את שנות ילדותי ביליתי בעיר הסמוכה לחוף הים התיכון. דקות ספורות של הליכה ברגל, ואתה כבר מתחיל להריח את ריחו המשכר של הים, ולחוש את מגע החולות החמים והגלים הקרירים. (או ליתר דיוק, מגע צריבת המדוזות וההליכה הלוליינית בין אלפי צדפים על החוף, אבל בואו ונשאיר את התיאור במצבו האוטופי...).

הקרבה הזו לים גלגלה אליי גם כמה יוזמות לא שגרתיות. אחת מהן התרחשה בימים הסמוכים לתשעה באב, עת המדריך בתנועת הנוער שלנו סיפר כי "אחרי הצהריים נפגשים לפעילות דווקא בחוף הים". כשהגענו לחוף הסתבר כי במקום פעילות ילדים שגרתית של כדורגל חופים, כדורעף חופים, או סתם תחרות למי נכנס יותר חול לבגד הים, נכונה לנו הפתעה מחנכת: המדריך סיפר כי היום נבנה דגם של בית המקדש. מחול, מי-ים וצדפים.

האמת? דווקא רעיון חביב למדי, וכך מצאנו את עצמנו מפתחים את כישורי מנהל מקרקעי ישראל הטמונים עמוק בתוך כל אחד ואחת מאתנו. בנינו חומה, שרטטנו את הלשכות, יצרנו שערים ואפילו משהו שבאבסטרקטיות נדיבה אפשר לדמיין אותו כמודל של קודש הקודשים. כל זה לקח שעות ארוכות, וכל אותו זמן עבדנו בהתלהבות גדולה, נותנים דרור ליצירתיות שבנו וממלאים בקבוקי קולה ריקים במי ים כדי לגבל בוץ ומקשטים בצדפים.

לבסוף, עמדנו ליד הדגם גאים ומאושרים. גם המדריך בחן בהתפעלות את המבנה החולי. ואז שאל? "עבדתם על זה קשה"? בקושי הספקנו להשיב ב"כן", ורגלו של המדריך הונפה אל על ובשלוש בעיטות מדויקות פירקה את כל היצירה. "מעצבן נכון? עכשיו תחשבו איך צריכים להרגיש כלפי בית המקדש האמתי, זה החרב שבירושלים".

למרות ההלם, אני כמובן זוכר את התחושה הראשונית שהציפה אותנו: רצון עז להטביע את המדריך בים... הלו, עבדנו על זה שעות, מה אתה הורס לנו את זה בכזו חדות? מצד שני, עובדה שאני עדיין זוכר את הסיפור הזה, אז כנראה שבתור פעילות חינוכית המדריך עמד במשימה.

פאוזה. כמעט שלושים שנה קדימה.

אני כבר אב לארבעה ילדים, בלי עין הרע, ומוצא את עצמי יושב בשבת אחר הצהריים בגינה של בית הוריי. אותו בית הרחוק אך דקות ספורות מחוף הים. קביעות לוח השנה היתה כשל שנה זו, ותשעה באב נדחה משבת ליום ראשון. מה שאומר ששוב היתה זו שבת ארוכה של שעון קיץ, שבה מחוגי השעון נעים באיטיות מרגיזה במיוחד. החלטתי לנצל את הזמן ולנסות ולהכניס את בני בן הארבע לאווירת החורבן. אמנם עדיין שבת שאסורה באבלות ובצער, אבל לפחות את הפרטים היבשים שיכיר. "אז אתה יודע", סיפרתי לו, "פעם היה לנו בית גדול ויפה בירושלים, ובגלל שלא נהגנו באהבת ישראל, באו הרומאים הרשעים ושרפו לנו אותו". דווקא השתדלתי לחסוך בתיאורים הגרפיים, אבל הילד התעקש בכל זאת לוודא שהוא הבין את הכל, עד שלבסוף פרץ בבכי תמרורים, ספק קובע ספק תמה: "הבית שלנו נשרף? וגם הצעצועים שלי?!" ניסיתי להתפתל ולהסביר לו שהדירה בכפר חבד דווקא בסדר גמור, ולכל צעצועינו, כולל סמי הכבאי ובאז-שנות-אור, שלום, אבל פתאום זה היכה בי.

מתי בדיוק היתה הפעם האחרונה שאני הזלתי דמעה או שתיים על בית המקדש החרב? יודעים מה, לא דמעה. בכל זאת הרי מדובר כאן בגבר קשוח (אה המ), אבל לפחות להצטער באמת? להרגיש אבדן, חוסר, או לפחות בזבוז כמו שהרגשתי כלפי מקדש החול ההרוס מחוף הים? ומה עם איזו מחשבה על זה שמאז חורבן הבית אפילו אלוקים הוא סוג של הומלס?

הגמרא אומרת כי "כל דור שלא נברא בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו", ומצייר לנו הרבי מליובאוויטש ציור מוחשי ומרגש על סמך הנתון הזה: שוו בנפשכם כאילו ברגעים אלה אתם צופים על הבית ורואים את העשן המיתמר מבית המקדש. את הלהבות המאכלות את הקירות הקדושים. האם היינו מסוגלים להמשיך בשגרת ימינו? האם אפילו בן אדם שמצהיר על עצמו כי "יש לו לב של אבן" לא היה חווה התרגשות מטלטלת באותם רגעים?

וכשמרגישים את החורבן - זוכים גם לתקומתו.