הבנין הסגלגל, העשוי בדמות ביצה, משתרע על שטח של 200 מטר לאורך, 160 לרוחב, וגובהו 50 מטר. היה זה בנין בן ארבע קומות מלבד הפרוזדורים, החדרים והמחסנים התת-קרקעיים.

הקולוסיאום נבנה מאבני גזית גדולות, לבנים ומלט. היו בו בין 50 ל-80 אלף מקומות ישיבה לצופים ומקומות הישיבה היו מצופים שיש. כמעט שלא השתמשו בעץ לצרכי הבניה, רק ריצפת הזירה היתה עשויה עץ ועליה שכבה של חול אדום, שהיה ספוג דמם של האנשים הרבים שניספו ב"משחקים".

שמונים שערי כניסה היו לקולוסיאום, לכל שער עמודים בצדדיו וגג קמור למעלה. שני שערים היו שמורים במיוחד. אחד לקיסר ופמלייתו והשני לשגרירים ואורחים חשובים.

חלוקת המקומות לצופים נעשתה אף היא לפי סדר חשיבות האורחים. השורה התחתונה באמצע היתה שמורה לקיסר ופמלייתו. שורה אחריהם השגרירים, הסנטורים, הפקידות הבכירה, הפקידות הנמוכה יותר, קציני צבא, חיילים וסתם אנשים. השורות העליונות היו שמורות לנשים.

אספאסיאנוס החל במלאכת הבניה שנים מעטות אחרי חורבן ירושלים ובית המקדש, אולם הוא לא זכה לראות את השלמת הבנין, כי מת שבע שנים לאחר התחלת הבניה, כאשר הקולוסיאום הגיע לקומה השלישית בלבד.

חנוכת הבית החגיגית של הקולוסיאום הבנוי על תלו, נערכה על ידי בנו של אספאסיאנוס. הלא הוא "מיודענו" טיטוס הרשע, שאביו השאיר לו את העבודה השחורה של החרבת ירושלים עיר הקודש והעלאת בית המקדש באש. טיטוס זה התפרסם לשימצה בהיותו אכזר צמא-דם, שלא זו בלבד ש"הצליח" בעזרת לגיונותיו השכירים לדכא את ההתקוממות היהודית בארץ ישראל, אלא הוא רצח כמיליון יהודים, לרבות נשים וילדים. אלפים רבים משבויי ירושלים נמכרו על ידי טיטוס וקלגסיו לעבדים, אך הוא השאיר לעצמו אלפי נערים צעירים ויפים, שתפקידם היה לשעשע אותו ואת אורחיו "רמי המעלה" בתחרויות שונות והילולות פראיות, שנערכו לכבוד נצחונו.

בתהלוכת הנצחון של טיטוס, שהתנהלה מירושלים לרומי דרך סוריה, הובלו אלפי שבויים יהודים, כשהם כבולים בשרשראות. בקיסריה הוא "שיעשע" את אורחיו בצורה רומית מובהקת: שנים וחצי אלף שבויים יהודיים ניספו ב"קרבות" שנאלצו לערוך נגד חיות-פרא. כאשר הוכרחו השבויים לנהל דו-קרב איש נגד רעהו העדיפו רבים למות מיתת עצמם ולא לפגוע חלילה בחבריהם.

"הצגות" דומות ערך טיטוס גם בערים אחרות ודם יהודי נשפך כמים. אולם את עיקר ה"חגיגות" שמר טיטוס לרומי עיר בירתו. לצורך זה הוא הביא עמו 700 גיבורים יהודיים מובחרים, ובראשם שניים מראשי המרד, יוחנן מגוש- חלב ושמעון בר-גיורא. הם הובלו כבולים באזיקים בתהלוכת הנצחון שנתקבלה על ידי הקיסר אספאסיאנוס ושני בניו, טיטוס ודומיטיאן. בתהלוכה נשאו גם את כלי בית המקדש שנפלו בשבי האויב, כגון המנורה הטהורה, שולחן הזהב וספר תורה.

מאוחר יותר אף הקימו את "שער הנצחון" המיוחד לכבוד טיטוס הרשע. על שער זה, העומד עד היום ברומא, נחרתו מנורה ושאר כלי בית המקדש וכן שבויים יהודיים בכבלים. חלק מחריתות אלה שעל שער טיטוס, עדיין נראים וניכרים בבירור. יהודי רומא נהגו ללכת סחור-סחור, כדי לא לעבור ליד שער זה, המסמל עד היום את רצחנותו של עשו הרשע והפוגע ברגשותיהם.

וכך "חגג" טיטוס את חנוכת הקולוסיאום: המשחקים החלו בהתמודדויות בין חיות: דובים נגד אריות, פילים נגד קרנפים, תאו נגד פיל וכו'. בשלב הבא התמודדו חיות נגד אנשים ואנשים נגד אנשים. הקרבות התנהלו בכל מקרה עד "הסוף", עד מותם של המתמודדים, חלקם או כולם. כאשר אחד המתחרים נוצח והוא עודנו בחיים, הפנה המנצח את מבטו לעבר הקיסר: אם הוא החווה את אגודלו כלפי מעלה – ניתנה למנוצח נפשו לשלל, כדי שיוכל להתמודד פעם נוספת. אולם, אם לא התחשק לו להחוות היתה בזה הוראה למנצח להמית את המנוצח בו במקום.

אולם הקיסר והקהל המוזמן, שהיה מורכב ברובו הגדול מאח"ם (אנשים חשובים מאד...) אף פעם לא שבעו ממראה הדם הרב. דמם של המתמודדים (שנקראו גלאדיאטורים, על שם הסכין הקצרה, דמוי פגיון שהיה נשקם היחיד) היה הפקר, יען כי הם היו שבויי מלחמה, או עבדים של משפחות רומיות עשירות.

ה"משחקים" הללו נערכו מעלות השמש ועד שקיעתה, במשך 100 ימים תמימים. חמשת אלפי חיות-פרא מצאו מותם במסגרת "משחקי הפתיחה". כמה אנשים ניספו - זאת לא נדע, כי מספרם לא היה חשוב ולא נרשם מעולם...

במשך מאות בשנים נערכו "משחקים" שכאלה ואלפי אנשים נשחטו באכזריות על מזבח האכזריות האלילית של קיסרי רומי, עד שהמשחקים הופסקו בשנת 583 למספרם. קרבות של בני-אדם נגד חיות פרא נמשכו גם לאחר מכן, אם כי בצורה אחרת, כשם שנמשכים עד היום במדינות מסויימות בעולם, בהן נערבות מלחמות שוורים", להנאת אנשים צמאי-דם. בכל מדינות האימפריה הרומית, נכחדו חיות הפרא כמעט כליל: פילים, אריות וכו' – נפלו קרבן חסר תועלת לשגעונו הרצחני של האדם.

וכאילו האדמה עצמה הזדעזעה מגילויי אכזריות כה מופלגים, ארעה בשנת 422 רעידת אדמה שגרמה לבקיעים הראשונים בבנין הקולוסיאום. מאוחר יותר החריבה רעידת אדמה נוספת שתי שורות של היציעים העליונים ואילו בשנות 1231 ו-1255 הוסיפו רעשי-אדמה נוספים להשלים את מלאכת ההרס, עד שנותרו החורבות הנוכחיות.

היום משמשות חורבות הקולוסיאום מקום מפגש לכל מיני ארחי- פרחי מחד ואתר משיכה לתיירים סקרניים מאידך. תיירים אלה, או שאינם יודעים, או שאינם רוצים לדעת, כי קירות אילמים אלה אינם מצבה ל"עבר המפואר" של רומי, כי אם עדות אילמת, אך מרעישה בעוצמתה, של הרצחנות האדומית, ירושת עשו הרשע...

זה לעומת זה. בחלק אחר של העולם, בירושלים עיר הקודש, ירושלים השלמה, המשוחררת משלטון זרים, קיים שריד אחר, שריד של בנין אחר, להבדיל אלף הבדלות, מתקופה עוד יותר קדומה.

זהו הכותל המערבי, שריד בית תפארתנו, בית המקדש. שהוחרב על ידי טיטוס הרשע, בונה הקולוסיאום הרומי.

כמה שונה מקום זה משרידי הקולוסיאום של רומי! אבני הכותל ספוגות בדמעותיהם של יהודים, שבכו כאן מאז ומתמיד על חורבן הבית ועל שכינה שגלתה. זוהי מצבת-עד, מזכרת נצח – לנצחיות היהודית, לנצח ישראל שלא ישקר! כאן באים יהודים, לא כתיירים, אלא כבנים ששבים לבית אביהם; להתפלל, לקרוא בתורה ולהתייחד עם קדושת המקום, שעליו אמרו חז"ל כי מעולם לא זזה שכינה משם וכי זהו "שער השמים"!...

אם אבני הקולוסיאום הן עדות ל"הידיים ידי עשו", הרי שאבני הכותל מעידות על "הקול קול יעקב". וכמה ריקים ומגוחכים מצלצלים דברי הרהב של אספאסיאנוס וטיטוס, שכתבו על המטבעות שטבעו להנציח נצחונם את המלים:"יודאה דווידקטא", "יודאה קפטא" ("יהודה המנוצחת", "יהודה השבוייה").

מרומי העתיקה לא נותר דבר, זולת כמה עצים ואבנים, ואילו העם היהודי העתיק חי וקיים וישראל סבא מחדש את נעוריו וחי לעולם. אפילו בימים הקשים ביותר של חורבן וגלות, מעולם לא היתה הרוח היהודית, רוח התורה והמצוות, "מנוצחת" או "שבוייה".

גם היום, כאשר יהודים באים לכותל המערבי, כדי לבכות את החורבן ולהתפלל לגאולה השלמה, סמוכים הם ובטוחים, כי הנבואה האלקית תתקיים, צום תשעה באב ייהפך ליום שמחה ויום-טוב והגאולה האמיתית והשלימה בוא תבוא, על-ידי משיח צדקנו!