המהר"ם מרוטנבורג: מנהיג יהודי אשכנז שבחר להישאר בכלא

בפרק זה נעסוק בדמותו של רבי מאיר ("המהר"ם") מרוטנבורג, שהיה ראש לחכמי גרמניה ומנהיגה של יהדות אשכנז במאה ה-13, ומגדולי הרבנים של אשכנז שבכל הדורות, פוסק ופרשן התלמוד ומאחרוני מבעלי התוספות.

אפשר לומר, שבדמותו ההירואית של רבי מאיר מצוי בצורה בולטת מאוד אחד היסודות של ההוויה היהודית לדורותיה כפי שאנו מנסים לעמוד עליה ולהצביע לעברה במסגרת סדרה זו – ההתמסרות המוחלטת של היהודים, ושל חכמי התורה בראשם, למסור ולהעביר את התורה מדור לדור. וכאשר מתבוננים בעובדה המדהימה, שנעמוד עליה כמובן בגופו של הפרק, שהרבה מתורתו של רבי מאיר נכתבה בהיותו שוהה בבית הכלא – עולה דמות הדיוקן המופלאה הזו של ההתמסרות הטוטלית להעביר את התורה לדור הבא לידי שרטוט רב שגב.

הרקע ההיסטורי בתקופת פועלו של המהר"ם

כדי להבין בפרספקטיבה רחבה יותר את דברי ימיו של רבי מאיר, כדאי לתת את הדעת ממבט כללי יותר על מצבה של החברה היהודית באותו הזמן.

החברה היהודית של ימי הביניים השתייכה לחברה הכללית מבחינה פוליטית ומבחינת התפקיד הכלכלי שמילאה בתוכה (שלעיתים היה רצוי מצד הנוצרים). היהודים היו תלויים בחסות השלטון הנוצרי ושמרו על החוק והסדר במקומותיהם, אך מבחינה חברתית היהודים – ואין צורך לומר מבחינה דתית – חיו בקהילה נפרדת בשולי החברה.

ההיבדלות הדתית של הנוצרים והיהודים הייתה הדדית. לפי אמונת הנוצרים מרגע הופעתו של מנהיג הנצרות יש"ו, הברית בין ה' לישראל הועתקה למי שהאמין בו, מכאן שראו את היהודים כמפירי ברית, ואילו היהודים ראו ורואים עצמם כמחזיקי הברית האמיתית וממשיכיה. תחת נסיבות אלו, ישיבתם של היהודים במדינות נוצריות ועצם קיומם לא היו דבר מובן מאליו בקרב שאר התושבים.

מבחינה משפטית, היהודים במאה ה-13 הוגדרו כ"עבדי מלכים", וכדי שחייהם יתאפשרו במקומותיהם היהודים צריכים היו לבקש את חסות השליט שהעניק להם הגנה, ולכן אופי המחיה שלהם תלוי היה ברצון המלכים ונדיבות ליבם.

מה שהבדיל את היהודים מצמית-משועבד הוא הצ'ארטר, כתב מלכות מיוחד שאפשר להם להקים קהילות. היהודים של צרפת וגרמניה במאות ה-9 – ה-11 היו בעלי מעמד נכבד, הורשו לחיות על פי דתם ואישרו להם להחזיק בנשק. ההגבלה היחידה שהוטלה עליהם היא לא לגייר ולא להחזיק עבדים נוצריים, שכן זה היה נחשב לגיור. סמכויותיהן המשפטיות התבססו על המשפט התלמודי והענישה כללה איסור על השתתפות באירועי הקהילה.

אולם, כפי שכבר ציינו בשני הפרקים הקודמים, במאה ה-12 חלה הרעה משמעותית במצבם של היהודים שחיו תחת שלטון הנוצרים. כך, בשנת 1215, יצאו תקנות פורמאליות במטרה להבדיל את היהודים כחטיבה חברתית נחותת דרגה משאר החברה הכוללת ולהרחיק את היהודים ממגע עם הנוצרים לדוגמא: צו הטלאי הצהוב, וגם אם עדיין היו פעילויות כלכליות ויחסי ידידות בין היהודים לנוצרים, הרי יש בכך כדי להעיד על מגמה שלילית ביותר ביחס הנוצרים, חברת הרוב, לחברת המיעוט היהודית.

ואכן, מני אז היהודים היו נתונים תמיד להתלקחות של איבה נוצרית, שבאה לידי ביטוי במעשי אלימות שהלכו וגברו מבחינת פריסתם הגיאוגרפית ומבחינת גידול עצום במספר הקורבנות. בצרפת, הנגישות והרדיפות שנתרחשו ובאו על היהודים בצרפת של פיליפ הרביעי, מצצו את דמן ואת לשדן של קהילות ישראל במדינה. בעצם, תש כוחן עוד לפני הגירוש, שחל ביום 22 ביולי 1306, ולא חזרו לאיתנן ולא התאוששו גם לאחר שהורשה ליהודים לשוב לצרפת בשנת 1315. תהליך ירידה זה החל כבר בשריפת התלמוד אותו בשנת 1242 שעסקנו בו כבר בפרק הקודם.

גם קורותיה של יהדות אשכנז במחיצתה השנייה של המאה ה-13 אינן נבדלות לטובה. הזכרונות שנותרו מן התקופה עורכות רשימות של צדיקים שנתייסרו ביסורים קשים, ושל הרוגים ש"טבחו עצמם ואחר טביחתם נכתתו באופנים". אבל דווקא בימי מצוקה אלה זכתה יהדות אשכנז באישיותו של רבי מאיר מרוטנבורג, שבו נתלכדו ונתמזגו כל המעלות והמידות שגדולי אשכנז וצרפת טיפחון מימות רבינו גרשום.

ימי לימודיו של המהר"ם

רבי מאיר מרוטנבורג (1220 - 1293) נולד למשפחת רבנים וחכמים שהעמידה תלמידי חכמים ומנהיגי קהילות באשכנז. אביו, רבי ברוך ב"ר מאיר, חי בוורמייזא והיה שם "כמו דיין". המהר"ם למד אצל אביו וקיבל תורה מפיו, וכך המהר"ם מספר בתשובה הדנה באיסור להשתמש בעליית הגג של בית הכנסת: "ושמעתי ממורי אבי שיחיה שיקבל מרבותיו בשם רבינו תם..." (שו"ת הר"י או"ז ומהר"ם, סי' תעה). האב זכה לראות בימיו הגדולים של בנו, ועם שאר חכמי וורמייזא היה פונה אליו בשאלות1 .

קברו של המהר"ם מרוטנבורג

רבי מאיר למד גם בווירצבורג בבית רבינו יצחק אור זרוע, מגדולי הראשונים. "זכור אני", הוא כותב באחת מתשובותיו, "כשהייתי תינוק [=בעבר השתמשו במילה תינוק גם כתיאור לנער] בבירצבוק בהיותי יוצר מים על ידי מורי הרב יצחק מווינא..." (הלכות שמחות, מהדורת לנדאו י-ם תשל"ו, סי' קכא).

בווירצבורג למד המהר"ם גם בבית מדרשו של רבי שמואל ב"ר מנחם. בתשובותיו הוא מזכיר גם את רבי יהודה הכהן – רבי יהודה ב"ר משה ממגנצא – שהיה ממנהיגי הקהילות באשכנז, והמהר"ם סמך עליו בהלכות ציבור וקיבל את דעתו גם כשהיו ראיותיו מן התלמוד קלושות (ראה שו"ת המהר"ם סי' ריג).

המהר"ם צעד בדרכם של רבותיו – הר"י אור זרוע ורבי יהודה הכהן – ונדד כמוהם לבתי המדרש של בעלי התוספות בצרפת. שם למד תורה מפיהם של רבי עזרא ממונקונטור, רבי יחיאל מפאריס, רבי שמואל מפלייזא ורב שמואל מאיברא. בתשובותיו הוא כותב: "וביוצקי מים על ידי רבותי בצרפת, זכורני ששאל מורי אבי זללה"ה את מורי הרב זצ"ל", ובמקום אחר: "ואני הייתי בצרפת בבית מורי רבינו הגדול זצ"ל וכך היה נוהג".

בצרפת אסף וקיבץ תשובות ותוספות, פסקים ושמועות והביא אותם לבית מדרשו שבאשכנז. עליהם הוא מסתמך בתשובותיו ובהכרעותיו ואותם הירבה להעתיק כלשונם וככתבם. בצרפת גם היה רבי מאיר עד ראייה למאורע הטראגי של שריפת התלמוד, בפאריס בשנת 1242. את הזדעזעותו מן האירוע הביע בקינה שכתב - "שַׁאֲלִי שרופה באש" - שצורפה לסדר הקינות לתשעה באב. הקינה פותחת בשורות אלו: "שאלי שרופה באש לשלום אבליך / המתאווים שכון בחצר זבוליך/ ... והכואבים המשתוממים עלי מוקד גליליך."

בעקבות שריפת התלמוד חזר מהר"ם לגרמניה והשתקע בעיר רוטנבורג, שם התגורר במשך 40 שנה והקים ישיבה שמשכה אליה תלמידים רבים מכול קהילות אשכנז.

הנהגתו ומנהיגותו

תוך זמן קצר התפרסם מהר"ם מרוטנבורג כפוסק גדול גם מעבר לגבולות גרמניה והיה למנהיג הרוחני של יהדות אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-13, וזאת בזכות אישיותו, היקף ידיעותיו וסמכותו – וגם בזכות תלמידיו, שהיו למנהיגי קהילות בצרפת, באוסטריה ובמורביה, ובפעילותם הרחיבו את תחום השפעתו.

וכך כותבים לו שלושה מחכמי הדור בשאלה שהפנו אליו: "אלופנו ומורנו, קציננו ועטרת ראשנו מאורנו הר' מאיר, אשרי לדור שאתה מנהיגו לפי שאין הדור יתום, שאתה בתוכו שרוי, כי בצלך תסוככו, ובנתיב יושר תדריכו ומעקלקלות תיישירו ותאיר מחשכו, בפתח דבריך המאירים ומורים לכל שומעיהם, ואשר עבדיך העומדים לפני ורואי פניך, שהם ישישו כרואי פני השכינה". (שו"ת מהר"ם ד"ב סי' לג).

הוא הפך להיות לערכאה המשפטית העליונה ביהדות אשכנז, "בית הדין הגדול", ופנו אליו מכל עבר להכריע בשאלות, בסכסוכים ובדיני תורה. הוא מעיד כי הוא מוקף "חבילות תשובות לכל סביבות". הוא נאלץ להשיב את תשובותיו בימי מחלתו, בערב חג הסוכות "עם צאת השואבות" ובערב יום הכיפורים, כלומר – כל כולו מוקדש לציבור להורות להם הלכה, בלי שום מרחב נשימה אישי פרטי.

רבי מאיר היה עצמאי ועמד על דעתו בלי משוא פנים לגדולים ותקיפים, ולא חשש לעמוד לימין עניים ונדכאים גם כאשר משמעות הדבר הייתה עמידה נגד העשירים, הנכבדים והנדיבים. כך למשל כאשר ראשי הקהל שרצו להטיל מס על קרקעות כמו על ממון נזיל, מס שהיה פוגע בעניים, לא איפשר המהר"ם את הדבר מכוח האינטרס של העני: "בכל מלכותינו אין נותנים כלום מן הקרקעות, ופעמים רצו בעלי כיסין לשנות ובא המעשה לפנינו ולא הנחנום... ועל זה סמכו הקדמונים שלא להטיל מס על הקרקעות, כי כל המס אינו אלא מן המשא ומתן [=הרווח שבא מן המסחר]".

יחד עם זאת, עם כל דאגתו ותשומת לבו של רבי מאיר לגורלם של יחידם מקופחים ולהגנתם מבעלי שררה, הוא עמד בתוקף על קיומו של משטר הקהילות. אם יש ריב בתוך הקהילה, הקהילה צריכה למנות אנשים מוסכמים שידונו בשאלות העומדות למחלוקת ויחליטו על פי דעת הרוב, ואחרי החלטת הרוב חייבים בעלי עמדת המיעוט לכוף ראש ולקבל את ההכרעה, וניתן לכוף את המתנגדים הן בכוח הקהילה והן בפנייה לכוח השלטוני הנוכרי!

המהר"ם לא רק עמד על בדק הבית בישראל שבאשכנז ותיקונו מבפנים, בהיותו מגן על החלשים והדלים בפני תקיפים ועזי פנים, ועל סדרי המשטר הפנימי של הקהילות כפי שהתגבשו במשך הדורות; הוא גם שמר על הגחלת הלוחשת של רגש החירות וכבוד האדם שבישראל שלא יכבו. לנוכח מצבם הקשה של יהודי אשכנז בתקופתו – הוא קרא לאחיו ולבני עמו לדעת לעמוד על שלהם: "גם השר או המלך הבא לשנות את הדין אין שומעין לו, ולא אמרינן בכהאי גוונא [בכגון זה] דינא דמלכותא דינא [שדין המלכות דין הוא], דלאו דינא דמלכותא היא אלא גזילא דמלכותא [אין זה דין המלכות, אלא גזילת המלכות]" (שו"ת מהר"ם ד"פ סי' קלד). בדבריו גם יש למצוא רמז לצידוד בהגנה עצמית ועידוד הלימוד של מלאכת הסייף.

אחת מתקנותיו של מהר"ם התפשטה בכל קהל ישראל – והיא: אמירת הפסקא "הנרות הללו" אחרי הדלקת נרות של חנוכה. למעשה, המנהג לומר נוסח זה בשעת הדלקת נרות חנוכה – שיש לו מקור במסכת סופרים – אינו נזכר לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בספרות הגאונים, וגם לא בחיבורי הרמב"ם והרי"ף ולא בספרים מבית מדרשו של רש"י, וגם לא הוזכר בספרו של רבי יצחק אור זרוע – רבו של המהר"ם. "קבלת מנהג זה וגם קבלת הטופס לאמירה קשורה בסמכותו של איש אחד שהייתה לו השפעה על חיי הדת של יהודי אשכנז ועל מנהגיהם בפרט: מהר"ם מרוטנבורג"2 .

מפני מה קבע מהר"ם נוסח זה לחובה, מה שלא עשה אף אחד מהפוסקים שקדמוהו? ר' דניאל שפרבר מסביר זאת על פי ההלכה שאסור להשתמש בנר חנוכה אפילו לבדוק משהו או לספור כסף ואפילו ללמוד תורה לאורן אסור, "ויש מי שמתיר לתשמיש של קדושה" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרעג, א). כנראה שהשיטה של רוב הפוסקים הייתה לאסור כל תשמיש לאור נרות החנוכה, אפילו תשמיש של קדושה. אולם חכמי פרובאנס, בעל העיטור ורבינו זרחיה הלוי ועוד, התירו תשמיש של קדושה לאור נרות חנוכה. "ייתכן אפוא שמהר"ם מרוטנבורג קבע אמירה זו [של הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש"] כדי להוציא מדעתם של חכמי פרובאנס"3 .

ניסיון הבריחה מגרמניה והכליאה

המיסים הקשים שהטיל הקיסר רודולף הראשון לבית האבסבורג בשנת 1284 על ערי גרמניה, וממילא גם על היהודים; עלילות הדם והפרעות בשנים 1285 – 1286; ותביעתו של הקיסר לשלטון מוחלט על אישיותם ועל רכושם של היהודים בתורת "עבדי המלך", תביעה שהיה בה לא רק משום הכפלת העול המוטל על היהודים, אלא גם משום נעילת השער להצלתם וקיומם – כל אלו גרמו תנועת יציאה מאשכנז ברבע האחרון של המאה ה-13.

גם המהר"ם נאלץ לברוח מרוטנבורג בשנת 1286. הוא הגיע ללומברדיה שבאיטליה, אך שם זיהה אותו משומד, הסגיר אותו לשלטונות והם הסגירו אותו לגרמניה.

כך מתואר הדבר בעדות שנשתמרה מן התקופה ההיא: "מורינו הרב ר' מאיר מרוטנבורג ב"ר ברוך זצ"ל שם לדרך פעמיו לעבור הים, הוא וביתו ובנותיו וחתנו וכל אשר לו. ויבוא עד עיר אחת היושבת בין ההרים הרמים שקורים למברדיש גיבורגא בלשון אשכנז, ורצה לישב שמה עד אשר יאספו אצלו כל העוברים עמו. והנה פתאום, ההגמון הרע ימח שמו וזכרו מבזילא, רכב מרומי דרך אותה עיר ועמו משומד אחד ושמו קניפפא ימח שמו וזכרו, והכיר במורנו והגיד להגמון. וגרם שהפחה מיינהרט מגיירץ, שר של אותה עיר, תפשוהו ד' בתמוז שנת מ"ו לאלף השישי ומסרוהו למלך רודולוף".

המלך רודולף הראשון

היות שאותה עיר עמדה לשמש מקום ריכוזם של הבורחים האחרים, נתפס המהר"ם לא רק כחוטא בעצמו בעצם הבריחה אלא גם כמי שאחראי לתנועת הבריחה כולה, ובכך יש להסביר את תקיפותו של רודולף ביחסו למהר"ם, שלא הסכים בשום פנים לשחררו גם אחרי פטירתו בי"ט אייר ה'נ"ג (1293), למרות המאמצים הגדולים שהשקיעו קהילות אשכנז וגדוליה בדבר.

פרופ' אברהם גרוסמן טוען, על סמך ניתוחם של שפע מקורות, כי למעשה יעדו של מהר"ם היה – ירושלים. "מסתבר שהמצב המדיני המחמיר והולך בגרמניה, מפלת הצלבנים והסוף הקרב של ממלכתם בארץ ישראל הם שהניעו את מהר"ם לכנס סביבו קבוצה של ולעלות לירושלים"4 .

בבית האסורים

שבע שנים ישב רבי מאיר במאסרו, ובכלאו נפטר. במהלך שבע שנים אלה שמר על קשר עם הקהילות, שכן חכמי הדור המשיכו לפנות למהר"ם בשאלותיהם והיו מתלמידיו שהורשו להיכנס אליו לכלאו.

הדברים הבאים של רבי אברהם ב"ר אליעזר הלוי מעידים מה היה מעמדו של המהר"ם בעולם של החכמים והפרנסים, גם בעת המאסר: פסקיו היו להם כדברי האורים והתומים. וכך הוא כותב: "והודיענו מה אתה דן בה ואין מצווה גדולה מזו להעמיד על הדין ועל האמת, לכן התחל תשובתך מעבר הפסק הדין ובאר לנו צדדים וצדי צדדים, וצורך יוציאך מכלאך, שלומך יאריך לעד, כנפש אברהם ב"ר אליעזר הלוי משרתך לכל אשר תצוה, והפרנסים צוו לדיינים לכתוב הטענות והפסק... ועליך אין לפקפק ולהרהר כי כל מה שתפסוק – פסוק וחתום".

לידינו הגיעו כאלף תשובות, מנוסחות בלשון בהירה, קצרה וסמכותית, שכתב מהר"ם לשאלות שקיבל מקהילות אשכנז, איטליה ואף מספרד. מרבית השאלות עוסקות בנושאים הקשורים ליחסים שבין היחיד לקהילה, ותשובותיו של מהר"ם מעידות על מגמתו - להגביר את הלכידות הקהילתית ולמנוע מחלוקות.

בימי ישיבתו בכלאו המשיך גם לכתוב את חידושי תורה. וכך הוא מעיד על עצמו באחד ממכתביו באותה תקופה: "פירוש זרעים וטהרות שלי לכשאצא לשלום אטרח ברצון שיהיו מועתקים לך. ובתפיסתי את בוראי לא שכחתי ובתורתו ויראתו דבקתי, והמתנדבים יחזו את ה' בנועם וכתם פז לא יועם תושקט אתה וביתך בכל פעם, כנפש סר למשמעתך העני הנשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת הנקרא בשכבר מאיר ב"ר ברוך זלה"ה" (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, מהדורת לבוב, סי' קנא).

את פירושו לסדר טהרות התחיל לכתוב רבי מאיר בביתו, ואת ההמשך השלים בבית הכלא. את הדברים הללו הוא כותב בסוף פרק "מגדל שהוא עומד באוויר" (אהלות, פרק רביעי), שם הוא מציין שפירושו הוא המשך לדברים שכתב בביתו ואחר כך ב"מגדל העומד באוויר", רמז לבית המעצר, וזו לשונו: "אלו הדברים סבבתי והוספתי בפרק מגדל העומד באוויר במגדל אינזיסהיים בהיותי תפוס שמה, מלבד מה שכתבתי עליו בהיותי בביתי, שבח והלל לאלוהי תהילתי אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאתי, ובמחשכים היה לי דברו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ולא עזבני ואל יטשני כל ימי היותי, ואף כי אחרי מותי".

הריסות טירת האוט קוניגסבורג במחוז אלזס, לא הרחק מאנזיסהיים. יתכן שהמהר"ם הוחזק בטירה זו

על ימי סבלו בכלאו אפשר לומר כי המהר"ם קיים בעצמו ובגופו את הדברים שכתב על קידוש השם: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש השם וימסור נפשו על קידוש ה' – כל מה שעושין לו: הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תליה – אין כואב לו כלום... ותדע שכן הוא, שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע באצבע קטנה באש היה צועק אפילו אם היה בדעתו לעכב עצמו לא היה יכול. ורבים מוסרים עצמם לשריפה ולהריגה על קידוש השם יתברך ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי..." (שו"ת מהר"ם ד"פ סי' תקיז).

יהודי גרמניה התגייסו לפעול לשחרורו מן הכלא - למרות תשלום הכופר הגבוה שדרשו השלטונות. אולם מהר"ם סירב להצעה לשחררו תמורת דמי כופר מופקעים, וביסס את סירובו על הסייגים שנקבעו בהלכה למצוות פדיון שבויים, ממה ששנינו "אין פודין את השבויים יותר על דמיהן מפני תיקון העולם", כלומר שמצב בו פדיית שבויים הופכת להיות כלי להשגת ממון מופקע – עלול לגרום להעצמת המוטיביציה של אנשי כוח ושררה לנקוט בשבי גדולים מישראל כדי להעשיר את קופתם5 .

רק 14 שנה לאחר מותו פדה יהודי עשיר - אלכסנדר בן שלמה ווימפן - את גופתו בסכום עתק. וכך נקבר ר' מאיר מרוטנבורג בעיר וורמייזא בחודש אדר בשנת ה'סז (1307), ור' אלכסנדר בן שלמה זכה לאחר מותו להיקבר לצדו של מהר"ם.

חמש שנים לאחר פטירתו, בשנת 1298 התחוללו מעשי הטבח של רינדפלייש, שהתפתחו בכל מרחבי בוואריה, והביאו איתן הרס וחורבן לקהילות הגדולות וליישובים היהודיים. אז נעקדו על קידוש השם שניים מגדולי תלמידיו, רבי מרדכי ב"ר הלל וגיסו רבי מאיר הכהן בעל "הגהות מיימוניות".

חמש שנים לאחר מכן, עזב גדול תלמידי המהר"ם – הרא"ש: רבי אשר בן יחיאל – את גרמניה והלך לספרד. ואף שנותרו כמובן באשכנז מתלמידי מהר"ם האחרים, בכל זאת, כדבר הרב איתם הנקין הי"ד6 , כיוון שעזבו רובם של צדיקים את העיר, פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה. בתוך חמש עשרה שנה בלבד אפוא, הסתיים "תור הזהב" הראש והגדול ביותר של רבותינו חכמי אשכנז, שנמשך כמעט שלוש מאות שנה, למן ימיהם של רבנו גרשום מאור הגולה וחבריו שפעלו בדור שלפני שנת ת"ת (1040).

תורתו

ירושתו הספרותית של המהר"ם עניפה ורבת פנים היא. בית מדרשו היה מקום אסיפה ועריכה של תורת הראשונים, ובפועלם של תלמידים ניתן לראות את ההשפעה של רבם עליהם. ככל הנראה המהר"ם עצמו החל באיסוף תשובותיו, וגם קיבץ תשובות מהגאונים וראשונים שעליהם הסתמך. וכך נהגו גם תלמידיו – בכך שהרבה מהם קיבצו וליקטו את תורת רבם, וכך לפנינו קובצים שונים מתורת מהר"ם שאין האחד דומה לחברו. בכל אוסף יש חומר משותף רב אבל גם תשובות מיוחדות שנמצאות רק בו ולא בחבריו (ובכולם גם מוצאים, מלבד החומר העיקרי של תשובות המהר"ם, גם תשובות של חכמים אחרים).

רבי מאיר כתב גם תוספות לכמה מסכתות שבתלמוד, כפי שיש לנו ללמוד מדברי עצמו ומדברי תלמידיו במקומות שונים. תוספות יומא הנדפסות בגמרא שלנו – נערכו על ידי רבי מאיר. אכן, למורת ההיקף הרב והחשיבות העצמית הרבה של מפעל התוספות של רבי מאיר, הרי הרוב המכריע של חומר זה לא הגיע לידינו, וכיום מצויות בדפוס אך ורק תוספות המיוחסות לו למסכת יבמות (ניו יורק תשמ"ו). כמו כן, פירושו של המהר"ם למסכתות נגעים ואהלות שבסדר טהרות, נדפסו במהדורת התלמוד של האלמנה והאחים ראם (וילנא תר"ם-תרמ"ו), מתוך כתב-יד הספרייה הבודליאנית שבאוקספורד (הספרות הפרשנית לתלמוד, ח"ב, עמ' 119).

הנה רשימה נוספת מתורתו שנדפסה בדורות האחרונים:

1. פירוש המהר"ם למס' כלים, מהד' גולדשטף, מכון דקדוק הלכה, בני ברק תשנ"ג.

2. הלכות ברכות. "ברכות מהר"ם" מהד' ש. שפיצר, מכון ירושלים, ירושלים תשמ"ח.

3. "תשובות ופסקים ומנהגים למהר"ם מרוטנבורג", מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ז -תשל"ו, ד' כרכים.

4. שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג, הוצ' יהדות, ירושלים תשמ"ו (3 כרכים).

לוח זכרון למהר"ם במקום בו עמדה ישיבתו, בעיר רוטנבורג שבגרמניה

***

בפרק זה נעזרתי במיוחד במחקרו של רא"א אורבך, בספרו בעלי התוספות, ח"ב פרק י"א; וגם במאמרו של הרב יונה עמנואל: דברי המהר"ם מרוטנבורג בעת מעצרו, המעיין, ניסן תשנ"ג. בעניין הרקע ההיסטורי על מעמד החברה היהודית באותה תקופה – ראה: מיעוט בעולם נוכרי, ירושלים תשנ"ז, עמ' 270-223; יהדות אשכנז, חלק ב, יחסים בין יהודים לגויים, ירושלים תש"ך, עמ' 223-270.