזנטיים בדרום איטליה, ומהם היגרו במהלך המאה ה-10 למרכז איטליה ולצפונה, ומשם הגיעו לאשכנז במפנה המאות ה-10 וה-11. קשרים אלו עדיין היו הדוקים במהלך המאה ה-11. ואולם עם חדירתו המעמיקה והולכת של התלמוד הבבלי ולימודו לתרבות האשכנזית ולמסורת יהודי ביזנטיון גם יחד, הקשרים בין שני המרכזים הלכו ונתרופפו, אף כי הדיהם החזקים ניכרים היטב בתחום הביזנטי עד לסוף המאה ה-13 ומעבר לכך10 .
ואכן, למן ראשית המאה ה-11, היינו למן תחילותיה הממשיות הראשונות של ההתיישבות היהודית בגרמניה, ניכרים לעינינו קשרים מסוגים שונים בין הקהילה היהודית בגרמניה לבין המרכז היהודי ביוון ובדרום איטליה דוברת היוונית. אנו רואים שחכמי איטליה ובעיקר חכמי אשכנז וצרפת (אך לא חכמי ספרד וצפון אפריקה) מצטטים אנשי תורה יוונים, וכן ספרים, מנהגים והליכות יווניים שונים, לפעמים מכלי שני ולפעמים מעדות עצמם, כדי ללמוד מהם הלכה או פרשנות. במאה ה-11 עדיין מועטות הידיעות, בגלל המיעוט המוחלט של המקורות הספרותיים העומדים לרשותנו, אך הן מתרבות והולכות במלך המאות ה-12 וה-1311 .
כך למשל אנו רואים בתשובתו של רבי יצחק סגן לויה לתלמידו רש"י במחלוקת הלכתית מפורסמת בקשר לכשרות הריאה, שרש"י הכשיר בהמה שריאותיה אבדו אף אם הן לא נבדקו. רבי יצחק מציין לרש"י שהיתרו זה, שהיה בניגוד לדעת כל רבותיו, היה כבר רווח "בעוונות הרבים... בכל ארץ יוון"12 . וכהנה עדויות נוספות המעידות בקצירת האומר על חיים יהודיים תורניים תוססים ביוון13 .
לקורות חכם יווני בן המאה ה-12 – רבי הלל ב"ר אליקים14
רבי הלל ב"ר אליקים חי ופעל ביוון בשליש השני של המאה ה-12, ויש להחשיבו כגדול היוצרים התורניים בביזנטיון הקדומה, אך מפעלו הספרותי העצום נשתקע כולו ונשתכח ברבות הימים. מפעל זה נשתמר, בחלקו בלבד, בכתבי יד אחדים – רובם המכריע מן המאה ה-16 – ונגאל מכבלי כתבי היד רק בעשורים האחרונים.
עם זאת, בזמנו השפיעה תורתו מאוד על כיוונים מסוימים בהמשך היצירה התורנית באשכנז ובצרפת (אלא שגם יצירה זו נשתכחה ברבות הימים, ונדפסה מכתבי יד יחידים רק בשנים האחרונות).
עיקר מפעלו הספרותי של רבי הלל הוא פרשנותו המקיפה והמפורטת לחמשת מדרשי ההלכה והאגדה הארץ ישראליים הקודמים לתורה: בראשית רבה, ויקרא רבה, ה"ספרא" לתורת כהנים, וה"ספרי" לבמדבר-דברים.
היה זה מפעל חלוצי במלוא מובן המילה. פירושו לספרי ולספרא הוא, ככל הידוע לנו, הפירוש השיטתי הראשון מסוגו שנכתב למדרשים אלה, והוא הדין לפירושו לויקרא רבה.
פירושיו למדרשי ההלכה מיוסדים כולם על סוגיות התלמוד הבבלי העוסקות באותם עניינים, ומתוך הסתייעות ניכרת בדברי התלמוד הירושלמי. בקיאותו של המחבר בשני התלמודים מפליאה בהיקפה ובדיוקה, ובמהלך בירור הדברים הוא גם מציין לפירושים שונים כגון פירוש רש"י ופירושי מגנצא לקצת מסכתות סדר קודשים, ואף מציע פירושים מקוריים משלו.
עדות מהחיים התורניים ביזנטיון במפנה המאות ה-13 וה-14
באחד הפרקים הקודמים בסדרה עמדנו על דמותו של הרי"ד מטיראני ודרכה סיפרנו את סיפורה של יהדות איטליה. והנה כך מספר לנו רבי אלנתן קלקיש חכם ביזנטיני, שחי במפנה המאות ה-13 וה-14 על התוספות רי"ד: ""ובעת אשר עלה במחשבת מורינו ורבי' הרב רבנא ישעיה הצדיק והחסיד זצוק"ל בעת נוסעו לצאת מקהילתנו, תיקן תקנות רבות לעם יוי [יוון] להיות לו שם ותהלה בעצת הזקנים והחכמים והנבונים"15 .
רבי אלנתן אלקיש, חיבר את הספר רב המידות "אבן הספיר" בעיר קושטא בשנת קכ"ח (1368), והוא אז בן שמונים שנה (כלומר, הוא נולד סביב שנת 1285). ספר זה, המחזיק כשמונה מאות עמודי פוליו גדולים, נמצא בכתב יד פריס והוא בעל חשיבות רבה לתולדות יהדות יוון בפרק זמן זה.
מעניינת עדותו ההלכתית של רבי אלנתן במקום אחר בספרו, שיש בה כדי ללמדנו על חיים התורניים המלאים שהתקיימו ביוון באותה תקופה, וכה כתב:
"ואם הריאה סרוכה [יש בה סירכא =סירכא היא אחת הטריפות אותה צריך לבדוק בבהמה הנשחטת: האם יש בריאה נקב. מדובר בטריפה שלעיתים אין אפשרות לבדוק אותה משום שעל הדופן החיצוני של הריאה ישנו קרום שומני (קרום זה נקרא בהלכה סירכא) או איבר אחר הנמצא בצמוד, ולא ניתן לדעת האם מתחת לקרום או האיבר יש חור], או דבוקה בצלעות ובשומן הלב ואפילו בטרפשא דכבדא, בין מצד אחד בין משני צדדין, כשירה. וסימן נתנו חכמי נרבונאי: "האומר לדבק טוב הוא".
"ואני נתן אומר, שיש ראיה מן 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום'. אך חששנו אנחנו, אנשי קוסטנדינה, זקנינו חכמינו ונבוננו, על כבוד מורינו הרב רבינו ישעיה בן הרב רבנא עמנואל זצו"ל ועד היום, ואסרנוה בקהילתנו"16 .
ן
חכם ביזנטי בן המאה ה-15
נסיים סקירה זו עם תיאור יצירתו התורנית של חכם יווני בן המאה ה-15, הוא רבי יוחנן איש אוכרידה אשר במקדוניה, במפנה המאות ה-14 וה-15. חיבורו – פירוש לספר השאילתות – יצא לראות מכתב יד בין השנים תש"ך – תשל"ז בידי ר"ש מירסקי.
באותה תקופה נטו אנשי ביזנטיון לקיים מצוות תלמוד תורה דווקא בספר השאילתות, ור"י תא שמע, שהיה ראש המכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבספרייה הלאומית, כותב כי "רוב הפירושים לשאילתות ששרידיהם ידועים לי נכתבו ביוון"17 . הוא מסביר כי יש לראות נטייה זו כמעין גירסה אחרת לנטייה הראשית להחליף את הלימוד בתלמוד, הקשה ללימוד, בלימוד ספר הרי"ף, המביא את התמצית התלמודית שיש לה השלכה להכרעת ההלכה ולפסיקתה. כך יכול הלומד להתרכז בעיקר מבלי לוותר על הזיקה הישירה למקורות התלמודיים.
וכך כותב רבי יוחנן בהקדמתו לפירושו ל"שאילתות": "אם לא ילמוד האדם – לא יוכל לעשות המצווה כתיקונה. ומעמל הימים וטרדת הזמנים לא יכלו אנשי דורנו להתעסק בספרי התלמוד ובדברי הראשונים, ונכספו להתעסק בשאלתות דרב אחאי גאון משבחא, ולצאת בו ידי חובתם, כי הוא כשלחן ערוך בענייני איסור והיתר. ומפני שיש בו דברים שאינם מבוארים כל כך, ביקשו ממני יוחנן בכ"ר ראובן מנכהניא לקבץ פירושי רש"י נ"ע ושאר המפרשים, לבארם ולהודיעם מאיזה צד באו העניינים כדי שימצאו מקום מוצא המים, ויהיו מימיהם נאמנים מספרי התלמוד או מדברי הגאונים".
תוכנו של הפירוש מתאפיין במספר מרכיבים: 1. פירוש קצר המבוסס על פירוש רש"י במקומות מקבילים בתלמוד. 2. הסתמכות על חלקים ניכרים מתוך המשא ומתן התלמודי, כשהם מלווים לרוב בפירוש רש"י עצמו או בעיבוד מתוך פירושו. 3. העשרת המקור התלמודי בדברי כמה מגדולי הראשונים – מועתקים מילולית או מעובדים בתמצית. 4. הרחבת מסגרת הפסיקה-למעשה בציטוטים נרחבים מכל רחבי הספרות ההלכתית, בעיקר הרמב"ם וגם מספר "הטורים". 5. הכללת דברי אגדה ומוסר ושיבוצם במקומות הנאותים, בעיקר על יסוד עבודתו של רבי יונה גירונדי. 6. ציטוטים מספרות הזוהר הקבלה.
בחיבורו זה ניכרת בקיאותו העצומה של רבי יוחנן, שהוא איש הלכה מובהק, בספרות התורנית לדורותיה, ורחבה מאוד קשת המחברים והספרים שמדבריהם שיקע לתוך חיבורו, אם מעט ואם הרבה.
*
בזאת קיבלנו איזושהי תמונה של חיי הרוח והתורה של יהודים שגרו ברחבי האימפריה הביזנטית. גם פה אנו רואים, שכמו בכל מקומות תפוצותיהם, התמסרו יהודים לתורה, ללימודה ולקיומה, זאת חרף תנאים קשים ביותר ולמרות היותם מיעוט נרדף. כך אנו מוצאים לפתע שרידי חיים אלו ששרדו מהפכות ותהפוכות כה רבות, והנה הם מתגלים קמעה קמעה, ואף כי סיפורם מועט – הרי זה מועט המחזיק את המרובה, שכן אנו יכולים לצייר לעצמנו על יסוד פירורי מידע אלו את חיי הרוח והתורה שהיו מנת חלקם של יהודי ביזנטיון.
הוסיפו תגובה