במהלך שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב אנו מציינים את זכר הטרגדיות הקשות שפקדו את עמנו בתקופה זו במהלך ההיסטוריה, כשהחמורות שבהן הן חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בית המקדש השני שאירעו שניהם בתאריך ט באב.

בתקופת זו אנו נמנעים מפעולות שונות המעוררות תחושת שמחה (ראו כאן: מה עושים ולא עושים בשלושת השבועות), בפרט החל מראש חודש אב – למשך תשעת הימים האחרונים של שלושת השבועות.

רבים ממנהגי האבלות הנהוגים ב"תשעת הימים", דומים במידה רבה למנהגי האבלות של שבעת ימי האבל הנהוגים בעקבות פטירת בן או בת משפחה (ימי ה"שבעה"). עם זאת, ישנם מנהגי אבלות ייחודיים לאבל הציבורי בתשעת הימים, שאינם נהוגים בימי אבל פרטיים. אחד מהם הוא המנהג להימנע מאכילת בשר ושתיית יין1.

👈 ראו כאן: מתי אסור ומתי מותר לאכול בשר (או לשתות יין) בתשעת הימים?

מדוע אפוא נמנעים מלאכול בשר ולשתות יין בתשעת ימי האבל על החורבן, הגם שהדבר מותר בימי אבל על פטירת קרוב משפחה?

על עבודת הקורבנות שנפסקה

האבל על חורבן המקדש הוא לא רק על אבדן מקום משכנו הפיזי של הקדוש ברוך הוא, אלא גם על עבודת הקורבנות שפסקה עם החורבן. מלאכת הקרבת הקורבנות על גבי המזבח שעמד בחצר המקדש הייתה הפעילות המרכזית בבית המקדש, ועם חורבן בית המקדש, נחרב גם המזבח ופסקה עבודת הקרבת הקורבנות לה'2.

רבי יהושע והפרושים

ואכן, התלמוד3 מספר שלאחר חורבן בית המקדש השני, יהודים רבים אימצו אורח חיים סגפני, ונמנעו מלאכול בשר או לשתות יין במשך כל השנה, כביטוי לאבל הכבד על ביטול הקורבנות.

התלמוד מספר כי רבי יהושע, התנא הגדול, ניגש לאותם סגפנים – המכונים בסיפור 'פרושים' – ושאל אותם: "בָּנַי, מפני מה אי אתם אוכלים בשר, ואין אתם שותים יין?!". אמרו לו: "איך נאכל עכשיו בשר, שממנו מקריבים על גבי המזבח, בשעה שהמזבח בטל?! איך נשתה עכשיו יין, שממנו מנסכים על גבי המזבח, כשהמזבח בטל?!"

אמר להם רבי יהושע: "אם כן, גם לחם לא נאכל, כיון שבטלו המְנָחוֹת!" ("מְנָחוֹת" הם קורבנות הבאים מן הצומח – העשויים מקמח, סולת ושמן זית). הצדיקו הפרושים את טענתו ואמרו "אכן, יש להסתפק באכילת פירות בלבד".

המשיך רבי יהושע והקשה עליהם: "אבל גם פירות ראוי שלא נאכל – כיוון שבטלו ה'ביכורים'!", ענו לו הפרושים "אפשר להסתפק באכילת מיני פירות אחרים, שמהם לא מביאים מהם ביכורים".

אמר להם: "גם מים ראוי שלא נשתה, מפני שניסוך המים בטל!". שתקו, ולא ידעו מה להשיב לו.

אמר להם: "בָּנַי, בואו ואומר לכם מהי הדרך הנכונה לנהוג בה: לא להתאבל כָּל-עיקר – אי אפשר, כיוון שנגזרה הגזרה ואירע החורבן; ולהתאבל יותר מדי – גם אי אפשר, משום שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה; אלא, כך אמרו חכמים: כשאדם סד את ביתו בסיד – ישאיר קטע קטן לא מסויד; כשאדם מכין את כל צורכי סעודה – יחסיר מהשולחן מאכל מסוים; כשאישה מתקשטת בכל תכשיטיה – תוותר על ענידת תכשיט אחד קטן".

אבלות סמלית

מדבריו של רבי יהושע ניתן להבין מהו הכלל המסדר מאחורי דיני האבלות שקבעו חכמים על חורבן המקדש: מנהגים אלו נועדו לתת ביטוי סמלי לאבל הכבד בעקבות החורבן וביטול עבודת הקורבנות.

משום כך, בתשעת ימי האבל על החורבן, אנו נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין, כאות אֵבֶל על המזבח שנחרב ובשר הקורבנות ויֵין הנסכים שפסקו מלהיות מוגשים עליו לפני ה'4.

לחזק על תחושת האבל

הסבר נוסף להבדל בין צורת האבלות הנהוגה בתשעת הימים לאבלות המאפיינת את ימי ה"שבעה" על אדם קרוב שנפטר, קשורה לעובדה שהצער על מות קרוב משפחה הוא אישי ומוחשי. משום כך, למרות שאכילת בשר ושתיית יין מעוררות תחושות שמחה והנאה5, אין חשש שהדבר יגרום לאבלים לשכוח מן המת. לעומת זאת, האבל על החורבן והצרות שאירעו לעמנו בתשעת הימים, איננו צער אישי אלא כלל-יהודי, ויש חשש שאכילת בשר או שתיית יין יגרמו להסחת הדעת מן האבלות, לכן קבעו חכמים להימנע מכך בימים אלו6.

מי ייתן ונזכה במהרה להתגשמות הנבואה על עתידם של ימי אבל אלו: " וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן, וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם "7.