חג השבועות מגיע, והילדים בגן אחוזי התרגשות. "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים". במשקים חקלאיים ובקיבוצים שונים עורכים "טקסי ביכורים" וחגיגות יבול; אך המשמעות האמיתית של ה"ביכורים" מתייחסת לטקס הבאת הביכורים שהיו מביאים החקלאים אל בית-המקדש בירושלים.

הבה ונתוודע לטקס זה.

זרע בדמעה, קצר ברינה

ארץ ישראל היתה בימי קדם בראש ובראשונה ארץ חקלאית, אשר בה תקופת הקציר נחשבה לתקופה פורה ומאושרת. אין עבודה מפרכת יותר מעבודת האדמה, ויחד עם זאת אין עובד שפרי עבודתו ועמלו תלוי בכל-כך הרבה גורמים שהם חוץ לשליטתו. החקלאי תלוי לגמרי בחסדי ה"טבע" כדי להוציא את לחמו מן הארץ. הוא זקוק לשמש, אך לכמות מדוייקת, כי היבול עלול להתייבש או להשרף. גשם אף הוא נחוץ לו, אך בעתו ובזמנו. הטל, הרוח, מזג האויר, לכל אלה השפעה מכרעת על היבול העתידי.

מה יכול, איפה, החקלאי המסכן לעשות? לישא כפיו אל אביו שבשמים, ולהתפלל אל ה' שיברך את עמלו ויתן לו קציר טוב, יבול טוב ובשעה טובה.

כאשר הגיעו, סוף-סוף, ימי הקציר, היו אלו ימי שמחה וגיל בארץ ישראל. החקלאי ידע אל נכון כי יש לו להודות לה' על ברכותיו. כהודאה לה', נקבעה מצוות ה"ביכורים".

בוחרים ביכורים

כאשר הפרות הראשונים משבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם החלו לצמוח, היה יוצא החקלאי אל השדה וקושר סרט סביב לפרות ואומר: "הרי אלו בכורים". סרט זה יהווה סימן מאוחר יותר, כשהפרי יגדל ויבשיל ויהיה ראוי להבאה אל בית המקדש.

כשהתקרב חג השבועות, החלה חגיגה אמיתית: החקלאים בכל כפר וכפר היו מתאספים יחד ופוסעים אל עיר המחוז הסמוכה, שם היו ישנים ברחובה של עיר.

בבוקר התעוררו החקלאים עם האמירה: "בואו ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו"!

כך יצאו הם במסע רגלי לירושלים. בדרך בואכה ירושלימה היה שור הולך לפניהם, קרניו מצופות זהב, ועטרה עשויה מענף זית בראשו, וחליל מנגן לפניהם. כשהגיעו קרוב לירושלים, היו יוצאים כל חשובי העיר לקראתם מקבלים את פניהם ואומרים להם: "אחינו אנשי מקום ____, בואכם לשלום"!

השיירה העליזה המשיכה לצעוד עד שהגיעה להר הבית, שם נטל כל אחד את סלו על כתפו ופסע אל בית המקדש. את פניהם קיבלה שירת הלוויים במזמור מספר התהלים: "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי"...

בבית המקדש

בבית המקדש היו החקלאים קוראים קטע מיוחד מן התורה (חומש דברים, פרק כו), המודה לה' על כל הטובה אשר גמל עמהם.

הקטע היה מתחיל במילים: "הגדתי היום לה' אלוקיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".

ומסתיים: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אשר נתת לי ה'".

לאחר שסיים לקרוא, היה מניח החקלאי את הסל בצד המזבח, משתחווה ויוצא את המקדש, ומצטרף אל המוני החוגגים ברחובות ירושלים, שבאו מכל קצוות הארץ לחגוג את היבול המבורך ולהודות לבורא העולם על ברכותיו.