באחד הפרקים הקודמים עמדנו על דמותו של הרמב"ן, ובפרק זה נעמוד על דמותו של תלמידו וממשיכו המובהק – הרשב"א.

רבי שלמה בן רבי אברהם איבן אדרת נולד בברצלונה בשנת 1235 (ד'תתקצה) ונפטר שם בשנת 1310 (ה'ע). ברצלונה הייתה עיר נמל חשובה, מרכז סחר בינלאומי, וחיי קהילות ישראל שבה הגיעו לשיא השגשוג הרוחני, התרבותי והחומרי בתולדות יהדות אירופה. עקב כך פרחו גם הישיבות, חכמי התורה וגדולי ברצלונה.

הוא למד תורה בעיקר מפי רבינו יונה, אך למד הרבה אצל הרמב"ן וגם אצל ר' יצחק בר אברהם מנרבונה.

הרשב"א ישב כחמישים שנה על כסא הרבנות בברצלונה בה שימש גם ראש ישיבה. בין תלמידיו המפורסמים: רבינו בחיי בר אשר בעל "מדרש רבינו בחיי" על התורה, הריטב"א, ר' שם טוב גאון בעל "מגדל עוז" על משנה תורה, ועוד רבים.

ממשיכו המובהק של הרמב"ן

בתקופה הסוערת שלאחר ויכוח הרמב"ן ובעקבותיו עזיבתו את ספרד ועלייתו לארץ ישראל, ויכוח עליו עמדנו בפרק שעסק בדמותו וביצירתו של הרמב"ן, ירש הרשב"א את מקומו בהנהגת הציבור היהודי בספרד והוכר כגדול בעלי ההלכה שבספרד.

למעשה, עוד קודם לכן היה הרשב"א מעורב כדיין ובעל סמכות עליונה בכל ענייני הקהילות ותקנותיהן, ואף זכה להכרה בתפקיד זה מטעם המלך, שאל חצרו היה מקורב בזכות כמה תפקידים כלכליים שמילאו הוא ובני משפחתו האמידה לפניו. ואכן, נוסף לגדולתו בתורה, הוא היה גם מנהיג פוליטי, שעסק בעסקי כספים, בהלוואות לנכרים ולאוצר המדינה. היה גם שלט בשפה הלטינית והכיר את המשפט הרומאי ואת חוקי הארץ.

הרשב"א היה במעמד של "רב חצר" המלך, ולפיכך סמכותו המוחלטת על כל קהילות ישראל שבמלכות ספרד נבעה לא רק מחכמתו הרבה, ממעמד משפחתו, מרבותיו הדגולים ומאישיותו האמיצה והחריגה בעוצמתה – אלא גם מכוח המלך ומהרשאתו שהרשהו לדון אף בדיני נפשות, ועל כן היו תשובותיו מעין מסמכים רשמיים1 .

לצד הרמב"ן, הרשב"א הוא הדמות המרכזית בעולמה של יהדות ספרד הנוצרית, והשפעתו ההיסטורית על מהלכי הרוח והחומר של קהילות היהודים שם ביובל השנים של כהונתו הייתה עצומה.

מפעלו הספרותי דומה בהיקף העיסוק שלו לזה של הרמב"ן רבו, אך כיצירת רבו, רוב רובה של תורתו עוסק בענייני הלכה, שבה ראה את העיקר הגדול של אמונת ישראל וחייו. גדולה עד מאוד היא השפעתה של יצירתו ההלכתית על הפסיקה ההלכתית לדורות, ורבי יוסף קארו – מחבר השולחן ערוך – השקיע מאמץ כביר באיסוף תשובות הרשב"א ובשיבוצן בספרו "בית יוסף", לצד שימושו השוטף ביתר כתביו ההלכתיים. בכך יצר רבי יוסף קארו לרשב"א מקום איתן כחלק בלתי נפרד ממערכת הפסיקה הקלאסית בישראל, לצד שלושת עמודי הפסיקה הגדולים: הרי"ף הרמב"ם והרא"ש.

הרשב"א ירש מן הרמב"ן הערצה מופלגת לגדולי אשכנז, והדבר בא לידי ביטוי בקבוצת השאלות ששאל בענייני הלכה ממהר"ם מרוטנבורג. בישיבת הרשב"א למדו תלמידים אשכנזים (שו"ת, ח"א, שצ"ה), מה שכנראה סייע לו להכיר את העולם האשכנזי בצורה טובה יותר. הקהילה האשכנזית בספרד גדלה עקב המנוסה הגדולה מגרמניה בזמן כליאתו של מהר"ם מרוטנבורג, כך שבעוד הרמב"ן הכיר את תורת אשכנז מכלי שני – הרשב"א עמד מקרוב על גדולתה של יהדות אשכנז בפגישותיו עם חכמים גדולים שנסו לספרד.

עומק הערכתו אליה משתקף היטב בפעולתו הנמרצת לקליטתו המוצלחת של הרא"ש: כאשר הגיע הרא"ש מגרמניה לספרד בעקבות כליאתו של רבו המהר"ם מרוטנבורג, היה זה הרשב"א שסייע בקליטתו. הרא"ש מונה לרב בטולדו בשנת 1305, בזכות המלצתו של הרשב"א. אגדה בפי חכמי הספרדים, מובאת על ידי הרב דוד עובדיה בנספח "נהגו העם" שבסוף ספר "קהילת צפרו", מספרת כי הרא"ש בהגיעו לספרד עבר תחילה דרך ברצלונה. הוא לא היה עדיין מוכר. הוא ישב בשורה האחרונה בישיבתו של הרשב"א. הרשב"א הקשה קושיה גדולה ולא נמצאה תשובה. כל הישיבה היתה כמרקחה. הרשב"א הבטיח שמי שימצא תשובה יקבל תרנגולת מפוטמת. הרא"ש עמד על רגליו ונתן תשובה. אורו עיניו של הרשב"א, אך הוא תמה מי הוא האדם הזר הזה שידע להשיב תשובה חכמה כל כך? שאל אותו: מי אתה? ענה לו בפסוק בתורה: "לַגֵּר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא), כלומר אני גֵּר ושמי אשר, ותן לי את התרנגולת המפוטמת לאכול.

פירוש הרשב"א לתלמוד

חידושיו לתלמוד – שנתפשטו מאוד ונדפסו לראשונה כבר בוונציה רפ"ג – מהווים תשתית עיקרית ללימוד התורה בכל הישיבות הגדולות עד לימינו, עד שאין לתאר כלל תלמוד תורה מתקדם כיום ללא עיון ודיון בחידושיו.

סימנים שונים מראים כי חידושי הרשב"א לתלמוד הוא ראשית היצירה התורנית, וככל הנראה היו מקצת חידושיו ערוכים בכתב כבר באמצע שנות העשרים לחייו. כך, בחידושים למסכת עבודה זרה (ט, א) נזכרת שנת השמיטה – על פי דעת רבנו חננאל – ש"תהיה שנת י"ח =1258- לפ"ק", היינו בהיות הרשב"א כבן עשרים ושלוש.

כוחו הגדול של הרשב"א בא לביטוי מיוחד בשלושה היבטים: א) בסגנון הלימודי המיוחד שאותו פיתח. ב) בהרחבת גבולות הדיון. ג) בשפתו הצחה, ובכוח הסברה ויכולת הבעה בכתב ברמה גבוהה ביותר. עושר המקורות הספרותיים שמהם שאב הרשב"א מפליא כל רואה, כמו גם סגנונו המיוחד.

מבחינת התוכן, התפיסה הכללית של הסוגיא והטכניקה הלימודית – קשור הרשב"א אל הרמב"ן בקשר שאין לנתקו, והחומר המתגלגל בשתי היצירות הפרשניות של שני האישים הללו לתלמוד דומה ביותר.

כפי שמציין תא שמע, תופעה מרכזית שטיבה והיקפה נתבררו לראשונה עם הקמתו של המכון לתצלומי כתבי יד העבריים, היא מלאכת ה'מהדורות' שהעמיד הרשב"א לספר חידושיו. התברר, כי הרשב"א עצמו הוסיף על ספריו במשך השנים הרחבות קצרות וארוכות. כתוצאה מכך נוצרו טיפוסים שונים של כתבי יד שכולם מקוריים: מהם המייצגים נוסח ראשון, מהם המייצגים נוסח מורחב כדי ארבע וחמש פעמים מאותו נוסח 'ראשון'; ומהם המשקפים נוסחי ביניים, שכללו חלק מאותן הרחבות.

תשובות הרשב"א

מלבד החידושים לתלמוד שכתב, היה הרשב"א כנראה גדול המשיבים ההלכתיים בימי הביניים. הוא כתב אלפי תשובות לקהילות ספרד וגם לשואלים מארצות אחרות, וכמעט אין תחום ועניין שהרשב"א לא נשאל על אודותיו. תשובותיו של הרשב"א נאספו בעשרות קבצים, ואלה נעתקו בכתבי יד רבים ומגוונים. קיימים כיום מעל לשלושת אלפים תשובות בהלכה שהשיב לשואליו מכל קצות תבל – מאשכנז וצרפת, בוהמיה, סיציליה, כרתים, צפון אפריקה, ארץ ישראל, פורטוגל וכמובן מכל רחבי ספרד.

אלפי תשובותיו של הרשב"א שהגיעו לידינו מפורטות הן ומנומקות, וחלק ניכר מהן משמש היטב את המעיין גם לשם פרשנות התלמוד באותן הסוגיות שהתשובה נוגעת בהן. חלק גדול מהשואלים היו תלמידיו לשעבר, שעברו לשמש ברבנות במקומות שונים והמשיכו להיוועץ עמו בענייני הלכה, ועל כן במקרים רבים התשובות נושאות גוון אישי ונשמעת מהן נעימת דבריו של ראש ישיבה העומד לימין התלמיד ומדריכו בהבנת הסוגיא שהוא מתחבט בה.

תשובות הרשב"א הפכו לצינור העיקרי להפצת תורת הרמב"ן בטרם החלה הדפסתם (המאוחרת יחסית) של חידושי הרמב"ן עצמם. הרשב"א, שהיה תלמידו של הרמב"ן ושמע תורה מפיו ממש, הציע לפניו את ספיקותיו והזכירו פעמים רבות בספריו, שנכתבו בחלקם בחיי הרמב"ן ובפניו, מתוך הערצה עמוק, אשר "אין למו גדול ממנו בחכמה ובמניין וביראת חטא" (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' תיג)

תשובותיו פוצלו בימי הביניים לקבצים רבים מסוגים שונים ונדפסו בלא פחות משבע מהדורות דפוס שונות. חכמי ישראל ציטטו אלפי פעמים את תשובות הרשב"א. רובם ציטטו רק את התשובות שנדפסו עד זמנם, ולא הייתה יכולת בידם לחפש בכתבי יד אחר תשובות נוספות שלו. אך למקצת החכמים הייתה גישה לקבצים של תשובות הרשב"א שבכתבי יד, והם ציטטו בכתביהם גם תשובות של הרשב"א שטרם נדפסו באותה שעה. יש חכמים שעשו כן רק לעתים נדירות, וחכמים אחרים עשו כן בשיטתיות וציטטו מאות תשובות של הרשב"א מתוך כתבי יד שעמדו לפניהם. בעשורים האחרונים יצאו לאור מהדורות חדשות מאירות עיניים (תצוין במיוחד המהדורה האיכותית של מכון ירושלים).

כאמור, לתשובותיו נודעת חשיבות יתירה, עקב המשקל העצום שנתן להם רבי יוסף קארו בחיבורו2 , והשפעתן על גיבוש ההלכה בדורות האחרונים גדולה עד מאוד.

הספר "תורת הבית"

הרשב"א כתב גם ספרי פסקי הלכה. הידוע מביניהם הוא הספר "תורת הבית" על הלכות איסור והיתר. בהקדמתו ל"תורת הבית" מבאר הרשב"א לא רק את אופי וצביון ספרו, אלא גם את הסיבה שהביאתו לחבר את ספרו זה: מצד אחד הרשב"א רואה בקרב הציבור תשוקה ורצון ללימוד וידיעת תורה – "ראיתי את העם המתאווים תאווה תערב לנפש לשקוד על דלת... לשמוע את דבר ה'". מצד שני, עמל הפרנסה וטרדות החיים מונעים מתשוקתם זו לבוא לידי מימוש, ולכן הם מתמקדים בעיקר בידיעת המעשה אשר יעשון. "על כן דחקוני ונכנסתי במלאכה הזאת... ולכתוב עיקרי הדברים... ואכתוב בע"ה דרך משא ומתן מאיזו צד באו העניינים –... ובזה יצא הקורא ידי חובתו בלימוד, בשומו השגחתו לשקוד לחקור וללמוד מתוך הלכתו ויצא בהיותו עושה מתוך הקצרות את המעשה". על ידי חיבור ספר זה, אפוא, הוא מנגיש בדרך קצרה ויעילה למבקשי תורה את האפשרות הן לקיים תלמוד תורה בדרך העיונית והן לדעת את ההלכה הפסוקה למעשה.

הרשב"א חילק את ספרו זה – "תורת הבית" – לבתים, וכל בית לשערים. יש בו שבעה בתים הכוללים ענייני שחיטה, טריפות, מליחה, בשר בחלב, תערובות, יין נסך, נטילת ידיים, נידה וטבילה.

המבנה של החיבור הוא כזה: תחילה הוא מביא את כל מאמרי הגמרא הרלוונטיים בנושא הנידון לפי סידורו שלו; לאחר מכן הוא דן בדברים על פי דברי הגאונים והראשונים עד שמסיק מן העיון את המסקנה הלכה למעשה. מתוך שתמצית ההלכה יוצאת מתוך עומק ההבנה בסוגיית הש"ס, הוא מרבה להביא את דברי המפרשים, ומקום גדול תופס אצלו רש"י (מיד כשהוא מביא את הגמרא מעתיק הוא את פירוש רש"י בצידה).

יש והוא חולק על דברי קודמיו. בנחת ובענווה יתירה הוא משמיע את דעתו, גם כשיש בכך כדי לסתור דעת הקדמונים ולחלוק עליהם בפועל. הוא עושה זאת בלשון רכה ונעימה, אבל גם בתקיפות הדעת ובבטחון גמור.

הרשב"א סידר את חיבורו זה בשתי מהדורות: מהדורה אחת מפורטת ומוערת: "תורת הבית הארוך", והשנית במהדורה מקוצרת: "תורת הבית הקצר". המהדורה השנייה צועדת באותו מתווה של המהדורה הראשונה, לפי סדר העניינים והדינים שבראשונה, אלא שכאן הושמטו המקורות והמשא ומתן שמופיעים בהרחבה ב"ארוך", והובאו רק מסקנות קצרות, תמצית מן התמצית של כל הפלפולים והסברות שהעלה ב"ארוך" מדברי הגמרא והמפרשים והפוסקים הראשונים.

ביקורתו של הרא"ה והתגובה האנונימית של הרשב"א

כשנתפרסם ספר "תורת הבית" – הוא עשה רושם גדול בקרב הלומדים. אחד מגדולי אותו הדור: רבי אהרון הלוי (הרא"ה)3 , שדר אף הוא בברצלונה והיה כמו הרשב"א תלמידו של הרמב"ן, חיבר ספר תגובה ל"תורת הבית" שבו הוא משיג בשיטתיות על מסקנותיו ההלכתיות של הרשב"א. לספר הוא קרא בשם: "בדק הבית". בביקורתו חודר הרא"ה לתוך דבריו, מתעמק בהם וחולק עליהם במקום שמוצא לו סתירה וגם מוכיח את הסתירה מתוך הש"ס והפוסקים כדרך כל הראשונים.

הספר "בדק הבית" היווה טריגר להופעתה של יצירה ספרותית ייחודית ומקורית במינה, בחריפותה ובסגנונה המיוחד. הכוונה היא לספר אותו חיבר הרשב"א עצמו כתגובה ל"בדק הבית" בשם "משמרת הבית", אותו פירסם בשם בדוי, ובו חיזק וביסס את דברי "תורת הבית" ודחה בתקיפות את ביקורתו של הרא"ה.

חיבור הלכתי נוסף של הרשב"א הוא הספר "עבודת הקודש" על הלכות עירובין ועל הלכות יום טוב, וכמו תורת הבית גם את הספר הזה כתב הרשב"א במתכונת כפולה (ארוכה וקצרה), אך לידינו הגיעה רק המתכונת הקצרה והתמציתית של הספר.

לביצורה של מסורת ההלכה

הרשב"א היה אחד מגדולי ישראל שהקדיש את עצמו לביסוסה ולביצורה של מסורת ההלכה. אחת התשובות ההלכתיות המעניינות שכתב, ושמשקפות את עמדתו בנושא זה, היא תשובה העוסקת בדיני טריפה (טריפה היא בהמה שמצד מינה כשרה לאכילה, אלא שבגלל מום חמור שיש לה ואשר מעמיד אותה בסכנת חיים, בהמה זו אסורה באכילה).

המשנה (חולין, פרק ג משנה א) קובעת: "אלו טרפות בבהמה... זה הכלל, כל שאין כמוה חיה – טריפה", כלומר מום כזה שכל בהמה שיש לה אותו אינה מצליחה לחיות, גורם לבהמה להיות טריפה. הגמרא (חולין נז, ב) מסבירה, "סימן לטריפה – י"ב חודש", כלומר אם בהמה חיה יותר מי"ב חודש למרות המום שיש לה, יודעים אנו שאין היא טריפה (כך מסביר רש"י בסוגיה). משמע, אם כן, שקביעת בהמה כטריפה כרוכה במסקנה כי מדובר בבהמה אשר בוודאי לא תשלים י"ב חודשים בעודה בחיים.

השאלה שנשאל הרשב"א היא, מה דינה של בהמה שיש לה אחד מסימני הטריפה ולמרות זאת "נתברר שעברו עליה שנים עשר חודש"? האם העובדה שבהמה ספציפית זו העומדת לפנינו עדיין בחיים חרף סימני הטריפה שיש לה מוכיחה כי בהמה זו אינה טריפה, או שלא מתחשבים בעובדה שהיא צולחת את מחסום י"ב חודש אלא מסתכלים בעיקר לפי הסימן, והיות שיש לה את הסימן טריפה (כלומר את המום המסוים שההלכה קבעה שהוא מום מטריף), היא נחשבת טריפה, בלי תלות בשאלה האם היא מתה תוך י"ב חודש או לא.

התשובה שהשיב הרשב"א היא יסודית, ואנו נצטט את הדברים החריפים שכתב, המלמדים אותנו יותר מדבר או שניים על עולמו הפנימי, אמונתו הגדולה ומחויבתו העמוקה למסורת ההלכה, לשמירתה ולביצורה:

"תשובה: אם ראית ושמעת מי שמיקל ומכשיר... אל תשמע לו ולא תאבה אליו ולא תהיה כזאת בישראל. וכל מי שמכשיר זה נראה בעיני כמוציא לעז על דברי חכמים. והריני מאריך עמך בדבר זה כדי שיהא לך ולכל ירא וחרד בדבר השם גדר בנויה. ולא יעשו דברי חכמי ישראל המקודשים כגדר הדחויה ועלה שועל ופרץ. הרי שמנו חכמים במשנתנו באלו טרפות (דף מ"ב) שמונה עשר טרפיות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת וכו' וקתני בסיפא דמתניתין זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה... וכיון שכן אפילו יצאו כמה ויאמרו כך ראינו אנו מכחישין אותן. כדי שיהא דברי חכמים קיימים ולא נוציא לעז על דברי חכמים ונקיים דברים של אלו".

הרשב"א דוחה אם כן לחלוטין – ובתקיפות – כל אפשרות ששינוי מציאותי ישפיע על הלכות טריפות4 .

המערכה נגד הפילוסופיה האריסטוטלית

עולם פנימי זה של העמידה בתוקף למען ביצור המסורת מפני ערעור, בא לידי ביטוי בפעולה מעשית משמעותית ודרמטית מאוד בה נקט הרשב"א – והיא הטלת חרם על לימודי פילוסופיה בגיל צעיר למדי.

היה זה רבי אבא מארי ב"ר משה הירחי, חכם יהודי פרובנסלי בן סוף המאה ה-13 (נכדו של אחד מגדולי חכמי פרובנס רבי משולם בן יעקב מלוניל), שהביא את הנושא לפתחו של הרשב"א. אבא מארי עסק בתלמוד, כמו גם בפילוסופיה יהודית. הוא למד את כתבי הרמב"ם והעריך אותו, אך צעד בעקבות דרכו הפילוסופית של הרמב"ן.

כאשר התיישב בעיר מונפלייה ("מונטשפלייר" בכתיב דאז), גילה בה כי חלק מהחכמים והדרשנים, בייחוד אלו שהיו חסידי הרמב"ם ועסקו בהגותו, הוסיפו לספרות הרבנית המקובלת גם פילוסופיה אריסטוטלית, עד כדי דרשנות אלגורית של התורה ושלילת חידוש העולם והנסים. הוא חשש שדרך זו, כמו גם ההשוואה בין אריסטו למשה רבנו, תגרום לערעור האמונה. יחד עם שני האחים למשפחת וידאל קרא לעזרת הרשב"א, מחכמי ספרד וגדול חכמי היהודים בדור (גם בעיני אנשי פרובנס), וזה שלח (בשנת ה'ס"ד - 1304) אגרות לחכמי ישראל בספרד ובפרובנס לחקור את הנושא, על מנת לבדוק אם להטיל חרם על לומדי הפילוסופיה.

על אגרות אלו קיבל הרשב"א כתבי מחאה רבים מבני פרובנס ומאחרים. בראותו זאת פנה אבא מארי לגדול חכמי אשכנז, הרא"ש, שהיגר זמן מועט לפני כן לספרד, כדי שיפעל בנושא אצל הרשב"א. בעקבות זאת, יצא חרם חמור מבית דינו של הרשב"א, בשבת חזון, ד' באב של שנת ה'ס"ה (1305), על כל המפיצים דעות פילוסופיות ה"מגלות פנים בתורה שלא כהלכה". כן נגזר חרם למשך 50 שנה על המלמדים פילוסופיה לבחורים למטה מגיל 25 (גיל זה מעניין, הואיל והרשב"א עצמו גמר כנראה לפרש את התלמוד בגיל 25 לערך), ונגזרה שריפה על הספרים המוציאים את דברי התורה מפשטה.

הוויכוחים עם הנצרות

כפי שציינו לעיל, הרשב"א היה ממשיך מובהק של רבו הרמב"ן בכל התחומים – הן בתחומי הכתיבה והיצירה התורנית, והן בשטח הפעילות והמנהיגות הציבורית. בדבר נוסף המשיך הרשב"א במה שהחל בו רבו, הרמב"ן: הוויכוחים עם הנצרות שהתחילו עם הויכוח הגדול שנאלץ הרמב"ן לנהל ושגרם לעזיבתו את ספרד – המשיכו בימי הרשב"א. הרשב"א נאלץ לנהל ויכוחים בעל-פה ובכתב עם ריימונדוס מארטיני שחיבר אותה שעה את ספרו הגדול "פגיון האמונה", המלא שטנה על היהודים והיהדות. הרשב"א השיב על טענותיו בחיבור מיוחד בו הוא מוכיח את נצחיות התורה ואת ערך המצוות המעשיות. בתשובה (ח"ד, סי' קפז) מוסר הרשב"א פרטי ויכוח שהיה לו עם אחד מחשובי חכמי הנוצרים. הרשב"א אף חיבר ספר להשיב על קטרוגיו של אבן חזם, מלומד מוסלמי מפורסם, בן זמנו של ר' שמואל הנגיד.

במאמר זה עמדנו על דמותו של ענק בתורה שהתמסר להעברת המסורת ההלכתית לדור הבא ולשימורה מפני מה שהיה נראה בעיניו כרוחות זרות שיכולות היו לפגוע בשלימותה. יוצר פורה וגדול זה, שהיקף יצירתו האישית בתוקף הנסיבות דאז מרשים ביותר – חידושים בהירים ועמוקים על הרבה מסכתות בש"ס, אלפי תשובות הלכתיות לכל רחבי תבל, ספרי הלכה, וכל כולם ספוגים ומשורטטים בחותם העמוק של רבו הגדול הרמב"ן – הריהו הדוגמא והמופת של "מעתיק השמועה", של מי שמוסר ומעביר את התורה לדור הבא.

בהכנת מאמר זה נעזרתי ב:

הספרות הפרשנית לתלמוד, ח"ב, פ"א.

תולדות הפוסקים, ח"ב, עמ' 117.

שמחה עמנואל: כתבי היד של תשובות הרשב"א שבידי חכמי המאות החמש עשרה-התשע עשרה. JSIJ 13 (2015) 1-46.

תולדות היהודים בספרד הנוצרית.