אדם רוקד בחתונת בנו היחיד. הוא רקדן מעולה בחיי היומיום, אך הריקוד הזה הוא ריקוד יחיד במינו. כל כשרונותיו, יכולותיו ואיכויותיו הם כרגע בשיאן; מוחו חד וחריף יותר מאי-פעם, רגשותיו לוהטים ביותר.
מומחי החסידות משתמשים במשל זה כדי להמחיש את הגדרתם ל"שמחה": שמחה היא התגלות. שמחה מגלה יכולות חבויות שאף אחד לא ידע קודם לכן שהן קיימות, ומביאה יכולות גלויות לרמות שאיש לא האמין שניתן להגיע אליהן. שמחה זו השתפכות העצמי שגולשת למקומות והישגים הרבה מעבר לאופקים הטבעיים של הנשמה.
אם שמחה היא התגלות והתרחבות של הנשמה, צער לעומת זאת הוא הסתרה וכיווץ של הנשמה. בצער הנשמה נסוגה, משקיטה כל ביטוי חיצוני, מצטמקת לעצמיות המצומצמת ביותר.
לא פלא, אפוא, שהחסידות לא מחבבת את העצבות. אימרה חסידית עתיקה אומרת: "עצבות אינה חטא, אך מה שהיא יכולה לעשות, החטא הגרוע ביותר לא יכול לעשות". הנשמה נשלחה לעולם לא כדי להיות אלא כדי לעשות; לא רק להתקיים אלא גם להשיג. לסגת אל תוך העצמי פירושו להפסיק את זרם החיים.
ובכל זאת, ישנם זמנים שאנו מצווים להיות עצובים. הזמן בו שאנו קוראים קריאת שמע לפני השינה הוא אחד מהזמנים האלה. הדקות האחרונות של היום הן זמן לבחינה עצמית, זמן לחוות חרטה וצער על מחדלי היום ועל ההזדמנויות שפיספסנו. פעם בחודש, בערב ראש חודש, אנו עושים זאת בהיקף גדול יותר, כשאנו מחשבנים את כל פעולות החודש שחלף. בנוסף יש לנו את ימי הצום וימי חשבון נפש. זה עתה אנו מוצאים את עצמנו בתקופה הכי מצערת בלוח השנה היהודי, תקופת "שלושת השבועות" שבה אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש בירושלים.
מדוע אנו צריכים להגיע לרגעי צער אלו? משום שבלעדי הצער, השמחה שלנו תהיה מלאכותית. אם לא נתקן ליקויים קטנים, הם עלולים להפוך לליקויים גדולים בהמשך עד שהחיים שלנו יהפכו בלתי יציבים. לכן זה כל-כך קריטי לעצור לרגע מחדוות היצירה, לחזור אחורה למקור כדי לכוונן את המערכת מחדש.
כמובן, תמיד קיימת הסכנה, שהנסיגה תיהפך למערבולת, העצמי יהפוך לחור שחור הבולע עמוק יותר ויותר ואינו מאפשר בריחה. אם שמחה יכולה להיות דבר מסוכן, הצער הוא מסוכן הרבה יותר.
זהו, אם כן, המפתח: יש לשמור על הפרופורציה – שעה ביום, יום בחודש, כעשרים יום בשנה – והצער תחום בתוך הגבולות האלה. על החיפוש להיות אקטיבי, ולעולם לא שקיעה פסיבית. תמיד, תמיד, לתוך הצער חייבת לחלחל מודעות למטרתו: לשמש ככלי לשמחה.
כתוב תגובה