תשעה באב (היום התשיעי בחודש אב), הוא יום של צום ותענית וחשבון נפש בו אנו אבלים על חורבן בית המקדש הראשון וגם בית המקדש השני, ועל טרגדיות לאומיות נוספות שפקדו את העם היהודי ביום זה.

כמו יתר המועדים בלוח השנה העברי, גם צום תשעה באב מתחיל ברגע של שקיעת השמש ביום הקודם – 'ערב תשעה באב' (ח' באב בערב).

בשעות הצהריים המאוחרות של ח' באב, ממש לפני שמתחיל הצום, נהוג לאכול "סעודה מפסקת" – ארוחה דלה ועגומה המורכבת מלחם וביצה קשה. המנהג הנפוץ הוא לטבול את הלחם או הביצה (או את שניהם – כפי שמקובל בחב"ד) בפירורי אֵפֶר1.

לחם באפר

המנהג לטבול את הלחם באפר ולאכול מופיע בתלמוד הירושלמי, שם מסופר על רב (מגדולי חכמי התלמוד) שלאחר שהיה אוכל ושׂבע כל צורכו בטרם יגיע הצום, היה אוכל עוד פיסת לחם טבולה באפר כשהוא אומר "זו היא עיקר סעודת תשעה באב".

כוונתו של רב הייתה לתת ביטוי מעשי לנאמר במגילת איכה2, שניבאה את חורבן בית המקדש, "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר". מכיוון שיום תשעה באב עצמו הוא יום צום שבו לא אוכלים ולא שותים, היה רב עושה זאת באכילה האחרונה לפני שמתחיל הצום.

ביצים באפר

בארוחה זו אוכלים גם ביצים כיון שזהו מאכל שנוהגים להגיש לאבלים (מי שיושבים שבעה על קרוב שנפטר). אמנם בשולחן ערוך לא נאמר עם מה יש לאכול את הביצים, אך למעשה רבים נוהגים לאכול אותם כשהם טבולים בקמצוץ אפר.

רבי אברהם דוד מבוצ'אץ' (אוקראינה, 1770-1840) בחיבורו 'אשל אברהם' (על ה'שולחן ערוך') מסביר זאת בדרך מרתקת:

בספר הזוהר הקדוש כותב שכל יום מ-365 ימות השנה3 מקביל ל"גיד" אחד מ-365 הגידים השיש בגוף האדם. אחד מגידי האדם שנמצא גם בגופן של יונקים אחרים הוא 'גיד הַנָשֶׁה' (עצם השֵׁת), אודותיו מספרת התורה4 כי על בני ישראל נאסר לאכול אותו (גם מבשרם של בעלי חיים טהורים וכשרים) בגלל מקרה שאירע ליעקב אבינו כשהיה בדרכו להיפגש עם עשיו אחיו הרשע ונתקל במלאך שפגע בכף-ירֵכוֹ – הוא 'גיד הנשה' – ובעקבות זאת הפך יעקב לצולע.

פירוש השם "גיד הַנָשֶׁה" הוא "גיד השִׁכחה"5. היום בשנה המקביל ל'גיד הנשה' הוא תשעה באב, שבו העם היהודי התרחק ו"שכח" כביכול על מחויבותו לתורה ולקדוש ברוך הוא. וגם כיום, כחלק מעינויי תשעה באב, אנו לא לומדים את התורה (מלבד חלקים העוסקים באבל או בחורבן בית המקדש). תשעה באב הוא אפוא יום המסמל את השכחה, את איבוד המצפון והקשר התודעתי עם ה'.

איך מרפאים את השכחה?

בתלמוד6 מופיעה רשימה של מעשים ומאכלים ש"משכחים את התלמוד" – כלומר שאכילתם או עשייתם עלולה לגרום לאדם לשכוח את דברי התורה שלמד, ולעומתם מונים חכמים רשימה נוספת של מאכלים אחרים "המשיבים את התלמוד" – כלומר, שאכילתם מסייעת להיזכר בדברי תורה שנשכחו. בין רשימת המאכלים "המשיבים את התלמוד" מופיעים "פְּחַמִין" וגם "ביצה מגולגלת", מכאן שאפר ("פחמין") וגם ביצה קשה ("מגולגלת") הם מאכלים שמסייעים להתמודד מול שכחת התורה.

מסיבה זאת, אנו מקדימים לתקן את השבר ההיסטורי של תשעה באב – "יום השכחה", ומחזירים את התורה לתודעתנו באמצעות אכילת אפר וביצה מבושלת בטרם יתחיל היום7.

הגאולה שבתוך הגלות

ואולי, בנוסף להסבר הקודם, ניתן להסביר את המנהג לאכול ביצה בסעודה המפסקת דווקא כביטוי לאמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים. שכן, אחת הסיבות לכך שמגישים ביצה לאבלים היא כדי לנחם את האבלים ולהזכיר להם שהמוות אינו סופי ולכשתבוא הגאולה המתים יחיו מחדש ב"תחיית המתים" – כמו שלפתע בוקע אפרוח חי מתוך הביצה הדוממת8.

וכמה זמן נמשכת תקופת הדגירה על הביצה ההופכת אותה מביצה חסרת-חיים-למראה ליצור חי? 21 יום. זהו בדיוק משך הזמן של "בין המצרים" – תקופת האבל השנתית על החורבן והגלות המתחילה בצום י"ז בתמוז ומסתיימת בצום תשעה באב.

את זאת אנו מרמזים אפוא באכילת הביצה עם האפר לפני תשעה באב: לזכור ולהפנים שכל תלאות החורבן והגלות אינן אלא חלק מתהליך הגאולה האמיתית והשלימה. ובבוא העת, כשיבוא המשיח, נוכל להבין ולראות בעינינו כיצד הייסורים והסבל היו שלבי התקדמות נסתרים לקראת הגאולה.

יהי רצון שנזכה במהרה לבנייתו מחדש של בית המקדש ולהתגשמות הנבואה9 "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי, וְצוֹם הַחֲמִישִׁי, וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְצוֹם הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".